פיטורים לפני חזרת עובדת מחופשת לידה

מבוא בפנינו תובענה של עובדת לשעבר אשר יצאה לחופשת לידה ולטענתה פוטרה טרם חזרתה לעבודה. תביעתה היא לחייב את מעסיקיה לשלם לה שכר עבודה (עבור 45 הימים שאחרי חופשת הלידה) ופיצויי הלנתם, הפרשי דמי הודעה מוקדמת, דמי הבראה ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים. הנתבעת טענה מנגד כי התובעת היא זו שהתפטרה ולכן ממילא אינה זכאית לזכויות הנתבעות על ידה. נציין כי במגעים שהיו בין הצדדים קודם להגשת התביעה שילמו הנתבעים לתובעת את פיצויי הפיטורים (לכן נתבעים רק פיצויי הלנה) וחלק מההודעה המוקדמת (עבור 14.5 ימי עבודה). ביום 28.10.03 התקיים דיון הוכחות. נציג הציבור השני הוזמן ולא בא והחלטנו לקיים את הדיון בהעדרו. בפתח הדיון הגישה ב"כ התובעת כתב תביעה מתוקן, שאינו שונה במסכת העובדתית מכתב התביעה המקורי. השוני מתמקד בסעדים הכספיים, כתוצאה המתבקשת מהטענה שהתובעת פוטרה מעבודתה בתום חופשת הלידה. ב"כ הנתבעת ביקשה להגיש כתב הגנה מתוקן ולדחות את הדיון. אולם לבסוף הוסכם לקיים את הדיון ולאפשר סיכומים בכתב במסגרתן יועלו טענות ההגנה. כך אכן נעשה. התובעת פוטרה מעבודתה ואלה העובדות הרלוונטיות לענייננו, כפי שעולות מעדויות הצדדים: הנתבעת 1 היא שותפות של הנתבעים 2 ו- 3 המשמשת כסוכנות לביטוח (כולם ביחד יכונו "המעסיק" או "הנתבעים"). התובעת הועסקה אצל המעסיק כפקידת תביעות מיום 1.8.01. התובעת ילדה ביום 14.4.02. מוסכם על הצדדים כי חופשת הלידה התחילה ביום 11.4.02 ולכן - חופשת הלידה הבסיסית (12 שבועות) הסתיימה ביום 4.7.02 (לא נגיע לתוצאות שונות גם אם יקבע, כנטען בסיכומי התובעת, כי חופשת הלידה הסתיימה בחלוף 6 ימים נוספים, קרי ביום 10.7.02). במהלך חודש יוני 2002 שוחחה התובעת עם הנתבע 3 (מר גודס) (סעיף 6 לתצהירה, עדותו של הנתבע 3 בעמ' 6 לפרוטוקול שורה 18) וביקשה להאריך את חופשת הלידה על מנת שתוכל למצוא סידור לבנה. מר גודס השיב בחיוב ואמר שהתובעת תוכל לחזור לעבודה בתום "החופש הגדול". מר גודס אישר בחקירתו, בחצי פה את הדברים, והעיד כי השיחה אכן התקיימה וכי הוא ענה לתובעת "שיהיה בסדר". לפיכך, אנו קובעים כי בשיחה הנ"ל הסכימו הצדדים על הארכת חופשת הלידה, לתקופה שמעבר לתקופת הלידה הבסיסית שהסתיימה ביום 4.7.02. ביום 8.8.02 מצאה התובעת מעון לבנה ובאותו יום התקשרה למר גודס והודיעה לו על כך שתוכל לחזור לעבודה ביום 1.9.01. מר גודס אישר את מועד השיחה. בחקירתו הראשית ניסה מר גודס לשכנע אותנו כי מחד לא אישר לתובעת לחזור ביום 1.9.02 לעבודה שכן הוא היה זקוק לעובדת, וכי התובעת לא הציעה לחזור מיד. דברים אלה נאמרו כדי לתמוך בטענה שהתובעת לא פוטרה אלא התפטרה. אלא שבחקירתו הנגדית אישר מר גודס כי לא אמר לתובעת, בשיחה הנ"ל, לחזור מיד לעבודה וכי לא הבהיר לתובעת את המשמעות של אי חזרה מיידית לעבודה. בהמשך אף הסכים להודות בכך שאמר לתובעת שהוא מקוה שיהיה בסדר ביום 1.9.02 - "קיוויתי שאני יכול להסתדר בלעדיה". לאור הסתירות בעדותו של מר גודס ולאור העובדה כי גרסתו אינה עולה בקנה