1. התובע טוען כי ביום 20.7.93 או בסמוך לכך, בשעה ששיחק במגרש המתנ"ס בבאקה אל גרביה מעד בבור הפתוח המיועד להצבת עמודי רשת הכדור עף, סובב את הברך וסבל עקב כך מחבלה. על כן, טוען התובע, חייבת הנתבעת לפצותו על נזקיו. הנתבעת טוענת כי התאונה נגרמה עת נתקל התובע ברגלו ברגל של שחקן אחר וכתוצאה מכך איבד שיווי משקלו, נפל ונפגע. בנסיבות אלה, אין חולק שאין לנתבעת אחריות לנזקי התובע, אלא שהנתבעת טוענת שגם בנסיבות הנטענות על ידי התובע אין לנתבעת אחריות. למרות בקשת הנתבעת לפצל את הדיון, דחיתי את הבקשה והתיק נקבע להוכחות ולסיכומים בכל השאלות העומדות במחלוקת. הוגשו תחילה תצהירים בשאלת האחריות בלבד, ולאחר מכן הוגש לתיק גם תצהיר עדות ראשית בשאלת הנזק. יאמר מייד, כי מדובר בתצהיר כללי שאליו צורף העתק חוות הדעת של ד"ר חורב, שלא הוגשה כדין, והוא כולל אמירות כלליות בדבר הנזק, ללא ראיות לביסוסן, בדבר הפסד השתכרות וכדומה. יצויין, כי התובע היה מלצר בעת התאונה ועתה הוא עו"ד במקצועו, וספק רב אם בעקבות התאונה, אפילו הותירה נכות צמיתה, נפגעה השתכרותו. גם בסיכומי הצדדים, לא היתה התייחסות לנזק כלל. בנסיבות אלה, אילו הייתי מחליט שיש לקבוע אחריות לנתבעת, לא היה ניתן לפסוק לתובע סכומים העולים על כאב וסבל. 2. מדובר, כאמור, בשתי גירסאות קוטביות משני הצדדים, אשר יש להכריע ביניהן. אין ספק שנטל ההוכחה מוטל על התובע. התובע העיד בעצמו וכן הביא לתמיכה בעדותו 3 עדים: קעדאן נימר, מסרי פהמי, ועתאמנה פח'רי. מטעם הנתבעת העידו החוקר ניסים תשובה ומאחר שהתובע הכחיש את זיהוי קולו בקלטת המנציחה לטענת הנתבעת שיחה בינו לבין החוקר, הובאה לעדות גב' סימה שגב - גלעד, כמומחית לזיהוי קול. הגעתי למסקנה שעדותו של התובע אינה אמינה ולכן דין תביעתו להידחות, כיוון שלא הוכחה. לפני שאפרט את מסקנתי זו, אציין כי לאחר שמיעת עדותו של התובע, וגם לפני ההחלטה על הסיכומים, הצעתי לתובע לחזור בו מתביעתו, כדי לחסוך את הצורך בקביעת מהימנותו, שנראה לי שהיא עדיין חשובה לעו"ד ולתיפקודו. במשך הדיונים הרבים שהיו בתיק זה למדתי להכיר במידה מסוימת את התובע עצמו, שהוא אדם אינטליגנטי וסימפטי. אין בסימפטיה שאני חש לתובע כדי למנוע ממני לעשות את תפקידי ולהכריע במהימנותו של התובע, וכאשר הגעתי למסקנה שהתובע לא אמר את האמת וכי אני עתיד להיות נאלץ לקבוע ממצאים על אמינותו, ביקשתי לחסוך לתובע את עוגמת הנפש שתצמח לו מקביעות אלה, בנוסף על דחיית תביעתו. להסיר ספק, איני סבור שעל עו"ד להמנע מלהעיד וכי עליו לפעול על פי ההנחה שהוא אינו אומר אמת מתוך שיש סיכוי שכך יקבע בית המשפט בסופו של דבר. ואולם, לאחר שנשמעה העדות, כאשר הסיכון הופך לממשות, מן הראוי היה לדעתי להציב בפני התובע, עו"ד צעיר שלפניו שנים רבות של עבודה במקצוע, את האפשרות להמנע מקביעות של בית משפט