החלטה השופטת נילי ארד האם בדין חויבה המדינה בהגשת תצהיר לביסוס הודעותיה בנוגע למסירת חומר חקירה לעיון הנאשמת. זו השאלה מושא דיוננו בערר זה. עד שנבוא לדיון ולהכרעה נפתח בהשתלשלות העניינים שהביאתנו עד הלום. ההחלטה בבקשת העיון בתיק פ' 105/04 2. ביום 1.9.04 הגישה העוררת (להלן: המדינה) לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב כתב אישום נגד טכנומאן בע"מ (היא המשיבה שלפנינו - להלן: החברה), במסגרתו הואשמה החברה בעבירות על סעיפים 2(א)(1) ו-(2) לחוק עובדים זרים, תשנ"א - 1991, בגין בהעסקת עובד "כקבלן כח אדם שלא על פי היתר כדין". ביום 7.12.06 הגישה החברה בקשה לעיון ב"חומר חקירה" לפי סעיף 74(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982 (להלן: החסד"פ) הכולל: "א. החלטות ו/או תכתובות ו/או הנחיות ו/או נהלים ו/או מסמכים בכל הקשור להקפאת פעולות האכיפה נגד עובדים זרים בענף הבניין במהלך השנים 2003-2002. ב. הנחיות ממשרד התעשייה המסחר והתעסוקה (להלן - "משרד התמ"ת) המתייחסות לניוד עובדים זרים בענף הבניין, לרבות הצבה וניוד לקבלני משנה" (להלן: בקשת העיון). 3. בהחלטה מיום 24.6.07 נעתר בית הדין האזורי לבקשת העיון תוך שקבע כך: " אכן השאלה שלפני היא מהו אותו 'חומר חקירה' שאמור לעמוד לעיונה של הנאשמת על מנת שזו תוכל לנהל את הגנתה כראוי. טוענת הנאשמת כי היא זקוקה להנחיות משרד התמ"ת בקשר להקפאת פעולות האכיפה ולניוד עובדים זרים בענף הבנייה, משהם רלבנטיים לניהול הגנתה, זאת כאשר עניינו של כתב האישום הוא העסקת עובד זר עם רישיון ש'נויד' לחצרי קבלן אחר מזה שההיתר היה על שמו. לאחר בחינת טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי אף שהחומר המתבקש אינו בגדר 'חומר חקירה' במובן הצר של המילה, כחלק מחומר שנאסף בידי הרשות החוקרת בנוגע לאישום, מדובר במסמכים שיכולים להיות רלבנטיים להגנתה של הנאשמת בשים לב לנושא כתב האישום, ועל כן ומטעם זה ניתן לראות במסמכים המבוקשים 'חומר חקירה' במובנו הרחב, הקשור, אף אם באופן עקיף, לאישום הנוכחי. משכך, וכאשר לפי הפסיקה יש ליתן פירוש מרחיב למונח 'חומר חקירה' כדי לקיים את תכלית החוק ולאפשר לנאשם לקיים את זכותו למשפט הוגן, ניתן לאפשר את גילוי המסמכים אף לפי סעיף 74(ב) לחסד"פ. יחד עם זאת, ואף אם לא נראה את המסמכים המבוקשים כחומר חקירה שניתן להורות על גילויו כאמור לעיל מכוח הסעיף, הרי שמאחר ומדובר במסמכים רשמיים של רשות ציבורית שעניינם אינו עניין פנימי, אלא יש בו כדי להשפיע על הציבור ככלל, יש לאפשר את גילויים מכוח עיקרון חופש המידע וזכות הציבור, ובכלל זה הנאשם, לדעת" (הדגשות שלנו - נ.