אבי נימני ("משיב 1") הוא שחקן כדורגל בולט, המשחק במכבי תל-אביב משחר נעוריו וזוכה לאהדה רבה. על-פי הסכם העסקה שנכרת בין מועדון הכדורגל מכבי תל-אביב, מופת בע"מ ואילון הרציקוביץ' ("המבקשים") ובין משיב 1 ו-Vanite Investments Limited ("משיבה 2"), אשר החזיקה בכרטיס השחקן של משיב 1, אמור היה המשיב לשחק בקבוצה עד ל-4/5/05. אולם המבקשים הודיעו במסיבת עיתונאים שערכו ב-13/8/03, כי שוחרר מהקבוצה ולא יוסיף לשחק בשורותיה. כתוצאה מאירועים אלה הוגשה תביעתם של המשיבים נגד המבקשים, למוסד לבוררות של ההתאחדות לכדורגל בישראל ("משיבה 3"). בתביעה נטען להפרת הסכם ההעסקה של משיב 1 ופגיעה בכושרו ובעתידו המקצועי. נתבעו תשלום משכורת ופיצויים בסך 12,500,000 ₪. נשיאות בית הדין העליון של ההתאחדות מינתה על-פי תקנון ההתאחדות, שלושה בוררים, עורכי הדין חיים עדיני, אסף הדסי ובנימין טמיר. הליכי הבוררות החלו. במהלך קדם בוררות נדונה עתירת המבקשים לסילוק התביעה על הסף מהעדר סמכות. לטענת המבקשים, משיבה 2 - חברה זרה הרשומה בגיברלטר, אינה מחויבת להליך הבוררות. חוק הספורט, התשמ"ח-1988 ותקנון ההתאחדות בישראל, אינם חלים עליה. כמו כן, הופנו הבוררים אל תניית השיפוט בהסכם שנכרת בין משיבה 2 למבקשים, המעניקה לגרסתם, סמכות לבית המשפט בישראל, להבדיל מבוררות: “This agreement will be governed by the laws of the state of Israel and the jurisdiction in any matter arising from or related to this agreement is hereby granted only to the competent courts of the state of Israel.” הבקשה נדחתה בהחלטה מנומקת מה-17/12/03. הבוררים הגיעו למסקנה כי נושא הבוררות הוא הפרת זכויותיו של השחקן והפיצוי הנדרש על-ידו, עקב ההפרה. אי לכך נתון הוא לסמכותו של המוסד לבוררות, הן לאור האמור בסעיף 11 לחוק הספורט התשמ"ח-1988 והפסיקה והן על-פי תקנוני התאחדות הכדורגל בישראל וההתאחדות הבינלאומית (FIFA). אשר לחברה הזרה, מדובר בתאגיד שהוקם לצורך החזקת כרטיס השחקן של משיב 1 ואינו מחזיק עוד בכרטיס זה. ההסכם עם משיבה 2 נכרת בספטמבר 2002 ובוטל על-ידי המבקשים בספטמבר 2003. אשר לתניית השיפוט, פסקו הבוררים כי מדובר בקביעת הטריבונל המשפטי והדין, אשר יחול, במקרה ותידרש פנייה לערכאות. תנייה זו אינה שוללת את סמכות המוסד לבוררות שליד התאחדות הכדורגל בישראל, הדן בתביעה נגד המבקשים, מכוח הדין והתקנון. לאחר דחיית הבקשה על-ידי הבוררים, פנו המבקשים אל בית המשפט לקבלת סעד ארעי לעיכוב הבוררות (סעיף 18 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968), ועתרו בהמרצת פתיחה, להצהיר כי אין לבוררים סמכות לדון בתביעת המשיבים. בהסכמת הצדדים נשמעו הטיעונים בהליך העיקרי והמבקשים ויתרו על הסעד הארעי. דיון אין ספק כי מדובר בסכסוך מובהק בתחום הספורט. התקנון עונה על דרישות סעיפים 10 ו- 11 לחוק הספורט, תשמ"ח-1988. סעיף 11 לחוק: "11. מוסדות שיפוט פנימיים - הסמכות הבלעדית לדון ולהחליט בעניינים הקשורים לפעילות במסגרת התאחדות או איגוד, תהיה בידי מוסדות השיפוט