צלקות ניתוחיות - משרד הביטחון

1. התובע נפגע בתאונת דרכים ביום 27/9/92, בהיותו חייל בשירות סדיר. נגרם לו שבר בעצם הירך מימין, וכן שבר בטיביה מימין. הוא אושפז בבית חולים תל השומר, ונותח שם. אח"כ הועבר לבית החלמה צבאי למשך כשלושה חודשים לצורך שיקום וטיפולי פיזיותרפיה. בינואר 1993 אושפז שוב בתל-השומר, ועבר ניתוח להארכת הגידים בשוק הימנית. ביולי 1994 שוב אושפז, ועבר ניתוח להוצאת מסמר תוך לשדי מהרגל. 2. התובע עמד לבדיקה רפואית בפני ועדה רפואית של משרד הבטחון, אגף השיקום, אשר קבעה לו נכות זמנית בשיעור 27%. נכות זו היתה בתוקף עד סוף אוקטובר 1994. בהמשך, קבעה לו הועדה הרפואית של משרד הביטחון נכות קבועה מתאריך 30/10/94 ואילך בשיעור של 13% כלהלן: 1% בגין מצב שלאחר שבר בעצם הירך מימין 1% בגין מצב שלאחר שבר בטיביה מימין 1% בגין שחרור הגידים 10% בגין הצלקות בירך ובשוק ימין. התובע ערער על קביעה זו בפני הועדה הרפואית העליונה של משרד הבטחון, אגף השיקום, אולם הועדה דחתה את ערעורו. ואלה הממצאים שקבעה הועדה הרפואית העליונה בבדיקתה את התובע: "מתהלך ללא צליעה, הולך על עקבים וקצות האצבעות, מסוגל לעמוד על רגל אחת לסירוגין ללא קריסת הברך תחת המשקל, מסוגל לכרוע על שתי הברכיים, צלקת ניתוחית באיזור האגן מימין, מעט היפר טרופית, לא דביקה, נוספת בקידמת הברך, טווח תנועות פרק הירך תקינות ולא מכאיבות, טווח תנועות ברך ימין מלאות ותקינות ולא מכאיבות, אין תפליט בחלל המפרק, יציבות קדמית/אחורית וצדדית תקינה, מגירה שלילי, לחמן שלילי, במדידת היקף ירכיים 12 ס"מ מעל קוטב עליון של הפיקה משמאל - 44 ס"מ, מימין - 44 ס"מ. היקף שוקיים 12 ס"מ מתחת לקוטב תחתון של ימין - 33.5 ס"מ, שמאל - 32.5 ס"מ. תנועות אצבעות כפות רגליים תקינות, אין נפיחות, אין דפורמציה, צלקת נוספת...". 3. משנקבעה לתובע דרגת נכות של 13%, פקעה זכאותו לתגמולים ולתשלומים עפ"י חוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט-1959, התובע בחר אפוא לוותר על "מסלול" התביעה כנגד משרד הבטחון, ולתבוע את נזקיו בתביעה זו, עפ"י חוק פלת"ד. לצורך כך, החזיר התובע למשרד הבטחון, בחודש יוני 1998, את מלוא הסכומים (הוצאות רפואיות ותגמולים) שקיבל ממשרד הבטחון, בסך כולל של 53,184₪. 4. דרגת הנכות שנקבעה ע"י הועדה הרפואית של משרד הבטחון היא קביעה מחייבת לצורך התביעה המתבררת בפניי, זאת לפי סעיף 6(ב) לחוק פלת"ד. התובע הגיש בקשה להבאת ראיות לסתור את אותה קביעה, בנימוק שחלה החמרה משמעותית במצב הרפואי של ברך ימין. בקשה זו נדחתה מהטעם שלא הוכח שינוי משמעותי במצבו הרפואי, מאז נקבעה הנכות ע"י הועדה הרפואית. התוצאה היא אפוא, כי הנכות הרפואית בתיק זה היא בשיעור 13% (מהם - 3% אורתופדי, 10% - בגין צלקות). הפסדי שכר בעבר בתקופה 1/1/93 - 31/10/93 5. כאמור, בתאריך התאונה, התובע היה עדיין חייל בשירות חובה. תאריך שחרורו מהצבא היה ביום 30/12/92 (תאריך זה אני למד מנספח ה'2 לתצהיר התובע), וברור אפוא כי, עד תאריך זה, טענת הפסד שכר אינה רלוונטית. ביום 24/1/93 אושפז התובע בתל השומר לצורך ניתוח הארכת גידים. הוא שוחרר ביום 28/1/93, כשרגלו מקובעת בגבס, עם הוראה להימנע מדריכה על הרגל, משך ששה שבועות (נספח ב'3). לאחר שהורד הגבס, טופל בפיזיותרפיה משך שלשה חודשים נוספים (כך לפי תצהירו), קרי, בערך עד מחצית חודש יוני 1993. 