אי התייצבות בלשכת התעסוקה עקב מחלה - שלילת הבטחת הכנסה   1. במכתבו מיום 12/3/02, הודיע הנתבע לתובע כי הוא דוחה את תביעתו לגמלת הבטחת הכנסה החל מחודש דצמבר 2001.   כנגד החלטה זו הוגשה התובענה שבפנינו, שהתייחסה במקורה לזכאותו של התובע לתשלום הגמלה לחודשים שמדצמבר 2001 ועד מרץ 2002.   בכתב התביעה, טען התובע כי בחודש מרץ 2001 הוא נפגע בתאונת עבודה ובגינה הוא קיבל דמי פגיעה עד לחודש ספטמבר 2001, וכי לאחר מכן - הוא ביקש גמלת הבטחת הכנסה, שכן מצבו הכלכלי קשה וכך גם מצבו המשפחתי - הוא גרוש, אב ל-7 ילדים, ולעתים קרובות הוא נותר ללא כסף לאוכל או לתרופות.         2. הנתבע, בכתב הגנתו, טען כי בחודשים שמדצמבר 2001 ועד פברואר 2002 - התובע לא התייצב בלשכת התעסוקה, כך שהוא איננו זכאי לגמלה בגין חודשים אלה. על פי הנטען בכתב ההגנה, התובע אמנם המציא לנתבע אישורי מחלה על אותם חודשים, אך רופא מטעם הנתבע שבדק את האישורים, קבע כי הם אינם מעידים על אי-כושר. עם זאת, החליט הנתבע לאשר לתובע גמלה לפי שיקול דעתו, למשך חודשיים מתוך אותם שלושה חודשים, כך שהתובע יקבל את הגמלה לחודשים דצמבר 2001 וינואר 2002.   לטענת הנתבע, החל מחודש מרץ 2002, התובע התייצב בלשכת התעסוקה, כך שהוא זכאי לגמלה מחודש זה.   לאור טענותיו של הנתבע, נותרה המחלוקת בתובענה זו, רק לגבי זכאות התובע לגמלה בחודש פברואר 2002. אמנם, היתה בין הצדדים מחלוקת גם בשאלה אם אכן שולמה לתובע גמלה בעבור החודשים שלגביהם היא אושרה (מאוקטובר 2001 ועד ינואר 2002), אך מחלוקת זו איננה טעונה הכרעה שיפוטית, שכן אין חולק על זכאותו של התובע לגמלה בעבור אותם חודשים, ובהודעת ב"כ הנתבע, שהוגשה ביום 22/10/02, הוסבר כיצד שולמה הגמלה.   3. על פי החלטת כב' השופט הראשי, התיק נדון תחילה בהליכים של דיון מוקדם אצל כב' הרשמת איצקוביץ. לאחר מכן, לפי החלטה נוספת של כב' השופט הראשי, הועבר התיק אלינו ונקבע להוכחות ביום 1/10/02.   במועד זה, הפנינו מספר שאלות אל ב"כ הנתבע, והתברר כי הנתבע מעוניין לשקול את עמדתו. כן התברר, כי אין למעשה מחלוקת עובדתית המצריכה שמיעת עדויות, וניתן להכריע בתובענה על סמך המסמכים שהנתבע הגיש לתיק. לפיכך, בהחלטתנו מאותו יום, המלצנו לנתבע לשקול אם אין מקום לקבל את התביעה גם בעבור חודש פברואר 2002. קבענו כי אם הנתבע לא יסכים לכך - יועבר התיק למתן פסק דין על סמך החומר שבו.   הנתבע, בהודעתו מיום 22/10/02, הודיע - לצערנו - כי הוא עומד על דעתו שדין התביעה לגבי חודש פברואר 2002 - להידחות. לפיכך, אנו נותנים כעת את פסק דיננו זה. אלה עובדות המקרה   4. בשנת 1999, הגיש התובע לנתבע תביעה לגמלת הבטחת הכנסה (השלמת הכנסה), בשל היותו עובד בשכר נמוך, כלומר - בהתאם לסעיף 2(א)(3) לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 (שייקרא להלן: "החוק"). הנתבע קיבל את התביעה ושילם לתובע גמלה להשלמת הכנסתו.   