הפנימיים שנקבעו בתקנון...". המבקשים אינם רשאים לחלוק על חובת הבוררות הסטטוטורית, מכוח סעיפים 10 ו-11 לחוק הספורט, התשמ"ח-1988. הם נאחזים במשיבה 2 שהיא חברה זרה ואינה כפופה לשיטתם, לחוק בישראל ולתקנון. אי לכך סבורים הם, כי אין לבוררים סמכות לדון בתביעה אשר הוגשה על ידה למוסד לבוררות. לא ניתן לקבל טענותיהם. ככלל מושתתים אדני מוסד הבוררות על הסכמת הצדדים (סעיף 1 "הגדרות" לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968). חריג לכלל זה היא בוררות מכוח הדין, דוגמת המקרה שבפנינו (ראו המ' 554/64 הלוואה וחסכון חיפה אגודה הדדית בע"מ ואח' נ' שלמה גלר ואח', פ"ד יט (1) 319, עמ' 324). אין חולקין כי הצדדים, למעט משיבה 2, מחויבים להיזקק למוסד הבוררות מכוח חוק הספורט, תשמ"ח-1988. שיטת הפרשנות המקובלת בפירוש דבר חקיקה, היא השיטה התכליתית (ראו בספרו של ברק פרשנות במשפט, כרך שני, פרשנות החקיקה עמ' 143). הכוונה להגשמה הטובה ביותר של תכלית החוק. המונח "פעילות במסגרת התאחדות או איגוד" כמשמעו בסעיף 11 לחוק, יפורש איפוא לאור תכלית חוק הספורט, תשמ"ח-1988, המעניק סמכויות רחבות למוסדות השיפוט של האגודות, הבקיאים בתחומי הפעילות המגוונים. כך בע"א 463/90 איגוד הכדורסל בישראל נ' ל.ב.ן לקידום כדורסל נשים ואח', פ"ד מד(2), 806, עמ' 810: "לאור האמור בסעיף 11 לחוק הספורט, ברי שלא רק כוונת הגורמים המוסמכים באיגוד, אלא גם כוונת המחוקק הייתה, שסכסוכים בעניינים הקשורים לפעולות במסגרת האיגוד, יובאו בפני מוסדות הספורט, הפנימיים של האיגוד. כבר נקבע לא אחת לגבי גופים וולונטריים, שכשיש לאלה מנגנון שיפוט פנימי, מן הראוי למצות את אותם הליכי שיפוט פנימיים. הדבר ראוי הן משום שכך קבעו אותם גופים וולונטריים, כשכל המצטרף אליהם יודע ומקבל על עצמו את ההוראות בדבר השיפוט הפנימי, והן משום שלמוסדות השיפוט של גופים אלה הידע והמומחיות, הקשורים בפעילות אותם גופים." וראו המ' (ת"א) 1597/00 מועדון הכדורגל מכבי תל-אביב ואח' נ' מועדון הכדורגל הפועל צפרירים חולון ואח' (לא פורסם). מגמה דומה מסתמנת במגזרים אחרים, הכפופים לביקורת שיפוטית של בתי דין מקצועיים, בעלי מעמד של בוררים (ע"א 468/89 קידרון נ' בורסת היהלומים הישראלית בע"מ, פ"ד מה (5) 177, 192). הפסיקה נוטה לפרשנות מרחיבה של סמכות בורר לפסוק במחלוקת ברירה. כך ברע"א 1139/99 כפר מחולה נ' בית שאן חרוד, פ"ד נד (4) 262, עמ' 275: "גם לטעמי, אין לקבל את הגישה המצמצמת, אשר מגבילה ללא צידוק ענייני את חובת ההיזקקות למוסד הבוררות, כך שהיא משתרעת על מספר מועט ביותר של סכסוכים." (וראו סעיף 3 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 וע"א 823/87 דניה סיקוס חברה לבניה בע"מ נ' ס.