הנחיות לתכנון מרחב מוגן מוסדי

התביעה 1. תביעה כספית, נגד הנתבע, ארכיטקט במקצועו, להשבת שכר טרחה, שקיבל מהתובעים, בסך -.117,000 ₪, על פי זיכרון דברים מיום 9.6.1996, העומדת, נכון ליום הגשת התביעה, על סך -.138,903 ₪.   רקע עובדתי 2. ואלה העובדות, הצריכות לענין:   א. ישראל ששון, (להלן: "ששון"), ויוסף דעדוש (להלן: "התובעים"), אנשי עסקים, התקשרו, ביום 22.1.1990, בהסכם עם הנתבע, הארכיטקט, יוסף פרייס (להלן: "הנתבע") לפיו, יתכנן עבורם מבנה תעשייתי (להלן: "המבנה"), שיוקם על מגרש שבבעלותם, המצוי באיזור התעשיה הדרומי ביבנה, ויפעל לקבלת היתר בנייה עבורו. (להלן: "ההסכם הראשון").   ב. בגין שירותי הנתבע, התחייבו התובעים לשלם לו סכום כסף, הנע בין -.36,000$ לטענת התובעים, לבין -.39,000$, לטענת הנתבע.   מכל מקום, כפי שיובהר בהמשך, מחלוקת זו אינה במוקד הדיון שבפניי, ואף לא נדרשת הכרעה בה, לצורך ההכרעה בסכסוך שבפניי.   ג. הנתבע תכנן את המבנה, ונקט בכל הפעולות הדרושות, וביום 4.12.1990 ניתן לתובעים היתר בנייה למבנה (להלן: "היתר הבנייה"). ד. אין חולק, כי במהלך השנים 1991 ו- 1992, שילמו התובעים, לנתבע, בגין ההסכם הראשון, סך -.18,770$ (כמפורט בהסכם הראשון, ת/3, וכפי שעולה ממכתב הנתבע לתובעים מיום 24.12.1991, לסילוק יתרת החוב, נספח ב' לתצהיר הנתבע).   עם זאת, לראשונה בחקירתו הנגדית של הנתבע, העלה ב"כ התובעים את הטענה, שבנוסף לסך הנקוב, שילמו התובעים לנתבע סך -.7,500$. מלבד רישום לא ברור, בכתב יד בלתי מזוהה, על גבי ההסכם הראשון, אין כל איזכור לסכום זה, בראייה כלשהי - ואפילו בעדות ששון, שאישר ששילם את הסכום הנקוב - ולפיכך, לא מצאתי שיש בסיס ראייתי לתשלום נטען זה.   ה. מסיבות השמורות עימם, לא מימשו התובעים את היתר הבניה, ובחלוף 3 שנים מיום הוצאתו, דהיינו בחודש דצמבר 1993, פקע תוקפו של היתר הבנייה.    ו. ביום 9.6.1996 פנו התובעים להנתבע, וביקשו ממנו לפעול לחידוש היתר הבנייה שפקע. הנתבע הסכים, ובו ביום, חתמו הצדדים על זכרון דברים, כהאי לישנא: "זכרון דברים בין דדוש יוסי, ששון ישראל, רמי דישלו לבין יוסי פרייס אדריכל, בדבר השלמת תוכניות לפרוייקט "השקמה" ביבנה. שכר טרחה כולל עדכון תוכנית הרשיון, הכנת תוכניות עבודה לביצוע ופיקוח עליון, כולל היועצים. ... במעמד זה שולם לי כל החובות הקודמים ושכר טרחה להשלמת העבודה".   (להלן: "זכרון הדברים").   אין מחלוקת בין הצדדים, כי במעמד זכרון הדברים, שילמו התובעים לנתבע סך -.117,000 ₪ (להלן: "התמורה").   ז. בעקבות זכרון הדברים, הגיש הנתבע לועדה המקומית בקשה לחידוש היתר הבניה.   