5. ביום 27/3/01, נפגע התובע בתאונת עבודה. הנתבע שילם לו דמי פגיעה בתוספת גמלה להשלמת ההכנסה - עד לחודש ספטמבר 2001.   משתמה תקופת זכאותו של התובע לדמי פגיעה, נותר התובע מחוסר עבודה. הוא החל להתייצב בלשכת התעסוקה כמחוסר עבודה, וכאמור לעיל - נמצא זכאי לגמלת הבטחת הכנסה לחודשים אוקטובר ונובמבר 2001. זכאות זו היתה בהתאם לסעיף 2(א)(2) לחוק, בשל היותו של התובע מחוסר עבודה ובהסתמך על התייצבותו בלשכת התעסוקה.   6. התובע לא התייצב כנדרש בלשכת התעסוקה בחודשים דצמבר 2001 וינואר 2002. הסיבה לכך היתה - לדבריו - מחלתו. אכן, התובע קיבל תעודות מחלה, מרופאי שירותי בריאות כללית, לתקופה שמיום 1/12/01 ועד ליום 31/1/02.   כאמור לעיל, אין אנו אמורים להכריע בשאלת זכאותו של התובע לגמלה בחודשים דצמבר 2001 וינואר 2002, וזאת לאור העובדה שהנתבע החליט לשלם לתובע גמלה לאותם חודשים (לטענת הנתבע, החלטה זו מבוססת על שיקול דעתו של הנתבע, לאור היקלעותו של התובע למצב מצוקה, וזאת על פי תקנה 3(א)(5) לתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב-1982 ולתקופה המרבית האפשרית על פי תקנה 4(6) לאותן תקנות).   7. גם בחודש פברואר 2002, לא התייצב התובע בלשכת התעסוקה. גם אי-התייצבות זו נבעה ממחלתו של התובע. גם לגבי חודש פברואר 2002, יש בידי התובע תעודת מחלה שהוצאה על ידי רופאת שירותי בריאות כללית. על פי תעודת המחלה, שהוצאה ביום 26/2/02, התובע איננו מסוגל לעבוד מיום 1/2/02 ועד ליום 28/2/02, בשל כאבי גב.   8. התובע מסר לנתבע את תעודת המחלה. הנתבע העביר את התעודה לרופא מטעמו, אשר חיווה את דעתו לגבי התעודה, רק ביום 4/9/02, כלומר -כחצי שנה לאחר שהנתבע כבר החליט לדחות את תביעתו של התובע.   בחוות דעתו של רופא הנתבע, מיום 4/9/02, נרשם כך: "בחודש פברואר 20.2 רשום ... [מלה בלתי מובנת] ב 7.2.02 - בקור מנהלי ללא כל קשר לכאבי גב תחתון! לא מצאתי כל מעקב לאחר תאריך זה! לאור זאת לא נתן לאשר התקופה המבוקשת!".   9. בענין המונח "בקור מנהלי" שנרשם בחוות דעתו של רופא הנתבע, נעיר כי עיון בכרטיס הרפואי של התובע, כפי שהומצא לנו על ידי הנתבע, מעלה שהמונח "ביקור מינהלי", נרשם שם לגבי ביקורו של התובע במרפאה ביום 1/1/02, אלא שבאותו מועד נרשם גם "ביקור רגיל". לאחר שנרשם כי מדובר בביקור רגיל, נרשם ב"סיבת הפניה", כי מדובר בביקור מנהלי, וכן: "הביא מכתב עם בקשה מביטוח לאומי לאישורי חופשת מחלה עבור חודש 12.01 ו01.01.02 עקב אי כושר לא חוזר לעבודה". ב  לעומת זאת, ביקורו של התובע ביום 26/2/02, מועד שבו הוצאה לו תעודת המחלה לגבי חודש פברואר 2002, לא הוגדר כביקור מנהלי. אדרבא, מתברר מתעודת המחלה שהתובע נבדק על ידי רופאתו באותו יום (רשום בתעודה כי הוא נבדק עקב 2 תאונות עבודה). התעודה מאשרת במפורש כי נמצאה אבחנה של כאבים בחלק התחתון של הגב וכי התובע איננו מסוגל לעבוד מיום 1/2/02 ועד ליום 28/2/02.   