1. משנתמנתה גב' פיינשטיין, נציגת ציבור שכיהנה כחברת המותב בתיק זה, לרשמת בית הדין, פנה בית הדין אל הצדדים בבקשה לקבל עמדתם בשאלה בדבר החלפת המותב בתיק זה, שיתן החלטתו על סמך החומר שבתיק. שני הצדדים הודיעו לבית הדין על הסכמתם להחלפת המותב. בנסיבות אלו נתמנה המותב הח"מ, לדיון ומתן פסק דין על יסוד החומר שבתיק.   2. בפנינו תביעת התובע כנגד החלטת הנתבע (להלן-המוסד), מיום 29.12.99, שדחה תביעתו לקצבת זקנה, מן הטעם שאת תעודת הזהות שלו קיבל התובע בהיותו בן למעלה מ-60 שנה.   3. התובע, יליד שנת 1917, טוען בכתב התביעה כי הוא ובני משפחתו מתגוררים בשכונת צור באחר שבתוך תחומי ירושלים עוד מלפני שנת 1967 ועובר לשנת 1967. לטענתו, "עקב טעות ביורוקרטית של משרד הפנים לא קיבלו הוא ובני משפחתו תושבות קבע ביוני 1967". עוד הוא טוען, כי כתוצאה מבקשה שהוגשה על ידו ביום 24.6.96 ובעקבות עתירה שהוגשה לבג"צ, קיבלו התובע ובני משפחתו "תושבות קבע" בנובמבר 99, וזאת על בסיס מגורים בירושלים באופן רצוף לפני שנת 1967. מיד עם קבלת התושבות פנו התובע ובני משפחתו למוסד בבקשה לקבל קצבאות שונות, כולל קצבת זקנה. כאמור, התביעה לקצבת זקנה נדחתה על ידי המוסד מן הטעם שהתובע קיבל תעודת זהות לאחר הגיעו לגיל 60. לטענת התובע, מתן תעודת הזהות לאחר גיל 60 היוותה אך אישור טכני, שכן באופן מעשי הוא ישב בארץ עוד הרבה קודם להיותו בן 60. משרד הפנים אף קבע כי הוא מעניק תושבות קבע לתובע על סמך העובדה כי התובע ובני משפחתו התגוררו בירושלים שנים רבות עובר לשנת 1967. על כן מתבקש בית הדין לקבל את התביעה. 4. בכתב ההגנה חוזר המוסד על עמדתו שבמכתב הדחיה. לטענת המוסד, דין תביעתו של התובע לקצבת זקנה להדחות, מן הטעם שהפך להיות "תושב" לאחר הגיעו לגיל 60. קבלת תעודת הזהות אינה אישור טכני בלבד, ואין התובע יכול לטעון להיותו תושב במועדים קודם לקבלת תעודת הזהות. המוסד מפנה את התובע להגיש תביעה לקצבת זקנה מיוחדת, שלה יהיה זכאי עם תום שנתיים ממועד קבלת תעודת הזהות.   5. העובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים הן אלו: א. התובע לא נפקד כתושב ירושלים בשנת 1967. ב. עד למתן רשיון הקבע בירושלים החזיק התובע בתעודת זהות של השטחים. ג. בשנת 1996 פנה התובע למשרד הפנים בבקשה להכיר בו כתושב, בעל רשיון קבע לשבת בישראל, מכוח ישיבתו בישראל עובר לשנת 1967 ובכל השנים שלאחר מכן. ד. התובע הגיש עתירה לבג"צ כנגד משרד הפנים (בג"צ 6993/98), בה ביקש להורות למשרד הפנים ליתן טעם מדוע לא תוענק לו תושבות קבע, ולחילופין, היתר כניסה לישראל. העתק מן העתירה הוגש לתיק אך לאחרונה, בעקבות פניית בית הדין. ההתפתחויות בעקבות הגשת העתירה עולות מהודעת משרד הפנים, שהוגשה לבית המשפט העליון במסגרת העתירה הנ"ל, חתומה על ידי עו"ד ליכט מפרקליטות המדינה (הצדדים צרפו לתיק העתק מן ההודעה). כעולה מאותה הודעה, ביקש התובע כי משרד הפנים יעניק לו ולבני משפחתו