אחד עם תוכן השיחה מחודש יוני 2002, אנו מעדיפים את גרסתה של התובעת לגבי תוכן השיחה מיום 8.8.02. אנו קובעים כי ביום זה סיכמו הצדדים שהתובעת תחזור לעבודה ביום 1.9.02. למעלה מן הצריך, נציין כי עדותה של התובעת עשתה עלינו רושם מהימן והיתה עקבית. ביום 11.8.02, כעבור שלושה ימים, התקשר מר גודס לתובעת והודיע לה כי "לא מתאים לו" שתחזור לעבודה. בחקירתו הנגדית אישר מר גודס כי בשלושת הימים שעברו הבינו הנתבעים כי לא יוכלו להסתדר ללא עובדת בתפקידה של התובעת ולכן הוא הודיע לתובעת שאין לה לאן לחזור ושיש להם מישהי אחרת. בסיומה של החקירה הנגדית הסתבר כי בשלב כלשהו השיגו הנתבעים פקידת תביעות טובה עם ניסיון שיכולה להחליף את התובעת. כעולה מן העדויות הנ"ל אנו קובעים כי הוכח בפנינו שהתובעת פוטרה מעבודתה. גרסת הנתבעים בעניין זה מופרכת ולא נתמכה בעדות של העד מטעמם. בסיכומי הנתבעים נטען כי מאחר והתובעת לא יכולה היתה לחזור לעבודה אלא ביום 1.9.02 ולא בתום חופשת הלידה החוקית, הרי משהודיע מר גודס לתובעת ביום 11.8.02 כי לא מתאים לו שהתובעת תחזור לעבודה ביום 1.9.02 ומשהתובעת לא חזרה מיד לעבודה, יש לראות בה כמי שהתפטרה מהעבודה. טענה זו כאמור היא מופרכת על פניה וחסרת כל הגיון שכן היא מתעלמת מעובדה ברורה שכבר ביום 8.8.02 סיכמו הצדדים על הארכת חופשת הלידה ועל חזרתה של התובעת לעבודה ביום 1.9.02. עתה נותר לבחון האם זכאית התובעת לזכויות הנתבעות על ידה: שכר עבור 45 ימי עבודה שלאחר חופשת הלידה, פיצויי הלנה עבור "שכר" זה, הפרש דמי הודעה מוקדמת, פיצויי הלנת פיצויי פיטורים ודמי הבראה. מטעמי נוחות, נחזור ונפרט את לוחות הזמנים לאורם נבחן את הזכאות של התובעת: התובעת החלה לעבוד ביום 1.8.01; כעבור 8 חודשים ו- 11 ימים יצאה לחופשת לידה הקבועה בחוק - 12 שבועות; בתום חופשת הלידה החוקית (4.7.02) הותק של התובעת היה 11 חודשים ו- 4 ימים. התובעת שהתה בחופשת לידה הסכמית מיום 4.7.02 והיתה אמורה לחזור לעבודה ביום 1.9.02. התובעת פוטרה ביום 11.8.02. הזכות לשכר עבור 45 ימים שלאחר חופשת הלידה טוענת התובעת כי על יסוד סעיף 9 (ג) (1) לחוק עבודת נשים הנתבעים לא היו זכאים לפטרה אלא בחלוף 45 ימים שלאחר חזרתה מחופשת הלידה - קרי, 45 ימים מיום 1.9.02. ומשפוטרה התובעת לפני כן היא זכאית לקבל - כך לטענתה - את שכר 45 הימים האמורים. מנגד טוענים הנתבעים כי גם אם פוטרה התובעת ביום 11.8.02, היא לא פוטרה בניגוד להוראת סעיף 9 (ג) (1) הנ"ל שכן: את הודעת הפיטורים מיום 11.8.02 יש לראות כהודעת פיטורים ליום 1.9.02. הודעת הפיטורים לא ניתנה בזמן "חופשת לידה", כמשמעה בסע' 9 (ג) (1) לחוק עבודת נשים (להלן - חופשת לידה חוקית), אלא בזמן חופשת לידה הסכמית שהיא חופשה ללא תשלום (חל"ת). הודעת הפיטורים שניתנה ליום 1.9.02 חלה לאחר חלוף 45 הימים שמתום חופשת הלידה החוקית (18.8.02 או אפילו 25.8.02 אם תתקבל הטענה כי חופשת הלידה הסתיימה ביום 10.8.02), כך שממילא לא חל כל איסור ליתן לה הודעת פיטורים ליום זה. ב"כ התובעת הגישה סיכומי תשובה, גם ללא נטילת רשות, אולם