6. במשך התקופה הנדונה כאן היתה לתובע נכות זמנית בשיעור של 27%, לפי החלוקה כלהלן: 10% בגין שבר בעצם ירך ימין, עם הפרעה תיפקודית קלה; 10% בגין ניתוחים בגידים בשוק ימין, עם הפרעה קלה; 10% בגין שבר בשוק ימין, עם הפרעה תיפקודית קלה. התובע גם קיבל, מאת רופאיו המטפלים, חופשות מחלה, עד יום 3/6/93 (ר' נספחים ג'4, ג'5), אולם יודגש כי מסמכים אלה לא נתקבלו כראיה להוכחת תקופות אי-כושר-עבודה (ר' פיסקה 9 להחלטתי מיום 6/1/04). 7. ציינתי את אחוזי הנכות (הזמנית) שקיבל התובע, אך ציינתי גם כי הועדה הרפואית קבעה, שההפרעה התיפקודית, בגין כל אחת ואחת מן הפגיעות, היא קלה. אעיר כי כאשר שוחרר התובע מבית ההחלמה הצבאי ביום 28/12/92, תואר מצבו (נספח ב'2), כך: "בשיחרורו הליכה חופשית בדריכה מלאה תנועת ברך ופרק הירך מלאות. הוסבר לחייל שלאור ההליכה החופשית וללא כל מגבלה מומלץ לא לבצע כל ניתוח מיותר נוסף בכף הרגל". 8. התובע טען בתצהירו כי, בתקופה הנדונה כאן, לא יכול היה לעבוד כלל, בגלל מצבו הגופני, הניתוחים, אי הכושר, והטיפולים הפיזיותרפיים. בחקירתו הסתבר כי רק בעבודות פיזיות לא יכול היה לעבוד, היינו עבודות הקשורות בהרמת משאות כבדים, או המחייבות מאמץ פיזי, אך יכול היה לעבוד בעבודות שאינן פיזיות (פרו', עמ' 2, ש' 16-19). יתר על כן, מתברר, לפי עדותו, כי הוא עבד בפועל, בתקופה זו, בתור מגיש עזרה ראשונה (חובש) במועדון ספורט (זו איננה טעות: הוא עבד כמגיש עזרה ראשונה במועדון ספורט החל מכשלוש שנים לאחר התאונה - סעיף 16 סיפא לתצהירו, אך גם בשנתיים הראשונות שלאחר התאונה, טרם עבודתו כשליח; פרו', עמ' 5, ש' 21-22). התובע לא טרח להציג בפני ביהמ"ש כמה היתה השתכרותו בתקופה זו. 9. אינני מקבל אפוא את הטענה כי התובע בתקופה זו היה משולל כושר עבודה לחלוטין, וכי נגרם לו, לכן, הפסד שכר מלא. כן אינה נראית לי הטענה כי בתקופה זו, תקופה של 10 חודשים בסמיכות מיידית לתאריך שחרורו מהצבא, הוא יכול היה להגיע לשכר הממוצע במשק. נראה לי סביר יותר להניח כי פוטנציאל ההשתכרות שלו בתקופה זו (לולא נפגע) היה מגיע, בהתחשב בכישוריו, עד כדי 50% יותר משכר המינימום במשק. שכר המינימום במשק כיום - 3,335₪. תוספת 50% - 5,003₪, ובניכוי מס - 4,615₪. 