רשיון לישיבת קבע, ולחילופין היתר כניסה לישראל, מכיוון שעל פי הנטען, העותר ובני משפחתו התגוררו בירושלים שנים רבות עובר לשנת 1967. עוד מצויין בהודעה, כי בשעתו, הסכימו הצדדים לעתירה לדחות את הדיון בבית המשפט הגבוה לצדק, במטרה לאפשר לעותר ולבני משפחתו להוכיח כי התגוררו בירושלים עובר לשנת 1967. בהמשך מצויין שם כי בפגישה שקוימה בין ב"כ העותר (התובע) לבין נציג הלשכה המשפטית במשרד הפנים, הציג ב"כ העותר ראיות התומכות בטענת העותרים. לאחר שאלו נבדקו הוחלט להעניק לעותר (התובע שבפנינו), ולבני משפחתו רשיונות לישיבת קבע בישראל. באותה הודעה מתבקש בית המשפט הגבוה לצדק לדחות את העתירה בהסתמך על האמור. ה. בעקבות הגשת הודעת משרד הפנים, הודיע ב"כ העותר לבית המשפט הגבוה לצדק על בקשתו למחיקת העתירה. על פי בקשת העותר העתירה נמחקה. ו. משרד הפנים החליט להעניק לתובע ולבני משפחתו רשיונות לישיבת קבע בישראל החל מיום 18.11.99. ההליכים בפני הבג"צ נסתיימו איפוא עם מתן רשיון ישיבת קבע לעותר בישראל החל מיום 18.11.99.   6. בדיון שקיימנו העיד בפנינו פקיד משרד הפנים, מר אבי לקח, בנוגע להחלטה שנתקבלה בענין מתן רשיון ישיבת הקבע לתובע ולבני משפחתו. בהמשך דברינו עוד נבהיר מדוע אין בעדותו של מר לקח כדי להשפיע על החלטתנו בדבר זכאות התובע לקצבת זקנה. למען שלמות התמונה נציין כאן אך עיקרים אחדים מעדותו כדלקמן: רשיון ישיבת הקבע ניתן לתובע לאחר שנבדק במשרד הפנים ונמצא כי התובע ובני משפחתו התגוררו בביתם שבאזור ירושלים עובר לשנת 1967. לדבריו של לקח: "זאת קבענו על פי מה שהיה בידינו וזה היה די קשה. ולכן הוחלט להכיר בו כמי שמחזיק רשיון ישיבת קבע מאותו יום שניתן לו הרשיון, ה- 18.11.99, הוא יום מתן ההחלטה שלנו. למעשה זה היום שבו ניתן הרשיון".   לקח מסר על היותו של תהליך בדיקת הזכאות לרשיון קבע תהליך ארוך ולא פשוט. לדבריו, אכן הוכח בפני משרד הפנים כי התובע היה תושב ירושלים בשנת 1967 (ואף שלא נפקד). עם זאת לא הוכח שהמשפחה גרה במקום באופן רצוף מאז שנת 1967. לא ידוע אם האדם יצא אל מחוץ לאזור וחזר, וכמה זמן שהה בפריפריה. אין כל כלי לבדוק זאת בהעדר רישומים כגון רישומי משטרת הגבולות. לא נאריך ונפרט דברים מן העדות - ראו בתיק את העדות בשלמותה, וההשלמה שהוגשה בכתב. 7. התובע טוען לזכאותו לגמלאות מכוח חוק הביטוח הלאומי, מכוח היותו תושב, ובגין תקופות שקודם למועד שבו הוענק לו הרשיון לישיבת קבע בישראל. לטענת המוסד, דין טענתו להדחות על הסף, וכך אפילו, אם בפועל, ישב בישראל.   