בית המשפט בחן את השאלות הבאות: א. האם לנתבעים יש זכות דיירות מוגנת בנכס מכוח תשלום דמי המפתח? ב. האם לנתבעים יש זכות דיירות מוגנת בנכס מכוח הכלל בדבר שוכרים במשותף? ג. האם לנתבעים יש זכות דיירות מוגנת בנכס מכוח ההוראה בדבר דייר משנה שהפך לדייר? ד. האם לנתבעים יש זכות דיירות מוגנת בנכס מכוח כלל הזדהות החזקות? להלן פסק דין בנושא זכות דיירות מוגנת: פסק-דין 1. מהות התביעה: א. התובעים הינם בעלי זכויות הבעלות במושע, של מגרש הנמצא ברחוב השומרון, הידוע כחלק מחלקה 44,38, בגוש 6942, אשר שטחו כ- 286 מ"ר (להלן: "המגרש"). ב. התובעים לא צרפו תשריט של המגרש או כל תרשים אחר בנוגע למגרש. לפיכך, תאור ההחזקה במגרש היא לפי הפירוט להלן: בשליש מהמגרש, מחזיקים הנתבעים משנת 1956, כדיירים מוגנים (להלן: "המושכר"), על פי חוק הגנת בדייר (נוסח משולב), התשל"ב - 1972 (להלן: "החוק"). על כך אין מחלוקת בין הצדדים. שליש מהמגרש, הוחזר על ידי מר ליבוביץ אברהם (להלן: "ליבוביץ"), לידי הבעלים בשנת 1995. שליש מהמגרש, אשר לטענת התובעים, תפסו בו הנתבעים חזקה ללא רשות כאשר מר ברטמן ז"ל (להלן: "ברטמן"), אשר החזיק בו כדייר מוגן, נפטר (להלן: "הנכס"). ג. הנתבעים, כאמור, מחזיקים בשני שלישים משטחו של המגרש. שליש אחד הוא המושכר, בו מחזיקים הנתבעים מכוח היותם דיירים מוגנים. השליש השני, הוא הנכס, אשר זכותם להחזיק בו שנויה במחלוקת בין הצדדים. תביעה זו היא לסילוק ידם של הנתבעים מהנכס. 2. המסכת הדיונית: א. ביום 28.07.98 הוגשה על ידי התובעים תביעה בסדר דין מקוצר, לסילוק ידם של הנתבעים מן הנכס ומן המושכר. ב. ביום 15.09.98 הוגשה על ידי הנתבעים בקשה מס' 137153/98, למחיקת כותרת "סדר דין מקוצר" אשר נמחקה וניתנה לנתבעים רשות להתגונן מפני התביעה. ג. בסיכומיהם, הסכימו התובעים, כי מעמדם של הנתבעים במושכר הינו מעמד של דיירים מוגנים, ולכן צמצמו את הסעד המבוקש, לבקשת סילוק ידם של הנתבעים מן הנכס. משכך, יתייחס פסק דין זה אך לטענות הצדדים בנוגע לשאלת זכותם של הנתבעים בנכס. ד. ביום 18.07.2001, נפטר הנתבע מס' 1, מר שלובסקי סמי ז"ל. 3. רקע כללי א. בשנת 1956, אחד הבעלים של הנכס היה ישראל שפיר, אשר נפטר ואת זכויותיו ירש בין היתר בנו, צבי אריה שפיר. ב. הנתבעים נכנסו למגרש בשנת 1956 ולפניהם החזיק במושכר, אדם בשם צ'צ'יק אליהו, אשר היה דייר מוגן. 4. הפלוגתאות בין הצדדים: טיעוני התובעים: א. הנתבעים תפסו את הנכס, ללא הסכמת הבעלים, ושלא כדין, באשר הבעלים לא הרשו במפורש או בדרך אחרת כלשהי, את תפיסת החזקה בנכס או השימוש בו. ב. מבוקש בזאת שבית המשפט יורה על סילוק ידם של הנתבעים מהנכס. טיעוני הנתבעים: א. תביעת התובעים נגדם התיישנה. ב. התובעים מנועים ומושתקים מלהגיש את התביעה כנגד הנתבעים, שכן בעלי הבית ידעו על החזקת הנתבעים בנכס, קיבלו מהם דמי שכירות מוגנים והנפיקו ע"ש הנתבעים קבלות ודרישות תשלום עפ"י חוק הגנת הדייר. ג. לאור השיהוי שחל בהגשת התביעה, ולאור כלל ההשלמה [ACQUIESCENCE], יש לדחות את התביעה נגד הנתבעים. ד. הנתבעים הינם דיירים מוגנים בנכס, מכוח חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב -1972]. 