לגבי אמינותו. צר לי שהתובע לא ניצל כראוי הזדמנות זו. 3. העד הראשון מטעמו של התובע היה קעדאן נמר. לפי תצהירו, הוא יודע את העובדות על התאונה מידיעה אישית. המגרש שבו אירעה התאונה היה לקוי מבחינה בטיחותית בכך ששכבת האספלט היתה מגולחת והחצץ היה בולט מעל האספלט. נבצר ממני להבין מדוע טרח ב"כ התובע לקבל ממר קעדאן אמירה זו. האספלט המגולח לא היה מרכיב כלשהוא בתאונה. לא בגלל ליקויי הבטיחות האחרים נטען שאירעה התאונה, וגם אילו היו ליקויי בטיחות אחרים במגרש, שלא גרמו לתאונה, לא היה הדבר משפיע על תביעה זו. חייב להיות קשר סיבתי בין הליקוי לבין הנזק שנגרם, ונתבעת שהפרה חובה ולא גרמה נזק לא תשפט במישור דיני הנזיקין. יצויין, כי עדים אחרים העידו שהיתה זפת על המגרש. על כל פנים, לענין הנדון, העיד העד בתצהירו כי המגרש היה מיועד לכמה סוגי משחקים, ובהם קטרגל, כדורעף וכדוריד. לצורך משחק כדורעף יש צורך להציב רשת, ולשם כך נחפרו בורות להצבת עמודי הרשת. בשעה שמשחקים במשחק קטרגל הבורות מכוסים בכיסוי ברזל -"כובעים" - ובשעה שמשחקים כדורעף מוציאים את הכובעים ומציבים את עמודי הרשת. לפי עדותו, הרבה פעמים אבדו הכובעים והוא הורה במסגרת תפקידו כמנהל מחלקת תרבות נוער וספורט אצל הנתבעת לקנות כובעים חדשים. ואולם, בחקירתו הנגדית אישר העד שלא היה במגרש ולא ראה את התאונה, למרות שאמר אחרת בסעיף 2 לתצהירו (עמ' 2). לאחר מכן אישר שבתקופת עבודתו של כרים אבו מוך שהיה כפוף אליו ועבד באותה תקופה, לא שיחקו כדור עף במגרש ולא הסירו את הכובעים. מכאן, לא ברור כיצד אירע שהבור היה חשוף, כאשר לא שיחקו כדורעף ולא הסירו את הכובעים. עוד העיד העד כי קוטר הבור 3.5 או 4 אינץ'. מכיוון שהעד לא ידע דבר מידיעה אישית על התאונה, ולמרות זאת העיד בתצהירו שהוא יודע להעיד על התאונה מידיעה אישית, לא ניתן להסיק מעדותו דבר לטובת גירסת התובע. 4. העד הבא היה מר עתאמנה פח'רי, חברו של התובע. לפי עדותו בתצהיר תפקד כשוער בזמן המשחק ולאחר שמסר את הכדור לתובע, החל זה לרוץ עם הכדור ולפתע מעד בבור המיועד להצבת עמודי הרשת, סובב את הברך ונפל. לפי תצהירו, התרמילים לא היו מכוסים בעת ששיחקו. ממר קעדאן שמענו שבאותה תקופה לא שיחקו כדורעף במגרש ולא הסירו את הכדורים. למרות זאת מעיד העד שהתרמילים לא היו מכוסים. לפי עדותו (בעמ' 5): לא היה מדריך ושיחקנו לבד. המגרש פתוח וזה לא היה פעם ראשונה. כל אחד יכול להכנס לשחק שם. זה היה משחק של חברים. היינו מנקים לפני המשחק אם היה אבן או משהו אחר שרואים אותו. לשאלה אם היינו בודקים אם הבורות מכוסים או לא אני עונה מה זה בודקים לרוב הבורות היו מכוסים. מדי פעם היינו מגיעים ומתחילים לשחק ואחד השחקנים היה מסתכל ורואה את הפתח והיה מביא את המכסה ושם אותו. היו מקרים, עד עכשיו אני לא יודע אם מהתחלה היה פתוח או תוך כדי המשחק