זוהי תביעה לתשלום גמלת הבטחת הכנסה. להלן עובדות המקרה וטענות הצדדים, כפי שהן עולות מחומר החקירה המהימן עלינו: התובע, יליד 1949 , עורך דין במקצועו, מתגורר בדירה בישוב פרדס חנה בשכירות . התובע היה עצור ע"י משטרת ישראל בתקופה שבין 5.12.99 ליום 12.1.00 ,עת שוחרר למעצר בית, על- פי החלטתו של כב' השופט גריל מביהמ"ש המחוזי בחיפה, בתנאים מגבילים. התובע שהה במעצר בית עד ליום 2.3.00. כן נדון התובע עונש מאסר בפועל מיום 17.6.01 ועד ליום 7.1.03. יש לציין, כי נגד התובע הוגשו שני כתבי אישום, והתובע ריצה עונש מאסר בגין הרשעה באחד מהתיקים הפלילים בלבד, וההליכים בתיק הפלילי השני, טרם הסתיימו. ביום 23.5.00 הגיש התובע תביעה לנתבע לתשלום גמלת הבטחת הכנסה (להלן: "הגמלה") בגין התקופה בה, שהה במאסר בית , וביום 19.9.02 דחה הנתבע תביעה זו, בהסתמך על סעיפים 5(ב) ו- 7 (ב) לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א- 1980 (להלן: "החוק"), היות ולתובע יש הכנסות העולות על הסך המזכה, בגמלה הנ"ל. כמו- כן ביום 9.1.03 , זמן קצר לאחר שחרורו של התובע מהכלא, הגיש התובע לנתבע תביעה נוספת לתשלום גמלת אבטחת הכנסה, כן ביום 13.7.03 דחה הנתבע גם את התביעה הזו בהתאם לסעיפים 5 (ב) ן- 7 (ב) לחוק, היות והכנסת התובע בחודש 1/03 (החודש בו הוגשה התביעה), עלתה על גובה הגמלה . המחלוקת נשוא תיק זה, הנה סביב גובה הכנסות התובע, בתקופות הרלוונטיות לזמני הגשת שתי התביעות. ביום 30.7.89. חתם התובע עם גרושתו ואם ילדיו הקטינים, על הסכם גירושיו בו, התחייב התובע לשלם לבניו, עד הגיעם לגיל 21 סכום חודשי של 1,000 ₪ אשר יהיה צמוד למדד היוקר. גובה דמי המזונות נכון לתאריך 5/00 עמד על סך של 2,753 ₪. כן מקבל התובע, בהיותו נכה צה"ל, פנסיה ממשרד הביטחון, אולם לטענתו, מכסה הסך הנ"ל את דמי המזונות בהם, הנו חייב , ולפיכך לא נותר לו כל סכום ממענק זה. להלן עדותו, בביה"ד: (ראה עמ'' 6 לפרוטוקול): "אני אכן מקבל תגמול ממשרד הביטחון אולם בהתאם להסכם הגירושין... כל התגמולים שלי ממשרד הביטחון הועברו לידי גרושתי והילדים ואין חולק על כך ולא היה חולק על כך שאני בכלל לא זכיתי לשקל אחד מהסכום הזה ולא יכולתי לקבל שקל אחד מהסכום הזה.. מכל מקום אני לא הייתי זכאי ולא קיבלתי שום סכום מהסכום של תגמול של משרד הביטחון וכתוצאה מכך לא הייתה שום הכנסה לאותם תגמולים ממשרד הביטחון כסכום שניתן להכיר בו כהכנסה לצורך תביעה". 9. ב"כ הנתבע טען לעומת זאת , על- פי תקנה 17 (7) לתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב- 1982, (להלן: "התקנות") , אזי לא ניתן לנכות מהפנסיה המשולמת לתובע , סך שיעלה על 1,587 ₪. 10. כמו- כן, רשמית עד לתאריך 17.1.03 היו בבעלות התובע 4.52% אחוז משטח מהמקרקעין הנמצאים בגוש 100225, בחלקה 10 בנגב הצפוני (להלן: "המקרקעין") . בתאריך 17.1.03 , מכר התובע את חלקו במקרקעין לידי בעלי החלקים הנותרים, באותם במקרקעין: מר נדיב המר, מר זאב כהן ועו"ד דורון ספיר (להלן: "השותפים"), וזאת עקב חובות אליהם, נקלע. יש לציין, כי עו"ד ספיר, אחד השותפים, טיפל בכל הניירת הכרוכה בהעברת הקרקע הנ"ל. משמו של התובע המוכר - לקונים. 