12,460₪ = 10 חודשים x 27% נכות x 4,615₪ ובתוספת ריבית ממחצית התקופה ועד היום - 19,857₪. בתקופה 1/11/93 ועד היום 10. במהלך שבעה חודשים מנובמבר 1993 ועד סוף מאי/תחילת יוני 1994 היה התובע בטיול בדרום אמריקה. זאת בניגוד מוחלט לתמונה המצטיירת מעדות אמו, כי בתקופה זו התובע כל הזמן שהה בבית ולא עשה כלום (פרו' עמ' 2, ש' 4-5), ולעדותו שלו, כי היה זקוק לעזרה, גם בתקופה זו (עמ' 2, ש' 22), וכי תאריך 6/6/94 זה אחרי שהורידו לו את הגבס, ולאחר שלשה חודשי פיזיותרפיה (הנכון הוא שתאריך 6/6/94 הוא התאריך בו חזר מטיול בן שבעה חודשים בדרום אמריקה). מכל מקום, ברור שתקופה זו אינה רלוונטית כלל בהקשר לטענה בדבר הפסדי שכר. התקופה הרלוונטית היא אפוא החל מיוני 1994 ואילך. בתחילת התקופה הזאת, נכותו עדיין בשיעור 27%. אולם החל מיום 30/10/94 עומדת נכותו הקבועה על 13%, מהם - 3% אורתופדי, 10% צלקות, וכמפורט לעיל (פיסקה 2). 11. התובע מפרט בתצהירו (סעיף 12(א)) את המגבלות הגופניות מהן הוא סובל, לטענתו, מאז התאונה ועד היום, ובסיכומיו הוא טוען כי נכותו התפקודית מגיעה כדי 28%. נראה לי כי יש בכך מידה רבה של הפרזה. הנכות הרפואית האורטופדית שנקבעה בתיק זה היא בשיעור 3% בלבד. אחוזי הנכות הנוספים ניתנו בגין הצלקות בירך ובשוק. במצב דברים זה, ספק אם בכלל יש לנכותו הרפואית השלכה כלשהי על כושר עבודתו והשתכרותו של התובע. אמנם, התובע ביקש להביא ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית, ולנסות להוכיח כי חלה החמרה של ממש במצב ברכו הימנית. אך דחיתי בקשה זו (בש"א 662/03), וגם היום, כשאני שב ומשווה את שקבעה הועדה הרפואית העליונה של משהב"ט (צוטט לעיל בפיסקה 2), לאמור במסמכים הרפואיים שהתובע מסתמך עליהם (נספחים ז'1, ז'2), לא השתכנעתי כי חלה החמרה של ממש במצב הברך. על כן, קביעת הועדה הנ"ל היא הקביעה המחייבת בתביעה זו, והמסמכים הרפואיים הנ"ל לא נתקבלו כראיה להוכחת נכות או להוכחת מצב רפואי אשר חורג מקביעת הועדה (ראה החלטתי מיום 6/1/04). 12. בתקופה הנדונה כאן עסק התובע בעיסוקים שונים, כפי שפירט בתצהירו ובעדותו בפניי. החל מסוף שנת 1994 עבד כשליח (בלדר) בחברת ישגב. הוא צירף תלושי שכר לחודשים 11/94 - 4/95 מהם עולה כי שכרו הממוצע היה 3,429₪. בתקופה שלאחר מכן, בשנת 1995, נסע התובע לטיול בהודו. בסוף שנת 1995 החל לימודיו באוניברסיטת בר-אילן, ובהמשך - בפקולטה לחקלאות ברחובות. במקביל ללימודים, עבד כחובש (מגיש עזרה ראשונה) במועדון ספורט רמת-השרון, ובמועדון ספורט הרצליה. הוא צירף תלושי שכר ממועדון ספורט רמה"ש לתקופה 2/96-9/96, ולפיהם שכרו הממוצע היה 1,460₪. תלושי שכר ממועדון ספורט הרצליה - לא צורפו. בעבודתו זו המשיך התובע עד שנת 1997. בשנת 1998 פתח התובע חברה לשירותי הדברה וייעוץ, אותה סגר מאוחר יותר. התובע לא הביא כל נתונים שהם באשר להכנסתו או הכנסות החברה בתקופה זו. בשנת 1999 החל התובע לעבוד כעוזר מחקר בחברת די פארם. הוא צירף תלושי שכר לחודשים 8/99-9/99, מהם עולה כי שכרו הממוצע היה כ-5,000₪. בעבודה זו המשיך התובע משך כשנתיים. בשנת 2001 נסע התובע לאוסטרליה, והחל לעבוד שם כעוזר מחקר במכון למחקרים רפואיים. בשנת 2003 החל את לימודיו לתואר שני ושלישי באוניברסיטת דרווין שבאוסטרליה. כיום התובע אינו עובד, אלא עוסק בלימודים בלבד. בתקופת לימודיו הוא מקבל מלגת לימודים בסך של 5,000-7,000₪ לחודש. 