גורל התביעה   10. בתקנה 11 לתקנות הבטחת הכנסה (כללי הזכאות והוראות ביצוע), התשמ"ב-1982 (שתיקראנה להלן: "תקנות הביצוע"), נאמר: "(א) לתביעה לגימלה יצורף אישור רפואי המעיד, כי - (1) התובע אינו מסוגל לעבוד בעבודה כלשהי בגלל מחלה הנמשכת יותר מ-30 ימים רצופים - אם עילת תביעתו היא שמתקיימים בו תנאים אלה; (2) החולה זקוק להשגחה תמידית תקופה של 45 ימים רצופים לפחות - אם עילת תביעתו היא שהוא מטפל בחולה כאמור. ו(ב) באישור רפואי כאמור בתקנת משנה (א) יצויין גם מועד תחילת המחלה ומהותה, משך הזמן שבו מתקיימים, עד למתן האישור, התנאים האמורים בפיסקאות (1) או (2) לתקנת משנה האמורה וכן משך הזמן המשוער שבו עלולים להמשיך ולהתקיים תנאים אלה. נ(ג) אישור כאמור בתקנת משנה (א) יינתן : (1) לגבי חולים שהם חברי קופות חולים שהוסמכו בשירות רפואי לפי סעיף 45(א)(3) לחוק הביטוח - בידי רופא קופת החולים; (2) לגבי חולים שהם עובדיו של בית חולים שהוסמך כאמור כשירות רפואי - בידי רופא אותו בית החולים; (3) לגבי חולה אחר - בידי הרופא המטפל; (4) לגבי חולה המאושפז בבית חולים - גם בידי רופא בית החולים. ב(ד) רופא מוסמך רשאי לדרוש, הבהרות ופרטים נוספים, לרבות רישומים רפואיים בכל ענין הקשור באישור הרפואי, והכל אם המידע דרוש לצורך מתן חוות דעתו בדבר מצב בריאותו וכושרו של התובע לעבוד, הצורך בהשגחה תמידית עליו ובדבר תקופת תוקפו של האישור הרפואי. ו(ה) בהחלטתו בתביעה, יביא פקיד תביעות בחשבון את חוות דעתו של הרופא המוסמך. נ(ו) בתקנה זו, 'רופא מוסמך' - כמשמעותו בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956".   11. מאחר שעילת תביעתו של התובע לא היתה טענתו שאין לו הכושר לעבוד ולהתפרנס כדי מחייתו, כלומר - התובע לא השתית את תביעתו על סעיף 2(א)(1) לחוק, אלא על כך שהוא מחוסר עבודה (בהתאם לסעיף 2(א)(2) לחוק) - הרי שכלל אין אנו בטוחים שיש לראות את תקנה 11 לתקנות הביצוע כחלה על עניינו של התובע, שכן לאור האמור בתקנת משנה (א) האישורים הרפואיים האמורים בתקנה הם אישורים רפואיים המתייחסים לתובעי גמלה לפי סעיף 2(א)(1) לחוק או לפי סעיף 2(א)(7) לחוק.   אם התקנה איננה חלה על עניינו של התובע (שכאמור - תביעתו מושתתת על היותו מחוסר עבודה, ולא על היותו מחוסר כושר לעבוד ולהתפרנס, כמוכח מעצם העובדה שהוא נדרש להתייצב בלשכת התעסוקה), הרי שיש לבחון אם התקיימו בתובע התנאים לגמלה לפי סעיף 2(א)(2) לחוק.   12. התנאים הרשומים בסעיף 2(א)(2) לחוק הם שהמבוטח יהיה רשום בלשכת התעסוקה כמחוסר עבודה בהתאם לכללים שנקבעו לענין סעיף 163 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. ב    הכללים שנקבעו לענין סעיף 163 לחוק הביטוח הלאומי, נקבעו בתקנה 6(א) לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח אבטלה), התשל"ג-1972, שבה נאמר כך: "רואים אדם רשום בלשכת העבודה כמחוסר עבודה, לענין סעיף 127ו(א) לחוק, אם