1. בשנת 1956, רכש נתבע מס' 1, זכות דיירות מוגנת בנכס, למטרת ניהול מוסך תמורת דמי מפתח בסך של 2,000 ל"י, ששולמו לבעלי המגרש. 2. חלק מהשטח של כ - 300 מ"ר במגרש, הוחזק בידי שלושה מחזיקים; דיירים מוגנים, שניהלו בו שירותי מוסך ותיקון רכב: א. הנתבעים. ב. ליבוביץ אברהם [להלן: "ליבוביץ"], החזיק כדייר מוגן מאז 1944, חדל לעבוד ב - 1995, והחזיר חזקתו בצריף לבעלי הבית. ג. יחזקאל ברטמן [להלן: "ברטמן"], החזיק כדייר מוגן מאז קום המדינה ולכשחלה בשנת 1985, העניק לנתבעים זכויות של דייר משנה בהסכמת בעלי הבית. 3. מהמועדים הנקובים לעיל, מתחילת הדיירות המוגנת של הנתבעים ועד להגשת התביעה, לא הגישו בעלי הנכס, כל הליך משפטי שמטרתו סילוק ידם של הנתבעים מהנכס. 4. מאז כניסת הנתבעים לנכס בשנת 1956 ועד זה היום, משלמים הנתבעים לבעלי הבית את דמי השכירות עבור הנכס ועבור המושכר. בתקופת שהותם של ליבוביץ ובטרמן במגרש, שילמו כל הדיירים הנ"ל יחדיו, את דמי השכירות לבעלי הבית ו/או לחב' פירר הנהלת רכוש בע"מ [להלן: "חב' פירר"], וקיבלו מבעלי הבית קבלות משותפות ודרישות משותפות להעלאת דמי השכירות, בהתאם לשינויים ע"פ תקנות הגנת הדייר [דמי שכירות בבית עסק]. בשנת 1995 סירבה חב' פירר לקבל מהנתבעים את דמי השכירות עבור הנכס והמושכר, ולפיכך מאז שנת 1995 מופקדים דמי השכירות בחשבון בנק המתנהל ע"ש בעלי הבית. הודעה על חשבון הבנק האמור ופרטיו נשלחה לחברת פירר בתאריך 12.12.95. ה. הנתבעים טוענים להיותם דיירים מוגנים בנכס על פי חוק הגנת הדייר, אם מכח תשלום דמי מפתח, אם מכוח הכלל בדבר שוכרים במשותף, אם מכוח ההוראה בדבר דייר משנה שהפך לדייר ואם מכוח כלל הזדהות החזקות. ו. התובעים רכשו את בעלותם במגרש, עשרות שנים לאחר שהנתבעים החלו את החזקתם בנכס, כדיירים מוגנים. ז. לתובעים אין כל עילה, לקבלת הסעד המבוקש על ידם, וכן תביעתם הוגשה תוך שיהוי ניכר, בחוסר תום לב, תוך העלמת עובדות מהותיות מעיני בית המשפט הנכבד [אם בידיעה ואם מחמת עצימת עיינים מכוונת], ואינה מהווה אלא נסיון לנשל את הנתבעים מזכויותיהם החוקיות. ח. תביעת התובעים הינה קנטרנית וטורדנית, ולפיכך מתבקש בית המשפט להביא זאת שעה שיקבע את הוצאות המשפט של התובעים לשלם לנתבעים. 5. בתיק נשמעו ראיות: מטעם התובעים: א. עת/1, מר דב פירר, נחקר על תצהירו ת/1. ב. עת/2 מר מרדכי זלמן-אורבך, נחקר על תצהירו ת/2. הוגשו לתיק בית המשפט המוצגים: מכתב למר פירר, הוגש וסומן ת/3. שאלון לנתבעים צורף וסומן ת/4. תצהיר יחזקאל ברטמן ז"ל, הוגש וסומן ת/5. מטעם הנתבעים: א. עה/1, מר ליבוביץ אברהם, העיד בחקירה ראשית. ב. עה/2, מר שילובסקי זאב, נחקר על תצהירו נ/4. ג. תצהיר מר שלובסקי סמי, ז"ל, הוגש וסומן נ/6. ד. יפוי כוח מאת חב' אי.אר.אי.אס הוגש וסומן נ/3. כן הוגשו לבית המשפט נספחים שסומנו נ/1, נ/2, נ/5. 