מישהוא הרים את המכסה. אם אכן, כעדותו, לפני המשחק היו בודקים ומנקים את המגרש, היו מבחינים בבור הפתוח ומכסים אותו. לפי עדותו, המכסים היו במצב זמין. אם אחד השחקנים הסיר את המכסה במהלך המשחק, שאותו מנהלים חברים בני 18 במגרש פתוח ללא התערבות הנתבעת, אני מתקשה להבין כיצד צומחת אחריות לנתבעת. לא סביר לדרוש שהנתבעת תציב כל הזמן שומר שישגיח שבוגרים בני 18 לא יעשו שטויות במקום המיועד למשחק פתוח. יתר על כן, לפי עדותו בעמ' 4 התאונה אירעה לאחר משחק של שעה. במהלך השעה הזו, במגרש של 35 מטר, כאשר הבורות נמצאים באמצע, אין זה סביר שלא היו מבחינים בבורות ומכסים אותם אם אכן היו חשופים. זאת ועוד, העד העיד שהתובע נפל במרחק של 10 מטרים ממנו (עמ' 5 שורה 9) בעוד שהבורות היו במרחק של 17-18 מטר מהשער שבו עמד (עמ' 4 שורה 23). המרחק של 17-18 מטר מתיישב עם העובדה שמדובר במגרש של 35 מטר שהבורות באמצעו. לפי מרחקים אלה שעליהם מעיד העד, התובע לא נפל בבור. יתר על כן, העד העיד בעמ' 5 שרגלו של התובע נכנסה ונבלעה בתוך הבור - החלק הקדמי של כף הרגל עד טיפה יותר מהאמצע עד הפינה של הרגל. זה היה נכון לפי גירסתו של העד שרוחב הבור 17-18 ס"מ. ואולם, רוחב הבור, כפי שהעיד מר קעדאן היה 3.5 -4 אינץ, דהיינו לכל היותר 11 ס"מ. ב- 11 ס"מ לא יכולה להבלע כף הרגל של התובע. זאת ועוד, התובע בתצהירו העיד שמעד בבור וסובב את הרגל, ולא שנפל לתוך הבור כדברי העד. על פי כל אלה, ועל פי התרשמותי מעדות העד, עדותו של העד אינה אמינה ולא באה להביא את האמת בפני בית המשפט אלא כמחווה של חברות לתובע. 5. עד נוסף היה מסרי פהמי. עד זה הגיש תצהיר לבית המשפט. ואולם, בשלב שבו הוזהר על ידי בית המשפט שעליו לומר את האמת, אמר שהוא לא מבין טוב עברית ולא מבין את האזהרה. החלטתי איפוא, מכיוון שבתצהיר לא כתוב שהוא תורגם, ולאור דבריו של העד, כי העד יעיד בעדות ראשית ללא תצהיר על ידי תרגום מעברית לערבית ולהיפך. יצויין, כפי שעולה מעמוד 11, ו-12, כי לאחר מכן העד ענה חלק מעדותו בעברית לפני התירגום, ונתן תשובות בעברית טובה לשאלות בעברית ללא תירגום. דבריו של העד כאילו אינו מבין עברית טוב ולא הבין את האזהרה היו איפוא שקר גס. יתר על כן, למרות שהעד נתן תצהיר שנחתם ביום 26.4.99 בפני עו"ד אשרף במשרדו בבקה אל גרבייה, ואישר את חתימתו עליו, העיד העד (בעמ' 12): פעם ראשונה שאני מספר על התאונה מאז שהיא קרתה זה עכשיו. לא הלכתי לבית של התובע ודיברנו על התאונה. הוא לא בא אלי ודיברנו על התאונה. לא הלכתי למשרד של עו"ד ודיברתי על התאונה וגם עו"ד לא בא אלי ודיברתי על התאונה. לאחר מכן חזר בו ואמר שיכול להיות לפי מה שהוא זוכר שחתם אצל עו"ד. זאת, לאחר שסיפר לעו"ד כל מה שקרה (עמ' 13 שורה 7). גם עד זה העיד שמנקים את המגרש לפני המשחק (עמ' 13 שורה 18). לפי עדותו תמיד היו