ביום 4.11.1996, החליטה הועדה, בין היתר, כי:   "מאחר והבנין טרם נבנה כאן שונו תקנות וחוקים לרבות אופן הגשת התוכניות. על מנת שיהיה לדון בתוכנית יש להגישה במתכונת החדשה. להמציא כל האישורים הנדרשים ... ובין היתר אישור הג"א למרחבים מוגנים". משפנה הנתבע לפיקוד העורף לקבלת אישור הג"א למרחבים מוגנים, נודע לו - לדבריו, להפתעתו - כי המצב החוקי השתנה, וכי בהתאם לתקנות, שפורסמו ביום 14.6.1994, נקבעו דרישות חדשות למרחב מוגן מוסדי, לפיהן קיימת חובת בניית מרחבים מוגנים בכל קומה. משמעות דרישה זו, מבחינת הנתבע, היתה תכנון מחודש של המבנה כולו, ולכך לא היה מוכן הנתבע.   ח. לטענת הנתבע, משנתברר לו כי דרישות הג"א מחייבות תכנון מחודש לכל הפרוייקט - לרבות תוכניות רישיון חדשות, תוכניות עבודה ותוכניות יועצים - פנה לתובעים וביקשם תוספת לשכרו בגין עבודות אלה. שכן, לדבריו, השכר ששולם לו, שולם בגין עבודתו במסגרת ההסכם הראשון או עדכון תוכניות ההיתר, אך לא עבור הכנת תוכניות רישוי חדשות.   ט. אין חולק, כי בסופו של דבר, לא עמד הנתבע בהתחייבותו, לפעול להוצאת היתר בנייה חדש לפרוייקט. ומכאן, התביעה שבפניי, להשבת התמורה.   המחלוקת 3. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשתי שאלות עיקריות:   א. רכיבי התמורה לטענת התובעים, התמורה שולמה לנתבע, בגין שני רכיבים: (1) תשלום יתרת החוב בגין ההסכם הראשון. (2) שכר טירחה, בגין פעולות הנתבע, לצורך קבלת היתר בנייה חדש.   גירסת הנתבע, אינה עקבית. תחילה טען הנתבע, כי התמורה, במלואה, שולמה לו, אך ורק בגין הרכיב הראשון, דהיינו לכיסוי יתרת החוב, בגין ההסכם הראשון. במהלך חקירתו הנגדית, הודה הנתבע - כפי שיפורט בהמשך - כי התמורה שולמה, אף בגין הרכיב השני, לצורך חידוש היתר הבנייה.   ב. שיעור רכיבי התמורה היה ותתקבל טענת התובעים, חלוקים הצדדים בדבר חלקו היחסי, של כל אחד מהרכיבים בתמורה. לטענת התובעים, עיקר התמורה שולמה בגין שכר הטרחה. להלן יפורטו, בתמצית, הראיות הרלבנטיות, לצורך הכרעה בשאלות שבמחלוקת. עדות ששון 4. ששון העיד, כי התמורה, בסך -.117,000 ₪, שולמה לנתבע, הן לתשלום יתרת החוב, והן בתמורה להתחייבות הנתבע לטפל בהוצאת היתר בניה חדש לחלוטין, על כל המשתמע מכך, ובכלל זה, "השלמת תוכניות... שכ"ט כולל עדכון תוכנית הרשיון, הכנת תוכניות עבודה לביצוע ופיקוח עליון, כולל היועצים", כפי שצוין מפורשות בזכרון הדברים, שנוסח על ידי הנתבע, ונכתב בכתב ידו. ששון הדגיש, כי התמורה שולמה לנתבע, עבור קבלת המוצר הסופי במלואו - היתר בנייה חדש - מבלי להתייחס כלל להיקף הפעולות שעל הנתבע לבצע, לצורך קבלתו.   בהתייחסו לחלק היחסי של יתרת החוב, מתוך התמורה, טען ששון, כי מדובר בחלק יחסי זעום. זאת, הן לאור העובדה, שהנתבע לא ביצע את כל הפעולות שהיה עליו לבצע, במסגרת ההסכם הראשון, לרבות שלב ב' שהיה עליו לבצע, ופיקוח עליון שלא בוצע - מאחר שלא הגיעו לשלב תחילת עבודות הבניה - והן משום שעיקר התשלום, בגין ההסכם הראשון, כבר שולם לנתבע.   