התיישנות פדיון חופשה 1. בפנינו תביעה לתשלום פדיון חופשה שנתית, הפרשות לקרן השתלמות והוצאות השתתפות בשכר לימוד. 2. הנתבעת הינה חברה פרטית המשמשת כמכון לייצור תערובות להזנת בעלי חיים. 3. התובעת עבדה במחלקת הייבוא של הנתבעת ,החל מ-1/1/96 ועד ל-20/9/01. 4. התובעת הועסקה באמצעות הסכם עבודה אישי ועבדה 5 ימים בשבוע (נספח ת/1 לתצהיר התובעת) 5. חופשה שנתית התובעת טוענת כי במשך כל שנות עבודתה אצל הנתבעת היא עבדה במשך 5 ימים בשבוע, כפי שסוכם עימה מפורשות ערב כניסתה לתפקיד. במקביל הוענקו לה 17 ימי חופשה מידי שנה. בשלב מסויים עברה הנתבעת לשבוע עבודה מקוצר ובעקבות זאת, החליטה באופן חד צדדי , וללא כל הודעה להפחית את זכאותה של התובעת בגין ימי חופשה שנתית ל-14 ימים בלבד. על כן, זכאית התובעת לתשלום בשווי של 22 ימי החופשה , אשר נגרעו מ"חשבונה" והעומדים על סך של 6,673 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום יצירת החוב ועד היום. 6. הנתבעת טוענת, ראשית, טענות מקדמיות, לפיהן תביעת התובעת לפדיון חופשה שנתית התיישנה ודינה להימחק ו/או להידחות על הסף. עוד טוענת הנתבעת כי ימי חופשה העולים על המכסה הקבועה בחוק אינם ניתנים לפדיון ועל כן דין התביעה להידחות על הסף או לחילופין להימחק על הסף. לגופו של עניין, טוענת הנתבעת כי על פי המוסכם בחוזה העבודה, אשר נחתם בין הצדדים, זכאית התובעת לחופשה שנתית על פי הקבוע בחוק ; ואילו בשל טעות של הנתבעת, שולמו לתובעת דמי חופשה שנתית ביתר. על כן, יש לקזז סכום זה מכל סכום שיפסק לתובעת, אם יפסק. לחילופין ובנוסף, טוענת הנתבעת כי עם גילוי הטעות, בעקבות המעבר לשבוע עבודה מקוצר, תוקנה מכסת ימי החופשה של התובעת וזו האחרונה, השלימה עם השינוי והיא מושתקת מלטעון כנגדו. 7. בטרם נפנה להכרעה בתביעותיה של התובעת, עלינו להידרש לטענת הנתבעת, לפיה תביעת התובעת בגין רכיב זה ,התיישנה. וכבר בראשית דברינו, נאמר כי דין טענה זו להידחות. הכלל הוא כי הזכות לפדיון ימי חופשה נוצרת ביום ניתוק יחסי העובד ומעביד ומיום זה יש למנות תקופת ההתיישנות. ראה: ע"ע 1376/00 זכר בנקוביץ - גדות ים בעם, עבודה ארצי, כרך לג (12) 35 דב"ע מב 17-3 שמריהו גולן - יעקב ממן, פד"ע יג 321. סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, התשי"א- 1951 קובע כי תקופת ההתיישנות לכל תביעה על פי חוק זה, היא 3 שנים. ס' 6(א) לחוק קובע כי החופשה תינתן בחודש האחרון של שנת העבודה בה היא ניתנית, או במשך שנת העבודה שלאחריה. מכאן, שניתן לתבוע זכויות בגין חופשה המגיעה עבור שנת העבודה החמישית שלפני התביעה. 8. ובענייננו, מועד סיום יחסי העובד מעביד בין הצדדים היה ב-20/9/01 , התביעה הוגשה ב- 15.10.03, על כן בדיקת הזכאות בגין רכיב זה תתייחס לתקופה שבין 20.9.98 ועד 20.9.01. לא הובאה בפנינו כל ראיה מתי נוכו 22 הימים, על כן נניח, כי הדבר נעשה לאחר 20.9.98. 