החורים פתוחים ולא היו מכוסים. זה מנוגד לעדותו של עתאמנה. על כל פנים, גם הוא חיזק את העדות שקוטר החור 10 ס"מ (עמ' 13 שורה 23). לפי עדותו הרגל של התובע היתה בתוך הבור והוא עומד. זאת, בניגוד לעדותו של עתאמנה בתצהיר שהתובע נפל. התרשמתי מעדותו של העד ששיקר ואמר שאינו מבין עברית כדי לזכות בזמן מחשבה נוסף בעת התירגום, וכי עדותו אינה אמינה ולמרות הכחשותיו של העד על היכרות עם התובע, וטענתו שרק משום שסיפר לעו"ד שטיפל בתביעת בתו שהיה נוכח באותו מקרה הובא להעיד, איני מאמין לו ואני קובע שלא ניתן להאמין לעדותו של העד הזה כחיזוק לראיות התובע. 6. מכאן לעדות המרכזית, היא עדותו של התובע. התובע העיד כאמור כי בשעה ששיחק במגרש, מעד בבור פתוח שהיה מיועד להצבת עמודי רשת כדורעף וכתוצאה מכך סובב את ברך שמאל. אתייחס לעדותו כדלקמן: א. התובע העיד בעמ' 6 ש"לא היתה לי תאונה נוספת מכל סוג שהוא ברגליים מלבד זו לפני המקרה הנדון בתביעה זו". מייד לאחר מכן אמר שברגל ימין הוא לא זוכר אבל יותר מפגיעה אחת היתה לפני התאונה. אחר כך אמר ש"אחרי התאונה לא היה לי מקרה נוסף של פגיעה ברגלי". כאשר הופנה לאמור בחוות דעת ד"ר חורב כי שבועיים לאחר מכן, סבל מאירוע של מעידת ברך שמאל תוך כדי תנועה סיבובית של הברך, אישר שכך קרה ואחר כך היו אירועים חוזרים. התובע הסתבך בסתירות, ודבריו שלא היו פגיעות נוספות ברגלו לא היו אמת. ב. התובע העיד שמאותו יום לא שיחק כדורגל. ואולם, כאשר הוצג לו מסמך רפואי שלפיו אושפז ביום 25.2.95 ל- 3 ימים בבית חולים הלל יפה ונאמר בו "הכל החל לאחר שהחולה התאמץ במשחק כדורגל" הסתבך בגירסתו. לפי עדותו לא שיחק כדורגל באותו יום אלא ראה משחק כדורגל ומכך עלה לחץ הדם שלו אחרי יום צום ברמדאן. אחר כך הוסיף שהיתה תחרות ריצה ולבסוף הודה שהוא השתתף בתחרות הריצה אבל לא במשחק כדורגל. מבחינת המאמץ על הרגל הפגועה, זה המונע ממנו לטענתו להשתתף במשחקי כדורגל, אין הבדל רב בין השתתפות במשחק כדורגל להשתתפות בתחרות ריצה. התובע רהוט בדבריו ולא סביר שאמר לרופא שהשתתף בתחרות ריצה וזה רשם כדורגל. לדעתי, התובע שיקר תחילה ואמר שהיה צופה בלבד, ולאחר מכן נתן הסבר שמבחינתו נראה לו כעושה הבדל בין השתתפות במשחק כדורגל, כפי שנרשם במסמך הרפואי והוכחש על ידו, לבין השתתפות בתחרות ריצה. הסבריו של התובע לאו הסברים הם, והתובע, לצערי, לא אמר את האמת גם בפרט זה. ג. יתר על כן, התובע שאמר שלא שיחק עוד כדורגל מאז 93, תואר במסמך הרפואי נ/2 כ"ספורטאי (שחקן כדורגל)". התובע הסביר שהוא אמר שהוא בריא בדרך כלל והתעסק בספורט והיה שחקן כדורגל. כאילו מדובר על העבר. כפי שציינתי, התובע הוא אדם אינטליגנטי ולא סביר שכאשר שאל אותו הרופא מה הוא עושה הוא אמר מה עשה לפני שנתיים, אשר השתנה לחלוטין עקב תאונה שעבר. גם בכך כיזב התובע ולא אמר אמת. ד. נ/3 