נרשם בה כדורש עבודה בהתאם לתקנון שירות התעסוקה והתייצב לרישום כמחוסר עובדה בלשכת העבודה בימים ובשעות שקבעה לשכת העבודה למתן סידורי עבודה באותו מדור שבו שובץ ושהודעה עליהם פורסמה על לוח המודעות של אותה לשכת עבודה". ו  מהאמור בסעיף 2(א)(2) לחוק ובתקנה המצוטטת לעיל, עולה כי התייצבותו בלשכת התעסוקה של מי שטוען לזכאות לגמלת הבטחת הכנסה מכח סעיף 2(א)(2) לחוק - אמורה להיות בהתאם לתקנון שירות התעסוקה (שייקרא להלן: "התקנון"), וכן בהתאם להודעות שפורסמו על לוח המודעות של הלשכה.   13. הנתבע לא הראה (ולמעשה גם לא טען ולא ביקש להראות), כי היו על לוח המודעות בלשכת התעסוקה מודעות שלפיהן יש חובה להתייצב בלשכה גם ביום שדורש העבודה חולה ושיש לו על כך תעודת מחלה שניתנה על ידי רופא של שירות רפואי מוסמך. סביר מאד להניח שלא היתה מודעה מעין זו ואם היתה - הרי שקרוב לוודאי שתוכנה היה נפסל בשל חוסר סבירות קיצוני.   אין מקום לדרוש מדורש עבודה להתייצב בלשכת התעסוקה כאשר הוא חולה וכשיש אישור רפואי המעיד על כך.   העובדה שלאחר מעשה הביע רופא של הנתבע את דעתו על כך שלא היתה הצדקה לתעודת המחלה, איננה אמורה לשלול את דעתנו זו. בחודש פברואר 2002, חוות דעתו של רופא הנתבע טרם הגיעה לעולם. התובע היה זכאי לסמוך על רופאת המשפחה שלו ולא היה חייב להתייצב בלשכת התעסוקה בעת שהיה חולה ורופאתו אישרה לו שהוא חולה.   על כן, יש לקבוע שבכך שהתובע לא התייצב בלשכת שירות התעסוקה בחודש פברואר 2002, התובע לא הפר את ההוראות שפרסמה לשכת התעסוקה.       14. כעת יש לבדוק אם אי-התייצבותו של התובע בלשכת התעסוקה בימים שבהם היה חולה, נוגדת את התקנון.   ענין אי-התייצבותו של דורש עבודה בלשכה, מוסדר בסעיף 21 לתקנון, בו נקבעה סנקציה על דורש עבודה שלא התייצב בלשכה "ללא סיבה סבירה". "סיבה סבירה" מוגדרת באותו סעיף כסיבה שלדעת מנהל הלשכה - היא סיבה המצדיקה העדרות מעבודה לפי הנהוג ביחסי עבודה תקינים. לא יכול להיות חולק על כך שמחלה (המגובה בתעודת מחלה הניתנת על ידי רופא של שירות רפואי מוסמך), הינה סיבה המצדיקה העדרות מעבודה ביחסי עבודה תקינים. ענין זה נובע הן מההגיון והן מחוק דמי מחלה, התשל"ו-1976 ומתקנות דמי מחלה (נהלים לתשלום דמי מחלה), התשל"ז-1976.   על כן יש לקבוע כי גם מחלה כאמור היא סיבה סבירה לאי-התייצבותו של דורש עבודה בלשכה, על פי התקנון.   15. מאחר שכאמור לעיל, אי-התייצבותו של התובע בלשכה בחודש פברואר 2002 לא היתה מנוגדת להוראות הלשכה ולא היתה מנוגדת לתקנון, שכן התובע היה חולה באותה עת, הרי שלפי סעיף 2(א)(2) לחוק, לפי סעיף 163 לחוק הביטוח הלאומי ולפי תקנה 6(א) לתקנות ביטוח אבטלה, רואים את התובע כמי שהיה רשום כמחוסר עבודה בלשכת התעסוקה, גם בחודש פברואר 2002.   