1. זוהי תביעה להכרה בתובעת כ"ידועה בציבור" של המנוח בני א' ז"ל (להלן – המנוח) לעניין זכאותה של התובעת לקצבת שאירים מכח סעיף 252 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995. (להלן – החוק). ענייננו בשאלה האם יש לראות את התובעת כ"אלמנה" כהגדרתה בסעיף 238 לחוק, הקובע כך: " 'אלמנה' – מי שהיתה אישתו של המבוטח בשעת פטירתו…". בסעיף 1 לחוק מופיעה ההגדרה למושג "אשתו" בזו הלשון: " 'אשתו' – לרבות הידועה בציבור כאשתו והיא גרה עימו". נמצא כי ידועתו בציבור של מבוטח תחשב "אלמנה" לעניין סעיף 238 לחוק בהתמלא שני תנאים מצטברים: (1) בשעת פטירתו של המבוטח היא היתה ידועה בציבור כאשתו. (2) בשעת פטירתו של המבוטח, היא גרה עימו. (דב"ע נו/ 255-0 עטר נ. המוסד פד"ע לב' 385 בעמ' 387). הנתבע מכחיש הן את היותה של התובעת ידועתו בציבור של המנוח בשעת פטירתו והן את עובדת מגוריה עימו באותו מועד. תביעתה של התובעת לקצבת שאירים הוגשה לנתבע ביום 24.9.96. (נ/4). העובדות 2. התובעת והמנוח היו נשואים זה לזו מיום 10.4.68 ועד לגירושיהם בחודש דצמבר 76'. מנישואים אלו נולד בשנת 71' בנם אסף א'. (להלן- אסף). התובעת היתה אשתו השניה של המנוח. מאשתו הראשונה התגרש המנוח בשנת 64'. המנוח היה בעלה השני של התובעת. מנישואיו הראשונים נולדה למנוח בתו, אסנת הדר-א'. (להלן-אסנת). המנוח התגורר ברחוב צבי ברוק 16 תל אביב. בשנת 89' עבר אסף להתגורר ליד המנוח בדירה ברחוב ברנשטיין כהן 13 תל אביב. מדובר במרחק של שלושה בניינים מהמקום בו התגורר המנוח. בחודש מאי 91' עברה התובעת להתגורר בשכירות בדירה המצויה בבניין מול הבניין בו התגורר אסף וזאת לאחר שהשכירה את הדירה בה גרה עד לאותו מועד. בשנת 90' התגלה גידול במעי הגס אצל המנוח והוא נותח פעם ראשונה. כשנתיים לאחר מכן עבר המנוח ניתוח נוסף ומאז, תקופה של כשנה וחצי עד לפטירתו, עבר המנוח טיפולים שונים. המנוח נפטר ממחלת הסרטן ביום 23.1.94. את סידורי ההלוויה אירגנו אסף ואסנת והם אף אשר מימנו את הוצאות הקבורה והמצבה. התובעת היא זו שמארגנת את אירועי האזכרה השנתית למנוח מאז פטירתו. 3. אותה תקופה בה נזקק המנוח לטיפולים, סעדה אותו התובעת בחוליו. לאחר שהמנוח מכר את רכבו היתה התובעת מסיעה אותו מדי פעם מבית החולים איכילוב חזרה לביתו והיתה מלווה אותו למטפלים שונים. התובעת אף דאגה להביא מנמל התעופה בן גוריון תרופות שהגיעו מחו"ל עבור המנוח. התובעת לא היתה היחידה שסעדה את המנוח. יובל אסודי (להלן-יובל) בן אחותו של המנוח, לקח את המנוח לטיפולים (נ/10 עמ' 1, נ/11 עמ' 3, עמ'30-31 לפר'). לחלק מהטיפולים בבית החולים איכילוב נסע המנוח לבדו באופניים וזאת בתקופה לאחר שמכר את מכוניתו. בעת מחלתו של המנוח שהתה עימו התובעת שעות רבות והקדישה לו חלק ניכר מזמנה. המנוח העריך זאת ואף ציין את הדברים בפני מקורביו. (תצהיר אבישר סעיף 8, תצהיר לייבוביץ סעיף 8, עמ' 25,10,9,7,6,2 לפר'). בשבוע האחרון לחייו היה המנוח מאושפז בבית החולים. בני משפחתו הקרובים חילקו את היממה למשמרות על מנת לשהות ליד מיטתו. נקבעו שלוש משמרות; אחת עשתה התובעת, אחת עשה אסף ואחת עשתה אסנת. יש לציין כי התובעת היתה במקום גם מעבר למשמרת שנקבעה לה. (נ/7 עמ' 4, עמ' 12, 32 לפר'). בשעת פטירתו היו ליד המנוח אסף, עידית שחורי-נחומי, יובל, ביתה של התובעת ענבל והתובעת עצמה. (עמ' 18, 28 לפר'). 4. המנוח והתובעת לא התגוררו יחד. המנוח היה גר בדירתו שלו והתובעת בדירתה שלה. לעיתים נשארה התובעת ללון בדירתו של המנוח ולעיתים, התארח המנוח בדירתה שלה. לתובעת היה מפתח לדירתו של המנוח. מפתח לדירה זו היה גם לאסף ולאסנת. לא היו חפצים של התובעת בדירתו של המנוח. התובעת לא כיבסה את בגדיו של המנוח והיה לו סידור קבוע עם המכבסה. התובעת לא ניקתה את ביתו של המנוח והיתה לו עוזרת שעשתה זאת (תצהיר התובעת הראשון סעיף 10, תצהיר אסף סעיפים 11 ו- 14, נ/5 עמ' 2 – 4, נ/11 עמ' 4 ו – 7, נ/7 עמ' 4, נ/10 עמ' 2, עמ' 8, 11, 17, 26 ו–44 לפרו'). 5. בתקופה מאז עברה התובעת להתגורר בסמוך למנוח, יצאו השניים לטיולים משותפים שהיו מעטים במספר (עמ' 19 לפר'). המנוח יצא לחו"ל בשנת 93 שלוש פעמים (נ/6), פעמיים לצורך טיפולים ופעם אחת להופעה עם ישראל גוריון (להלן – גוריון). התובעת לא הצטרפה אליו ליציאות אלו לחו"ל. הפעם האחרונה שהתובעת הצטרפה למנוח כשיצא לחו"ל היתה בשנת 85' או בשנת 86' (עמ' 16 לפר'). התובעת השתתפה בחלק מהמסיבות שערך המנוח לחבריו (עמ' 7 ו – 19 לפר') היא השתתפה יחד עימו בחגים בארוחות אצל אחותו אסתר עמי (תצהיר גבריאלי סעיף 8, עמ' 28 – 29, 32 ו – 50 לפר'). המנוח והתובעת היו אוכלים מידי פעם ארוחות משותפות והתובעת בישלה לו אוכל מיקרוביוטי מיוחד (תצהיר התובעת השני סעיף 13). 6. למנוח היתה חברה לחיים בין השנים 84' ו – 88' במשך כשלוש וחצי שנים ושמה עידית שחורי – נחומי (להלן – עידית). בחודש יולי 93' השתתף המנוח יחד עם גוריון בפסטיבל ערד. עידית הגיעה לאותו פסטיבל במסגרת אחרת ובאותה הזדמנות, בילו השניים יחדיו וקיימו יחסי אישות (נ/11 עמ' 2, עמ' 6 לפר'). התובעת לא היתה עם המנוח באותו אירוע. התובעת היתה מצטרפת להופעותיו של המנוח רק בחלקן. בחודש אוקטובר 93', התקיימה מסיבת גג לכבודו של המנוח אשר הופקה וצולמה על ידי ערוץ 1 של הטלוויזיה כשהמנוח היה מעורב בהפקה על כל חלקיה. התובעת לא נכחה במקום ואילו עידית היתה שם, ישבה בשורה הראשונה והמנוח הזמינה לרקוד עימו (נ/11 עמ' 6, עמ' 7, 12, 19 – 20, 41 – 42 לפר'). בחודש אוגוסט 93', הוקלטה תוכנית "עובדה" בערוץ השני של הטלוויזיה אשר עסקה במנוח. בהתייחסו לגירושיו מהתובעת, נראה ונשמע המנוח אומר, בקלטת שהוגשה לתיק בית הדין, כי גירושים אלו היו קשים "היה קשה לצאת, והיה בלתי אפשרי להישאר על שבסוף אמרתי: RUN FOR YOUR LIFE, מלט את נפשך, שאם לא כן יקרו לך דברים איומים 'תקבל סרטן' ". במקום אחר אומר המנוח, כי התובעת אף פעם לא התייחסה ולא הקדישה יותר מידי זמן ואנרגיה לזולת, היא רוצה לעזור ומאוד מתעניינת בו ואף מפגינה את זה השכם וערב. המנוח אף מציין, כי בחר להתגורר לבד בדירה קטנה שהיא מתאימה לו והדירה תפורה לפי מידותיו. בקלטת נראה המנוח יושב לצידה של עידית וכן שר עימה יחד בזמן מסיבת יום ההולדת שנערכה למנוח. באותה תוכנית לא השתתפה התובעת (נ/11 עמ' 5 – 6, עמ' 7, 18 ו – 53 לפר'). 