6. דיון והכרעה: א. לאחר שקראתי את כתבי הטענות, בדקתי את החומר המשפטי המצוי בתיק, בחנתי את העדויות השונות וכן נתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל. להלן הנימוקים אשר הביאוני למסקנה זו: 7. התיישנות: בסיכומיו, בחר ב"כ הנתבעים לזנוח טענה זו, ולכן לא אדרש לדון בכך. 8. זכויות במקרקעין: מעיון בנסח הרישום [נספח לכתב התביעה], הוכחו לי זכויות בעלות התובעים בנכס, המהווה מקרקעין בלתי מוסדרים. הנסח אינו מפרט זכות כלשהי לנתבעים בנכס, נשוא כתב התביעה. 9. הסגת גבול: התביעה לסילוק ידם של הנתבעים מהנכס, הינה על פי עילה של הסגת גבול במקרקעין. סעיף 29 לפק' הנזיקין קובע כהאי לישנא: "הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין". 10. נטל הראייה: סעיף 30 לפקודת הנזיקין קובע על מי חלה הוכחת הראייה: "בתובענה שהוגשה להסגת גבול במקרקעין, על הנתבע הראיה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין". רוצה לומר, על התובע להוכיח שהוא הבעלים החוקי ואז עובר הנטל לנתבע להוכיח שאינו מסיג גבול. בעניין זה, קיימת הלכה פסוקה כי: "מספיקה לבעל הבית טענת בעלותו כבסיס להחזרת החזקה, רק כנגד נתבע שאין בכוחו להראות זכות חוקית לישיבתו במקום. לעומת זאת, אם תביעתו לפינוי מוגשת נגד אדם שנכנס למקום, או החזיק בו, מכוח חוזה שכירות או רשיון, עליו לגולל כבר בשלב הראשון [דהיינו בכתב התביעה] את עילת הפינו כגון: הפרת חוזה על ידי הדייר או ביטול הרשיון על ידי בעל הבית". [ע"א 127/77 מלכה קפח נ' יוסף לוי ו - 3 אח', פ"ד ל"א[3], 455,467]. במקרה דנן, הוכיחו התובעים כי הם הבעלים על פי נסח רישום [נספח לכתב התביעה], לפיכך נטל הראיה עובר לנתבעים להראות כי הם מחזיקים כדין בנכס. 11. זכויות הנתבעים בנכס: לטענת התובעים, עם מותו של מר ברטמן ז"ל, שהיה דייר מוגן בנכס, פלשו הנתבעים אל הנכס. לפיכך, לטענת התובעים, אין לנתבעים זכויות בנכס, ולכן יש לסלק את ידם ממנו. ברם, הנתבעים טוענים כי הם מחזיקים בנכס, מכוח היותם דיירים מוגנים בו, וזאת לטענתם מכוח תשלום דמי מפתח, מכוח הכלל בדבר שוכרים במשותף, מכוח ההוראה בדבר דייר משנה שהפך לדייר וכן מכוח כלל הזדהות החזקות. להלן אבדוק: א. האם לנתבעים יש זכות לדיירות מוגנת בנכס מכוח תשלום דמי המפתח? ב. האם לנתבעים יש זכות לדיירות מוגנת בנכס מכוח הכלל בדבר שוכרים במשותף? ג. האם לנתבעים יש זכות לדיירות מוגנת בנכס מכוח ההוראה בדבר דייר משנה שהפך לדייר? ד. האם לנתבעים יש זכות לדיירות מוגנת בנכס מכוח כלל הזדהות החזקות? א. האם הנתבעים שלמו דמי מפתח? לטענת הנתבעים, בשנת 1956 שילם נתבע מס' 1 דמי מפתח בסך של 2,000 ל"י, לבעלי הנכס ומכוח תשלום דמי המפתח הם דיירים מוגנים בנכס. על פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972, דייר מוגן הוא מי ששילם דמי מפתח, או מי שלא שילם דמי מפתח, אך נכנס לדירה לפני 20.08.68, שלא על פי חוזה שצויין בו במפורש שאין חוק הגנת הדייר חל עליו. במקרה דנן, אין חולק כי הנתבעים נכנסו לנכס לאחר 20.08.68, שהרי נכנסו לנכס לאחר מותו של מר ברטמן , בשנת 1988. "ויחזקאל ברטמן... שהחזיק כדייר מוגן... נפטר בשנת 1988". {ראה כתב הגנה , סעיף 3[ב]}. וכפי שהעיד עה/2, הנתבע, מר שילובסקי זאב בחקירתו הנגדית: "אנו נכנסנו לחלק של ברטמן כאשר הוא נפטר". [ פ' מיום 30.08.01, עמ' 27 , שורה 22]. לפיכך, על הנתבעים להוכיח כי הם