11. התובע מסביר בביה"ד, כי הסיבה למכירת את חלקו במקרקעין לשותפיו נבעה מחובותיו הכספים, לשותפיו, בגין הסכמתם להפקיד עבורו ערבות בביהמ"ש המחוזי בחיפה בסך של 60,000 ₪ . להלן דבריו בעמ' 11,12 לפרוטוקול: "החלק הזה של ה-4.52% היה מלכתחילה החלק שלי. אני נאלצתי לוותר עליו כחלק משחרורי ממעצר הבית. זו היה הזכות שלי מאז ומתמיד עד לרגע ויתורי על הנכס. זו הייתה הדרך היחידה שלי להשתחרר ממעצר הבית הואיל וכב' השופט גריל קבע שאני חייב להפקיד ערבויות בגובה 60,000 ₪ ולא הייתה לי הכנסה באותה עת, והייתי צריך לפנות לשותפים, ואמרתי להם שיערבו לי על הכסף ואני כנגד זה מוותר על השטח. הויתור שלי היה מותנה בזה שהשותפים שלי אמרו לי שאם תהיה לי אפשרות לקבל איזה כסף או האם אני אצליח לגייס בחזרה את הנכס. על מנת להימנע מפעולות העברה ותשלום מסים להעברה כפולה חזרה וחזרה אלי, הם השהו את העברת הנכס הזה. לא נתתי להם כסף בכלל, וזה שלהם וזה עבר בטאבו. בתאריך 17/1/03 נחתם ההסכם". 12. יש לציין, כי התובע שיעבד את חלקו במקרקעין לטובת מר זאב כהן (אחד השותפים), בחודש מרץ, שנת 2000 , אולם מסמכי השעבוד הרשמיים הומצאו רק בשנת 2001. להלן עדותו של התובע בביה"ד: "אני לא חולק שגוש.. היה רשום על שמי. זה היה משועבד אבל זה היה על שמי. אני לא חולק שהייתה לי בעלות על הנכס בחודש מאי 2000. השטח שועבד בינואר 2000 לטובת יתר השותפים מיד לאחר מעצר הבית.... העברה בטאבו הייתה צריכה להתבצע לאחר שחרורי ממעצר הבית. אז נחתם ההסכם שבו מבטיח את יתר השותפות לקבל את החלק שלי היה ולא אוכל להחזיר להם את הכספים שהם עזרו לי". (ראה עמ' 6 לפרוטוקול). 13. מר אליהו טלמוו, שמאי מטעם הנתבע (להלן: "השמאי") אישש את דברי התובע, בעדותו בביה"ד, כי נכון לתאריך 29.7.02 , הייתה רשומה משכנתא על המקרקעין, על שמו של מר כהן, אולם לא בוצעה כל העברת בעלות. להלן דבריו: "לשאלה האם ראיתי במסמכי הטאבו זכר לשעבוד מינואר 2000 אני משיב- שבחוות דעתי בעמוד 2 למטה , בשתי השורות האחרונות כתוב שהמשכנתא מדרגה ראשונה מיום 25/12/01 לטובת כהן זאב. בחוות הדעת צירפתי צילום של נסח הרישום שהוצאתי ב- 31/7/02. המשכנתא רשומה בעמוד 2 של נסח הרישום. מבחינת רישום על משכנתא ללא הגבלת סכום, והיא רשומה לטובת זאב כהן, אך אין העברת זכויות מבעלותו של התובע". (ראה עמ' 7 לפרוטוקול). 14. לעניין המקרקעין - הסביר התובע, כי לא הייתה כל הכנסה חקלאית מהקרקע, היות והקרקע לא הייתה מעובדת, וכי אל הקרקע הנ"ל , פלשו בדואים אשר מתגוררים בסמוך למקום. יש לציין, כי הסכסוך הנ"ל נמצא בערכאות המשפטיות, וטרם הוכרע. להלן עדותו של התובע לעניין טיב המקרקעין, כפי שהובאה בביה"ד: "הנכס החלקה החקלאית כולה... היא אדמת בעל והיא איננה מעובדת, ולא נעשה בה שום דבר ואין לה שום הכנסה מזה שנים". (ראה עמ' 5 לפרוטוקול). 