16. מסקנתנו האמורה לא תשתנה אף אם נראה את עניינו של התובע ככפוף לאמור בתקנה 11 לתקנות הביצוע, אשר צוטטה לעיל, וזאת - לאור המוסבר להלן.   17. ראשית - תעודת המחלה ניתנה על ידי "שירותי בריאות כללית", שהיא קופת חולים שהתובע חבר בה ואשר הוסמכה כ"שירות רפואי" לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, כך שמתקיימת בתעודה הדרישה הפורמאלית האמורה בתקנה 11(ג) לתקנות הביצוע.     18. שנית - פקיד התביעות שדחה את תביעת התובע, היה אמור להביא בחשבון את האמור בחוות דעתו של הרופא המוסמך, כאמור בתקנה 11(ה) לתקנות הביצוע. דא עקא, שבעת שפקיד התביעות החליט לדחות את תביעתו של התובע, כלומר ביום 12/3/02, לא היתה בפניו כל חוות דעת של רופא מוסמך מטעם הנתבע (שכן, כזכור, חוות הדעת ניתנה רק כחצי שנה לאחר מכן), והחלטתו של פקיד התביעות שלא "לאשר" את תעודת המחלה, איננה מבוססת על כל חוות דעת רפואית. הנתבע לא הראה על מה נסמך פקיד התביעות כשנטל לעצמו את החירות לדחות את האמור בתעודת המחלה שהוצאה לתובע על ידי רופאה של שירות רפואי מוסמך.   19. שלישית - אף אם החלטת פקיד התביעות היתה ניתנת לאחר חוות דעתו של רופא הנתבע (שהנתבע לא טען כי הוא "רופא מוסמך", אך אנו מניחים שהוא אכן כך), לא היה מקום לשלול את תעודת המחלה על סמך חוות הדעת, כפי שניתנה. מהאמור בחוות הדעת, כפי שצוטטה לעיל, ניתן להבין שהגדרת ביקורו של התובע במרפאת קופת חולים כ"ביקור מנהלי", היתה לדעת הרופא המוסמך בעלת משקל רב. אולם, כפי שהראינו לעיל, הביקור שהוגדר כ"מנהלי" היה זה שהיה ביום 1/1/02, והוסבר בו מדוע התובע שב אל המרפאה לבקש אישורי מחלה - וזאת בהתאם לדרישת הנתבע עצמו. אין בהגדרה זו כדי לשלול את הביקורים האחרים של התובע במרפאה שבהם הוא נבדק, הופנה למרפאת כאב וניתן לו טיפול תרופתי, גם אם בביקורים האחרים לא הוצאו תעודות מחלה. ייתכן שהתובע לא סבר שעליו לקבל תעודת מחלה באותה עת שביקר במרפאה ביקורים "רגילים", ומשהנתבע ביקש כי ימציא את תעודות המחלה - הוא שב למרפאה, ביקר ביקור "מנהלי", וביקש אישור על כך שאכן הוא חולה. מכל מקום, כאמור, הביקור של התובע במרפאה בעת שניתן לו אישור המחלה לחודש פברואר 2002, לא היה "מנהלי" אלא ביקור שבו הוא נבדק על ידי הרופאה, בעקבות שתי תאונות עבודה, ונמצא בלתי כשיר לעבודה למשך כל חודש פברואר 2002.   20. רביעית - אין זה סביר לדעתנו שהרופא המוסמך ישלול את האמור בתעודה הרפואית שהוצאה על ידי עמיתתו למקצוע, בלא להשתמש בסמכות שניתנה לרופא המוסמך מכח תקנה 11(ד) לתקנות הביצוע - כלומר - בקשת הבהרות מהרופאה של התובע. ייתכן שאילו היה הרופא המוסמך פונה בבקשה כזו לרופאת התובע, היתה נחה דעתו בשאלת הצדקת תעודת המחלה.   