ע. רינגל בע"מ, פ"ד מב(4) 605). לגופו של עניין: משיבה 2 נוסדה כדי לשמש צינור לביצוע חוזה ההעסקה של משיב 1. אלמלא ההתקשרות בין המבקשים ומשיב 1, לא היו כלל יחסים משפטיים בין המבקשים למשיבה 2. משיבה 2 בחרה להצטרף אל יתר המשיבים בתביעה אשר הוגשה למוסד הבוררות, כמקובל בענף הספורט המקומי והוראות התאחדות הכדורגל הבינלאומית. השאלה הינה האם בסיטואציה זו, רשאים המבקשים להתנער מחובתם להליך של בוררות. המבקשים תולים יהבם בסעיף 1(ג) לתקנון המוסד לבוררות של ההתאחדות לכדורגל: "תחולה - תקנון המוסד לבוררות חל על כל הקבוצות, השחקנים והמאמנים בכל הליגות וכן על כל בעל תפקיד..." לטענת המבקשים, אין לתקנון תחולה על משיבה 2, שאיננה "קבוצה, שחקן, מאמן או בעל תפקיד". אולם, עיון בסעיפים 2 ו-3 לתקנון מלמד כי המוסד לבוררות מוסמך לדון אף בעניינם של תאגידים עסקיים המעורבים בענפי ספורט: "2. נושא הבוררות - הבוררים ידונו: ... (ו) בכל סכסוך שבין קבוצה לבין תאגיד עסקי או בין תאגיד עסקי אחד לתאגיד עסקי אחר שעניינם, הסכם העברת זכויות בהתאם ל'תקנון העברת זכויות בקבוצות כדורגל'. ... 3. בוררות חובה - כל סכסוך המפורט בסעיף 2 דלעיל יובא לדיון אך ורק במסגרת המוסד לבוררות." העובדה כי משיבה 2 היא חברה זרה, לא די בה כדי לשחרר את המבקשים מהוראות החוק והתקנון החלים עליהם ועל נושא המחלוקת. האפשרות התיאורטית כי בידי משיבה 2 מצויה זכות בלעדית לבחור אם להתדיין בבוררות או בערכאות משפטיות, אינה מעוררת קושי משפטי שכן הדדיות אינה הכרחית לברירות המחלוקת: "התנאי הראשון והיסודי הוא, שיהיה הסכם בין הצדדים. ההסכמה צריכה להיות של שני הצדדים, אך אין חובת הדדיות לגבי הזכויות. ... סעיף הבוררות שבהסכם יכול לקבוע, לדוגמא, שסכסוך בין א' ל-ב' יימסר להכרעת בוררות, אם ב' יסכים לכך. מכאן, שהברירה נתונה רק ל-ב', שעה ש-א' מחויב בבוררות, אם ב' יחפוץ בדרך זו." (ס' אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל, (מהדורה שלישית מורחבת, תל-אביב, תשנ"א-1991), עמ' 6). כאמור, חריג לכלל ההסכמה היא בוררות חובה מכוח הדין. ודוק, תניית השיפוט המצויה בחוזה בין המבקשים למשיבה 2 והמעניקה סמכות השיפוט לבתי המשפט בישראל, מסדירה אף את ברירת הדין. המשיבה קיבלה על עצמה את הדין הישראלי - ”This agreement will be governed by the laws of the state of Israel” מכאן כי למעשה חלה אף עליה החובה להתדיין בפני מוסד הבוררות, אשר הוקם על ידי משיבה 3 (סעיפים 10 ו- 11 לחוק הספורט). פיצול ההתדיינות, אשר יעכב את בירור התביעה במהירות וביעילות, אינו תוצאה ראויה. זאת ועוד, המבקשים לא הצביעו על טעם ענייני נוסף להעברת הדיון בתביעת משיבה 2, אל בית המשפט. עמדו על כך הבוררים הנכבדים בהחלטתם מה-17/12/03: "באופן מוזר, בעוד התובעת 2 [Vanite, ר.א.] היא זו הטוענת לקיום הסמכות, הרי דווקא המבקשת 1 [מכבי תל-אביב, ר.א.], שהינה קבוצה החברה בהתאחדות, היא זו החולקת על סמכות זו." הוחלט איפוא לדחות את העתירה. אשר להוצאות; החיסכון בזמן שיפוטי וויתור המבקשים על עיכוב הליכי הבוררות, מהווים שיקול לפסיקת הוצאות על הצד הנמוך. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים 1 ו-2 בסך 5,000 + מע"מ, ובהוצאות משיבה 3 בסך 3,000 ש"ח + מע"מ, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין. חוזה עבודההפרת חוזהחוזהכדורגלדיני ספורט