15. לפי הערכת השמאי, המקרקעין הנם בבחינת קרקע מעובדת, לפיכך ניתן להפיק מהם יבול חקלאי אשר יניב הכנסה. להלן עדותו בביה"ד: "אם התובע סיפר לגבי החלקה שמדובר בחלקת בעל לא מעובדת האם אני יכול לספר האם היא מעובדת ומה מצב החלקה אני משיב- שפירוש המילה בעל זה מעובד ללא השקיה. החלקה מעובדת כל השנים, והבוקר לאחרונה ראיתי אותה לאחר הזריעה, אני לא יודע מי מעבד אותה, אבל החלקה מעובדת". (ראה עמ' 7 לפרוטוקול). 16. השמאי העריך את שווי הקרקע ב- 30,000 דולר. להלן הסברו בביה"ד, אודות צורת החישוב שערך: "יש לאורך הכביש באר שבע - ת"א לא מעט קרקעות פרטיות והמחירים נעים בין 5,000$ לדונם לקרקע פרטית לא צמודה לכביש ועד 10,000$ צמוד לכביש. לשאלה איך קבעתי שהשטח הזה שווה 30,000$ אני משיב שבסיס החישוב היה 10,000$ לדונם בגלל הקרבה לכביש... אם הייתי בא בשנת 2000 לשטח הייתי מעריך שווי קרקע שייעודה תחנת דלק מאושרת ואני מניח שאת הקרקע הייתי מעריך בערך ב- 1,000,000 ₪. אם לתובע יש 4% ז"א הייתי מעריך אותה ב- 45,000 ₪ שזה כ- 10,000 $ פחות ממה שחישבתי את ההכנסות הצפויות מהתחנה". (ראה עמ' 9 לפרוטוקול). 17. עובדה נוספת אותה, יש להזכיר לעניין מקרקעין היא, כי בחודש 2000 מכרו התובע ושאר השותפים, חלק מחלקיהם במקרקעין לחברת הדלק "אלון" (להלן: "חברת הדלק"). החברה החלה את פעילותה העסקית בתאריך 06/02 , והכספים הראשונים שנתקבלו היו בתאריך 09/03. 18. השמאי מסביר, כי אין לקחת בחשבון את ההכנסה הרעיונית מתחנת הדלק, היות ורק כ- 5 שנים מתחילת פעילותה, תחל תחנת הדלק להפיק הכנסות. להלן הסברו : "לשאלה האם לקחתי בחשבון את השומה של תחנת הדלק אני משיב- .. כשבדקתי את התחנה בחודש 7/02 זה היה תקופה קצרה אחרי שהיא התחילה לעבוד. את חישוב השווי וההכנסות חישבתי מעוד חמש שנים קדימה. ז"א שבמשך חמש שנים תהיה החזרה של הוצאות בלבד, ובחישובי השווי דחיתי את ההכנסה לעוד 5 שנים, כלומר רק כעבור 5 יתחילו להיות הכנסות מהתחנה". (ראה עמ' 8 לפרוטוקול). 19. כן יש לציין, כי ביום 19.9.02 שילם הנתבע לתובע גמלת הבטחת הכנסה בסך 4,950 ₪, מחמת טעות- לטענתו. להלן טענות התובע: 20. התובע טען, כי שהה תקופה ארוכה במעצר בית, דבר אשר מנע ממנו את היכולת להתפרנס. כן טען התובע, כי הגיש את תביעתו לתשלום גמלת הבטחת הכנסה על- פי סעיף 2 לחוק הקובע, כי על הנתבע לשלם גמלת הבטחת הכנסה, למי שאינו מסוגל להבטיח לעצמו, הכנסה מעבודה. דבר אשר הנו נכון לעניינו. 21. כן הסביר התובע לעניין הפנסיה אותה, הנו מקבל ממשרד הביטחון, כי הוא מעביר את כל כספי הפנסיה הנ"ל לגרושתו, כדמי מזונות, לילדיו הקטינים. לפיכך אין לחשב סך זה, כחלק מהכנסותיו של התובע. 22. כן טען התובע , כי אף על- פי שהיה רשום כבעלים של המקרקעין בתקופה הרלוונטית לתביעות, הרי שעל המקרקעין הייתה רשומה משכנתא, לפיכך לא היה באפשרותו לעשות כל שימוש בקרקע, או להפיק ממנה הכנסה. כן טען התובע, כי המקרקעין מעובדים על- ידי פולשים בדואים אשר אין כל אפשרות מעשית להוציאם מן הקרקע, אלא בהליכי פינוי אשר נמצאים בבירור, בערכאות המשפטיות. 