עדות המהנדסת עופרה גלבוע 5. מטעם התובעים הוגשה לבית המשפט חות דעת המהנדסת עופרה גלבוע (להלן: "המהנדסת"). המהנדסת העידה, כי בחינת התוכניות שהכין הנתבע, במסגרת ההסכם הראשון, מעלה כי מדובר בתוכניות עבודה, "לעיון בלבד", המהוות בסיס להיערכות הקבלן, לתחילת העבודה, אך אסור להתחיל לפעול לפיהן. ניתן להתחיל בעבודה רק לאחר אישור התוכניות לביצוע.   בהתייחסה להיקף העבודה הנדרשת, לצורך קבלת היתר בניה חדש, פירטה המומחית שורת פעולות, שהיה על הנתבע, כארכיטקט, לבצע - וביניהן: אישורי בניה חדשים מכל הרשויות הרלבנטיות, הכנת סידרת תוכניות אדריכליות, ותוכניות בניה של הקומות השונות, הכנת תוכניות עבודה על ידי היועצים השונים, ועוד - פעולות, שאין מחלוקת, שהנתבע לא ביצע איזו מהן.   עדות הנתבע 6. הנתבע, ארכיטקט במקצועו, לדבריו, שימש משך למעלה מ- 5 שנים אדריכל העיר יבנה, ומהנדס הועדה המקומית ביבנה, וסייע בתכנון היישוב אור עקיבא. בין היתר, עסק הנתבע, לדבריו, בליווי תכנון וביצוע פרוייקטים מגוונים, בתחומי הבניה למגורים, לתעשיה, מסחר, מבני ציבור, פיקוח סביבתי, ותוכניות בנין עיר.   הנתבע אישר, כי בגין ההסכם הראשון, קיבל מהתובעים, סך של -.18,770$, ששולמו לו לסירוגין, במהלך שנת 1990, ובתחילת שנת 1991. ביום 24.12.1991, פנה הנתבע במכתב, לתובעים, והודיעם, כי עד שלב תוכניות מכרז, דהיינו 80% משכר הטרחה המוסכם, עומדת יתרת חובם, על סך -.12,430$, וכי יתרת החוב הכוללת, עומדת על סך -.20,230$.   הנתבע נענה לפנית התובעים, בחודש יוני 1996, לפעול לחידוש היתר הבניה, לדבריו, משום שמשמעות הדבר "בדרך כלל אקט פורמלי, שאינו כרוך בעבודה רבה, שכן אין לעיריה כל מניעה מלחדש אישור שניתן על ידה" (ראו: תצהיר הנתבע, מיום 12.4.2001, סעיף 7.ז.). לאור האמור, הסכים הנתבע לפעול לחידוש היתר הבנייה, לגירסתו, ללא תוספת שכר, ובתנאי שתשולם לו יתרת החוב, בגין ההסכם הראשון, בסך -.20,230$, בצירוף מע"מ.   הנתבע הדגיש, כי כל מהות התמורה ששולמה לו, במעמד זכרון הדברים, היא תשלום שכר עבור עבודה שכבר ביצע, וכי אין בתשלום זה כל תמורה עבור העבודה הנוספת, שהיה עליו לבצע, לצורך חידוש היתר הבניה.   משנתברר לנתבע, לגירסתו, כי בעקבות שינוי החקיקה, והדרישה לתכנון מרחבים מוגנים בכל קומה, עליו לבצע תכנון חדש ושונה לפרוייקט כולו, פנה לתובעים, וביקש מהם תוספת לשכרו, בגין עבודות אלו, מאחר שמדובר למעשה בעבודה חדשה בגין הפרוייקט.   לבקשת בית המשפט לפשר לשון זכרון הדברים - לפיה התמורה שולמה בגין שני פרמטרים: (1) "כל החובות הקודמים"; (2) "שכ"ט להשלמת העבודה" - פתח הנתבע בתשובה מפותלת ומתחמקת, שאינה ממין הענין, ובסופו של דבר, השיב: "שכ"ט להשלמת עבודה זה אם צריך משהו. בעקרון ראיתי את החוב שהם שילמו לי ככיסוי תשלומי העבר..." (פרוטוקול, עמוד 30, שורות 17-18, והתשובה במלואה שורות 8-24).   