מהו היקף הזכות לפרטיות במקום העבודה ? כיום, במקומות עבודה רבים, מצויים מחשבים המחוברים לרשת אחת המחוברת לשרת אחד. על גבי השרת נשמר מידע רב המתקבל מביצוע פעולות רבות במהלך העבודה היומיומית. למידע זה ניתן להגיע רק לאחר קבלת הרשאה מפורשת. תכתובת הדואר האלקטרוני של המשתמשים ברשת נשמרת גם היא על גבי השרת. תכתובת הדואר האלקטרוני יכולה להכיל מידע אישי אודות בעל התיבה אשר אינו מעוניין לגלותו לכלל הציבור ואף לא למעביד. לעיתים מועברים לתיבת הדואר האלקטרוני תכני דואר ללא ידיעה או הסכמה מראש. לפיכך, ניתן לראות כל משתמש ברשת, כבעל ציפייה סבירה לפרטיות ולמניעת הגעה לתוכן התכתובת האלקטרונית וזאת כל עוד הוא לא ויתר על כך באופן מפורש. בית הדין לעבודה פסק כי אותה ציפייה סבירה, מצדיקה קביעה שלפיה כל עוד אין ויתור מפורש של העובד על זכותו לפרטיות, יהיה קשה מאד להגיע למסקנה על כך שיש לראות אותו כמי שויתר על כך, באמצעות לימוד של הסכמה מכללא. וכך - גם אם מדובר במידע שנשמר במאגר מידע משותף שאינו שאינו בבעלותו הקניינית של העובד, אלא של מעבידו. עצם העובדה שהעובד ידע שהתכתובת שלו נשמרת בשרת שבבעלות המעביד ואשר למעביד גישה אליו, אינה יכולה להספיק כדי ללמד שהעובד הסכים, מכללא, לכך שהמעביד יהיה רשאי לעיין באותה תכתובת. ברור גם שאין להסיק הסכמה מכללא של העובד לכך שיעיינו במכתביו, אם הוא השליך את המכתבים לפח האשפה. עובד אינו אמור לצאת מתוך הנחה שמעבידו יחטט בפח האשפה שלו. המשפט הישראלי מכיר בזכות לפרטיות כזכות חוקתית ואף מעגן זכות זו בסעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. כך נקבע בו: "(א) כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו. (ב) אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו. (ג) אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו. (ד) אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו.". גם בטרם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, הוכרה הזכות בחקיקה, ונאסרה הפגיעה בה. כך נקבע בסעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981: "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו." הזכות לפרטיות בהקשר של מערכת יחסי עבודה נדונה בפסיקה בעבר. נקבע כי יש לאזן בין ההגנה על פרטיות העובד לבין סמכות המעסיק לנהל את מפעלו שהיא זכות קניינית. כן נקבע כי בשל היות הזכות לפרטיות זכות חוקתית, הפגיעה בזכות זו, צריכה להיעשות לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. שאלת הזכות לפרטיות של העובד מפני פגיעה בה על ידי המעביד וזאת באמצעות שימוש בתכתובת הדואר האלקטרוני של העובד נדונה בפסק דין בבית הדין לעבודה ונקבע בין השאר, כי לאור הנסיבות יש לראות את העובדת כמי שנתנה את הסכמתה מכללא לעיון בהודעות הדואר שנכתבו על ידה בידיעה שהן עלולות להיחשף, וממילא לא כוללת עניינים פרטיים במיוחד. המסקנה שאליה הגיע בית הדין לעבודה באותה החלטה, היתה פרי מלאכת האיזון בין זכות העובד לפרטיות, זכות יחסית שאינה מוחלטת, לבין האינטרס של המעביד - אינטרס ספציפי ומשמעותי שמצדיק זאת. יש לציין כי על ההחלטה האמורה ניתנה רשות ערעור בבית הדין הארצי לעבודה. הזכות לפרטיות במקום העבודההזכות לפרטיות