9. התובעת טוענת כי היא זכאית לתשלום עבור 22 ימים שנגרעו ממספר ימי החופשה שהיתה זכאית לצבור. אין חולק על כך, כי מכסת ימי החופשה שניתנה לתובעת היתה מעבר לקבוע בחוק ומעבר לקבוע בהסכם הקיבוצי. טוענת הנתבעת כי הדבר נבע מחמת טעות. 10. בכל הקשור לטעות שלה טוען מעסיק בעניין תשלום ששילם ביתר, או בעניין הטבות כאלה או אחרות שאותן נתן במשך שנים לעובדו, כבר נקבע כי : "על הטוען לטעות - עליו הראיה. מה עוד, כשמדובר בנוהג הנמשך שנים ארוכות. למקרה כזה דרושה ראיה איתנה בדבר קרות טעות, מקורה ונסיבותיה". ראה: דב"ע נד/4-25 פלבם מפעלי מתכת- הסתדרות הכללית ואח', עבודה ארצי, כח(4), 109. תב"ע נב/ 3-76 ראפת מוסטא טאהא - בית אבות מעין הרופא, פד"ע כד 244. 11. עם זאת, קבעה הפסיקה כי: "הן "טעות לחיוב" והן "טעות לשלילה" בתשלום השכר, ניתנים לתיקון בכל עת. מערכת יחסי העבודה בין עובד למעביד מחייבת תום לב הדדי של שני הצדדים. כך למשל, אם המעביד טועה ומשלם לעובד שכר נמוך יותר, הוא חייב לתקן את טעותו ולשלם את יתרת השכר לעובד. אך המצב זהה גם במקרה בו המעביד טועה ומשלם לעובד שכר גבוה יותר מהשכר לו הוא זכאי באותה עת. המעביד זכאי בנסיבות אלה, כי יגבה מהעובד את תשלום השכר העודף ששולם לו." ראה: דב"ע נו/201-3 שמש ירושלים בע"מ נ' מאיר ניסימיאן, עבודה ארצי, כרך ל (2) 154. 12. זאת ועוד, הכלל הוא כי "כל מה שקשור בחופשה שנתית מעבר ומעל למינימום הקבוע בחוק מוסדר בהסכם המעניק אותה חופשה שנתית נוספת, וההסכם בין הצדדים הוא המחייב". ראה: דב"ע ל/1-1 בתי הזיקוק חיפה בע"מ- אליעזר הלל, פד"ע ב 155. 13. במקרה שלפנינו, כוונת הצדדים בדבר זכאותה של התובעת לימי חופשה, באה לידי ביטוי בהסכם העבודה , אשר נחתם בין התובעת לנתבעת טרם העסקתה, בסעיף 9 המסדיר את הנושא, וזו לשונו: " העובדת תהא זכאית לחופשה שנתית על פי הקבוע בחוק ולדמי הבראה על פי הקבוע בצו הרחבה בדבר נופש והבראה". משכך, יש לתת תוקף לאומד דעת הצדדים, כפי שבאה לידי ביטוי בהסכם העבודה ולקבוע כי התובעת לא היתה זכאית לימי החופשה מעבר לקבוע בחוק. חיזוק לכך ניתן אף למצוא בעובדה כי הנתבעת הודיעה לתובעת על הטעות , כבר בעת גילויה בעת המעבר לשבוע עבודה בן 5 ימים (כפי שעולה מסעיף 4 למכתב הנתבעת, אשר צורף לתיק זה וסומן כ-ת/1). ומעל לכל, העובדה כי הנתבעת ניכתה סכומים משכר התובעת, בתקופת עבודתה,(כפי שעולה ממכתב הנתבעת מיום 1.1.01, אשר צורף לתצהירה וסומן כ-נ/2), מעידה כי הנתבעת סברה שתשלום זה שולם "בטעות", ולא כחלק מן המוסכם על הצדדים. נציין גם, כי התובעת אף לא הוכיחה, כי המדובר בנוהג מחייב. ראה: דב"ע נב/3-76 ראפת מוסא טאהא נ' בית אבות מעון הרופא, פד"ע כד 244. 14. על כן,לאור כל הנאמר לעיל, אין מנוס מלקבוע כי התובעת אכן קיבלה תשלומים ביתר וכי זכאית הנתבעת לקזז משכרה של התובעת את ימי החופשה ששולמו לה בטעות. 15. מיומה הראשון אצל הנתבעת, התובעת עבדה 5 ימים בשבוע. היא היתה זכאית בהתאם להסכם הקיבוצי הכללי בדבר הנהגת שבוע עבודה מקוצר בעד השנה הראשונה והשניה ל- 10 ימי חופשה. עבור השנה השלישית והרביעית ל- 11 ימי חופשה ובעד השנה החמישית ל- 12 ימים ובסה"כ ל- 54 ימי חופשה במשך כל תקופת עבודתה. עיון בפנקס החופשות של התובעת (נ/1) מלמד כי התובעת ניצלה בסך הכל 62 ימי חופשה. לימים אלו יש להוסיף את פדיון החופשה ששולם לתובעת, בחודש 9/01 עבור 17 ימים. מכאן יוצא, כי התובעת ניצלה בסה"כ 79 ימים, בעוד שזכאותה המירבית עמדה על 54 ימים. על כן, יש לקזז מכל סכום המגיע לתובעת תשלומי היתר עבור 25 ימי חופשה. 