שהנתבעת הסתמכה עליו כמבטא שלפני יום 10.6.93 סיבב את ברך שמאל וגובס, הוכחש על ידי התובע. מסמך זה אינו מציין פרטי זיהוי רבים מלבד השם "אבו טומעה" המופיע כשם משפחה, ולא ברור אם הוא שייך לתובע, למרות שנמצא בתיקו בבית החולים הלל יפה, ולמרות שלפי הרישומים, יש רישום המתאים לתאריכים לפני זה ואחרי זה, אלא שהרישומים לפני ואחרי הם על דפים של "תולדות המחלה" בעוד שהטופס נ/ 3 הוא ממרפאת עיניים. בגלל הספק והחומרה שיש לייחס לקביעת חוסר מהימנותו של התובע, לא אסתמך על הטופס כנגד התובע. ה. לפי עדות העד קעדאן ניתן לומר, לחובת התובע, כי לא שחקו כדורעף לאחרונה במגרש. היתה עדות שוב ושוב שלפני כל משחק בודקים את המגרש. היתה עדות שיש מכסים זמינים וניתן לכסות, ואם היו בודקים ומישהו הוריד את המכסים היו מחזירים. המשחק התנהל שעה לפני הפגיעה הנטענת ובודאי כבר נוכחו לדעת שיש בור חשוף אם היה כזה. על כן, הגירסה לפיה הבור היה חשוף בלתי סבירה. ו. לפי טענת הנתבעת, הקלטת שהוגשה מבטאת שיחה שקיים עימו בחוקר מטעם חברת הביטוח למקום עבודתו כלמצר בכפר המכביה. התובע העיד שאינו זוכר שמישהו מטעם חברת הביטוח חקר אותו בפגישה ישירה או בטלפון. לא סביר שכלל לא התקיימה חקירה, אבל התובע אמר שאינו זוכר. אין מדובר בהכחשה אלא בחוסר זכרון. התובע אישר שעבד כמלצר בכפר המכביה, אלא שלטענתו עבד לפני התאונה ולא אחריה. התובע שמע את הקלטת והכחיש שזהו קולו בקלטת. בשאלת זיהוי הקול אעסוק בנפרד. כמובן, שאם אקבע שזהו קולו של התובע, זהו שקר נוסף של התובע הפוגע באמינות גירסתו. על כן, לפני שאעבור לסיכום התרשמותי מעדותו של התובע, אעסוק בשאלת זיהוי הקול. 7. אציין תחילה, ששאלת זיהוי הקול היא נפרדת משאלת הצגת הקלטת לשם קבלת תוכנה. אף אם לא הוגשה הקלטת כראוי לצורך הסתמכות על תוכנה, הרי שאלת זיהוי הקול חשובה לצורכי מהימנות התובע, שהיא השאלה המרכזית בתיק זה. לאחר שהכחיש התובע את קולו בקלטת, סוכם בין הצדדים שהתובע יקליט על קלטת נפרדת (שיחה לדוגמה) את קולו אומר את הדברים שנאמרו בקלטת השנויה במחלוקת, ושתי הקלטות ימסרו להשוואה למומחית הקול. מומחית הקול, גב' סימה שגב - גלעד, נתנה חוות דעת ובה קבעה כי מצאה התאמה בין קולו של התובע בשיחה לדוגמה לבין קולו של הדובר המזוהה בשם עפיף בקלטת שבמחלוקת. המומחית נחקרה על חוות דעתה, וחוות דעתה לא נסתרה, למרות המאמצים המרשימים שעשה ב"כ התובע לשם כך. ביחס לטענות שהעלה בסיכומיו: א. לגבי הכשרתה ונסיונה של המומחית, לא נשאלה המומחית דבר בחקירתה. נסיונה של המומחית כראש מעבדת הקול הארצית במחלקה לזיהוי פלילי של המשטרה משך 24 שנה די בו כנסיון העושה אדם למומחה ואין צורך בדיפלומה כלשהיא לשם כך. על כן, אני דוחה את הטענות כנגד מקצועיותה של המומחית. ב. התובע טוען שהמומחית אמרה את דבריה ביודעה שאין מומחה אחר בארץ מלבדה שיכול לסתור את דבריה. לא כך אמרה המומחית. היא הודתה לב"כ התובע על דבריו שלא מצא מומחה אחר, אבל לא חיפשה מומחים אחרים. לה יש את המעבדה היחידה בארץ בתחום זה, אבל אין בכך כדי לומר שלא ניתן לסתור את דבריה על פי מומחים אחרים, וכי היא אמרה מה שאמרה בהנחה שאין מומחים אחרים. ג. התובע טוען שהיה על המומחית לצרף לחוות דעתה העתק של שתי הקלטות שאותן השוותה. איני רואה סיבה לכך, כאשר אין מחלוקת איזה קלטות המשקפות איזה שיחות נמסרו למומחית. ד. המומחית קיבלה קלטת שיחה שבמחלוקת שנאמר לה שהיא הקלטת המקורית והנה מסתבר שאין היא הקלטת המקורית אלא העתק שלה. ואולם, הקלטת ניתנה בצירוף לתמליל. לפי הסברה של המומחית, אמנם עדיף המקור אבל ניתן להגיע למסקנות גם לפי ההעתק. ממה נפשך, אם יש העתק ובו קולו של התובע, מה לי מקור מה לי העתק. המומחית אישרה שיש ראיות להקלטה חוזרת (הנחתות בתדרים הגבוהים), אך גם אם נעשה חיתוך ובישול של הקלטת, הבישול נעשה מתוך קולו של התובע. יכול להיות שהתובע אמר דברים אחרים, כגון "לא נפגעתי מתיקול עם שחקן אחר" ואלה בושלו והוכנסו תוך השמטת ה"לא". עדיין, התובע הכחיש את קולו בכלל ולא אמר שאמר דברים אחרים. ההגיון מחייב שאם היתה לנתבעת קלטת עם קולו של התובע וקלטת עם קולו של אחר, היא הגישה דווקא את הקלטת עם קולו של התובע ולא את הקלטת עם קולו של אחר. ה. המומחית לא צירפה את כל ה"ספקטוגרפים" שעליהם הסתמכה. בעולם של ימינו נוצרים הרבה מאד רישומים במהלך עבודת מחשב. אין זה ריאלי לצרף את כל הרישומים. ו. לטענת התובע, המחשב הוא שקבע את חוות דעתה של המומחית ולא המומחית. לא כך הבנתי את דבריה. היא אכן עשתה שימוש במחשב, אבל המחשב לא קבע אלא היא נתנה משקל לפרמטרים והגיעה למסקנות. העובדה שנעזרים במחשב אינה אומרת שהמחשב עושה את העבודה. גם פסק דין זה נכתב במחשב, ולא המחשב קובע אותו. ז. לפי דבריה של המומחית, אין הסכמה על המשקל של כל פרמטר, וכל מומחה מחליט לפי שיקול דעתו. זה אחד המאפיינים של עבודת מומחה, שאי אפשר לכמת אותה בצורה מדויקת, שאם לא כן היה המומחה מיותר (וראה: ר' ברנט, ס' שגב "השיטה הספקטרוגרפית לזיהוי דובר על פי קולו" פלילים ד (תשנ"ד) 121). אני קובע איפוא כי אני מקבל את חוות דעתה של המומחית גב' סימה שגב-גלעד שלא נסתרה לפיה נמצא דמיון הן במאפיינים הדינמיים של הדיבור, הן במאפיינים הסטטים והן במאפיינים הפונטיים, באופן עקבי ושיטתי באופן המצביע על זהות בין הקולות. על כן אני קובע כי התובע קיים שיחה עם החוקר שלפי עדותו התקשר לכפר המכבייה ושוחח עם מי שהציג עצמו כעפיף. 