23. כן טען התובע, כי היות ומכר את הנכס אשר היה בבעלותו בחודש 01/03 , אזי לא הייתה לנתבע, כל סיבה לדחות את תביעתו השנייה. להלן טענות הנתבע: 24. ב"כ הנתבע לעומת זאת טען, כי הכנסות התובע לחודש 5/00 , שהוא חודש הגשת התביעה הראשונה עלו על תקרת ההכנסה אשר מזכה בתשלום גמלת הבטחת הכנסה. ההכנסות אשר נלקחו בחשבון לצורך חישוב זה, הן בעלותו במקרקעין וכן חלק מהפנסיה המשולמת לו על- ידי משרד הביטחון. כמו- כן עלו הכנסות התובע בחודש 1/03 (חודש הגשת התביעה השנייה), על הסך המזכה בגמלה האמורה. 25. כן טען ב"כ הנתבע, כי התובע קיבל גמלת הבטחת הכנסה שלא כדין מהנתבע, בסך 4,950 ₪ אותה, הנו חייב להחזיר. 26. כן טען ב"כ הנתבע, כי בתקופה בה הוגשה התביעה הראשונה, היה התובע בעלים של 4.52% מהקרקע אשר הנה קרקע חקלאית, ולכן יצרה הכנסה. שווי הקרקע הוערך על- ידי שמאי מטעם הנתבע, והתובע לא טרח להביא כל הערכה מקצועית אחרת לעניין שווי הקרקע. הסכם המכר נערך בתאריך 17.1.03 , לפיכך אינו רלבאנטי לעניין שתי התביעות. כן עורר ב"כ הנתבע את השאלה, הכיצד יתכן, כי התובע מכר את הקרקע בשווי כספי של 18,300 דולר, שהנו ערך הנמוך מהערך האמיתי של הקרקע? 27. כן הסביר ב"כ הנתבע, כי השעבוד והמשכנתא אינם מונעים מהבעלים לעשות כל פעולה בקרקע, לפיכך אין מניעה, כי הקרקע תחושב כנכס אשר יש ביכולתו להניב הכנסה , בהתאם לחוק. 28. כן טען ב"כ הנתבע לעניין הפחתת דמי המזונות בהם, חייב התובע מהפנסיה אותה, הנו מקבל ממשרד הביטחון, כי על- פי תקנה 17 (7) לתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב- 1982, לא ניתן לנכות מהפנסיה הנ"ל, סך שיעלה על 1,587 ₪. לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כדלקמן: 29. סעיף 5 (ב) לחוק הבטחת הכנסה, קובע לעניין תשלום גמלת הבטחת הכנסה, לבעלי הכנסה, כדלקמן: "הגמלה לזכאי שיש לו הכנסה תהיה בסכום השווה להפרש שבין הגמלה, שהיה זכאי לה לפי סעיפים קטנים (א) או (ה) לולא ההכנסה, לבין ההכנסה". 30. כן מסביר סעיף 9 (4) לחוק, כי משמעות המונח "הכנסה, הוא בין היתר: "סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס, אף אם אין מופקת ממנו הכנסה". 31. כמו- כן קובע סעיף 7 (ב) לחוק לעניין מבוטחים אשר להם הכנסה מנכס, כדלקמן: "זכאי שהכנסתו, המחושבת לפי סעיפים 9 עד 11, אינה נמוכה מהסכום הקובע החל לגביו - לא תשולם לו גמלה ; זכאי שהכנסתו כאמור נמוכה מהסכום הקובע החל לגביו, תשולם לו גמלה לפי סעיפים 5 או 6, לפי העניין, אשר סכומה לא יעלה על ההפרש שבין הכנסתו לבין הסכום הקובע". 32. הפסיקה קבעה, כי החוק יוצא מנקודת הנחה, כי בעל רכוש אינו זקוק לקצבה צנועה, כדי לשמור על רמת קיום מינימלית. ( ראה לעניין: דב"ע נא/ 28-04 מטילדה מטלון נ' המוסד, פד"ע כב 498). 