7. המנוח לא השתתף באופן ישיר בהוצאות שכר דירתה של התובעת אם, כי בעת שעברה התובעת להתגורר בדירה זו, מימן את הוצאות ההעברה. מידי פעם ולא באופן מסודר, נתן המנוח לתובעת כספים במזומן למימון חלק מהוצאות הדירה והוצאות הרכב. התובע היה דואג לחלק מהתיקונים בדירתה של התובעת (תצהיר התובעת השני סעיף 8, תצהיר אסף סעיפים 4 ו– 19, תצהיר גבריאלי סעיף 7, נ/5 עמ' 1, עמ' 8, 12 ו – 18 לפר'). המנוח ערך לתובעת על חשבונו מסיבת יום הולדת בחודש דצמבר 89 כשהגיעה לגיל 50 וזאת במקום שניהל הקרוי "החדר של רבי עקיבא" (תצהיר בניוביץ סעיף 9, תצהיר אבישר סעיף 5, תצהיר התובעת השני סעיף 9). לפני פטירתו נתן המנוח לתובעת המחאה פתוחה בחתימתו (ת/1). בשלב כלשהו הוא מסר לה את מספרי החשבונות שלו בחו"ל (ת/2), בשני המסמכים לא עשתה התובעת שימוש. לתובעת ולמנוח לא היה חשבון בנק משותף. המנוח לא השאיר צוואה . יורשיו מכח הדין, הינם בנו אסף ובתו אסנת (נ/1). לתובעת לא היה כל חלק בירושתו של המנוח. ההיבט המשפטי 8. בדב"ע ל/9-0 המוסד לביטוח לאומי נ' רחל מנו פד"ע ב' 72 אומר בית הדין, כי בפרשנות המושג "ידועה בציבור כאשתו" יש ליתן את הדעת לשאלה כיצד תתרום הפרשנות לקידום מטרת המחוקק ולפתרון הבעיה החברתית אותה באים לפתור. קובע בית הדין (עמ' 80): " לא יהיה די בראיות ליחסים שנמשכו תקופה ניכרת, אלא יש צורך בראיות, כי האשה היתה ידועה בציבור כאשתו של האדם בו מדובר, ושהציבור קיבל את השניים כבעל ואשה וכך התייחסו אליהם, כשהשניים אף הם מתייחסים זו לזו כך. יש צורך בראיות שהשניים התכוונו לקשר של תמיד, שיש בו מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית, אם כי מסיבה זאת או אחרת לא ניתן לאותו קשר ביטוי כמתחייב על פי הדין". בדב"ע נ/7-6 אנה בטר נ' קרן הגימלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ פד"ע כז' 135 נבחנה השאלה מיהי "אלמנת פנסיונר" כהגדרתה בתקנות המשיבה. אומר בית הדין (עמ' 141): "... השאלה העיקרית אשר יש לשאול בעניין שלפנינו היא האם בקשר שבין המערערת לבין המנוח היה "מסימני ההיכר של קיום יחידה משפחתית" ("אשר חיה עימו" כאמור בהגדרת "אלמנת פנסיונר"), וכפועל יוצא מכך במקרים המתאימים – האם עקב פטירת המנוח נוצר לגבי המערערת "מחסור כלכלי" ... נדגיש כי גם בהעדר "מחסור כלכלי" (כגון כאשר הידועה בציבור היא עצמאית מבחינה כלכלית), תחשב הידועה בציבור כ"אלמנת פנסיונר", ככל שיוכח קיום החיים המשותפים ביחידה משפחתית". בדב"ע 329-0 שפריצנה רייזמן נ' המוסד לביטוח לאומי (פס"ד מיום 6.7.97) נדון ערעורה של מערערת לקבלת גמלת תלויים בעבודה בשל פטירתו של מבוטח בטענה של קיום קשרי ידועים בציבור בין המערערת לבין המבוטח. קובע בית הדין מפי כב' השופט פליטמן (סעיף 4 לפסה"ד): " לגבי המבחן להכרה בבני זוג כידועים בציבור, הרי קודם לכל עליהם להתייחס לעצמם כאל בעל ואישה, והמבחן להתייחסות זו הוא כפול: ראשית – עליהם לקיים חיי משפחה; דהיינו, מערכת יחסים אינטימית מושתתת על יחס של חיבה ואהבה מסירות ונאמנות, המעידה על קשירת גורל. שנית – עליהם לנהל משק בית משותף, אך לא סתם מתוך צורך אישי, נוחות או כדאיות כלכלית, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה, כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה, הדברים אחד בשני בקשר של קשירת גורל לחיים