8. בהתחשב בגדר המחלוקת שבין הצדדים ובהסכמתם, ניתנה בשעתו החלטת בית הדין, על סדרי הדיון, שלפיהם, הצדדים יסכמו טענותיהם, ראשית, בשאלה המשפטית המתעוררת והיא: האם בגין התקופה שעובר למתן תעודת הזהות זכאי התובע לתשלום גמלאות מטעם המוסד לביטוח לאומי, וזאת בהנחה שנכונה טענתו בדבר מגורים בתוך התחום גם בתקופה שקודם למתן תעודת הזהות. אם יחליט בית הדין, כטענת התובע כי אין מניעה לתשלום גמלאות גם בגין תקופה קודמת למתן תעודת זהות, יקויים דיון להוכחות בשאלה אם אמנם, כטענת התובע הוא התגורר בירושלים גם באותה תקופה. בשלב זה עומדת איפוא ראשונה להכרעתנו המחלוקת בשאלה המשפטית כפי שהוגדרה לעיל. רק אם נחליט לגביה בחיוב, עלינו לקיים דיון להוכחות בשאלת המגורים בפועל, כי שנקבע. להלן נציג את עיקרי טענות הצדדים כפי שפורטו בפנינו בסיכומים שהגישו בכתב, בשאלה המשפטית המתעוררת.   9. טענות התובע א. המקום היחיד שהתובע ואנשים במצבו יכולים היו לקבל שינוי מעמד הוא באמצעות משרד הפנים. המציאות מוכיחה שהתהליך מול משרד הפנים אורך שנים רבות וכרוך בנחישות רבה ובהשקעת משאבים כלכליים. דוגמא לכך היא מקרהו של מר זחאיקה, שבשנת 1989 נענה בתשובה שלילית לקונית לבקשה להכרה בתושבותו, ובשנת 1995 הוכרה התושבות, לאחר התערבות האגודה לזכויות האזרח (זחיקה הנ"ל אינו קשור לתיק זה. לראשונה הוא מוזכר בסיכומים). ב. מעדות אבי לקח עולה תיפקוד לקוי של משרד הפנים בטיפול בנושא. התובע לא התפקד בשעתו בירושלים מתוך טעות. הוא ואחרים כמותו נאלצו לקבל שרותים מן המנהל בשטחים כיון שהיו מנועים מלקבל תעודות זהות בירושלים, שכן התהליך קשה ומסובך, ולרוב האנשים אין משאבים לכך. ג. רשיון לישיבת קבע מוענק רק למי שמשרד הפנים השתכנע לגביו כי הוא חי בפועל בירושלים מאז 1967 וברצף עד היום. משרד הפנים הודיע בשעתו לבג"צ כי לאחר בדיקת הראיות הוחלט להעניק לתובע רשיונות לישיבת קבע. מכאן שמשרד הפנים השתכנע כי התובע חי בירושלים ברצף מאז 1967. ד. העובדה שהתובע התגורר בעיר ללא תעודת זהות, איננה שוללת מהותית את תושבותו והיא מהווה אך פגם פורמלי שנוצר כתוצאה ממדיניות לקויה של משרד הפנים. ה. אף גורם לא התריע על ישיבתו הלא חוקית של התובע בישראל במשך כל השנים מאז 1967, וכך במקום להסיר את אי התקינות, העדיף משרד הפנים להתעלם מן המצב במשך 40 שנה, ולהציב מכשלות בדרכם של אלו שניסו להסדיר את מצבם החוקי. ו. התובע ובני משפחתו זכו בהכרה חלקית בתושבותם בשלמם תשלומי ארנונה, בקבלת אישורי בניה, תשלום אגרת טלויזיה וכד'. בכך נוצרה מציאות קשה בלתי מאוזנת, מצב שאינו רצוי ואינו צודק. ז. המוסד הכיר בעבר בזכאות של תושבים לקצבאות, בסיטואציות דומות. התובע מדגים לענין זה מקרים שונים שלגביהם ניתנו אישורי משרד הפנים ובהם נקבע כי הזכאות לרשיון קבע לא פקעה מאז 1967 ועד למתן ההחלטה בדבר מתן הרשיון (ראה עמ' 6-4 לסיכומי התובע.) משרד הפנים מסרב והוסיף לתת אישורים כאלה, למרות שהוא שב ומתבקש לכך. ח. בעצם האקט של מתן תושבות יש משום הצהרה על הכרה בישיבה של קבע בישראל עוד קודם לכן. ט. במקרים של ביטול החלטה על פקיעת תושבות והחזרת תעודת זהות הסכים המוסד לשלם קיצבאות ממועד החזרה לארץ, ולא ממועד החזרת תעודת הזהות. י. התובע מילא אחר כל הדרישות המהותיות לזכאות ואין שלול ממנו את זכאותו ככל תושב אחר, בשל פגם שיצר משרד הפנים. על כן ראוי וצודק יהי להעניק לתובע את מבוקשו ולאשר לו קצבת זקנה 7 שנים קודם לקבלת תעודת הזהות.   