אובדן שטר חוב מקורי

פסק דין 1. התביעה, שהוגשה כבקשה לביצוע שטר בלשכת ההוצאה לפועל, הינה לתשלום שטר חוב, שעשה הנתבע, לטובתה או לפקודתה של ענת מימון והשקעות בע"מ (להלן: "ענת"), שהתובעת היא חליפתה, אם מכוח המחאת זכויות ואם מכוח הסכם מיזוג שאושר. על פי התובעת, השטר ניתן כבטוחה לפירעון הלוואה שנטל הנתבע מענת, והוא הוגש לפירעון לאחר שהנתבע לא עמד בפירעונה המלא. 2. הנתבע בהתנגדותו (שהתקבלה) הכחיש, כי נטל הלוואה מענת או שחתם על שטר לטובתה כלווה, וטען כי חתם כערב בלבד להלוואות שנטל אביה של בת זוגו. אולם, בחקירתו בדיון בהתנגדות, אישר את חתימתו, הן על השטר במקום המיועד לחתימת עושה השטר, והן על הסכם ההלוואה שהוצג לו במקום המיועד לחתימת הלווה. בנסיבות רגילות, די היה בכך כדי לגרום לדחיית הגנת הנתבע וקבלת התביעה. לא כך במקרה דנן. 3. השטר עצמו (המקור) לא הוצג לבית המשפט, למרות דרישותיה החוזרות ונשנות של באת כוח הנתבע. אבדן שטר, כשלעצמו, איננו מונע תביעה לפיו, על פי סעיפים 69 ו-70 לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), ובתנאים האמורים בהם, אך לשם כך צריך התובע על פיו לטעון כי השטר אבד ולפרט באילו נסיבות הוא אבד ומה מאמצים עשה למצאו, וכמובן להוכיח כי למרות שהוא איננו האוחז-פיסית בו, הינו "האוחז" משפטית בו (עיינו: ש. לרנר, דיני שטרות (להלן: "לרנר"), עמ' 238-246). העד היחיד מטעם התובעת, מנהלה, אלדד בר לב, לא טען דבר בנדון, ולא סיפק כל הסבר לאי הצגתו בבית המשפט של מקור השטר. כיוון שכך, לא קיים שטר, שהתובעת יכולה לתבוע לפיו. 4. לבד מהטעם המהותי המחייב דחיית תביעה שטרית בהעדר השטר עצמו, וכשאין פועלים על פי החריגים הקבועים בסעיפים 69 ו-70 לפקודה הנזכרים לעיל, קיים חשש אמיתי, שהתובעת איננה האוחזת בשטר, הזכאית לתבוע לפיו, אם הוא הוסב לאחר. גם אם סביר להניח, שהשטר הוצג בלשכת ההוצאה לפועל, שעה שהוגשה בקשת הביצוע והוא הוחזר למציגו, עדיין אין בכך כדי לשלול הסבתו לאחר, לאחר מכן. ואם כך, יתכן שהנתבע יהיה צפוי להיתבע על ידי האוחז בשטר כדין, היום, גם אם זה יפרע לידי התובעת. בסעיפים 69 ו70 לפקודה יש פתרון למצב כזה, ובלבד שניתן להפעילם. בנסיבות דנן, אין מקום לפעול על פי האמור בהם, כאמור. 5. המסקנה האמורה רק מתחזקת מהראיות שהוצגו. במקום השטר המקורי, הציגה התובעת מה שנטען להיות העתק שלו (נספח א' לתצהיר בר לב). מסמך זה - על פי הרשום בו - מתיימר לקשור את השטר הנדון להסכם ההלוואה הנטען, הסכם מיום 26/07/91. אלא, שבידי הנתבע מצוי עותק אחר של השטר הנטען, שנשלח לו על פי דרישתו על ידי ב"כ התובעת עוד בחודש 12/01 (נספח ראשון לתצהיר הנתבע), כאשר תאריך הסכם זה אינו מופיע בשטר. משמע, התאריך מולא