החלטה טענות התובע: 1. התובע עותר בתביעתו לשני סעדים, חיוב הנתבעים בתשלום פיצוי בגין פרסום לשון הרע והצהרה כי הוכרז כלקוח מוגבל שלא כדין. התובע ניהל חשבון בנק בסניף הנתבע 1 בבני ברק, שהנתבע 2 היה מנהלו. לטענת התובע, סירב הנתבע 1 בשנת 2003 שלא כדין לכבד שיקים שמשך התובע, ולכן הפך התובע ללקוח מוגבל (להלן - ההגבלה הראשונה) בהתאם להוראות חוק שיקים ללא כיסוי, תשמ"א-1981 (להלן - החוק). התובע הגיש עתירה מתאימה בהתאם להוראות החוק נגד הכרזתו כלקוח מוגבל. ההליכים התקיימו בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו. בדיון שהתקיים ביום 16.2.04 הגיעו הצדדים להסכמה, אשר קיבלה תוקף של פסק דין, ולפיה נגרעו שני שיקים מרשימת השיקים שסורבו על ידי הנתבע. למרות זאת סרב הנתבע 1 לכבד שיקים נוספים שנמשכו על ידי התובע, ושוב הוכרז התובע כלקוח מוגבל (להלן - ההגבלה השניה), תוך שנלקחו בחשבון לענין זה שיקים שסורבו במהלך תקופה העולה על שנה. דבר הכרזתו של התובע כלקוח מוגבל פורסם בין השאר ברשימת הלקוחות והחשבונות המוגבלים של בנק ישראל. התובע טוען, כי פרסום זה מהווה פרסום לשון הרע. יצויין, כי התובע לא צרף לכתב התביעה את ההודעה שקיבל בדבר ההגבלה השניה ולא את רשימת השיקים שסורבו, ובגינן הוחלה עליו ההגבלה השניה. הטענות המקדמיות: 2. בכתב ההגנה העלו הנתבעים, בין השאר, שורה של טענות מקדמיות. בדיון שהתקיים בפני ביום 26.1.05 הוריתי לצדדים לסכם תחילה טענותיהם לעניין הטענות המקדמיות. 3. להלן הטענות המקדמיות שהעלו הנתבעים בכתב ההגנה: 3.1 הנתבע 2 פעל כל העת בתוקף תפקידו כמנהל סניף הנתבע 1 ולא באופן אישי, ועל כן אין כל יריבות בינו ובין התובע. 3.2 ביום 17.2.04, לאחר שסורבו ע"י הנתבע 1 בתקופה שמיום 4.3.03 ועד ליום 4.2.04 עשרה שיקים מחשבונו של התובע הוגבל התובע בשנית. על ההגבלה השניה לא הגיש התובע ערעור בהתאם לסעיף 10 לחוק. בכך אישר התובע, שכל השיקים סורבו כדין, וממילא ההגבלה השניה נעשתה כדין. 3.3 משהוסמך בית משפט השלום בחוק לדון בהליך מיוחד בערעור על פי סעיף 10 לחוק, אין בית המשפט מוסמך לדון בתביעה זו, שלא הוגשה עפ"י הוראות הסעיף הנ"ל. 3.4 פרסום ההגבלה השניה לא נעשה על ידי מי מהנתבעים אלא על ידי בנק ישראל. מעבר לכך חוסה הפרסום תחת הגנת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. דיון: 3. בסעיף 10 לחוק נקבע: "(א) לקוח מוגבל או לקוח מוגבל חמור, רשאים לבקש מבית משפט השלום שיבטל הבאת שיק במנין השיקים שסורבו בהתקיים אחת מאלה: (1) הבנק סירב לפרוע את השיק מחמת טעות; (2) הבנק סירב לפרוע את השיק מחמת עיקול שהוטל על החשבון והתקיימו שנים אלה: השיק נמשך לפני שהבנק קיבל את הודעת העיקול ולא ניתן היה לפרעו במשך ששים הימים האמורים בסעיף 2א; (3) ללקוח היה יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיק, אם בשל כך שהיתה יתרה מספקת בחשבון, או שהבנק היה חייב לפרעו מכוח הסכם אתו. (ב) לא יהוו עילה לערעור או לביטול הבאת שיק במנין השיקים שסורבו - (1) פגם שנפל בהתראה; (2) אי קבלת התראה, ובלבד שהבנק שלח התראה". סעיף 10 לחוק קובע שורה של עילות, שבגינן יכול מי שהוכרז כלקוח מוגבל לעתור לבית משפט השלום לשם גריעת שיקים ממנין השיקים שסורבו. בהתאם ללשונו של סעיף 10 לחוק, הערעור אינו ערעור על ההגבלה עצמה, אלא למעשה הינו בקשה לגריעת שיקים ממנין השיקים שסורבו בשל אחת העילות המנויות בסעיף. ערעור על הגבלה, בשל העובדה שהשיקים סורבו במשך תקופה העולה על שנה, ועל כן אין להכריז על הגבלה בהתאם להוראות החוק, אינו נכנס בגדרו של סעיף 10 לחוק. האם