שלמו דמי מפתח עבור הנכס. להוכחת טענתם, צירפו הנתבעים כראיות, את תצהיר הנתבע 1 ז"ל [מסומן נ/6] ואת הצהרת מר ברטמן ז"ל [מסומן ת/5], דא עקא שאין די בראיות אלה כדי להוכיח כי שולמו דמי מפתח לבעלים. א. הנתבעים לא הציגו הסכם שכירות ביניהם לבין בעל הבית או הסכם עם הדייר שממנו לדבריהם, רכשו את הזכויות בנכס, מר אליהו צ'צי'ק. ב. הנתבעים לא הציגו כל אישור לכך ששלמו דמי מפתח, וכפי שהעיד עה/2, מר שלובסקי זאב: "ש. יש לך קבלה או מסמך אשר מאשר כי אביך שילם דמי מפתח? ת. אני יודע רק מברטמן. אין לי מסמך על כך". [ פ' מיום 30.08.01, עמ' 27 , שורה 20-19]. ג. בכתב הגנתם, טענו הנתבעים כי מר ברטמן היה דייר מוגן מאז קום המדינה: "ויחזקאל ברטמן...שהחזיק כדייר מוגן מאז קום המדינה..." (סעיף 3(ב) לכתב ההגנה) אולם, בחקירתו הנגדית של עה/2 נתגלתה סתירה, בדבר עדותו לעניין תשלום דמי המפתח. תחילה, העיד הנתבע כי כאשר אביו נכנס למושכר, ברטמן כבר ישב במקום כדייר מוגן, אך בהמשך העיד, כי אביו ומר ברטמן, שנכנס בשנת 48 לנכס, רכשו בזמנו ביחד את דמי המפתח. וכך העיד עה/2, מר שלונסקי זאב בחקירתו הנגדית: "ש. את השטח שאתם ישבתם - השליש שלכם - זה היה שליש שרכשתם מצ'ציק? ת. אני יודע כי בעת עזיבתו של צצ'יק, אבי נכנס וברטמן כבר ישב במקום". [הדגשה שלי - א.ג., עמ' 24 , שורה 7-6]. ובהמשך העיד: "--- אנו נכנסנו לחלק של ברטמן כאשר הוא נפטר. אבי היה עם שותף של ברטמן במקום. אבי וברטמן רכשו בזמנו את חלקו של צ'ציק בדמי מפתח". (הדגשה שלי - א.ג., עמ' 27, שורה 22-24]. כיצד, אם כן, יכלו ברטמן ונתבע 1 לשלם יחדיו את דמי המפתח אם ברטמן נעשה לדייר מוגן בשנת 1948 ואילו שלובסקי נעשה לדייר מוגן בשנת 1956? עדות זו יש בה כדי להחליש את גרסת הנתבעים בדבר תשלום דמי המפתח. ד. כאמור, נכנסו הנתבעים לחלקו של ברטמן ז"ל, וכשנשאל הנתבע בחקירתו הנגדית, אם שילמו דמי מפתח על חשבונו של ברטמן לבעל הבית, ענה הנתבע שלא: "ש. לא שילמו דמי מפתח על חשבונו של ברטמן לבעל הבית? ת. לא". [עמ' 29, שורות 9-8]. ה. מר לובוביץ אשר מצאתי את עדותו מהימנה מאוד, העיד בחקירתו הנגדית, כי לא שילם דמי מפתח, וכך: "אני לא שילמתי דמי מפתח ולא דרשתי דמי מפתח". [פרוטוקול מיום 30/8/01, עמ' 24 שורה 24]. עדותו הזו מחזקת את האמור בהצהרה, שניתנה על ידי הנתבע 1, מר סמי שלובסקי ז"ל, ועל ידי ברטמן ולובוביץ, במסמך שסומן נ/1: "לא שולם לצבי אריה שפיר ו/או לעזבון מאיר שפיר ז"ל כל סכום שהוא כדמי מפתח מהחתומים מטה". גם אם אתייחס לטענתו הנגדית של ב"כ הנתבעים בסיכומיו, טענה אשר על פניה נראה כי אין בה ממש, ואשר לפיה, הנתבעים חתמו על ההצהרה הנ"ל, רק מפני שדמי המפתח שולמו כעשרים שנה קודם לכן לידי בעל הבית דאז, מר ישראל שפיר, הרי שטענה זו כלל לא הוכחה. מכל האמור לעיל, ומאחר והנתבעים לא הביאו כל ראייה פוזיטיבית לתשלום דמי המפתח, לא הוכח לי כי שולמו דמי מפתח עבור הנכס. לפיכך, שוכנעתי כי הנתבעים אינם דיירים מוגנים בנכס הנדון מכוח תשלום דמי מפתח. ב. האם הנתבעים הם שוכרים במשותף עם מר ברטמן ז"ל? הנתבעים טוענים כי הם דיירים מוגנים מכוח הכלל בדבר שוכרים במשותף. ברם, התובעים טוענים כי הנתבעים אינם דיירים מוגנים מכח כלל זה, כיוון שהם אינם שוכרים במשותף. סעיף 34 לחוק הגנת הדייר קובע: "היתה שותפות רשומה של דייר בבית עסק, לא ייפגע קשר השכירות בגלל שיצא ממנה שותף... אלא אם בחוזה השכירות בכתב היתה הוראה אחרת". [הדגשה שלי א.