במסמך, לאחר חתימת הנתבע עליו. 6. וזאת, יש להדגיש: אין מדובר בפרט, שהתובע רשאי להשלימו בשטר, לפי סעיף 19 לפקודה, אלא בפרט שמקים את עילת התביעה השטרית כלפי הנתבע, על פי גרסת התובעת. אמנם, נכון הוא, שעול ההוכחה באשר לאי קיום תנאי המקים את חבות הנתבע על פי שטר מוטלת עליו (לרנר, עמ' 351), אולם, כאשר התובע עצמו טוען לקיומו של התנאי, אין אנו פטורים מלבחון אם אכן הדבר הוכח, ואיננו יכולים להתעלם משאלות ופקפוקים העולים מהראיות שהוצגו על ידו. אצלנו, מודגש בשטר עצמו, כי הסכם ההלוואה, יהא אשר יהא, "מהווה חלק בלתי נפרד משטר זה", והתובעת היא שטענה ראשונה, שהשטר ניתן בקשר להסכם ההלוואה המסוים, מיום 26/07/91, ואם כך, מוטלת עליה החובה להוכיח דבריה אלה. 7. המסקנה האמורה מתחזקת גם לאור תמיהה וסתירה, לכאורה, נוספת בגרסת התובעת: הסכם הלוואה מיום 26/07/91 (נספח ב' לתצהיר בר לב) מציין את מספר השטר שניתן "להבטחת התחייבויות הלווה על פי הסכם זה" (סעיף 3 בהסכם). המספר הוא: 1051. מספר השטר הנדון כאן, אחר: 1774. גם בעניין זה, שתק בר לב ולא נתן כל הסבר. 8. צירוף כל הדברים האמורים: אי הצגת השטר המקורי, ללא כל הסבר או נימוק; שני העתקים של השטר, השונים בפרט מהותי, שמכוחו קמה העילה השטרית כלפי הנתבע; הסתירה במספרי השטרות המצוינים בהסכם ובשטר הנדון - כל אלה מעלים חשש לכך, שישנו נימוק אחר לאי הצגת השטר, באופן שהצגתו יכלה, אולי, לסתור את גרסת התובעת ולתמוך בגרסת הנתבע (עיינו: י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי (מהדורה 2003), עמ' 9-1648 והפסיקה הנזכרת שם). 9. סיכומו של דבר, דין התביעה השטרית דנן להידחות, הן משום שהשטר עצמו לא הוצג, כך שהתובעת לא הוכיחה כי היא האוחזת-כדין בשטר זה, והן משום שהתעורר ספק רציני בשאלת התנאי שנקבע לפרעון השטר, באופן שמאזן ההסתברות בנדון נוטה לטובתו של הנתבע. אין בכך כדי לשלול (וגם לא לחייב) תביעה על פי עסקת היסוד הנטענת. לשם כך, התובעת אינה זקוקה לשטר עצמו. כמו כן, אין במסקנתי זו משום אמוץ גרסת הנתבע באשר לעצם נטילתה של הלוואה כלשהי מהתובעת או לעצם חתימתו על שטר או שטרות כלשהם כעושה שטר ממש. כל שקבעתי כאן הוא, שלא הוכחה התביעה השטרית על פי השטר המסוים הנדון כאן, הן משום אי הצגתו בהעדר כל נימוק, והן מחמת הסתירות והתמיהות שעלו בגרסת התובעת ובקשר שעשתה בין שטר זה לבין הסכם ההלוואה המסוים. כמו כן, לא מצאתי מקום לדון לאור מסקנתי זו, בשאר הסוגיות החשובות שהועלו על ידי הצדדים (זהות התובעת, השפעת אזכור ההלוואה ותנאיה בשטר על תוקפו השטרי, ועוד). 10. תוצאה: התביעה נדחית. תיק ההוצאה לפועל 6-93-07397-17 ייסגר. התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. שטר חובחובשטר