8. אשר לקלטת עצמה, החוקר ניסים תשובה העיד שהקליט את התובע בשיחה עימו לכפר המכביה, למכשיר סלולרי או למשרד. איני מייחס חשיבות להבדל בין נוסח התצהיר שבו הוא מגיש את הקלטות לבין נוסח התצהיר שבו הוא לא מגיש את הקלטות, כאשר הקלטות הוגשו בנפרד בתנאי שהחוקר יעיד עליהן לאחר מכן. על פי הדין, כדי שסרטי הקלטה יהיו קבילים: יש להוכיח או להראות תחילה קיומם של כמה תנאים מוקדמים, היינו: (1) כי המכשיר, או האמצעי האחר ששימש להקלטה, פועל כהלכה ועשוי לקלוט או להקליט דברים נאמרו; (2) שהאדם אשר טיפל בהקלטה ידע את מלאכתו; (3) שההסרטה או ההקלטה מהימנים ונכונים; (4) שלא נעשו בסרט שינויים בצורת הוספות או השמטות; (5) זיהוים של המדברים שקולותיהם נקלטו; (6) שהדברים נאמרו והעדות הוגדה מרצונו הטוב של המדבר ללא כפיה וללא פיתוי (ע"פ 81 / 869 מוחמד שניר נ' מדינת ישראל לח (4) 169). אין ספק, שלא הוכחו בפני כל אלה, ואף לא ברור לאחר עדות החוקר כי אכן הקלטת שבפני היא המקור ולא ההעתק. החוקר הפנה בעדותו להוכחת האותנטיות על ידי המומחית לזיהוי קול, אבל היא לא הוכיחה את האותנטיות. החוקר אף לא ידע להעיד מה נמסר למומחית. אמנם, מדובר בכללים שנקבעו לגבי משפטים פליליים, עוד בשנת 1959, ומאז התקדמנו כברת דרך והיום אולי לא צריך להעיד שיודעים איך לתפעל מכשיר הקלטה, דבר שהיה מסובך פעם, אבל בכל מקרה, היה צריך להוכיח לפחות את השרשרת שלפיה החוקר זיהה את הקלטת המקורית שאותה הוא מגיש. זה לא היה בפני. על כן, אין בידי להסתמך על תוכנה של הקלטת כראיה בתיק זה. יצויין כי ב"כ התובע טען שאין להסיק מתוכן הקלטת גירסה שונה מזו שנמסרה על ידי התובע. דברים אלה אינם נכונים. בקלטת אומר עפיף באופן ברור שהוא נפל כתוצאה מהתנגשות בין שני חברה, התקלות על הכדור. זו גירסה סותרת לחלוטין את גירסת התובע כאילו מעד כתוצאה מחור בלתי מכוסה במגרש. ואולם, כאמור, עקב העובדה שלא הוכחו תנאי הקבילות ואף לא ברור אם זו הקלטת המקורית, אין לראות את הקלטת כראיה שיש להתחשב בה. 9. לסיכום, איני מאמין לעדותו של התובע, שהסתבך בסתירות ושקרים, גם ללא השקר של אי זיהוי קולו בקלטת. השקר של אי זיהוי קולו בקלטת רק מצטרף ומחזק את התרשמותי מעדותו של התובע, שהיא עדות לא אמינה ולכן לא ניתן להתחשב בה. איני יכול גם לבצע את מה שהתובע מבקש ממני בסיכומיו, לחלק בין החלקים האמינים לבין החלקים שאינם אמינים. אין חלקים אמינים. כלל העדות נראית לי בלתי אמינה, ואין חלק שניתן לראותו כאמין. לפיכך, אני קובע כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה להוכחת גירסתו לאירוע ועל כן יש לדחות את התביעה. 10. אני דוחה את התביעה ומחייב את התובע, בשים לב למספר הישיבות שנדרשו (מלבד ישיבות שנדחו באשמת הנתבעת) ולהוצאות המומחים שהוצאו על ידי הנתבעת, כפי שצורפו לסיכומיה) לשלם לנתבעת הוצאות משפט, כולל שכ"ט עו"ד, בסך 55,000 ₪ בתוספת מע"מ. המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים. ניתנה היום ח' באלול, תשס"ד (25 באוגוסט 2004) בהעדר הצדדים. מנחם רניאל, שופט דיני ספורטקרקעותתאונות ספורט