א.). במסגרת אותה החלטה הוסיף בית הדין האזורי וציין כי מאחר והחברה הגישה בקשה לעיון ב"הליך המקביל" (פ' 230/04) במסמכים זהים לאלה המבוקשים בסעיף א' לבקשת העיון בהליך הנוכחי אזי "כל מסמך שהועבר אל הנאשמת בעקבות ההחלטה נספח ב' לבקשה לא יועבר בשנית". במאמר מוסגר ולשם הסדר נציין כי ה"הליך המקביל" בו מדובר הוא בקשה שהגישה החברה לעיון ב"חומר חקירה" בנוגע לכתב אישום נוסף מיום 14.4.05 (השופטת הדס יהלום; פ' 230/04) במסגרתו הואשמה בהעסקת שלושה עובדים זרים "שלא על פי היתר כדין" ו"מבלי שהתקשרה עמם בחוזה עבודה בשפה שהעובדים מבינים כמפורט בהוראות החוק", בניגוד לסעיפים 2(א)(1) ו-(2), 2(ב)(2) לחוק עובדים זרים, תשנ"א - 1991. התוצאה האופרטיבית של החלטת בית הדין האזורי הייתה חיוב המדינה לגלות לנאשמת בתוך 30 יום "את המסמכים המבוקשים, זולת אלו שכבר הועברו לידה בהליך המקביל" (להלן: החלטת העיון). הודעות המדינה בנוגע לחיובה להגיש תצהיר 4. לאחר שבית הדין האריך למדינה, לבקשתה, את המועד להעברת המסמכים לעיון החברה, ומשהוברר מהודעתה של המדינה, בישיבת תזכורת כי המסמכים "עדיין לא הוגשו" הורה בית הדין לראשונה בהחלטה מיום 17.9.07 כי "המסמכים בלווית תצהיר יוגשו עד ליום 16.10.07 עם העתק לתיק בית הדין". בהודעתה לבית הדין מיום 16.10.07 ציינה המדינה כך: "1.המאשימה מבקשת לציין כי פעלה בכל האמצעים העומדים לרשותה לאיתור המסמכים שנתבקשו על ידי הנאשמת בבקשה שהוגשה בהליך זה וכן בבקשה זהה בהליך פ 230/04 אצל הש' יהלום. 2.ככל הידוע לה, המסמכים שנשלחו לנאשמים כבר בתיק 230/04 ושנשלחו לנאשמת בשנית במסגרת תיק זה, הם המסמכים המצויים ברשות המאשימה". משעמדה החברה על דרישתה לקיום החלטת בית הדין בנוגע להגשת תצהיר הוסיף בית הדין האזורי (סגנית הנשיא חגית שגיא) והורה למדינה בהחלטה מיום 31.10.07 "להגיש תצהיר לענין המסמכים, עד ליום 20.11.07". המדינה לא הגישה תצהיר כנדרש, וטעמיה לכך פירטה בהודעה מיום 25.11.07 בה טענה כך: " 1. כבר ביום 16.10.07 שלחה המשיבה את הודעתה כי נמסרו המסמכים. 2. המשיבה מבקשת כי בית הדין יסתפק בהודעת המשיבה כפי שנמסרה ומבקשת להדגיש כי לפי סדרי הדין אין מקום לעדות של התובע המנהל את ההליך הפלילי". החברה בתגובתה מיום 27.11.07 עמדה על דרישתה להגשת התצהיר תוך שטענה כי "אין מנוס מהתחושה הקשה לפיה היעדרו של התצהיר מלמד כי גם לדעת המאשימה עצמה אין ודאות כי החלטת בית הדין הנכבד מיום 24.6.2007 קוימה במלואה וכי כל החומר אשר מוטל היה על התביעה לאתר ולהמציא לנאשמת אכן הועבר". הוסיפה החברה וטענה: מהחלטותיו של בית הדין האזורי "נהיר כי לקיומו של תצהיר, להבדיל מהודעה גרידא, לפיו המאשימה קיימה את כל חובותיה, חשיבות הן בכדי לאמת את עמדת המאשימה והן בכדי שלא תיפגע מראית פני הצדק"; "אין כל מניעה, ואולי אפילו ראוי, כי מי שיספק את התצהיר יהיה דווקא אחד מאותם גורמים מקצועיים במשרד התמ"ת האמונים ומצויים בתחום ההעסקה והאכיפה של עובדים זרים וששמם אף חתום על המסמכים שהועברו לנאשמת בזמנו". ההחלטה מושא הערר 5. בהחלטה