בפני הנתבע הוצג החישוב האריתמטי הבא: אף לשיטתו, החוב המירבי נכון ליום 9.6.1996, היה -.20,230$, בתוספת מע"מ. השער היציג של הדולר היה, במועד זה, -.3.265 ₪, דהיינו, סכום החוב, לשיטת הנתבע, נכון ליום 9.6.1996, עמד על סך -.66,051 ₪, ובתוספת מע"מ, על סך -.77,280 ₪. לפיכך, נשאל הנתבע, מדוע גבה מהתובעים סך -.117,000 ₪, כתשלום יתרת החוב, אם, אף לשיטתו, סכום החוב, בגין ההסכם הראשון, הגיע, לכל היותר, ל -.77,280 ₪. הנתבע השיב: "אני אחפש את הנייר שעשיתי, את התחשיב, ואם אמצא, אגיש לבית המשפט." (פרוטוקול, עמוד 31, שורה 13).   למותר לציין, כי עד עצם היום הזה, לא הוגש לבית המשפט התחשיב המדויק, שעשה הנתבע, לשיטתו.   משנשאל הנתבע, האם לאור הפער בין הסכומים, הוא מסכים שהתמורה שולמה אף בגין פעולותיו, לצורך חידוש היתר הבניה, השיב הנתבע: "... אני לקחתי בחשבון שתהיה עבודה כמו חידוש ההיתר ותיקונים לביצוע, ובזכרון הדברים כתבתי שזה חוב העבר והשלמת תוכניות ועדכון תוכניות. נושא הג"א היה מאוד לא צפוי, וזה לא מן השגרה" (פרוטוקול, עמוד 32, שורות 3-5) (ההדגשים אינם במקור - י.ל.).   בהמשך, משנדרש, שוב, הנתבע, להשיב מפורשות, האם הוא עומד על גירסתו, כי התמורה שקיבל היא בגין תשלום חוב העבר בלבד, ללא תמורה בגין עבודות חידוש ההיתר, ניסה הנתבע, שוב, להתחמק מתשובה, ומשלא הרפה ממנו ב"כ התובעים, השיב: "אמרתי שבתוך הכסף הזה גלום גם פיקוח עליון, וגם עדכון התוכניות" (פרוטוקול, עמוד 32, שורה 15).     בסיום חקירתו הנגדית, כבר חזר בו הנתבע, מפורשות, מגירסתו המקורית, והסביר כי מקור הפער בין התמורה שקיבל (-.117,000 ₪), לבין יתרת החוב (-.77,280 ₪), ב"... הערכה מה יהיה, וזה דבר ברור, מה אני אצטרך לעשות בפרוייקט הזה, אם אחליט לקחת ולממש אותו. היה לי ברור שאצטרך לחדש את ההיתר, לעדכן תוכניות עבודה ופיקוח עליון, והערכתי את זה בסך של -.120,000 ₪. הגענו לפשרה על סך -.100,000 ₪, וזכרון הדברים נכתב לאחר שהגענו לסכום המוסכם." (פרוטוקול, עמוד 34, שורות 15-18).   הכלל 7. הלכה היא, ש"חוזה מתפרש, על-פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים, התוכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה, ומהנסיבות החיצוניות לו". (ראו: ע"א 4628/93, מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, 311).   מן הכלל אל הפרט 8. לאחר שבחנתי, בקפידה וביסודיות, את לשון זכרון הדברים, ואת מכלול הנסיבות החיצוניות לו, ובכללן, בחינת התשלומים ששולמו, עיתוי עריכת זכרון הדברים, מהימנות ומשקל העדויות שנשמעו בפניי, הגעתי לכלל מסקנה, שהכף נוטה, באופן ברור, בשיעור הגבוה משמעותית ממאזן ההסתברויות, לטובת גירסת התובעים. דהיינו, שמרבית התמורה שולמה לנתבע כשכר-טרחה בגין פעולותיו, לצורך קבלת היתר בנייה חדש, ויתרתה, לכיסוי יתרת החוב, בגין ההסכם הראשון.   