1. תביעת התובעת הינה כנגד החלטת הנתבע (להלן:המוסד), שדחה תביעתה לקצבת נכות מן הטעם, שבמועד היווצר אי הכושר (1.1.91) לא היתה תושבת ישראל. התביעה הוגשה לבית הדין ביום 4.1.00. בפנינו בקשת המוסד לדחות את התביעה מחמת התיישנותה. כפי שנראה להלן, זו פעם שניה שבה אנו נזקקים למתן החלטה בבקשת המוסד לדחות את התביעה על הסף. על הסיבות בגינן התארכו הדיונים בתיק זה מעל ומעבר לסביר והמקובל נעמוד בהמשך. 2. העובדות הרלוונטיות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים והשתלשלות ההליכים בתיק זה כפי שעולה מן התיק הינם כדלקמן: א. התובעת הגישה תביעתה למוסד לנכות כללית ב- 26.5.88. ב. בהחלטת רופא מוסמך מיום 11.4.89 נקבעה לתובעת נכות רפואית בשיעור של 40%. ג. בהחלטת הנתבע מיום 12.7.89 לענין אי כושר, נקבע כי התובעת היא בעלת כושר השתכרות מלא. ד. ביום 14.11.96 הגישה התובעת תביעתה למוסד במסגרת תקנה 37 (החמרה). ביום 19.5.97, נתן המוסד את החלטתו כי לתובעת דרגת אי כושר בשיעור של 60% מיום 1.1.91. ה. בהחלטה מיום 4.6.97 דחה הנתבע את תביעת התובעת לקצבת נכות מן הטעם שבמועד היווצרות הנכות (1.1.91) לא היתה התובעת תושבת ישראל. ו. התובעת לא הגישה לבית הדין ערעור כנגד החלטת הועדה לעררים (בענין מועד היווצרות אי הכושר), כמו כן לא הגישה תביעה כנגד החלטת הנתבע שדחה תביעתה לקצבת נכות. ז. ביום 22.2.99 הגישה התובעת תביעה חוזרת לקצבת נכות כללית. ביום 16.6.99 נדחתה התביעה. בהחלטת המוסד הופנתה התובעת להחלטה קודמת באותו ענין מיום 4.6.97. ח. כאמור, תביעת התובעת מושא דיון זה, הוגשה לבית הדין ביום 4.1.00. בכתב ההגנה טען המוסד להתיישנותה של התביעה מטעמים שונים. ט. ביום 5.9.2001 ניתנה החלטת המותב בתיק זה בהתייחס לטענות התיישנות שהעלה המוסד (להלן: ההחלטה הראשונה). על פי אותה החלטה הוחזר עניינה של התובעת אל המוסד על מנת שישוב ויבחן את עמדתו, לאור כללי מדיניות שקבע לעצמו בקשר להעלאת טענת התיישנות בתביעות המוגשות נגדו (בש"א 3052/01). לענין זה הסתמכה החלטת בית הדין על פסק הדין של בית הדין הארצי עב"ל 1090/00 ד"ר משה זיו - המוסד לביטוח לאומי עבודה ארצי כרך לג (51), 25. י. בדיון שקוים בבית הדין ביום 12/01 הודיעה ב"כ המוסד על כך שהמוסד חוזר בו מטענת ההתיישנות לגבי זכות הערעור והערר על קביעות דרגות הנכות למיניהן בפני הועדות רפואיות. המוסד הוסיף והודיע כי הוא עומד על טענת ההתיישנות לגבי התביעה, ככל שהיא מתייחסת להחלטת פקיד התביעות בדבר דחיית התביעה בשל היווצרות הנכות בעת שהתובעת לא היתה תושבת ישראל. יא. בהתאמה להודעת המוסד ועל סמך ההסכמה שנתן להגשת עררים על החלטות הועדות הרפואיות, נוהלו הליכים שונים מטעם התובעת מאותה עת ואילך מול ועדות רפואיות (הוגשו ערעורים לבית הדין על החלטותיהן, חלקן הוחזרו לדיון נוסף בפני הועדות וכו'). יב. השורה התחתונה, נכון למועד הדיון האחרון שקוים בתיק זה ביום 9.6.04, הינה ללא שינוי, דהיינו, קביעות הועדות הרפואיות נותרו עומדות על כנן. מועד היווצרות אי הכושר הינו ינואר 91 ( 60% נכות תפקודית, ראה לעיל ס"ק ד). במועד זה, ינואר 91, כך קבע פקיד התביעות עוד ב- 4.6.97, לא היתה התובעת תושבת ישראל. בנוגע לקביעה זו של פקיד התביעות, (עוד מ- 4.6.97) נותרה תלויה ועומדת עמדת המוסד כי דין התביעה מושא דיון זה, שהוגשה ב- 4.1.00 להדחות, מחמת התיישנותה. 