מיום 13.1.08 (סגנית שופטת ראשית, השופטת חגית שגיא; פ' 105/04) הורה בית הדין האזורי למדינה להגיש תצהיר לגבי המסמכים אותם עליה להציג לחברה, תוך שקבע כך: " הנאשמת הגישה בקשה להצגת חומר חקירה וניתנה החלטה המורה למאשימה להציג בפניה את המסמכים המבוקשים. בהחלטה מיום 31/10/07, הורה בית הדין, כי על המאשימה להגיש תצהיר לגבי המסמכים שהיה עליה להציג בפני הנאשמת וזאת עד ליום 20/11/07. הנאשמת לא ערערה על החלטה זו, אם כי, טענה כי אין עליה להגיש תצהיר. הגשת תצהיר כאמור תחסוך את הצורך בשמיעת עד הגנה ובכך עשוי להיחסך זמן שיפוטי יקר (מה גם שזימון העד יגרום לבזבוז זמנו שלו). הנני מורה למאשימה להגיש, בתוך 30 יום מהיום, תצהיר של מר אפרים כהן [יו"ר המנהלת לעובדים זרים ומנהל יחידת הסמך לעובדים הזרים - נ.א.] בו יצהיר האם יש ברשותו או בשליטתו הנחיות כתובות לגבי מדיניות ניוד עובדים בענף הבניין בשנת 2003". נוכח הגשת הערר ועד למתן החלטה בו נעתר בית דין האזורי לבקשת המדינה והורה על עיכוב ביצוע החלטתו. הערר טענות הצדדים 6. המדינה טענה כי על ההחלטה מיום 13.1.08 - היא החלטת העיון - ניתן להגיש ערר לפי סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי, המוגש על פי טיבו ומהותו במהלך ההליך הפלילי, להבדיל מערעור הניתן להגשה בתום ההליך הפלילי בלבד. זאת מש"ההחלטה מושא הערר ניתנה במסגרת דיון בבקשה שכותרתה 'בקשה לעיון בחומר חקירה' ". לגופו של עניין היה עיקר טיעוני של המדינה באלה: במישור העקרוני, משהצהירו באי-כח המדינה כי "אין ברשותם או ברשות גורמים אחרים אותם מסמכים שבטיעון, יש מקום לסמוך על הגינותם ויושרם, ברוח פסיקת בית המשפט העליון, ואין מקום לחייבם בתצהיר, לפיו עמדו וקיימו את חובותיהם המוטלות עליהם מכח כל דין". על בית הדין היה "להסתפק בהצהרה ברוח זו" כפי שנמסרה בהודעות בא-כוח המדינה בכתב ובעל פה "אודות העברת החומר הנדרש והקיים"; ככל שנציגי המדינה יחויבו "להמציא תצהיר אודות כל טענה וכל צעד שהם נוקטים במסגרת ההליך הפלילי, לא יהיה לדבר סוף, וגם אם למראית עין יש בתצהיר כדי 'ליעל' דיון ספציפי, יש בכך פתח לסרבול ההליך הפלילי" והארכתו שלא לצורך; במקרה הנדון, החלטת בית הדין האזורי "הופכת את החזקה אשר נקבעה בפסיקה אודות כשרות נציגי התביעה והגינותם" ו"עומדת בניגוד להלכות פסוקות, אשר נותנות אמון בהודעות נציגי התביעה ביחס להיקף חומר החקירה המצוי ברשותם". בנסיבות העניין, נציגי המדינה "פעלו לאיתור החומר המבוקש" אולם "כפי שהתברר, המסמכים המבוקשים אינם קיימים". החברה מצידה, לא הצביעה "ולוּ על בדל ראיה להפרכת חזקת תקינות המעשה המינהלי, הפורסת כנפיה על הגינות פעולתם של גורמי החקירה והתביעה, ובוודאי שלא עמדה בחובתה להציג תשתית עובדתית לביסוס חשד זה"; "בהליך המקביל" בו התבקשו לעיון אותם מסמכים, לא עמדה החברה על דרישתה להגשת התצהיר; על החברה לבסס טענתה בדבר קיומם של מסמכים מסוימים, באמצעות עד מטעמה אשר יביא עימו את המסמכים הנטענים, או יעיד כי אותם מסמכים אינם קיימים. 