בשל כך תחסם דרכו של אדם מלהעלות טענה שכזו בבית המשפט, ולתקוף את ההכרזה עליו כעל לקוח מוגבל? סבורני, שהתשובה לכך היא שלילית. משמעותה של מניעת תקיפת עצם ההכרזה על אדם כלקוח מוגבל, הינה פגיעה בזכות יסוד של אדם לערער על החלטות מנהליות הפוגעות בו, ויש בה משום מניעת גישתו של אדם לערכאות. אין זה מתקבל על הדעת, כי כוונתו של המחוקק היתה לפגוע בזכות שכזו, וזאת כאשר זכות הגישה לערכאות הפכה ל"זכות חוקתית על חוקית". לעניין זה ראה ע"א 6805/99, תלמוד תורה הכללי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, פד"י נז(5)433, 445, שם נאמר: "הנטייה להכיר בזכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית מקימה מעין חזקה פרשנית שהמחוקק לא התכוון לשלול אותה או לצמצמה אלא מקום שהדבר נועד להשגת תכלית בעלת משקל נכבד ". חזקה פרשנית זו עלינו להפעיל גם במקרה זה. לאורה של חזקה זו אין לפרש את הוראות סעיף 10 כבאות לשלול את האפשרות לתקוף את עצם הכרזתו של אדם כלקוח מוגבל, גם אם לא מבקשים לגרוע שיק כלשהו מרשימת השיקים שסורבו, אלא מכל נימוק אחר, כגון: הגבלתו של אדם בגין שיקים שסורבו במשך תקופה העולה על שנה, וזאת בניגוד להוראות החוק. אין כל תכלית בעלת משקל כבד, שיש בה כדי לצמצם במקרה שכזה את זכות הגישה לערכאות. אין זה סביר, כי כאשר ינהג בנק בשרירות לב ובניגוד להוראות החוק, ויכריז על אדם כעל לקוח מוגבל בגין 10 שיקים שסורבו במשך פרק זמן העולה על שנה, וזאת בניגוד להוראות החוק, לא יוכל אותו אדם, שנפגע ממהלך בלתי תקין זה של הבנק, לתקוף אותו בבית המשפט. 4. ומן הכלל אל הפרט, התובע לא הגיש ערעור עפ"י סעיף 10 לחוק בנוגע להגבלה השניה. זאת משום, שלא טען, כי יש לגרוע שיקים ממנין השיקים שסורבו. טענתו של התובע היא, כי ההגבלה השניה נעשתה שלא כדין, משום שנלקחו בחשבון שיקים שסורבו במשך פרק זמן העולה על שנה. תקיפת ההגבלה השניה מנימוק זה איננה עניין להליכים לפי סעיף 10 לחוק. משכך אין כל מניעה שהתובע יתקוף את ההחלטה במסגרת הליכי תביעה רגילים, שאינם במסגרת סעיף 10 הנ"ל, ואין לראות בכך שלא הגיש ערעור עפ"י הוראות סעיף 10 הנ"ל משום הודאה של התובע, כי ההגבלה השניה נעשתה כדין. 5. השאלה היא, היכן תידון תביעה לסעד הצהרתי בדבר אי חוקיותה של הגבלה. המדובר בתביעה אזרחית, שלא ניתן לאמוד את שוויה, וככזו אין בית משפט השלום מוסמך לדון בה. על כן, עליה להתברר בפני בית המשפט המחוזי, בהתאם לסמכותו השיורית הקבועה בסעיף 40(1) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984. 6. הטענה, כי הנתבע 2 לא פעל באופן אישי, ועל כן יש לדחות התביעה נגדו, איננה מהווה טעם מספיק לסילוק התביעה על הסף. אם יוכח, כי הנתבע 2 פעל שלא כדין, וגרם בכך להפיכתו של התובע ללקוח מוגבל, יתכן והתביעה לתשלום פיצויים תתקבל גם בנוגע אליו. כך גם הטענה, כי הפרסום נעשה שלא ע"י הנתבע 1 אלא ע"י בנק ישראל, איננה מהווה טעם לסילוק התביעה על הסף. גם אם הפרסום בדבר ההגבלה נעשה בסופו של דבר על ידי בנק ישראל, הרי שאין ספק, כי הבנק במתן הודעה לבנק ישראל מהווה הגורם לפרסום, ולכן גם הוא אחראי לו. 7. אם אכן יוכח שההגבלה השניה נעשתה שלא כדין, הרי שדבר פרסומה יש בו כדי להשפיל את התובע ולפגוע בו. אז יתכן ויהיה זכאי לפיצוי בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. סיכום 8. בהעדר סמכות לדון בסעד ההצהרתי המבוקש, להורות, כי ההגבלה השניה נעשתה שלא כדין, התביעה ככל שהיא נוגעת לסעד זה נמחקת. התביעה בנוגע לפיצויים הנתבעים תמשיך ותידון בפני בית משפט זה. בנקלשון הרע / הוצאת דיבה