ואלה טעמיי:   א. לשון זכרון הדברים לשונו של זכרון הדברים, ברורה, מפורשת, חד-משמעית, ולא מותירה מקום לספק. התמורה שולמה לנתבע, בגין שני רכיבים: (1) כתשלום עבור "כל החובות הקודמים". (2) "שכר טרחה להשלמת העבודה".     לא זו בלבד. בזכרון הדברים - שנוסח על ידי הנתבע עצמו - מפורטות אף חלק מהפעולות בגינן קיבל הנתבע שכר טרחה, לצורך חידוש היתר הבנייה, ובין היתר, "... עדכון תוכניות הרשיון, הכנת תוכניות עבודה לביצוע ופיקוח עליון, כולל היועצים".   המסקנה המתבקשת היא, שלשונו של זכרון הדברים תומכת, באופן ברור, בגירסת התובעים, ואין בלשון זכרון הדברים בסיס כלשהו - ואפילו לא הד קלוש - לגירסת הנתבע.   ב. ההפרש בין התמורה לבין יתרת החוב חיזוק של ממש לגירסת התובעים נמצא בגירסת הנתבע עצמו, ביחס לחוב התובעים, בגין ההסכם הראשון, כפי שפורט בהרחבה לעיל. אף לשיטת הנתבע, ביום 9.6.1996, עמד סכום החוב של התובעים, לכל היותר, על סך של -.77,280 ₪ (-.20,250$, בתוספת מע"מ), באופן, שלא תתכן גירסת הנתבע, כי התמורה (בסך -.117,000 ₪) שולמה לו אך בגין חובות העבר.   המדובר בראייה כבדת משקל, לחובת הנתבע, שלא זו בלבד, שלא עלה בידיו, להסבירה, או להפחית ממשקלה לחובתו, אלא שככל שניסה ליישב את גירסתו, עם עובדות מוצקות אלה, הסתבך בהסברים פתלתלים, ובלתי אמינים, ובתשובות מביכות, שברור לכל השומע, שאין מאחריהן, ולא כלום (למשל, "אני אחפש את הנייר שעשיתי את התחשיב, ואם אמצא אגיש לבית המשפט").   ג. הודיית הנתבע למעשה, במהלך חקירתו הנגדית, חזר בו הנתבע, והודה - גם אם בחוסר רצון בולט - כי התמורה שולמה לו, אף כשכר טרחה בגין פעולותיו לצורך קבלת היתר בנייה חדש, ולא רק כתשלום יתרת החוב, בגין ההסכם הראשון, כפי שפורט בהרחבה לעיל.   ד. ממצאי מהימנות במחלוקת העובדתית, בין גירסת התובעים לבין גירסת הנתבע, מעדיף אני את גירסת התובעים, כפי שהעיד ששון. עדות ששון הותירה רושם מהימן בעיניי, ומאמין אני, שהתמורה שולמה לנתבע, הן לכיסוי תשלום חוב העבר, והן כשכר טרחה להשלמת העבודות, לצורך קבלת היתר בניה חדש.   מנגד, עדות הנתבע הותירה רושם עגום, ובלתי מהימן לחלוטין, בעיניי. גירסת הנתבע היתה פתלתלה, חלקלקה ומגמתית, באופן בוטה, ולא עמדה במבחן המציאות. הנתבע ניסה להערים על בית המשפט. בתחילת דבריו טען הנתבע בבטחון מלא - תוך שהוא עוטה על פניו איצטלה - שנתבררה כמזויפת - של כנות - כי התמורה שולמה לו במלואה, בגין החוב, ורק משנדרש להתמודד עם הפערים המספריים, בין סכום החוב, לשיטתו, לבין התמורה, החלו להתגלות בקיעים בגירסתו, עד שביקש להתחמק מתשובה, בטעם - הסתמי והמביך - שימצא את החישוב לבית המשפט מאוחר יותר. בסופו של דבר, נאלץ הנתבע להודות, כי בתוך התמורה שקיבל, גֹלם אף רכיב שכר טרחה, בגין פעולותיו לצורך קבלת היתר בנייה חדש. לסיכום, מצאתי שעדות הנתבע - שהתרשמתי כי אינו מגלה נטייה לאמירת אמת - אינה ראויה לאמון, ונגועה בחוסר תום לב בולט.   