7. החברה טענה כי "אין מקום לדון בערר לגופו שכן הוא מהווה ערעור על החלטת ביניים" בעניינים של סדרי דין והבאת ראיות הנתונים לסמכותו של בית הדין האזורי לפי סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי. ואילו החלטת בית הדין האזורי אינה בקביעת היקף חומר החקירה שיועמד לעיון החברה. על כן אין מדובר בהחלטה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, מכוחו הוגש הערר. לגופם של דברים תמכה החברה בהחלטתו של בית הדין האזורי תוך שטענה כך: חומר החקירה המבוקש "נועד לבסס טענת הגנה מן הצדק לפי סע' 149(10) לחסד"פ בעילות של אכיפה בררנית ופעולה בניגוד להוראות ומצג הרשויות... הגשת התצהיר כעת, וללא תלות בתוכנו, תאפשר למשיבה לטעון בצורה מושכלת יותר טענת הגנה מן הצדק וזאת בטרם תחילת פרשת ההגנה". "תצהירו של מר אפרים כהן אינו חומר חקירה "לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי אלא "כלי דיוני צודק ומאוזן" המוציא מן הכוח אל הפועל את החלטת בית הדין האזורי מיום 24.6.07. בנוסף טענה, כי "לפחות לגבי חלקם של המסמכים" הוכיחה "כי המדובר במסמכי רשות אשר על עצם קיומם במציאות לא ניתן לחלוק" ועל כן חייבת המדינה בהמצאתם; לא ברור איזה נזק ייגרם למדינה, אם בכלל "מהגשת התצהיר ומחסכון בזמן שיפוטי יקר"; התעקשות המדינה שלא להמציא תצהיר "יוצרת תחושת חוסר אמון קשה, מעוררת תמיהות ופוגעת במראית פני הצדק" והתנהלותה "מהווה שימוש שלא בתום לב בהליכי משפט"; "נסתרת חזקת חוקיות פעולת המנהל" עליה מתבססת המדינה. זאת, לאחר ש"בהליך המקביל" "נמצאו מדי פעם חומרי חקירה רלוונטיים נוספים והועברו לנאשמים באיחור" למרות "הודעות חוזרות ונשנות בכתב ובעל פה, לפרוטוקול ובתכתובות" מטעם המדינה לפיהן הועבר לנאשמים כל חומר החקירה; "די בהתנהלות בלתי עקבית זו המטילה צל על מהימנות הודעות העוררת כדי ללמד כי אין להסתפק בהודעות אלו וכי יש לחייב את העוררת בהגשת תצהיר". בהתייחס ל"הליך המקביל" טענה החברה כי קיים שוני מהותי בין ההליכים ואין זהות בין המסמכים שהתבקשו לעיון. לחלופין טענה החברה כי "יש לדחות את הערר על הסף מפאת שיהוי" מן הטעם שהוגש לאחר שלוש החלטות שונות של בית הדין האזורי אשר הורו על המצאת תצהיר, תוך הפרת החלטותיו של בית הדין האזורי ואי עמידה בזמנים שקבע. דיון והכרעה 8. לאחר שנתתי דעתי לכלל החומר שהובא לפני, לטענות הצדדים ולדין החל בענייננו, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הערר שהגישה המדינה. טעמי לכך אפרט להלן. משהתצהיר הינו חלק מ"חומר החקירה" ניתן להגיש ערר על ההחלטה 9. אין בידי לקבל את טענתה המקדמית של החברה לפיה דין הערר להידחות, מן הטעם שהחלטת