10. טענות המוסד א. עובר לקבלת רשיון ישיבת הקבע ישב התובע בישראל ללא רשיון וללא היתר ולפיכך דינו כדין אדם ששהותו בארץ אינה כדין ואינה כחוק. בשנת 1967 בחר התובע שלא לקבל תעודת זהות ישראלית ולא להירשם במפקד, ומרצונו החופשי קיבל תעודת זהות שטחים, בה רשם גם את ילדיו במהלך השנים. מוכחשת הטענה כי התובע היה מנוע מלקבל תעודת זהות בירושלים וכאילו משרד הפנים התעלם ממנו והציג בפניו מכשלות. במהלך כל השנים לא פנה התובע ולא ביקש להסדיר את מעמדו כתושב ירושלים. ב. מששהה התובע במשך כל השנים בתחום ישראל שלא כחוק וללא רשיון שהיה, אין הוא זכאי לזכויות הניתנות על בסיס תושבות בישראל, שמשמעה תושבות כדין וכחוק. ג. לפי פסיקת בית הדין הארצי מי ששוהה בישראל שלא כחוק אינו זכאי לזכויות סוציאליות על פי החוק. ד. באשר לאורך הזמן הכרוך בטיפול בבקשות לקבלת תעודת זהות-את הטענות האלה על התובע להעלות מול משרד הפנים, והן אינן רלוונטיות לתביעה זו. כמו כן לתובע אין להלין אלא על עצמו, שהשתהה בפנייתו למשרד הפנים כשלושים שנה. אם טוען התובע לזכאות לרשיון ישיבה של קבע באופן רטרואקטיבי, עליו לטעון זאת מול משרד הפנים. המוסד מתייחס לתאריך קבלת רשיון הקבע, כתאריך שהחל ממנו יושב התובע בארץ, ישיבה חוקית. ה. יש לאבחן את המקרים השונים אליהם מפנה ב"כ התובע בסיכומיו, בהם הוכרה הזכאות על ידי המוסד, מן המקרה שלפנינו. ו. המוסד חוזר על האפשרות הנתונה לתובע להגיש תביעה לקצבת זקנה מיוחדת מיום 18.11.01.   עד כאן עיקרי טענות הצדדים.   ההכרעה 11. בבואנו להכריע במחלוקת שבין הצדדים נדגיש ראשית את הדברים הבאים: לא נתברר בפנינו מדוע לא נפקדו התובע ובני משפחתו כתושבי ירושלים בשנת 1967. לא הוכחה בפנינו טעות של התובע, בכך שלא נפקד, ולא הוכחו קשיים שהערים משרד הפנים ובגינם לא נפקד. אף לא ידוע מדוע לא פנה התובע להסדיר את מעמדו כתושב ירושלים במשך כ- 29 שנים! לענין זה אנו סבורים כי אין לו לתובע אלא להלין על עצמו.   12. עיון בטענות התובע לתמיכה בתביעתו בהקשר לשאלה מושא החלטתנו זו מעלה, כי עיקר טענותיו הינן כנגד החלטת משרד הפנים שקבע מועד בלתי נכון ובלתי מתאים כמועד מתן רשיון ישיבת הקבע, זאת, לטענת התובע, כהמשך של מדיניות הערמת המכשולים על אנשים כדוגמת התובע, ותוך התעלמות מן הראיות שהוצגו בפניו, המצביעות על מגורים של קבע של התובע ובני משפחתו במשך כל התקופה מאז 1967 בירושלים. ב"כ התובע מצביע על כך כי אלמלא היה משרד הפנים משתכנע כי בני המשפחה ישבו במשך כל השנים בירושלים. לא היה מעניק כלל את הרשיון לישיבת הקבע. בהקשר לטענות אלו יודגש כי במסגרת בירור תביעתו של התובע לקצבת זקנה, אין אנו בוחנים את סבירות החלטתו של משרד הפנים. שאלה זו איננה מן השאלות שמסמכותנו לבחון בבואנו ליתן החלטה בדבר הזכאות לגמלה. כל זאת, מה עוד, ששאלת הזכאות