בסיכומי תשובה אלה לא התייחסה כלל לטענות ההגנה של הנתבעים. סעיף 9 (ג) (1) לחוק, כפי שתוקן בתיקון מספר 15 לחוק, קובע: "לא יפטר מעביד עובדת בחופשת לידה, בימי העדרה מעבודה לפי סעיף 7(ג)(2) או במשך תקופה של ארבעים וחמישה ימים לאחר תום חופשת הלידה או ימי ההיעדרות כאמור, ולא יתן הודעת פיטורים למועד החל בתקופות האמורות. במנין ימי הודעה מוקדמת לפיטורים, לא יבואו התקופות האמורות בפסקה זו." (הדגשות הוספו - א.א.) חופשת לידה מוגדרת בסעיף 6 (ב) לחוק עבודת נשים כדלהלן: "חופשת הלידה היא שנים עשר שבועות, מהם ששה שבועות או פחות מזה, כרצון העובדת, לפני יום הלידה המשוער והשאר אחרי יום הלידה." הנה כי כן צודקת ב"כ הנתבעת כי מבחינת לשון החוק המגדיר מהי 'חופשת לידה', איסור הפיטורים בתקופה של 45 הימים שמתום חופשת הלידה מתייחס אך ורק לימים הבאים בהמשכה הרצוף של חופשת הלידה החוקית, ולא לימים שבאים בתום חופשת לידה הסכמית מוארכת. כך שעובדת שיוצאת לחופשת לידה הסכמית (שבמהותה היא חופשה ללא תשלום) העולה על 45 ימים אינה "נהנת" בפועל מהוראתו של סעיף 9 (ג) (1) לחוק. מעיון בדברי הכנסת ובדברי ההסבר של הצעת החוק המתקן עולה כי המטרה והתכלית של הרחבת איסור הפיטורים גם לתקופה של 45 הימים שמתום חופשת הלידה היתה "להבטיח את זכותה של היולדת לחזור לעבודתה בתום החופשות האמורות". אם כך, תכליתו של החוק היא להרחיב את ההגנה הניתנת לעובדות שיולדות על מקום עבודתן. בכך צעד המחוקק צעד נוסף בהגנה על מקום עבודתן של עובדות שילדו. כשאנו באים לפרש את הוראת סעיף 9 (ג) (1) לחוק לאור תכלית זו, עלינו לבחון האם ההגנה הנ"ל הורחבה באופן גורף, כך שתהיה אשר תהיה הסיבה לאי החזרה לעבודה עדיין חייב המעסיק של העובדת להעסיקה 45 ימים נוספים, או שמא כעולה מטענת הנתבעים - ההגנה הורחבה רק לשתי ההעדרויות הקבועות בסעיף: חופשת לידה חוקית ו'העדרות מהעבודה לפי סעיף 7 (ג)(2)" לחוק (היעדרות של עד שישה חודשים מתום חופשת הלידה, אם ההעדרות היא מטעמי בריאות וע"פ אישור רופא) (להלן - העדרות בשל מצב בריאות). מאחר והמחוקק לא נקט בלשון גורפת אלא פרט בסעיף שתי העדרויות ומאחר וההעדרות מטעמי בריאות אינה רלוונטית במקרה זה, נשאלת השאלה כיצד יש לפרש את המונח 'חופשת לידה' באותו סעיף - האם ככולל כל חופשה שבאה בעקבות הלידה או שמא כהגדרתה בסעיף 6 לחוק? לטעמנו, את המונח 'חופשת לידה' בסעיף 9 (ג) (1) לחוק יש לפרש כהגדרת מונח זה בסעיף 6 לחוק, ולכך מספר טעמים: א) הרחבת ההגנה על העובדות היולדות משמעה הטלת נטל על מעביד. אילו תכליתו של התיקון לחוק היה בפריסת ההגנה על פני כל העדרויות, המחוקק היה משתמש בלשון גורפת ולא מפרט סוגי העדרויות. העובדה שפורטו סוגי העדרויות מלמדת כי המחוקק ביקש לערוך איזון בין האינטרסים המתנגשים: מחד, האינטרס של הגנה על העובדת היולדת ומאידך האינטרס של המעביד. ב) בצד הרחבת ההגנה במקרה של 'חופשת לידה' ישנה הרחבה של ההגנה גם למקרה של 'העדרות מטעמי בריאות'. העובדה כי פורט מקרה נוסף מלמדת כי המונח 'חופשת לידה' באותו סעיף אינו יכול להתפרש באופן