הרמת מסך לא טען במפורש 1. התובעת עוסקת בייצור מנועים חשמליים לתריסים, וסיפקה לנתבעת 1, העוסקת בייצור והתקנת תריסי אלומיניום, מנועים מתוצרתה.   הנתבע 2, הוא בעל רוב מניות הנתבעת 1, ושימש כמנהלה היחיד. התובעת טוענת שנותרה יתרת חוב לנתבעת בגין אספקת מנועים, וסכום זה היא תובעת הן מהנתבעת, והן מן הנתבע בטענה שיש להרים את מסך ההתאגדות בין החברה ומנהלה, וכן לחייבו אישית באחריות מנהלים לחובה של החברה מנימוקים שפורטו בכתב התביעה.   2. עבור המנועים שסופקו, נמסרו לתובעת מטעם הנתבעת, המחאות דחויות, כאשר מתן ההמחאות היה בסמוך ל- 24.12.99 ו- 20.01.00 וזמן פרעונם הנקוב היה לסוף אפריל ולסוף מאי שנת 2000 (ראה עדות מנהל התובעת ארנון ברק עמ' 6,7 מיום 08.01.03). המחאות אלה, לא כובדו, והנתבעת קרסה מבחינה כלכלית וברור שאין ביכולתה לשלם חוב זה, כמו גם חובות לנושים אחרים, מתוך כספים או נכסים שבבעלותה.   התובעת, לאור זה, אינה מסתירה שהיא חפצה למצוא כל דרך לחייב אישית את הנתבע 2 בחוב זה של הנתבעת 1, על מנת להציל את כספה, וזאת למרות שמנהל התובעת מודה, בהגינותו, שבזמנו ביקש מן הנתבע לערוב לחוב הנתבעת כלפי התובעת, ערב כריתת העסקה הנדונה, אך סורב במפורש והעסקה התבצעה כאשר התובעת מודעת לכך שאין לה ערבות אישית של אותו מנהל (ראה עדות מר ברק עמ' 4 ש' 21 עד 22). מכאן, שאין טענה שהנתבע התחייב במפורש או במשתמע לשאת אישית בתשלום אם החברה לא תשלם אותו, ולהיפך, הוא סירב במפורש לערוב לחוב, וכעדות מר ברק, אף אמר ש: "אם אנו רוצים ערבות אישית, הוא לא יקנה אצלנו".   אין תימה שלכתפי התובעת הוטלה מטלה קשה בתביעה זו לבסס אחריות וחבות אישית של מנהל הנתבעת לחובותיה כאשר כוונת הצדדים המקורית היתה ללא ספק, שהחברה בלבד תהיה בעלת דברה של התובעת, להבדיל ממנהלה.   דין החברות, לרבות ההלכות בדבר הרמת מסך, ודין הנזיקין כגון לענין טענת הרשלנות שמועלית כלפי הנתבע, אמנם מאפשרים חיוב אישי אשר כזה גם כאשר כוונת הצדדים במקורה, היתה שלא ליצור חבות אישית של המנהל, אולם, לא בנקל יאפשר ביהמ"ש את הדבר ואין חולק שעל התובעת הנטל לבסס ולהראות את ההצדק העובדתי והמשפטי לישום הדבר.   3. שאלה זו של הרמת מסך או חיוב מנהל או בעלים בחובות התאגיד, נותרה למעשה השאלה היחידה במשפט זה משום שטענת הגנה שנטענה בתחילה לענין ליקויים ופגמים במנועים שסופקו, כנימוק לפתור התובעת מתשלום, נזנחו לחלוטין בסיכומי הנתבעים, ובדין כך, שהרי בחקירתו הנגדית של הנתבע, מר תורג'מן, אישר למעשה שאלמלא הקשיים הכספיים שהחברה נקלעה אליהם, היתה משלמת עבור המנועים בלי קשר לטענה שמקצתם היו פגומים בצורה זו או אחרת (ראה דבריו בעמ' 7 - "גם על המנועים האלה התכוונתי לשלם, אם היתה תקלה הם היו מחליפים").   כאשר נזנחה טענת הפגם במוצרים שסופקו, כעילה להמנע מתשלום עבורם, נותרה התביעה בלתי מוגנת מהיבט החברה הנתבעת, וככל שיש טעם פרקטי לדבר, זכאית התובעת לפסק דין כלפי החברה על פי האמור בתביעה, ובצרוף הוצאות ושכ"ט עו"ד.   כאמור, כאשר הנתבעת חדלת פרעון לחלוטין, ספק אם פסק דין כלפיה יועיל כלשהו לתובעת, ולכן באה גם ההתמקדות מטבע הדברים בשאלת החבות האישית של הנתבע.   4. בסיכומיה מפרטת ב"כ התובעת שלל טענות ונימוקים לחייב הנתבע בחוב התובעת, מחמת אירועים ופעולות שנטען כלפיו שעשה, או מחדלים שחדל בהם, במהלך האירועים שלאחר קריסת התובעת, ולרבות בשל פעולות הנטענות כלפיו במישור הברחת נכסים לחברות אחרות שבשליטתו, והעדפת נושים אחרים על פני התובעת.   