אף גירסת הנתבע - כי בעת החתימה על זכרון הדברים, לא ידע על שינוי המצב החקיקתי - אינה סבירה בעיני, ומכל מקום, לא עוררה את אמוני. לאור נסיונו המקצועי הרב הנטען של הנתבע, לשיטתו, ספק רב בעיני, אם אכן לא ידע על שינוי המצב החקיקתי.   מעדות הנתבע בפניי - ומגירסתו, שגם כיום, הוא סבור שניתן היה לשכנע את הרשויות, שאין צורך במרחב מוגן בפרוייקט - התרשמותי היא, שבעת חתימת זכרון הדברים, ידע גם ידע הנתבע, על המצב החקיקתי העדכני, באותו מועד, וכי משלא הצליח לשכנע את הרשויות בעמדתו, ביקש להפיק מכך רווח כלכלי גדול יותר, ופנה לתובעים בדרישות כספיות נוספות. משסירבו התובעים - בצדק - לדרישותיו, זנח הנתבע כליל התובעים ואת התחייבותו, על פי זכרון הדברים.   למעלה מן הצריך, יוטעם, כי אף אילו קיבלתי את גירסת הנתבע - לפיה, כביכול, ביום 9.6.1996, לא ידע על שינוי המצב החקיקתי - אין בכך כדי להשפיע על מסקנתי, שמשהפר הנתבע את התחייבותו על פי זכרון הדברים, הרי הוא חייב בהשבת הכספים שקיבל, לצורך השגת היתר בנייה חדש, שאין מחלוקת, שלא הושג, בסופו של דבר.   ממצאי עובדה - רכיבי התמורה 9. לאור כל האמור, אני קובע, שהוכח בפני, במידת הסתברות, העולה על מאזן ההסתברויות, שהתמורה, בסך -.117,000 ₪ שולמה לנתבע, הן לתשלום חוב התובעים בגין ההסכם הראשון, והן כשכר טרחה, בגין פעולותיו, לצורך קבלת היתר בנייה חדש.     כל שנותר לבית המשפט, בשלב זה, לצורך קביעת סכום ההשבה - הוא להכריע בדבר שיעורו של כל אחד מרכיבים אלה, מסך התמורה. ובמילים אחרות, איזה סכום מהתמורה שולם בגין חוב עבר, ואיזה סכום שולם כשכר טרחה בגין פעולות עתידיות של הנתבע, לצורך חידוש היתר הבנייה.   שיעור רכיבי התמורה 10. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות, סבורני שלצורך ההכרעה במחלוקת זו, אין צורך להדרש למחלוקת בין הצדדים, ביחס לשיעור התמורה המקורי, בגין ההסכם הראשון.   הראייה המרכזית, לצורך ההכרעה במחלוקת זו, היא מכתב הנתבע לתובעים, מיום 24.12.91. במכתב זה ציין הנתבע:   "3. להלן הפירוט: סה"כ שכ"ט מוסכם - -.39,000$ שולם עד היום - -.18,770$ יתרה לתשלום - -.20,230$   עד שלב תוכניות מכרז: -.39,000$ x 80% - -.31,200$ שולם עד כה - -.18,770$ לתשלום לשלב זה - -.12,430$"   (ההדגשות אינן במקור - י.ל.)   מעדות המהנדסת גלבוע עולה, שמחובתו של כל מתכנן, לבצע פיקוח עליון, גם אם לא צויין הדבר מפורשות בהסכם, וכי שכר הטרחה המקובל, בגין פיקוח עליון, מסתכם בכ- 15% עד 20% משווי השכר הכולל. עוד עולה מעדות המהנדסת, שהנתבע לא הכין אפילו "תוכניות לביצוע".   