בית הדין נתונה לערעור בלבד בסיום ההליך הפלילי. לפי העולה מן החומר שהובא לפני, בקשת החברה לעיון במסמכים הוגשה ונדונה בבית הדין האזורי במסגרת הוראתו של סעיף 74(ב) לחסד"פ לפיו "נאשם רשאי לבקש, מבית המשפט שאליו הוגש כתב האישום, להורות לתובע להתיר לו לעיין בחומר שהוא, לטענתו, חומר חקירה ולא הועמד לעיונו". בהחלטת העיון, הגיע בית הדין האזורי למסקנה כי ניתן לראות במסמכים המבוקשים " 'חומר חקירה' במובנו הרחב, הקשור, אף אם באופן עקיף, לאישום הנוכחי" שהוגש נגד החברה. על בסיס זה הוסיף בית הדין וקבע כי מדובר ב"מסמכים שיכולים להיות רלבנטיים להגנתה של הנאשמת בשים לב לנושא כתב האישום". על כן ולפי סעיף 74 לחסד"פ, הורה למדינה לאפשר לחברה גילוי ועיון במסמכים אלה. המדינה סברה וקיבלה כי המסמכים הינם בבחינת "חומר חקירה" ולא ערערה על החלטת הגילוי. בהמשך הדברים, במסגרת תזכורת שהתקיימה, הורה בית הדין האזורי למדינה להגיש תצהיר לביסוס הודעותיה בנוגע להמצאת החומר שברשותה לחברה, כנדרש. על רקע זה טוענת המדינה כי התצהיר מהווה חלק מחומר החקירה ועל כן בדין הוגש הערר על החלטת בית הדין האזורי. לטענת החברה, דין הערר להידחות ולוּ מן הטעם שהחלטת בית הדין האזורי הינה "עניין שבסדרי דין" במסגרת הוראת סעיף 3 לחסד"פ הנתונה לערעור בלבד. לשיטתה, הגשת התצהיר נועדה לשמש "כלי ביצוע" בלבד להחלטת העיון במסמכים, ואין מדובר כלל ועיקר ב"חומר חקירה". מקובלת עלי טענת המדינה מזו של החברה. ואבאר. 10. לפי שנקבע בסעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי, עם הגשת כתב אישום בעבירת פשע או עוון, רשאים הנאשם וסנגורו לעיין בחומר החקירה, וברשימת כל החומר שנאסף או נרשם על ידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום. המצאת הרשימה כנדרש, הינה פועל יוצא מ"חובת התביעה לצייר ולוּ בקווים כלליים את תוכנו של אותו חומר חקירה" [ע"פ 1152/91 סיקסיק נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 8, 20 ] ומהווה עבור הנאשמים "אמצעי בקרה ביחס למיון והסיווג שנעשו בידי רשויות אכיפת החוק בין "חומר חקירה" לבין חומר שנאסף שאינו מהווה 'חומר חקירה' " [בש"פ 2043/05 מדינת ישראל נ' גד זאבי, ניתן ביום 15.9.05 (להלן: עניין גד זאבי); בש"פ 4357/05 אבו חטאב נ' מדינת ישראל (השופט גרוניס]. "זכות העיון ברשימת חומר שנאסף או נרשם בידי הרשות החוקרת מבטיחה כי הנאשם ידע את כל פרטי מהלכי החקירה בעניינו גם מעבר ל'חומר החקירה' הקיים עצמו, והיא מגשרת על פער אפשרי בין החומר הידוע והמצוי בידי התביעה הכללית לבין החומר הנתון בידי הרשות החוקרת, שהוא, על פי רוב, רחב בהרבה" ו"רחב מן החומר שהוצג לעיון הנאשם במסגרת "חומר החקירה" [עניין גד זאבי]. בענייננו, ולפי העולה מהחלטותיו של בית הדין האזורי, ההחלטה המחייבת הגשת התצהיר נועדה לאמת את טענת המדינה בדבר העדרם של מסמכים נוספים שהם "חומר חקירה" אשר בהמצאתם לחברה חויבה המדינה מכוח הוראתו של סעיף 74 לחסד"פ. מכאן, שתצהיר או חלף תצהיר המפרט מהו "חומר החקירה" עשוי לשמש אמצעי בקרה לחברה הנאשמת בכל הנוגע לקיומו או להעדרו של חומר החקירה שברשות התביעה. וזאת כדי שיהא בידי החברה, כטענתה, לכלכל הגנתה בהתאם. 