ג.] לפי סעיף זה, הרי שאילו היו הנתבעים מוכיחים, כי הייתה שותפות בין הדיירים וכי השותפות רשומה, אזי מותו של מר ברטמן ז"ל, לא היתה פוגעת בזכותם לדיירות מוגנת. ברם, לשם כך, כאמור, על הנתבעים היה להוכיח כי הייתה שותפות וכי זו הייתה רשומה. הנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה ולא שוכנעתי כי אכן היתה שותפות רשומה בין הצדדים. לא זו אף זו, שמעדויותיהם של מר זאב שלובסקי ושל מר לובוביץ אברהם, הוכח לי כי הנתבעים לא ניהלו עסק אחד במושכר עם יתר השוכרים, כי אם כל אחד מהדיירים [לובוביץ, ברטמן ושלובסקי] ניהל במקום את עסקו שלו. וכפי שהעיד עה/1, מר לוביץ אברהם, אשר עדותו אמינה עלי ואשר נתגלתה כעדות עקבית: "אני נכנסתי לפני ברטמן לעבודה ולא היתה שותפות. אנו חילקנו את השכירות ואת תשלום הארנונה. אני שלמתי שליש, שלובסקי שילם שליש ויחזקאל ברטמן שילם שליש". [ הדגשה שלי א.ג., פרוטוקול מיום 30.08.01, עמ' 23 , שורות 12-14]. וכן: "ש. אני מפנה אותך לנספח 4. ת. אני לא שילמתי דמי מפתח ולא דרשתי דמי מפתח. בין ברטמן לשילובסקי - למיטב זכרוני אני לא יודע כי היתה שותפות אלא כל אחד עבד בעצמו. [הדגשה שלי - א.ג., פ' מיום 30.08.01, עמ' 24 שורות 24-26]. "צ'צ'ק וברטמן לא היו שותפים, כל אחד עבד לעצמו" (הדגשה שלי - א.ג., עמ' 24 שורה 13) כמו כן מעדותו של עד ההגנה עצמו, מתחזקת גרסת התובעים כי לא היתה שכירות משותפת. עה/2 ,מר שילובסקי זאב העיד בחקירתו הנגדית כך: "ש. היתה שותפות עסקית ביניכם לבין ברטמן? ת. לא. לגבי דמי השכירות כל אחד שילם את חלקו." מכל האמור לעיל, עולה כי לא הוכח כי היתה שכירות משותפת, בין הנתבעים לבין מר ברטמן ז"ל, וכן שסעיף 34 לחוק הגנת הדייר אינו מתקיים במקרה דנן. עוד טוענים הנתבעים, כי בעלי הבית התייחסו לשלושת השוכרים האמורים, כשוכרים במשותף, וראייה לכך, היא, לטענתם, העובדה כי את הקבלות בגין דמי השכירות ואת ההודעות על שינויים בדמי שכירות בנכסים מוגנים, הוציאו כקבלות והודעות משותפות על שם שלושת המשכירים: "ליבוביץ- ברטמן - שילובסקי". --- ולא קבלות והודעות ע"ש כ"א מהם. ברם, אין די בכך, כאמור, על מנת להוכיח כי הנתבעים היו שוכרים במשותף. ג. שמוש משותף עולה מסיכומיו של ב"כ הנתבעים, כי נעשה שימוש משותף של שלושת השוכרים בחצר, ובסככה נעשה שימוש משותף של שלובסקי וברטמן. הלכת טיסונה קובעת כי: "הגנת החוק חלה גם על דייר המתחלק בשימוש בדירה עם דייר אחר". [הדגשה שלי - א.