לטענות אלה, שהן בעצם עילות תביעה נוספות כלפי הנתבע, אין זכר בכתב התביעה והעובדות המפורטות בכתב התביעה לרבות בפרק המוכתר "רקע עובדתי", אינן מאזכרות ארועים אלה ואף הטיעון המשפטי הבא לבסס את עילות התביעה כלפי הנתבע (בפרקים "הרמת מסך" ו "אחריות מנהלים") אינו מתייחס לטענות אלה.   הנטען בתביעה כלפי הנתבע כעילה לחיובו האישי, הוא שהנתבע גרם לכך שהבנק הנמשך לא יכבד את השיקים, כי היה עליו לדעת שהנתבעת לא תוכל לעמוד בהתחייבותה, ושהשיקים לא יכובדו, כי היה עליו להחזיר את המנועים כאשר הבין שהחברה לא תוכל לשלם עבורם, וכי התרשל כלפי התובעת ואף הפר כלפיה חובה חקוקה בכך שקיבל מוצרים אשר לנתבעת לא היתה כוונה או יכולת לשלם בעבורם.   טענות אלה, מלבד זו המתייחסת לחובה הלכאורית להחזיר את המנועים בשלב מסוים לתובעת, כולן עוסקות במעשי הנתבע, ידיעותיו, וכוונותיו, בתור מנהל הנתבעת בשלב של ביצוע עסקת מכר המנועים ובשלב מתן השיקים המעותדים בידי התובעת. אין טענות אלה שייכות כלל למשבצת הזמן שלאחר התמוטטות החברה וכניסתה לחדלות פרעון, תהליך שמועדו, על פי הראיות, לכל המוקדם בסוף ינואר 2000 ואל תוך החודשים פברואר ומרץ של שנה זו.   יוצא שחלק ניכר מטענות התובעת בסיכומיה לענין החיוב האישי, והרמת המסך, הם בבחינת שינוי חזית בולט וברור ביחס לכתב התביעה, אך משום מה אין ב"כ הנתבעים מעלה טענה זו פורמלית ובמפורש בסיכומיו הוא, אך מנגד, גם אין הוא מתייחס לטענות לגופן, אלא רק לאלה שאכן אוזכרו בכתב התביעה ואליהן בלבד, ובנסיבות אלה, אין לראות בכך משום הסכמה ולו עקיפה לאותו שינוי חזית.   לפיכך, מצאתי שלא להזקק לאותן טענות שאינן חלק מעילת התביעה, שלא פורטו בכתבי הטענות, ושהובררו לראשונה על ידי התובעת בסיכומיה.   5. אשר לטענה המרכזית ואשר אכן פורטה בהרחבה בכתב התביעה ולגביה התמקדו הראיות במשפט, לא הוכח כלשהו שאכן במועד כריתת העסקה או מסירת השיקים לתובעת, היה בידי מנהל הנתבעת מר תורג'מן, מידע על כך שהחברה בניהולו לא תוכל לעמוד בפרעון השיקים וכי מקץ שבועות אחדים, תתמוטט ותותיר את נושיה בלא התמורה לסחורה שסופקה.   לענין זה, פרט מר תורג'מן, וגם נחקר על כך בביהמ"ש, את הנסיבות שלטענתו הביאו לקריסת החברה ובעיקרן, נבעו מ "תגובת שרשרת" בעקבות צו ארעי וצו מניעה שניתנו בביהמ"ש בתל אביב כנגד הנתבעת בסוף פברואר 2000, לבקשת חברה מתחרה בתחום האלומיניום, וצווים אלה, אשר זכו לפרסום בכלי התקשורת, הביאו לצמצום האשראי בבנקים לנתבעת, לפגיעה קשה באמון הלקוחות בחברה, ולנזק חסר תקנה לתזרים המזומנים שלה.   לאחר הגשת תצהיר העדות הראשית מטעם מר תורג'מן, נטען על ידי ב"כ התובעת כי טענות אלה, הן בגדר שינוי חזית ביחס לאמור בכתב ההגנה, שהרי כתב ההגנה מציין שאלמלא הפגמים שנטענו במנועים, טענה שנזנחה לאחר מכן, היתה החברה משלמת את התמורה ללא כל בעיה, ואין זכר לאותו "כדור שלג" שהביא על פי עדות מר תורג'מן, לחדלות הפרעון של החברה.   יש ממש בטענת התובעת כי אין להתיר לנתבעים לשנות את חזית הגנתם בצורה כזו, ולטעון להצדק חדש לחלוטין לאי התשלום, אשר סותר חזיתית את הטענות שבכתב ההגנה, שכזכור קובע שהחברה היתה מסוגלת לעמוד בהתחייבויות נשוא השיקים אלמלא הפגמים במוצר.   אולם, אין בכך עדיין לפטור את התובעת מן הנטל שעליה להוכיח פוזיטיבית, שמנהל הנתבעת ידע בזמן אמת שהשיקים לא יכובדו, או שלא התכוון מלכתחילה שהחברה בניהולו תפרע אותם.   