16. עם זאת, ומכיוון שהנתבעת טוענת בסעיף 3 (ט) לכתב הגנתה, וכן בסעיף 6 לסיכומיה, כי שילמה ביתר לתובעת עבור 12 ימים, הרי שהזכות לקיזוז העומדת לנתבעת היא רק בעבור ימים אלו. על כן, זכאית הנתבעת לקיזוז תשלומי היתר בסך של - 3672.48 ₪, לפי חישוב של 306.04 ₪ ליום חופשה, כפי שעולה מתלושי השכר ומחישובי הצדדים בכתבי טענותיהם. 17. השתתפות בשכר לימוד התובעת טוענת כי על פי סעיף 10 להסכם בין הצדדים, התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת חלק מתשלומי שכר הלימוד של ילדי התובעת. גובה הסיוע לו התחייבה הנתבעת היה בשיעור של 30% משכר לימוד אוניברסיטאי ובשיעור של 50% משכר לימוד תיכוני. התובעת טוענת, כי היתה זכאית לקבלת תשלומים אלו מן הנתבעת בכל יום הראשון של חודש ספטמבר בכל שנה. 18. ב- 1/9/01 , כאשר היתה התובעת עובדת מן המניין אצל הנתבעת, לא שילמה הנתבעת את חלקה בשכר הלימוד של ילדי התובעת, בטענה שפוטרה מספר ימים קודם לכן. על כן זכאית התובעת לתשלום עבור השתתפות בהוצאות שכר לימוד בגובה של 6,740 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין. 19. הנתבעת טוענת כי השתתפות הנתבעת בהוצאות שכר לימוד היא זכות נלווית ולא ניתן לתבוע תשלום עבורה, לאחר סיום יחסי עובד מעביד; על כן יש לדחות על הסף את התביעה ולחילופין למחוק אותה מחמת היעדר עילה. עוד בעניין זה , טוענת הנתבעת כי התובעת לא עבדה בנתבעת במשך כל שנת הלימודים תשס"א ולכן אינה זכאית להשתתפות בהוצאה זו. בנוסף לכך, טוענת הנתבעת כי תחילת שנת הלימודים במוסדות להשכלה גבוהה היא בסוף חודש אוקטובר. במועד זה התובעת כבר לא עבדה בשורות הנתבעת. טענה אחרת שמעלה הנתבעת היא שהתובעת לא הוכיחה כי ביתה היא בגדר תלויה בה או שאינה נשואה, כמתחייב בהסכם העבודה , אשר נחתם בין הצדדים. 20. "זכות נלווית במערכת זכויות העובד כלפי מעבידו, ניתן להגדיר כזכות לכסף או לשווה כסף, כך שהיא משתקפת ביציאות העבודה, אשר לעובד ממעבידו, במישרין או בעקיפין, הקשורה בעבודתו, אך אינה בגדר שכר עבודה במובן הצר של המילה, היינו- תמורה בעד עבודה שנעשתה. המושג "זכות נלווית" כולל מגוון של טובות הנאה להן זכאי העובד, בנוסף לשכר עבודה במשמעות הצרה של המושג, והן "חופשות" למיניהן, תגמולי פרישה ופיצויים עקב סיום יחסי עובד ומעביד, משכורת 13, מענקי חגים , הטבות בעין-כגון ארוחות במקום העבודה, דמי הבראה, ביגוד , השתתפות בשכר לימוד של ילדי העובד וכיוצא באלה." המשותף לכל אלה הוא שהם באים למטרה מסוימת, או מטעם מסוים , שאין הם קשורים ישירות בעצם ביצוע העבודה, אלא רק נלווים לה. בכך ההבדל בין "תוספות שכר" לבין זכות נלווית , שנגדן אין המעביד מקבל תמורה ישירה בייצור או בשירות. ודוק, כל תשלום שאינו נלווה למימוש הזכות עצמה אינו אלא "פדיון" הזכות. אותו פדיון אינו הכלל והוא בא רק מכוח הוראה שבחוק, או מכוח הוראה מפורשת במקור הזכות החוזית. הגורס אחרת יביא דברים לאבסורד: "יפדו" חופשת מחלה שלא חלו, ארוחות במפעל שלא אכלו, ביגוד שלא קנו וכיוצא באלה זכויות נלוות שעובד לא מימשן , אך דורש תשלום כאילו מימש אותן." ראה: דב"ע לז/131-3 ד"ר פאולינה קלר - האוניברסיטה העברית בירושלים, פד"ע ט 305; דב"ע נג/223-3 פלסטין פוסט-ג'ואנה יחיאל, פד"ע כז 436. 