21. חמישית - בחוות דעתו של הרופא המוסמך אין כל שלילה של תעודות המחלה לגבי החודשים דצמבר 2001 וינואר 2002, אלא היא מתייחסת רק לחודש פברואר 2002. כיון שכך, הרי שלפקיד התביעות אין כל אסמכתא רפואית המאפשרת לו לדחות את תעודות המחלה לחודשים דצמבר 2001 וינואר 2002. על כן, היה על פקיד התביעות להגיע למסקנה שאי-התייצבותו של התובע בלשכת התעסוקה בחודשים דצמבר וינואר היתה מוצדקת, ולאור זאת - לא היה מקום לדחות את התביעה לאותם חודשים. מאחר שהנתבע הגיע ממילא למסקנה שהתובע היה "במצב מצוקה" כאמור בתקנה 3(א)(5) לתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב-1982, ומאחר שהנתבע לא היה אמור לדחות את התביעה לחודשים דצמבר 2001 וינואר 2002, הרי שאת אישור התביעה בשל "מצב מצוקה" היה נכון לייחס לחודש פברואר 2002 - כך שאישור זה לא היה חורג מהתקופה המרבית האפשרית האמורה בתקנה 4(6) לאותן תקנות.     ל ס י כ ו ם   22. את ענין זכאותו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה, יש לבחון על פי סעיף 2(א)(2) לחוק ולא על פי סעיף 2(א)(1) לחוק. לפיכך התובע לא היה חייב להוכיח שלא היה לו הכושר לעבוד ולהתפרנס כדי מחייתו בשל מחלה שנמשכה למעלה מ-30 ימים, ולפיכך, נראה שתקנה 11 לתקנות הביצוע כלל איננה חלה על עניינו. מאחר שכמוסבר לעיל, התובע לא היה חייב להתייצב בלשכת התעסוקה בעת שהיה חולה, ומאחר שבחודש פברואר 2002 התובע היה חולה, כאמור בתעודת המחלה שהוצאה לו - דינה של התביעה להתקבל.   בנוסף, גם אם עניינו של התובע אמור להיבחן לפי תקנה 11 לתקנות הביצוע - יש לקבל את תביעתו, כמוסבר לעיל.   23. התוצאה היא, שאנו מקבלים את התביעה ומחייבים את הנתבע לשלם לתובע גמלת הבטחת הכנסה גם לחודש פברואר 2002.       24. עמדתו של הנתבע, אשר אמנם נדחתה על ידינו, לא היתה בלתי לגיטימית. הנתבע היה זכאי, כמובן, לנסות להתגונן כנגד התביעה ולעמוד על דעתו שיש לדחות את התביעה.   עם זאת, מאחר שברור שמשאביו הכספיים והאנושיים של הנתבע מוגבלים, אנו ממליצים לנתבע לשקול אם לא יהיה זה ראוי לשנות את מדיניותו, ולתת עדיפות להשקעת משאבים בעניינים "כבדים" יותר ובמחלוקות מהותיות יותר. אנו סבורים שהאינטרס הציבורי מחייב את הפניית משאבי הנתבע (ומשאבי בית הדין) לצרכים אחרים.   אין כל סבירות בכך שהנתבע ישקיע את מיטב מרצו (פקיד תביעות, רופא מוסמך ועורכי דין מיומנים), והכל - כדי להיאבק כנגד זכאותו של מבוטח (שאין חולק שנקלע למצב מצוקה) לגמלת הבטחת הכנסה (לבודד) בעבור חודש אחד, מאבק אשר מביא גם לכך שבית הדין לא יוכל להתפנות מהר יותר לדון בתובענות שבהן אין מנוס מהתדיינות.   הנתבע כבר הסכים בעבר (בדיון בבית הדין הארצי לעבודה), לדרך של פסיקה לפשרה, ונראה כי גם התובענה שבפנינו היתה יכולה להתאים לכך. ברור שאם הנתבע ישנה את מדיניותו ויסכים להתפשר או להסמיך את בית הדין לפסוק לפשרה בתובענות המתאימות, הרי שהאינטרס הציבורי ייצא נשכר מכך.   25. אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 750 ₪, שישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/1/03, אם לא ישולמו קודם לכן. נ  26. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק דין זה יומצא לו.  רפואההבטחת הכנסהדמי אבטלה