לרשיון הקבע עמדה לבירור בפני בית המשפט הגבוה לצדק והיא ממילא טומנת בחובה גם את השאלה בדבר המועד לקבלת הרשיון. התובע הגיש עתירתו בנושא לבית המשפט הגבוה לצדק, ולא יוכל, דרך ההליכים שבפנינו להשיג תוצאה משפטית שונה מזו שבה נסתיים ההליך בפני הבג"צ. נזכיר כי אותו הליך נסתיים בקביעת מועד מתן רשיון ישיבת הקבע לתובע החל מ- 11/99 ולא ממועד מוקדם יותר. נוסיף עוד לענין סמכות בית הדין לדון בתוקפה של פעולה שלטונית על דרך תקיפה עקיפה כי סמכות בית הדין מוגבלת לכך, שנושא הפעולה, על פי מטרתה הישירה, מכוון להביא לתוצאה שהינה בתחום הסמכות העניינית של בית הדין (ראה לענין זה דב"ע נה/67-3 שנקר - המועצה המקומית רמת השרון פד"ע כח', 37, בעמ' 45-43). בענייננו, מטרתה הישירה של הפעלת הסמכות השלטונית של משרד הפנים איננה מכוונת לתוצאה שהיא בתחום סמכותו של בית הדין, ומכאן, שבית הדין ממילא אינו מוסמך לדון ולהכריע בשאלות שהן מתחום אחריותו של משרד הפנים בענין הכניסה לישראל, והישיבה בה.   13. לדעתו של ב"כ התובע, השאלה בדבר מועד מתן תעודת הזהות איננו מהותי, ומה שיקבע הוא ישיבתו של התובע בפועל בירושלים בכל השנים. לא כך אנו סבורים, ולא כך עולה מן החקיקה והפסיקה הרלוונטית בענין, בענין ישיבה וכניסה לישראל. נזכיר כי בס' 1 לחוק הכניסה לישראל תש"ב-1952 נקבע: "1. הוראות כלליות (א) מי שאינו אזרח ישראלי תהיה כניסתו לישראל על פי אשרת עולה או על פי אשרה לפי חוק זה". (ב) מי שאינו אזרח ישראל או בעל אשרת עולה תהיה ישיבתו בישראל על פי רשיון ישיבה לפי חוק זה"   בפסק דינו של בית המשפט הגבוה לצדק בענין מוברק עווד, סקר הנשיא ברק את מעמדם של תושבי ירושלים המזרחית כתושבים בעל רשיון ישיבה של קבע בישראל (ראה בג"צ 282/88 מוברק עווד-ראש הממשלה ואח'. פד"י מב(2), 424). . וכך, בין השאר, נקבע בפסק הדין: "המשפט השיפוט והמינהל של המדינה חלים על מזרח ירושלים. מכוחה של תחולה זו חל על מזרח ירושלים גם חוק הכניסה, ועל פיו, שהותם בישראל של תושבי מזרח ירושלים שלא התאזרחו, נעשית מכוח רשיון ישיבה, ורואים בכל מי שהתפקד במפקד האוכלוסין שהתקיים ב-1967 כמי שקיבל רשיון לישיבת קבע..." (ראה שם בפסקה 10 לפסק הדין)   ועוד קובע שם הנשיא ברק כדברים הבאים: "...אכן רשיון לישיבת קבע - להבדיל ממעשה ההתאזרחות הוא יצור כלאיים. מחד גיסא הוא בעל אופי קונסטיטוטיבי המעמיד את הזכות לישיבת הקבע, מאידך גיסא הוא בעל אופי דקלרטיבי, המבטא את המציאות של ישיבת הקבע..."   בנסיבות שבפנינו, הרשיון לישיבת קבע שבידי התובע ניתן לו החל מן המועד 18.11.99. התובע מצביע על חוסר סבירות בקביעת המועד כפי שנקבע, ואולם אין בפנינו אלא את הקביעה הקונסטיטוטיבית בדבר תוקף הרשיון ממועד זה, שממנו ואילך יושב התובע בישראל כדין. רשיון זה גם מבטא, דקלרטיבית, את המציאות של ישיבת התובע בירושלים, באותו מועד. מהחלטת משרד הפנים כפי שניתנה עולה עוד כי ב- 1967 זכאי היה התובע לרשיון