11. משכך הוא, ומשהתצהיר עשוי להוות חלק חיוני מן המצג של כלל החומר שנאסף בתיק החקירה, ניתן לראות בתצהיר "חומר ראייתי שיש לו קשר עקיף ליריעה הנפרשת במסגרת משפטו של הנאשם". "חומר ראייתי" ממין זה יהא "כל ראיה העשויה להיות רלבנטית לשאלות העומדות להכרעה במשפט, במישרין או בעקיפין, בין שהיא תומכת בגירסת התביעה ובין שהיא לכאורה עומדת בסתירה לה, ובין שהיא נראית נייטרלית לגבי השאלות השנויות במחלוקת" [ע"פ 21/07 דוד ישראל - מדינת ישראל - משרד התעשיה, המסחר והתעסוקה, ניתן ביום 9.9.07; וראו: בג"צ ?1885/91 אלי צוברי נ' פרקליטות מחוז ת"א, פ"ד מה (3), עמ' 630 בעמ' 633; בש"פ 1355/98 צבי בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג (2), עמ' 1; בש"פ 9322/99 מסארווה נ' מדינת ישראל פ"ד נד(1) עמ' 376, בעמ' 381]. כאשר מבחן הרלבנטיות מותיר "שוליים רחבים גם למקרים שבהם החומר שבמחלוקת אינו קשור במישרין לאישום או לנאשם, והרלוונטיות שלו לאישום היא גבולית" [בג"ץ 620/02 התובע הצבאי הראשי נ' בית-הדין הצבאי לערעורים, פ"ד נז(4) 625, 633; בשפ 10787/06 מוסא אבו שחאדה נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 17.1.07]. 12. הנה כי כן, בנסיבות המקרה ולאור מגמת ההלכה ליתן פירוש מרחיב לחומר החקירה, מהווה התצהיר "חומר חקירה" בפרשה מושא הערר. זאת, נוכח זיקתו של התצהיר להליך הפלילי המתנהל נגד החברה והאפשרות שהאמור בו יהיה רלבנטי לשאלות העומדות להכרעה בבסיס ההליך, ויתרום לאופן ניהול הגנתה של החברה בבירור האישום. מאחר והתצהיר המבוקש הינו חלק מ"חומר החקירה" במובנו הרחב אזי החלטת בית הדין האזורי על החיוב בהגשתו לחברה הנאשמת, אינה "החלטת ביניים" הניתנת לערעור בסיום ההליך הפלילי, כי אם החלטה הניתנת לערר מתוקף הוראתו של סעיף 74(ה) לחסד"פ כפי שהוגש על ידי המדינה. משכך הוא, נפנה לגופם של דברים. חזקת התקינות של רשויות התביעה והביקורת השיפוטית 13. על אופן הפעלת סמכויות התביעה והמשטרה בסיווג ומיון החומר שנצבר בחקירה קיימת ביקורת שיפוטית במסגרת סעיף 74(ב), (ג), (ד) ו-(ה) לחוק סדר הדין הפלילי. במסגרת הביקורת השיפוטית עומדת לרשויות התביעה חזקת התקינות, כל עוד לא הופרכה. "כבר נישנה לא אחת בפסיקה כי כללי הגילוי ויישום זכות העיון של נאשם בחומר חקירה מתבססים על הנחת מוצא כי המשטרה והתביעה עושים את מלאכתן באמונה וביושר" [עניין גד זאבי, חוות דעת השופטת פרוקצ'יה]. וכפי שנקבע בעניין זינגר, ככלל "... בשלב זה של קביעת היקף "חומר