ג., ע"א 644/64, יעקב טיסונה נ' אהרן ש' כהן ואח', פ"ד י"ט(1), 493) לטענת הנתבעים, הלכה זו, חלה לא רק על שותפות רשומה, כי אם גם על מחזיקים במשותף באותו מושכר. ברם, אין להחיל את הלכת טיסונה על המקרה הנדון, שכן הלכה זו נקבעה מקום בו היה חוזה שכירות בין הצדדים, מה שאין כך בענייננו. ברם, כך או כך הרי שסעיף 35 לחוק הגנת הדייר, שדן ב"שימוש משותף", קובע כי רק אם היתה זכות שכירות, אשר היתה כוללת את זכות השימוש בנכס, אזי דין זכות שימוש זו כדין הזכות בנכס עצמו. וכך: "35. שימוש משותף היתה שכירות, כוללת את זכות השימוש... המשמשים גם לאדם אחר, דין זכות שימוש זו כדין הזכות במושכר". אולם, שוב לא הוכח כי אכן היתה קיימת לנתבעים זכות שכירות בנכס, אשר מעניקה לנתבעים זכות שימוש בנכס. מן המקובץ עולה כי הנתבעים אינם דיירים מוגנים מכוח הכלל בדבר שכירות במשותף, ואף אין להם כל זכות בנכס, מכוח השימוש המשותף שנעשה לטענתם בחצר ובנכס. ד. האם הנתבעים הם דייר משנה שהפך לדייר? בסיכומיו, זנח ב"כ הנתבעים טענה זו, אך למעלה מן הצורך אדון בטענה זו בקצרה. סעיף 1 לחוק מגדיר מיהו "דייר משנה", כדלקמן: "מי שמחזיק בנכס בשכירות משנה על פי חוזה או מכוח חוק זה". סעיף 30 לחוק קובע את הכלל בדבר דייר משנה, שהיה לדייר של בעל הבית, כך: "מושכר שהושכר בשכירות משנה, והדייר חדל להחזיק בו או נפטר...". על פי הסעיפים האמורים לעיל, הרי שהתנאי לקיומה של דיירות משנה, היא קיומו של חוזה. משאין בידי הנתבעים חוזה, כאמור, ומשלא הונחה כל תשתית עובדתית המצביעה על כך שהנתבעים הינם שוכרי משנה, הרי שדין טענתם לדיירות מוגנת מכוח דיירות משנה להידחות. ה. האם הנתבעים הם דיירים מוגנים מכוח הכלל בדבר הזדהות החזקות? הנתבעים טוענים, כי הם דיירים מוגנים בנכס מכוח הכלל בדבר הזדהות החזקות. ברם, לא מצאתי יסוד לטענה זו. להלן אפרט: 1. הלכה פסוקה היא כי במקום שחלה הזדהות חזקות, באה חזקת הדייר המתגורר למעשה, במקום חזקת הדייר הרשמי, ועזיבת המושכר על ידי האחרון [או פטירתו - במקרה שלנו], איננה מקנה למשכיר את הזכות לדרוש את פינוי המושכר בעילת הנטישה. (ראה: בר אופיר סוגיות בדני הגנת הדייר הוצאת פרלשטיין, בעמ' 132 וכן ראה ע"א 5/49 פד"י ט"ז 1784]. 2. נטל השכנוע: הטוען לקיומה של הזדהות חזקות צריך להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים: בשעת ההשכרה ידע בעל הבית על קיומו של אדם אחר, נוסף על הדייר הרשמי, אש יחזיק למעשה במושכר. בעל הבית הסכים במפורש או מכללא להעניק לדייר הממשי, זכות ישיבה עצמאית במושכר ובלא שזכות זו תנבע, מזכותו של הדייר הרשמי. ג. המבחן לקביעת תחולתו של העקרון הוא מה היתה כוונת הצדדים, המפורשת או המשתמעת, במועד כריתת חוזה השכירות. [ע"א 417/79 , יעקב מרכוס נ' צבי המר ואח', פ"ד ל"ז[2], 337]. אין חולק, כי במועד כריתת חוזה השכירות של הבעלים עם מר ברטמן, ז"ל, בשנת 1948, לא היו הנתבעים בנכס. זאת משום שהם החלו להחזיק במושכר רק בשנת 1956, ועם מותו של מר ברטמן ז"ל, בשנת 1988, החזיקו בנכס. מכאן עולה, כי לא התקיים התנאי הראשון לקיומה של הזדהות החזקות. לא ייתכן שבשעת ההשכרה, הסכימו הבעלים שלא רק השוכר הרשמי, ברטמן, הוא שישתמש במושכר ושאדם אחר ישתמש במושכר בפועל, משום שהנתבעים, כלל לא היו במגרש בזמן כריתת החוזה. ד. הזדהות החזקות, כדבריו של השופט בר אופיר, בספרו "סוגיות בדיני הגנת הדייר", נועדה כדי להוות טענת מגן נגד טענת הנטישה: "הלכת הזהות החזקות לא נועדה אלא כדי להוות טענת