13. מקובלת עלי טענת הנתבעים כי התובע חזר לשיגרת חיים, טיולים לחו"ל, עבודה, לימודים, השלמת בגרויות, וכיום הינו משקיע את זמנו בלימודים אקדמיים בחו"ל. הוא עסק, בתקופות שונות, ברצף עבודות המתאימות לכל סטודנט מן המנין, ובחלקן אף השתכר הרבה למעלה משכר סטודנט. אף אם אניח לטובתו כי היתה לנכותו השפעה כלשהי על כושר עבודתו והשתכרותו, הרי ברור שהוא לא הוכיח הפסדי שכר, כדרך שמוכיחים נזק מיוחד. לכן, לכל היותר ניתן לפסוק לטובתו פיצוי גלובלי בגין הפסדי שכר בתקופה זו, ואני מעמיד את הפיצוי, לתקופה 6/94-10/04, על סך של 15,000₪. ובתוספת ריבית ממחצית התקופה ועד היום - 18,768₪. אובדן כושר השתכרות לעתיד 14. ביחס לעתיד טוען התובע כי יש לחשב הפיצוי על בסיס כפל השכר הממוצע במשק, וזאת בשל יכולותיו המיוחדות של התובע, הלומד היום לתואר שלישי באוניברסיטה באוסטרליה. ב"כ התובע משווה זאת לענין ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר פד"י נ"ד(4) 450. באותו ענין באמת היה מדובר בתובע בעל יכולות יוצאות דופן. התובע שם היה תלמיד מחונן, אשר "קפץ" כתה, וגם בבחינה פסיכומטרית קיבל ציון גבוה מאד. במקרה שבפניי לא הוכח כי התובע בעל כישורים מיוחדים או בעל יכולת מעל לממוצע. הוא הוצרך להשלים בגרויות בכדי שיוכל להתקבל לאוניברסיטה. ציוניו באוניברסיטת בר-אילן היו ממוצעים, ולא מעבר לכך (ר' ת/3, ממוצע שנתי 78.8). כיום הינו בעל תואר ראשון באגרונומיה, והינו לומד לקראת קבלת תואר שני ושלישי (אין לדעת אם יעלה בידו לסיים הלימודים, ובאיזו מידה של הצלחה). בנתונים אלה אין די בכדי להצדיק סטייה מן המודד המקובל במקרים כאלה, שהוא - השכר הממוצע במשק. 15. את הפסדי השכר בעבר הערכתי בסכום גלובלי, וכך אעשה גם ביחס לעתיד. אני מעריך את אובדן כושר ההשתכרות בעתיד בסכום של 35,000₪. עזרת הזולת בעבר 16. התובע, ובעיקר אמו של התובע, תיארו בתצהיריהם במפורט את העזרה הרבה שאמו הושיטה לו, הן בתקופות השונות שהיה מאושפז בבית חולים, שאז היתה אמו צמודה למיטתו כל שעות היממה וסעדה אותו, והן בתקופות שהיה בבית, עם גבס או בלעדיו, שבחלקן היה התובע במצב כמעט סיעודי (פרו', עמ' 1, ש' 9-17), ואמו שירתה אותו בכל, לרבות בפעולות היומיומיות הבסיסיות, הכל כמתואר בתצהירה. אני סבור כי מדובר בעזרה אשר חורגת מן העזרה המצופה ברגיל בין בני משפחה, וכי פיצוי בראש נזק זה יכול שייפסק גם בהעדר הוכחת הפסד כספי למיטיב (ר' קציר, "פיצויים בשל נזק גוף", מהד' 4, חיפה, תשנ"ח-1997, בעמ' 585). לאור עדויות התובע ואמו בנושא זה, נראה לי כי סכום של 10,000₪ יהווה פיצוי הולם בראש הנזק של עזרת הזולת בעבר במקרה זה. עזרת הזולת בעתיד 17. לתובע נכות אורטופדית נמוכה מאד, ונכות נוספת בגין צלקות. לא השתכנעתי כי דברים אלה מגבילים ולו במשהו את יכולתו לעזור לאשתו בעבודות הבית, או