גורף, אלא בהתאם לקבוע בסעיף 6 לחוק. שאםלא כן התוספת המתייחסת להעדרות מטעמי בריאות היתה מיותרת. מסקנה זו מתחזקת עוד יותר נוכח החזקה (הניתנת לסתירה) לפיה מונחים המופעים באותו חוק יש לפרש באופן דומה. ג) למעשה, המסקנה המתבקשת היא שהרחבת ההגנה לא נעשתה באופן גורף אלא בצורה מדודה, והיא יוחדה להיעדרויות מסוימות בלבד - אלה שנכפו על היולדת (בין ע"פ החוק ובין ע"פ הנחיית רופא). מנוסח התיקון עולה כי ההגנה האמורה לא הורחבה להעדרויות אחרות שהן וולונטאריות, כמו למשל: העדרות מכח סעיף 7 (ד) לחוק (הזכות של עובדת בעלת ותק של שנתיים להאריך את חופשת הלידה עד לתקופה של כשנה מהלידה), שבמהותה היא חופשה ללא תשלום שיולדת רשאית לכפות על מעסיקיה. הנה כי כן, התובעת פוטרה במהלך "חופשת הלידה ההסכמית", לאחר שחלפו 38 ימים מתום "חופשת הלידה" החוקית. אלא שבתקופת 7 הימים הנותרים להשלמת 45 הימים שמתום חופשת הלידה שהתה התובעת בחופשה ללא תשלום ולכן לא נגרם לה "אובדן הכנסה". משכך ובהעדר "נזק" היא אינה זכאית לפיצוי הנתבע על ידה. האמור בסעיף זה נכון גם אם תתקבל הטענה של התובעת כי חופשת הלידה הסתיימה ביום 10.7.02. נוסיף ונציין כי התובענה הושתתה כולה על זכאות מכח חוק עבודת נשים. לא נטען בפנינו כי ההסכמה על הארכת חופשת הלידה טומנת בחובה, בהעדר התניה אחרת של הצדדים, הסכמה או התחייבות להעסקת העובדת במשך 45 ימים שמתום חופשת הלידה ההסכמית. משכך לא נדון אנו בטענה זו שעילתה בתוכן החוזה שבין הצדדים (החוזה המיוחד שעניינו הארכת חופשת הלידה) ובטענה שיש לקרוא בו "תנאי מכללא" בדבר התחייבות להעסיק את התובעת 45 ימים מיום החזרה לעבודה, לא בתוכנה של הוראת חוק עבודת נשים. הפרש דמי הודעה מוקדמת התובעת הועסקה כעובדת חודשית "במשכורת" בתקופה שמיום 1.8.01 ועד לפיטוריה ביום 1.9.02. משכך - טוענת התובעת - מתקיים בתובעת האמור בסעיף 3 (3) לחוק הודעה מוקדמת, לפיו עובד במשכורת לאחר השנה הראשונה זכאי להודעה מוקדמת בת חודש ימים. לעומת זאת הנתבעים טענו בסיכומיהם, כי מהמשפט האחרון של סעיף 9 (ג) (1) לחוק עבודת נשים הקובע כי "במנין ימי הודעה מוקדמת לפיטורים, לא יבואו התקופות האמורות בפסקה זו", יש ללמוד כי בחשבון הותק של התובעת לצורכי חישוב ההודעה המוקדמת אין להביא בחשבון את חופשת הלידה החוקית ו/או ההסכמית ויש לחשב את ההודעה המוקדמת לפי עבודה רק עד ליציאה לחופשת הלידה - 11.4.02. בכל הכבוד אין בידינו לקבל טענה זו, שכן ההוראה הנ"ל אינה רלוונטית לענייננו. לא ברור כיצד ניתן ללמוד מהוראה שעניינה איסור חפיפת תקופת הודעה מוקדמת, על משך ההודעה המוקדמת. גם את טענת התובעת אין לקבל. שכן, סעיף 3 (3) קובע כי "לאחר שנת עבודתו הראשונה" זכאי עובד להודעה מוקדמת של חודש ימים. התובעת עבדה עד ליום 11.4.02 ויצאה לחופשת לידה חוקית עד ליום 4.7.02. סעיף 6 (ט) לחוק עבודת נשים קובע כי "העדרות מעבודה לרגל חופשת לידה לפי הוראות סעיף זה לא תפגע בזכויות התלויות בותק אצל מעבידה". הנה כי כן בחשבון הותק לצורכי הודעה מוקדמת יש להביא את תקופת חופשת הלידה החוקית. לעומת