מגן נגד טענת נטישה הנטענת כנגד השוכר הרשמי, על ידי בעל הבית". (בר אופיר, לעיל , עמ' 133]. בסיכומו, טען ב"כ הנתבעים כך: "באה הטענה בדבר הזדהות חזקות, כטענת מגן כנגד תביעה לפינוי... שיונקת למעשה את עילותיה מחמת נטישת המושכר על ידי הדייר הרשמי...". ברם, לא מצאתי כל ביסוס לטענתו זו. לפיכך, משלא נטענה טענה לנטישת הנכס כלפי מר ברטמן ז"ל, על ידי התובעים, הרי שאין הכלל בדבר הזדהות החזקות חל במקרה דנן, ודין טענתם לדיירות מוגנת מכוח הכלל בדבר הזדהות החזקות להדחות. לסיכום: מכל האמור לעיל עולה, כי שטח הפלישה - הנכס, לא הושכר לנתבעים בשכירות מוגנת, וכי הנתבעים לא שילמו בעבורו דמי מפתח על ידי הנתבעים. הנכס לא הושכר בשכירות משותפת לנתבעים ולמר ברטמן, וכן לא הושכר לנתבעים בשכירות משנה, כמו גם שכלל בדבר הזדהות החזקות אינו חל על הנתבעים במקרה דנן ולפיכך, לא הוכח כי לנתבעים יש זכות לדיירות מוגנת בנכס. 12. טענת ויתור והשלמה: א. הנתבעים טוענים לויתור והשלמה של התובעים עם היות הנתבעים בנכס נשוא התביעה. לטענתם, במהלך 7 שנים רצופות, המשיכו בעלי הבית לגבות דמי שכירות עבור הנכס, ביודעם כי מר ברטמן נפטר, ולכן מנועים התובעים מלהגיש את תביעת הפינוי כנגדם. ב. ויתור והשלמה כדבריו של השופט בר אופיר בספרו, "סוגיות בדיני הגנת הדייר", מקנה לנתבעים הגנה מפני תביעת פינוי: "ההנחה המונחת ביסודה של תורת הויתור היא זו שבעל הבית רשאי לבטל את חוזה השכירות ולתבוע פינוי אם אמנם הפר הדייר תנאי מתנאי השכירות שהפרתו מקנה לבעל הבית על פי תנאי השכירות, את הזכות לתבוע פינוי המושכר. אולם, אם בעל הבית איננו עומד על זכותו זו של ביטול החוזה. הרי היא בטלה מחמת ויתור". [ד. בר אופיר, לעיל , עמ' 45, 55, 77]. "אין רואים את בעל הבית כמוותר על עילת הפינוי ועל ביטול החוזה, אלא אם כן ידע באופן ברור על ההפרה שממנה נובעת אותה עילה. נטל הראייה של טענת ויתור מוטל בעל הדין אשר מעלה אותה, והוא אשר חייב להוכיח את מסכת העובדות המבססת טענה זו. בדרך כלל שתיקתו של בעל הבית ולנוכח הפרת החוזה, אינה מהווה כשלעצמה ראייה על ויתור או על השלמה עם ההפרה, אולם פני הדברים יהיו שונים כאשר הדייר משקיע מכספו בעבודות שינויים ואילו בעל הבית יודע על כך, אך איננו מנסה למנוע את הדייר מן העבודות שהוא מבצע". [ד. בר אופיר עמ' 77]. ג. דא עקא, דבריו של כבוד השופט בר אופיר, מתייחסים למקרים, בהם ישנו חוזה שכירות בין הצדדים, אך במקרה דנן גם חוזה שכירות אין בין הצדדים, לא זו אף זו, כאמור, אין המדובר בעילת פינוי, כפי שטענו הנתבעים, כי אם בתביעה לסילוק יד, וזאת משום שהוכח כי הנתבעים אינם דיירים מוגנים בנכס. לפיכך אין מקום להחיל את הכלל בדבר ויתור והשלמה. 