משותפים". מוסיף בית הדין, כי לגבי דרישת החוק למגורים משותפים, אין מדובר בתנאי נוסף של מגורים תחת אותה קורת גג בהכרח, אלא דרישה שהקשר בין בני הזוג על פי המבחן הכפול הנ"ל יהיה כזה, שניתן לקבוע כי היא "גרה עימו" לאור צורת ניהול החיים המשותפים. לענין המגורים המשותפים נפסק, כי יש להבחין בין נסיבות אובייקטיביות בעקבותיהן נוצר פירוד בין בני זוג כמו בעיות בריאות וכדומה לבין נסיבות שהפירוד נעשה על פי רצונו של אחד מבני הזוג. לתנאי זה יכול וינתנו ביטויים שונים בגילים שונים, במצבי בריאות שונים ואף בתנאים כלכליים שונים (דב"ע מד/ 62-0 המוסד נ' משעלי פד"ע טז' 3 בעמ' 8. דב"ע נב/69-0 לאון נ' המוסד פד"ע כד' 458 בעמ' 465. דב"ע נו/255-0 עטר נ' המוסד פד"ע לב' 385 בעמ' 395. דב"ע 97/ 37-6 פוגל נ' מבטחים פד"ע לב' 372 בעמ' 384). באשר למשק הבית המשותף נקבע, כי תנאי זה מתקיים רק כאשר מדובר בתשלומים בעלי אופי סדיר וקבוע האמורים להקנות לתובעת יציבות כלכלית (דב"ע נז/19-0 יישכר נ' המוסד פד"ע לב' 362 בעמ' 371). ההכרעה 9. הוכח, כי התובעת טיפלה במנוח בתקופה האחרונה שלפני פטירתו לאחר שהתגלתה מחלתו. התובעת השקיעה ממירצה ומזמנה בכל הכרוך בטיפול זה. עובדה זו כשלעצמה, אין בה די לצורך הכרה בתובעת כידועה בציבור. לענין זה יש לציין, כי התובעת לא היתה היחידה אשר טיפלה במנוח. המנוח והתובעת לא התגוררו יחד, במודע ומתוך כוונה ברורה של המנוח להתגורר לבדו. גם אם התובעת לנה מידי פעם בביתו של המנוח, הרי שמדובר במקרים בודדים ואקראיים ובדירתו של המנוח לא היו חפצים אישיים של התובעת. אינני מקבל את הטענה, כי הואיל ומדובר באומנים, הרי שדרכם לחיות בצורה זו. אין לטענה זו כל בסיס ועובדה היא, כי בעת שהתובעת והמנוח היו נשואים, הם חיו בדירה משותפת. במקרה דנן, אין מדובר בחוסר יכולת לחיות תחת קורת גג אחת מסיבות בריאות או מסיבות כלכליות אלא מבחירה מודעת של המנוח. לתובעת ולמנוח לא היה חשבון בנק משותף. המנוח לא תמך כלכלית בתובעת אלא באופן מזדמן. ברור, כי בנסיבות הענין לא מדובר היה בתשלומים סדירים וקבועים אשר הקנו לתובעת יציבות כלכלית. המנוח, שככל הנראה היה בעל יד פתוחה בכל הקשור לעזרה ולסיוע למכריו, עזר וסייע גם לתובעת אולם אין בכך לראות בכך סיוע על רקע קיום משק בית משותף. המנוח נסע לחו"ל מספר פעמים בתקופה זו והתובעת לא הצטרפה אליו ולו פעם אחת. המנוח המשיך לקיים את הקשר עם עידית, אם כי לא באופן קבוע והם לא ראו עצמם בני זוג. התמונה המתקבלת הינה, כי למנוח ולתובעת היה קשר בעיקר על רקע מחלתו של המנוח אולם ללא כוונה לקיום קשר של תמיד שיש בו מסמני ההיכר של קיום יחידה משפחתית הן מן ההיבט של החיים האינטימיים שבין השניים והן בהיבט של משק בית משותף. לא שוכנעתי, כי מכריהם של השניים ראו אותם כבעל ואשה וזאת על אף ההערכה לה זכתה התובעת בעקבות דאגתה למנוח. אין בפניי כל ראיה, כי עקב פטירת המנוח, נוצר לגבי התובעת מחסור כלכלי. סוף דבר 10. נוכח האמור לעיל, הנני קובע, כי התובעת לא הוכיחה, כי היתה הידועה בציבור של המנוח בשעת פטירתו ולא הוכיחה, כי היתה גרה עימו באותה עת ועל כן, אין היא זכאית לקיצבת שאירים. התביעה נדחית. אין צו להוצאות. רפואהקצבת שאריםידועים בציבור