החקירה" המועמד לרשות הסניגוריה, חייבים כל הנוגעים בדבר לסמוך על הגינותם, מומחיותם, נסיונם ושיקול דעתם הנאות של נציגי התביעה הכללית. ההנחה כי נציגי התביעה נוהגים בהגינות במילוי החובה המוטלת עליהם בחוק, היא אבן יסוד של מערכת המשפט. היא מהווה ביטוי לכלל רחב יותר, החל על כל המינהל הציבורי, הוא הכלל בדבר חזקת החוקיות, שלפיו חזקה היא שרשות מינהלית פעלה כחוק. זוהי חזקה המבוססת על הניסיון המצטבר ועל צורכי המעשה. אי-אפשר בלעדיה" (הדגשה שלנו - נ.א.) [בש"פ 2602/96 זינגר (בן צבי) נגד מדינת ישראל, פד"י נ(3) 231 (להלן: עניין זינגר); וראו: בש"פ 10160/04 גולד נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3), 373, 378; בש"פ 1355/98 צבי בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2)1, 4]. עם זאת, חזקת החוקיות ניתנת לסתירה אולם "במקרה כזה חייבת הסניגוריה להצביע על תשתית עובדתית, המבססת לכאורה את חשדה זה" [עניין זינגר; בג"צ 1885/91 צוברי נ' פרקליטות מחוז תל אביב, פ"ד מה(3) 630, 634]. 14. אף בענייננו, עומדת חזקת התקינות להודעות שהגישה המדינה לבית הדין האזורי בדבר העדר מסמכים נוספים בחזקתה. הודעות אלה מהוות חלף התצהיר על הגשתו הורה בית הדין האזורי ובדומה לתצהיר מהוות אף הן חלק מ"חומר החקירה" בתיק (להלן: הודעות המדינה). לפי האמור בהודעות שהגישה המדינה לבית הדין האזורי נעשו ניסיונות לאתר מסמכים נוספים מכל גורמי הפרקליטות, המשטרה והרשויות האחרות הנוגעות בדבר. עולה מהן הודאה לפיה המציאה המדינה את המסמכים שברשותה לחברה הנאשמת בהליך הנדון ו"בהליך הקודם" ולא נמצאו מסמכים נוספים על אלה שנשלחו לעיון החברה והמצויים ברשותה. מבחינה אופרטיבית ומתוקף חזקת החוקיות העומדת לרשויות התביעה, לא נמצא טעם משפטי השולל הכרה בהודעות המדינה כשוות ערך לתצהיר מטעמה, או מי מגורמיה המנהל את התביעה, או מגורם מוסמך אחר מרשות אחרת. ודוק. החלטתו של בית הדין האזורי אינה מבוססת על חשש לכאורה לפגם כלשהו בהתנהלות המדינה בסיווג חומר החקירה ומיונו, או בהתנהלות התביעה כלפי החברה בהצגת חומר החקירה. אילו נמצא חשש ממין זה, לא מן הנמנע לדרוש תצהיר נוסף. אולם אין זה המקרה שבפנינו. אשר על כן, ומשלא הופרכה חזקת החוקיות, ניתן היה להסתפק בהודעות המדינה אף ללא חיובה בהגשת תצהיר לאימות הנטען. 15. טענת השיהוי שהעלתה החברה, אף היא דינה להידחות, שכן מושא הערר בהחלטתו של בית הדין האזורי מיום 13.1.08 ועל החלטה זו הוגש הערר. סוף דבר 16.מתקבל ערר המדינה על החלטתו של בית הדין האזורי, באופן שאין לחייב את המדינה בהגשת תצהיר בנוסף להודעות שמסרה בדבר המצאת מסמכים לחברה הנאשמת, שנמצאו להיות "חומר חקירה" כפי שנקבע בהחלטת העיון של בית הדין האזורי. התיק מוחזר לבית הדין האזורי להמשך הדיון בהליך הפלילי המתנהל נגד החברה. מסמכיםשאלות משפטיותחומר חקירה