מנהל התובעת העיד שאין זה חריג שלקוחות דוחים תשלומים לתקופה ממושכת בשל המצב במשק, ומעצם מתן התשלום הדחוי לטווח ארוך יחסית, אין להסיק עדיין שנותן התשלום צפה או ידע שלא יפרע את השיקים. באורח מעט פרדוקסלי, דוקא "משיכת הזמן", מתיישבת עם רצונו של הנותן להיות במצב שיאפשר לו כיבוד השיק, ודוקא נתינת השיק לטווח קרוב יותר, היתה מתיישבת עם ידיעה שהשיק לא יפרע במועדו, שהרי כאשר הסחורה כבר סופקה ונמצאת בידי הנתבעת, ובהנחה כשיטת התובעת שמדובר במעשה מרמה וזדון כלפיה, על שום מה יתן מר תורג'מן שיק דחוי לטווח ארוך ובכך ידליק אור אדום אצל התובעת?   על פי עדות מר תורג'מן (עמ' 7 ש' 28), המוצרים סופקו לנתבעת מסוף ספטמבר ועד סוף נובמבר, משמע, בעת מתן השיקים, בסוף דצמבר או בינואר, יכול היה מר תורג'מן לעתד אותם ל- 60 יום כפי שהיה מקובל ביחסי האשראי בין הצדדים, ועדיין לא היה הדבר משפיע על המצאות המוצרים בידיו, לו השיקים היו מסורבים על ידי הבנק מקץ חודשיים.   יתכן שאותה עת, תזרים המזומנים של החברה כבר לא היה מן השפירים, ויתכן שהנתבעת אכן חפצה באשראי מוארך כדי לעמוד בתשלום לכשיוצגו השיקים, אך הדרך ארוכה מכאן ועד קביעה שאותה עת ידע מר תורג'מן בסבירות כזו או אחרת כי השיקים לא יפרעו כלל.   6. ככל שטענת ההגנה בדבר השתלשלות הדברים עד לקריסת החברה, היא אכן שינוי חזית כאשר מדובר על גיבוש הגנה נגד התביעה ועילתה, הרי במישור העובדתי, ככל הנוגע לשאלה אם כבר בחודש דצמבר ידע הנתבע על חדלות הפרעון הצפויה לחברה, הדברים הבאים מפיו, קבילים ומאששים את גרסתו שלא נסתרה כי לא היה מדובר בארועים הידועים או צפויים על ידו באותה עת.   7. משלא הוכח כלשהו שמנהל הנתבעת, מר תורג'מן ידע במועד הקובע, שהוא מועד מתן השיקים לתובעת, על כי השיקים הללו לא יכובדו, לא הורם הנטל להראות עילה לחיובו האישי בחובות הנתבעת בגין העסקה הנדונה, משום נימוק מאלה שהועלו על ידי התובעת בכתב תביעתה.   8. אשר לטענה כי לאחר קריסת החברה היה על הנתבע לפעול להחזרת המוצרים לידי התובעת ובכך להקטין את נזקיה, אכן עדות מר תורג'מן לשאלה אם אותה עת המנועים היו עדיין בחצרי הנתבעת, או שכבר הותקנו על ידה באתרי בניה שונים, נותרה מעורפלת ובלתי ברורה (ראה עמוד 8 למטה ועמ' 9 שורות 1 עד 5). כך או כך, לא הביאה התובעת כל ראיה ואף לא טענה כי פנתה לנתבעת בזמנו בבקשה להחזיר לידיה את המוצרים, וכי סורבה. נהפוך הוא, בתצהירו של מר ברק, הוא טוען שבמנועים נעשה שימוש על ידי הנתבעת לצרכי עבודתה ועסקיה (זאת כדי לבסס את גרסתו שלא היה בהם פגם), ואין הוא מצביע על כל פניה או נסיון לקחת חזרה לחזקתו את המנועים או חלקם.   בנסיבות אלה, אין להורות על הרמת מסך ההתאגדות או חיוב אישי של הנתבע בחובות החברה, רק מחמת שהוא מיוזמתו לא הזדרז לפנות ולהציע לתובעת את החזרת המנועים או חלקם, ככל שהדבר היה בכלל בר ביצוע, בה בעת, שלא התבקש על ידי התובעת, לעשות כן.   9. מכל המקובץ, נמצא שלא הונחה תשתית עובדתית כזו שניתן על סמכה לקבל את טענות התובעת שנטענו במישור חיוב אישי של הנתבע מר תורג'מן, ודין התביעה נגדו, להדחות.   10. התוצאה - שהתביעה כלפי החברה הנתבעת 1, מתקבלת כמפורט לעיל, ועל כך רשאית התובעת להגיש פסיקתה אם תחפוץ, ואילו כלפי הנתבע 2, נדחית התביעה.   11. בשים לב לכלל הנסיבות ולמחדלים הדיוניים שמצד הנתבע כפי שפורטו בפסק הדין, לא זכאי הוא להוצאות על אף דחיית התביעה כלפיו.  הרמת מסך