לבצע עבודות של החזקת הבית. אינני פוסק כל סכום בגין עזרת הזולת בעתיד. נסיעות והוצאות רפואיות בעבר ובעתיד 18. התובע טוען, כי החזיר למשרד הבטחון את כל הסכומים ששולמו לו בגין נסיעות לטיפולים רפואיים ותשלומי הטבות, ועל כן יש לפסוק לו סכומים אלה. אני סבור כי כדי שיהיה זכאי לפיצוי בראש נזק זה, היה על התובע להוכיח כי נגרמו לו הוצאות כאלה. התובע לא הוכיח, ואף לא טען (בתצהירו), כי נגרמו לו הוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים. העובדה שמשרד הבטחון שילם לו "דמי נסיעות" אינה מוכיחה דבר, שכן, מדובר בתשלום קבוע שמשהב"ט נותן לנכה, לפי אחוזי הנכות וסוג הפגיעה (עמ' 8, ש' 17-18), היינו, מבלי שהתובע נדרש להוכיח למשהב"ט כי נגרמו לו הוצאות נסיעה בפועל. 19. ובאשר לעתיד, נכונה טענת הנתבעים כי, כיון שהתובע לא הוכיח ולו בקבלה אחת כי נגרמו לו, במשך כל השנים מאז התאונה ועד היום, הוצאות רפואיות כלשהן, שאינן כלולות בסל הבריאות, הרי אין להניח כי צפויות הוצאות כאמור בעתיד. כאב וסבל 20. התובע היה מאושפז בבתי חולים משך 36 ימים. בנוסף, שהה במשך חודשיים וחצי במתקן שהוא קורא לו "בית החלמה צבאי". לטענתו, גם תקופת האישפוז בבית ההחלמה הינה תקופת אישפוז שיש להביאה בחשבון לענין חישוב הפיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון עפ"י נוסחת התקנות. הנתבעות חולקות על כך. התובע תומך טענתו בפסק דינה של כב' השופטת גרסטל בענין ת.א. (ת"א) 11/97 מקסים נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (טרם פורסם). אך באותו ענין קבעה כב' השופטת גרסטל כי התובע היה מאושפז בבית חולים צבאי. לא כן בעניננו. ואילו הנתבעות סומכות טענתן על פסק דינו של כב' השופט בזק בענין ת.א. (י-ם) 752/87 צ'ינצ'ולקר נ' הסנה חב' לביטוח תק-מח 90(1), 229, שם נקבע כי שהות בבית הבראה צבאי איננה באה במנין הימים שבהם היה הנפגע "מאושפז בבית חולים או במוסד לטיפול בחולים", כאמור בתקנה 2(א)(1). 21. במקרה דנן, אכן מדובר בבית הבראה צבאי. כך עולה מסיכום המחלה בבי"ח תל השומר (נספח ב'1), שם נאמר, בסיפא, כי "מומלץ שיקום במסגרת בית הבראה צבאי", וכך עולה גם מטופס השחרור של אותו מוסד (נספח ב'2), שבו צוין, בצד ימין למעלה: "בית הבראה". על כן, ימים אלה אינם באים במנין, ויש לחשב הפיצוי בגין נזק שאינו נזק ממון לפי 36 ימי אישפוז, ו-13% נכות. סכום הפיצוי בגין כאב וסבל הוא, אם כן, 48,093₪. 22. לסיכום, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע את הסכומים כלהלן: הפסדי שכר בעבר - 38,625₪ אובדן כושר השתכרות בעתיד - 35,000₪ עזרת הזולת בעבר - 10,000₪ כאב וסבל - 48,093₪ סה"כ - 131,718 ש"ח וזאת בתוספת הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום בפועל. ניתן היום כ"ג בחשון, תשס"ה (7 בנובמבר 2004) בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח פסק דין זה לב"כ הצדדים. צבי דותן, שופט ניתוחצבאצלקתמשרד הביטחון