33. התובע העביר את בעלותו במקרקעין ביום 17.1.03, לפיכך עד לתאריך זה, המקרקעין היו בבעלותו, והייתה באפשרותו להפיק הכנסה מהם. אין קיומה של משכנתא על המקרקעין בבחינת תנאי משפטי, האוסר לבצע פעולות משפטיות. המשכנתא הנה בטוחה אשר נועדה להבטיח את הנושים, כי במידה והלוואתם לא תוחזר , אזי הם יוכלו להיפרע באמצעות מימוש המשכנתא. 34. בנוסף, עדותו של השמאי לעניין עיבוד הקרקע הנה עדות אמינה, וזאת להבדיל מעדותו של התובע, שהיו בה סתירות. התובע טען בתחילה בביה"ד, כי המקרקעין הנם בבחינת "אדמת בעל" לא מעובדת , ומאוחר יותר בסיכומיו טען, כי המקרקעין הנם מעובדים, אולם על- ידי פולשים בדואים והעניין עמם נמצא בערכאות המשפטיות. 35. לאור האמור לעיל, אנו קובעים, כי המקרקעין היו בבעלות התובע עד לתאריך 17.1.03 שהנו המועד בו, נחתם הסכם המכר בינו לבין השותפים, וכי במשך התקופה הרלוונטית לתביעה הראשונה, התובע הפיק הכנסה חקלאית מהמקרקעין. 36. כמו- כן ובהתאם לתקנה 17 (7) לתקנות, אין זה סביר, כי לתובע נוכה סך העולה על הסך של 1,587 ₪ , מקצבת הנכות ממשרד הביטחון, ובמידה ולתובע אכן נוכה סך אשר עלה על הסך הנ"ל, אזי עליו לדאוג ולהסדיר את זכויותיו בעניין, מול הגורמים הרלבנטיים. 37. לאור כל האמור לעיל- אנו קובעים , כי סך ההכנסה של התובע בגין התביעה הראשונה, עלה על הסך, אשר מזכה בתשלום גמלת הבטחת הכנסה. והתביעה הראשונה לתשלום גמלת הבטחת הכנסה- נדחית בזאת. 38. לעניין התביעה השנייה, אזי בדב"ע נד/ 230-04 המוסד נ' לודמילה בגדן, פד"ע כח 553 וכן בדב"ע נד/ 151-04 המוסד נ' שושנה ארבל נקבע, כי זכאי לגמלת הבטחת הכנסה, הוא רק מי שהתמלאו בו תנאי הזכאות בעבור, חודש קלנדרי שלם. 39. התובע הגיש את תביעתו השנייה לנתבע בתאריך 9.1.03 ותובע כיום גמלת הבטחת הכנסה מיום 5.1.03 ועד ליום 5.3.03.. כן מכר התובע את המקרקעין אשר היו בבעלותו ביום 17.1.03 . לא ניתן לתבוע על חלק מחודש גמלת הבטחת הכנסה. התובע ריצה עונש מאסר עד 5.1.03, ורק לאחר מכן הגיש את תביעתו לנתבע. על כן התביעות בגין החודשים ינואר ומרץ 2003 - נדחות בזאת. באשר לחודש פברואר 2003 התביעה נדחית בגין הכנסות בסך 2,292 ₪ מפנסיה לאחר ניכוי המזונות בגובה הגמלה ליחיד בסך 1,393 ₪ נותר בידי התובע הסך של 904 ₪, בנוסף לשווי הכספי של מכירת המקרקעין בסך 18,300$ שקבל התובע וההכנסה ממנו של 8% - מגיעה לסך של 549. כשמחברים את הפרשי הפנסיה וההכנסה ממכירת הקרקע אזי הכנסות התובע מגיעות לסך של 1,453 ₪ לחודש העולה על התקרה של הגמלה ליחיד בהבטחת הכנסה המגיע רק לסך של 1,393 ₪. על כן הכנסות התובע שוללות את זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה וגם התביעה השנייה נדחית בזאת. 40. לעניין טענתו של ב"כ הנתבע לפיה, כי על התובע להחזיר לקופתו סך של 4,950 ₪ אשר שולמו לו מתוך טעות, אזי מדובר בטענה כללית וסתמית אשר ב"כ הנתבע לא טרח להוכיחה, ולפיכך איננו יכולים להתייחס אליה, כל שכן, להכריע בה. 41. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים א. קצירס.שופט ראשי גדעון ברקסמאירנציג מעבידים עמי בריל נציג עובדים מאסרהבטחת הכנסה