אין מחלוקת בין הצדדים, שמאחר שמעולם לא הוחל בביצוע עבודות הבניה בשטח, הרי שהנתבע מעולם לא ביצע פיקוח עליון, במסגרת היחסים עם התובעים. מקבל אני חות דעת המהנדסת, שהתוכניות שהביא הנתבע, במסגרת ההסכם הראשון, עדיין לא הגיעו לשלב "תוכניות לביצוע", באופן שלא ניתן לומר, שהנתבע סיים אפילו את כל התחייבויותיו, על פי ההסכם הראשון. המסקנה, לפיכך, היא, שהתובעים אינם חייבים לנתבע תמורה כלשהי, לפחות בגין החלק היחסי, של הפיקוח העליון, אם לא מעבר לכך.   ניתוח מכתב הנתבע מיום 24.12.1991, ביחד עם עדותו - המהימנה בעיניי - של ששון, לפיה לא שולם לנתבע מלוא שכר הטרחה המוסכם, מאחר שממילא לא ביצע חלק העבודה המתייחס לפיקוח עליון - מוביל למסקנה, שהצדדים הסכימו שתמורת הפיקוח העליון, יקבל הנתבע סך 20% משווי העבודה, באופן, שלכל היותר, הסתכם חוב התובעים לנתבע, בגין כל העבודות, במסגרת ההסכם הראשון, בשיעור 80% מהתמורה הכולל, וכפי שעולה ממכתב הנתבע, על סך -.12,430$, ולא על סך -.20,230$.   מסקנה זו מתיישבת עם עדותה - הנאמנה בעיני - של המהנדסת, לפיה השיעור המקובל לתשלום בגין פיקוח עליון, מתבטא ב- 15% עד 20% משוור התמורה הכולל.   לאור כל האמור, אני קובע, שנכון ליום 9.6.1996, עמד חובם של התובעים לנתבע, בגין ההסכם הראשון, לכל היותר, על סך -.12,430$, דהיינו -.40,584 ₪, ובתוספת מע"מ, על סך -.47,483 ₪.   מחישוב זה, מתבקשת התוצאה, שלצורך חידוש היתר הבניה, שילמו התובעים לנתבע, שכר טרחה בסך -.69,517 ₪ (-.47,483 ₪ - -.117,000 ₪).   שיעור ההשבה - סיכום 11. מאחר שהנתבע הפר התחייבותו, ובסופו של דבר, לא קיבלו התובעים היתר בניה חדש, הרי שמחובת הנתבע להשיב לתובעים את סכום שכר הטירחה, בסך -.69,517 ₪ במלואו, משוערך מיום 9.6.1996.   הוצאות 12. לאור החלק היחסי של התביעה שנתקבל, נוכח התרשמותי מחוסר תום לבו של הנתבע, ובשים לב לכך, שהאריך את הדיונים, שלא לצורך, משך כחמש שנים, בין היתר, על ידי טענות סרק, והתנהגות נגועה בחוסר נקיון כפיים (סירוב לקבל את כתב התביעה; הימנעות מהגשת בקשת רשות להגן; התעלמות מפסק דין שניתן נגדו, בהעדר בקשת רשות להגן; הגשת בקשה לביטול פסק הדין באיחור; התעלמות מפניות חוזרות של התובעים, ועוד), אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בסכום כולל של -.50,000 ₪.   סוף דבר 13. אני מחייב את הנתבע, לשלם לתובעים, את הסכומים הבאים: א. דמי השבה בסך -.69,517 ₪, כמפורט בסעיף 11 לעיל, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 9.6.1996 ועד מועד התשלום המלא בפועל.   ב. הוצאות בסך -.50,000 ₪, כמפורט בסעיף 12 לעיל.   הסכום יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק, מהיום, ועד מועד התשלום המלא בפועל.   זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים.   ניתן היום י"א בחשון, תשס"ג (17 באוקטובר 2002) במעמד עו"ד צמיר בלבד. ירון לוי, שופטמרחב מוגן (מקלט) / ממ"ד