13. האם הנתבעים הם ברי רשות? הטענה כי, הנתבעים הינם ברי רשות בנכס לא נטענה, אך למעלה מן הצורך, לא הוכח כי נתנו התובעים הסכמה מפורשת או משתמעת לשימוש במקרקעין, ולכן הם אינם ברי רשות בנכס. לא נראה, כי התובעים יכלו לדעת על פלישת הנתבעים אל הנכס, שכן לא התחלפו הדיירים במגרש בדיירים חדשים, לא נערכו ביקורים בנכס על ידי הבעלים, הדרישות לתשלום דמי השכירות נשלחו לאותם נמענים: "ברטמן-ליבוביץ-שילובסקי", במשך כל השנים, גם לאחר פטירתו של ברטמן ז"ל, וכן הנתבעים לא הוכיחו את טענתם כי הם אלו ששילמו 2/3, מדמי השכירות במגרש, קרי, גם את חלקו של ברטמן. כך או כך, גם אם היו טוענים הנתבעים, כי מדובר ברשיון בתמורה, להשאר בנכס, הרי שאם לא נקצבה לרשיון תקופה, הוא אינו בלתי הדיר, רק בשל היותו רשיון בתמורה. הפסיקה ראתה נסיבות מיחדות בהן רשות מכוח השתק מונעת מבעל המקרקעין לבטלה באורח חד צדדי ומיידי, מקרים כגון: מכירת ביתו של פלוני, בהסתמך על הבטחת בעל המקרקעין, השקעה כספית להשבחת הנכס, הוצאות כספיות עבור בעל הנכס ועוד. [ע"א 87/62 בדיחי נ' בדיחי, פ,ד ט"ז, 2901; וכן פרופ' זלצמן במאמרה "רשיון במקרקעין", הפרקליט מ"ב[1995], עמ' 30]. במקרה דנן, אין נסיבות כנ"ל, המצדיקות רשות שאינה ניתנת לביטול, ואין הוכחה שניתן רשיון לתקופה בלתי מוגבלת: לא נעשו שיפוצים בנכס, לא מכרו הנתבעים את בית העסק שלהם, בהסתמך על הבטחת הבעלים וכן לא נעשתה כל השקעה כספית להשבחת הנכס. לפיכך, לא שוכנעתי כי המקרה דנן הוא המקרה בו דורש הצדק כי הרישון, באם ניתן, יוסיף ויימשך, בניגוד לרצונו של בעל המקרקעין לתקופה בלתי קצובה, וכי לא ניתן יהיה לבטל את הרשיון [כפי שנקבע בעובדות ע"א 496/82 יוזן ואח' נגד יגאל סלונים, פ"ד ל"ט[2], 337]. לסיכום: הגעתי למסקנה, שהרשות באם ניתנה, הינה רשות הדירה וניתנת לביטול. משכך עשו התובעים בכתב תביעתם, בוטלה הרשות. 14. האם משבוטלה הרשות הנתבעים הינם מסיגי גבול? כך קבע השופט לנדאו בע"א 477/68 הופמן נ' לויטל פ"ד כ"ג [2], 52: "המערערים השכירו למשיב את המחסן הנדון והלה לא פינה אותו בתום תקופת השכירות, מאותה שעה ... הפך המשיב למסיג גבול. ובמקום אחר: הסגת גבול במקרקעין היא מעשה נזיקין נמשך, במובן זה שהיא מתחדשת מיום ליום [עמ' 16]... ". וכן בע"א 4202/96 [חיפה] עוטוב מוחמד נ' מינהל מקרקעי ישראל תק-מח 97(1) 556, קובע כבוד הנשיא סלוצקי פה אחד כי עוולת הסגת הגבול הינה עוולה מתמשכת ומתרחשת גם כתוצאה מהתמשכותה של חזקה שלא כדין בקרקע... ומכאן נלמד קל וחומר, במקום שהיתה שכירות כדין, מרגע שהסתיימה, ולא פונה הנכס, מדובר בהסגת גבול, קל וחומר במקרה שלפנינו בו מדובר, ברשיון מכללא שברגע שזה מבוטל , הרי שמדובר בהסגת גבול. מכל האמור לעיל, עולה כי לנתבעים אין כל זכות או מעמד בנכס ויש להורות על סילוק ידם ממנו. 15. השטח אותו יש לפנות התובעים לא צרפו תשריט של המגרש או כל תרשים אחר ולכן פסק דין זה, המורה על הנתבעים לסלק ידם מהנכס, הוא הנכס כפי שהוגדר לעיל, שליש המגרש, השליש אשר היה בהחזקתו של מר ברטמן ז"ל. 15 לאור כל האמור לעיל התוצאה היא כדלקמן: א. אני מחייב את הנתבעים לסלק ידם מהנכס, אשר מהווה שליש מהמגרש שנמצא ברחוב השומרון 6, ת"א , הידוע כחלק מחלקה 44, 38, בגוש 6942 , ולהחזירו לתובעים כשהוא נקי מכל אדם וחפץ מטעמם. אני מעכב את ביצוע סילוק היד עד ליום 01.06.02 וזאת על מנת לתת לנתבעים שהות להתארגן. ב. אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ בסך כולל של 17,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)