21. ואולם,אין זה המקרה שלפנינו. אכן, המדובר בזכות נלווית וככזאת, הפסיקה קבעה שהיא אינה ניתנת לפדיון לאחר סיום יחסי עובד - מעביד, מהטעמים שהוצגו לעיל. אך שונה הוא הדבר, עת מציג העובד קבלה על מימוש הזכות או התשלום עבורה. כאן, החזקה היא שהתשלום עבור הזכות בוצע ובטרם פיטורי התובעת, ומשהובטחה לעובד הטבה זו, שומה על המעביד לקיימה. במקרה דנן, הציגה התובעת קבלות על תשלום חלק משכר הלימוד של ביתה במוסד להשכלה גבוהה, בסך של 4700 ₪, אשר שולמו לפני 30.9.01. בסעיף 10 להסכם העבודה , אשר נחתם בין הצדדים, התחייבה הנתבעת להשתתף בשכר הלימוד של ילדי העובדת להשכלה גבוהה בשיעור של 30% משכר הלימוד. על כן, זכאית התובעת להחזר כספי בסך של 1410 ₪. בעניין זה אף נציין, כי טענת הנתבעת, לפיה מועד תחילת הלימודים במוסדות להשכלה גבוהה חל לאחר פיטוריה של התובעת ,ולכן אין התובעת זכאית להטבה זו, דינה להידחות. התובעת, בעת הצגת הקבלות הוכיחה, כי התשלום עבור שכר הלימוד בוצע עוד בתקופת יחסי העבודה בין הצדדים, עת התחייבות הנתבעת היתה עומדת ותקפה. בנסיבות אלו, אין הצדקה למנוע מן התובעת לקבל את ההטבה הגלומה בהסכם העבודה,רק משום שעבודתה הופסקה, בטרם החלו לימודי הבת בפועל. גם הטענה כי התובעת לא הוכיחה שביתה הינה בגדר תלויה בה ו/ או אינה נשואה, כמתחייב מהסכם העבודה, דינה להידחות. נראה לנו, כי נטל ההוכחה במקרה זה חל דווקא על הנתבעת, ומשזו לא העלתה את העניין כלל, גם לא בפעמים הקודמות בהן שילמה לתובעת את הוצאות הלימודים, הרי שנטל ההוכחה לא הורם. 22. על כן, זכאית התובעת להשתתפות בשכר הלימוד בסכום, אשר לגביו הוצגו קבלות, בשיעור של 30%, קרי- לסך של 1410 ₪. 23. הפרשות לקרן השתלמות: התובעת טוענת כי על פי הסכם העבודה בין הצדדים, התחייבה הנתבעת להפריש בעבור התובעת סכומי כסף לקרן השתלמות. אולם, בפועל לא העבירה הנתבעת את כספי ההפרשה עבור חודש ינואר 1996 , לקרן ההשתלמות. על כן זכאית התובעת להחזר בסך של 337.5 ₪, ולהפרשי הצמדה וריבית כדין בסך של 287.5 ₪ ובסך הכל ל- 625 ₪. 24. הנתבעת טוענת כי תביעת התובעת בגין רכיב זה , דינה להידחות ו/או להימחק על הסף מחמת התיישנות. לחילופין, טוענת הנתבעת כי העבירה את התשלום לקרן ההשתלמות עבור חודש ינואר 1996 , בחודש פברואר 1996. 25. גם כאן, בבואנו להכריע בסוגיה זו, יש להידרש לטענת הנתבעת לפיה תביעת התובעת, שהיא מעבר לתקופת ההתיישנות הקבועה בחוקים השונים, התיישנה. הנתבעת צודקת בכך ואכן התביעה שמתייחסת לתקופה שלפני 7 שנים למועד הגשת התביעה, דהיינו ה- 15/10/03 , כלומר, לפני ה-15/10/96 , התיישנה. 26. על כן, דינה של התביעה בגין רכיב זה - להידחות. 27. סוף דבר מאחר וקבענו, כי על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 1410 ₪, בגין השתתפות בהוצאות שכר לימוד, ומאידך לתובעת קיימת זכות קיזוז עבור תשלום ביתר של 12 ימי חופשה בסך של 3672.48 ש"ח, הרי שהתביעה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. פדיון חופשהדמי חופשה שנתיתהתיישנות