ישיבת קבע, מכאן שאם היה נפקד, היה מקבל בשעתו רשיון כזה. משלא נפקד, נתקבלה ההחלטה כפי שנתקבלה על מתן הרשיון לישיבת קבע בישראל החל מן המועד 18.11.99. מכאן, שבהעדר רשיון לישיבת קבע לתובע המתייחס לתקופות שקודם לכן, ולפי הוראות חוק הכניסה לישראל, התוצאה הנובעת והמשתמעת מעובדה זו הינה כי אם ישב התובע בישראל לפני כן, הרי שישיבתו היתה שלא כדין.   14. כאמור, טענות התובע כנגד סבירות החלטת משרד הפנים בדבר המועד שהחל ממנו קיבל את רשיון ישיבת הקבע לא תוכלנה להתברר בהליך שבפנינו, במסגרת בירור זכויות התובע מול המוסד לביטוח לאומי. השאלה מדוע, וכיצד זה לא התבררו הטענות שמעלה התובע כנגד משרד הפנים, במסגרת ההליך המתאים שבו כבר פתח התובע בפני בית המשפט הגבוה לצדק נותרה בפנינו פתוחה. אנו לא נוכל לבוא בנסיבות הענין במקום בית המשפט הגבוה לצדק, בהליך שהצדדים לו הינם התובע, מול המוסד לביטוח לאומי, בתביעה לקצבת זקנה. במאמר מוסגר נפנה לענין זה אל דברי נציג משרד הפנים שהסביר את הקושי שעמד בפני משרדו בקביעת המועד המתאים לענין הרשיון (ראה על כך לעיל כאמור). כאמור לא לנו כאן להכריע בשאלת סבירותה של ההחלטה.   15. אין חולק כי הזכאות לקצבת זקנה נתונה לפי ס' 240 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 למי שהוא תושב ולמי שנעשה תושב עוד קודם שמלאו לו 60 שנה. התובע נעשה תושב לאחר שמלאו לו שישים שנה. האם זכאי יהיה התובע לקצבה אם שהה בישראל בתקופה שטרם היה בעל רשיון של קבע לשבת בישראל? בפסק דינו של בית הדין הארצי דב"ע נג/20-04 המוסד-גברין מוחמד אבו האן (פורסם בפד"ע כו' 122), נזקק בית הדין לשאלה בדבר זכאות לגמלת הבטחת הכנסה למי שאינו תושב. בית הדין קבע כי משקבע המחוקק כי הזכות להבטחת הכנסה נתונה רק לתושב, אין מקום להענקה למי שאינו עונה על התנאים שבחוק, שנקבעו לתושבות. מן הדברים כפי שנקבעו שם יש ללמוד, בבחינת קל וחומר לענין שבפנינו, וזאת במיוחד לאור העובדה שקצבת הזקנה אינה מסוג הקצבאות מחליפות ההכנסה, ומה עוד, שהתובע יהיה זכאי לקצבת זקנה מיוחדת בתום שנתיים מן המועד שקיבל תעודת זהות.   16. וענין אחרון - ב"כ התובע הצביע בפנינו על מקרים שונים בהם החליט המוסד על תשלום קצבאות למבוטחים בנסיבות שלדעתו הן דומות. לא נוכל ללמוד מן המקרים הנ"ל על זה שבפנינו. ב"כ התובע עצמו מדגיש כי באותם המקרים הוכרו המבוטחים על ידי משרד הפנים כבעלי רשיון לישיבת קבע במשך כל התקופה שמ- 1967 ועד למועד בו ניתנה ההחלטה. ב"כ התובע מציין את הקושי שיש לו לקבל אישורים דומים ממשרד הפנים, בין בעניינו של התובע ובין בכלל. משהוכרו אותם מבוטחים כבעלי רשיון לישיבת קבע לתקופות כאמור, ממילא לא דומה עניינם לזה שבפנינו, ואין בהם כדי לבסס את התביעה.   סוף דבר 17. כל אלו מביאים אותנו לכלל החלטה כי אפילו ישב התובע בישראל בתקופה שקודם לקבלת הרשיון לישיבת קבע, דין תביעתו להדחות.   התביעה נדחית. אין צו להוצאות.  קצבת זקנה