זאת אין להביא בחשבון את תקופת חופשת הלידה ההסכמית. שכן, חופשה ללא תשלום אינה מצמיחה זכויות. כך שסך כל הותק של התובעת לצורך חישוב ההודעה המוקדמת מסתכם ב- 11 חודשים (מיום 1.8.01 ועד ליום 4.7.02). על פי סעיף 3 (2) לחוק הודעה מוקדמת, עבור 11 חודשי עבודה התובעת זכאית להודעה מוקדמת בת 18.5 ימים קלנדאריים. משכורתה החודשית של התובעת עמדה על סך של 5,800 ₪ מכאן שחלף ההודעה המוקדמת לה זכאית התובעת הוא 3,577 ₪ (= 5,800 X 18.5/30). במסגרת המגעים שניהלו הצדדים טרם הגשת התביעה שילמו הנתבעים לתובעת סך של 8,565 ₪ המורכבים מפיצויי פיטורים ומחלף הודעה מוקדמת עבור 14.5 "ימי עבודה". מאחר והשכר הקובע לפיצויים הוא 5,800 ₪ נמצא כי הנתבעים שילמו לתובעת, על חשבון חלף ההודעה המוקדמת, סך של 2,765 ₪. לפיכך נותרה יתרה לזכות התובעת בסך של 812 ₪. בתחשיב דלעיל עשינו שימוש בתלוש השכר שהוגש במסגרת סיכומי התגובה של התובעת. טענות הנתבעים בקשר להעדר הוכחת השכר הקובע, טרם הגשת סיכומי התגובה הנ"ל, לא נעלמו מעיננו. אך החלטנו לעשות שימוש בראיה הנ"ל למרות השלב בו היא הוגשה משום שבדיון מהיר בית הדין אינו כבול בסדרי דין והוא רשאי לפעול גם בדרך הנראית לו מועילה להכרעה צודקת. פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מבלי להכנס לשאלת הזכאות של התובעת לפיצויי פיטורים, נוכחנו כי עד למועד תשלום פיצויי הפיטורים לתובעת (10.10.02) היתה מחלוקת של ממש לגבי זכאותה של התובעת לקבל פיצויי פיטורים. מה גם שהפיצויים שולמו ביום 10.10.02 - קרי, באיחור שאינו משמעותי נוכח חילוקי הדיעות. בנסיבות אלה ממילא היינו מחליטים לבטל את חיוב הנתבעים בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. דמי הבראה התובעת עבדה מיום 1.8.01, יצאה לחופשת לידה ע"פ חוק עד ליום 4.7.03 ולאחר מכן לחופשה ללא תשלום. סעיף 6 לצו ההרחבה של ההסכם הקיבוצי הכללי בדבר השתתפות המעסיק בהוצאות הבראה ונופש קובע כי "לקביעת תקופת הזכאות לא תובא בחישוב העדרות בשל חופשה ללא תשלום ........ למניעת ספק מובהר כי לקביעת תקופת הזכאות .... תובא בחשבון תקופת חופשת לידה עפ"י חוק." כפועל יוצא של הוראה זו הותק של התובעת לצרכי הבראה קטן משנה אחת, ומסתכם בכ - 11 חודשים. ע"פ צו ההרחבה הנ"ל עובד יהיה זכאי לקצובת הבראה רק אם השלים שנת עבודה. התובעת לא השלימה שנה שכזו ולכן אינה זכאית לדמי הבראה. סוף דבר הנתבעים ישלמו לתובעת, תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, הפרשי דמי הודעה מוקדמת בסך של 812 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.02 ועד לתשלום בפועל. בשים לתוצאות התובענה מחד, ולהכרעה במחלוקות העובדתיות מאידך, לא מצאנו לנכון לעשות צו להוצאות. הצדדים רשאים להגיש בקשת רשות ערעור על פסק דין זה לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים. את הבקשה יש להגיש בתוך 15 יום מקבלת פסק הדין. ניתן היום כ"ח בכסלו תשס"ד (23 בדצמבר 2003), בהעדר הצדדים. נצ. יפה לוי לאה אילן איטח, שופטלידהחופשת לידהפיטורים אחרי לידהפיטורים