3. יצויין כי במשך שלוש שנים כמעט מאז שניתנה החלטת בית הדין הראשונה, נדון עניינה של המערערת במסגרת ועדות רפואיות. מדי פעם, במהלך תקופה זו, פנה בית הדין אל הצדדים בענין קידומו של ההליך מושא דיוננו, ובכל פעם נתקבלה התשובה כי עדיין מתקיימים דיונים, בין בפני ועדות כאלה או אחרות, ובין בערעורים על החלטותיהן בפני בית הדין. כך, עד שביום 13.5.04 נקבע כי הגיעה השעה לברר את טענת ההתיישנות הנטענת כנגד תביעה זו, שעניינה החלטת פקיד התביעות משנת 97. הבירור, מושא פסק דין זה לא ימנע מן התובעת להמשיך בהליכים שהיא מנהלת בענין קביעת אחוזי נכותה ומועד תחילת אי כושרה. בהתאם לכך קבענו כי הצדדים יסכמו טענותיהם בשאלה האמורה, וזאת על מנת שניתן יהיה להתקדם סוף סוף בבירור תביעה זו שבפנינו, שהוגשה לפני למעלה מ- 4 וחצי שנים. עיקרי טענות המוסד לענין התיישנות התביעה 4. בטענותיו לדחיית התביעה כנגד החלטת פקיד התביעות מחמת שהתיישנה מפנה המוסד להנחיות שקבע לעצמו בענין העלאת טענות ההתיישנות, ומצביע על נסיבות הענין שבפנינו, שלפי אותן ההנחיות מצדיקות ומחייבות העלאת הטענה (ראה טענות המוסד שהוגשו עוד ביום 12.12.01 וטיעוני ב"כ המוסד בפנינו ביום 9.6.04). לענין זה ובקשר להנחיות שקבע המוסד לעצמו לענין העלאת טענת ההתיישנות מצביעה ב"כ המוסד על ההנחיה בענין סיכויי התביעה להתקבל. לטענת ב"כ המוסד, סיכויי התביעה להתקבל קלושים, שכן לאחר נישואיה ביוני 90 לתושב חברון, העתיקה התובעת את מגוריה לנפת יאטה שבאזור חברון, ושם התגוררה לפחות עד סוף יוני 94. התובעת הוכרה כתושבת ישראל ונרשמה כמבוטחת רק בינואר 95. לענין זה נסמך המוסד על הודעות שנגבו בשעתו מן התובעת עצמה וכן מאמה. בנוסף טוען המוסד כי האיחור הרב בפנייתה של התובעת כנגד החלטת פקידת התביעות מכביד בצורה ניכרת על הגנת הנתבע. מדובר בהסטוריה רחוקה. לא ניתן היום להשיג את הראיות להוכחת התושבות של התובעת בשנת 91, מעבר למה שיש . בנסיבות אלו עומד המוסד על טענתו בדבר התיישנות התביעה. 5. ואלו הם עיקרי טענות התובעת המבקשת מאיתנו לדחות את טענות ההתיישנות שמעלה המוסד כנגד תביעתה: א. מאז שנת 95 נמצאת התובעת במצב רפואי קשה ביותר. כך גם היה בזמן הרלוונטי לתקופת החלטת המוסד. ב. התובעת לא קיבלה העתק ממכתב הדחיה מיום 4.6.97 לפיו היא לא היתה תושבת במועד היווצר אי הכושר. על כך נודע לה רק ב - 27.3.00, כשנשלח העתק ממנה בפקס מהלשכה המשפטית של המוסד לבטוח לאומי (ראה בטיעוני ב"כ התובעת, דיון מיום 9.6.04 עמ' 14 ש. 1). 6. טענת התובעת כאילו נודע לה על דחיית התביעה מ- 97' רק במרץ 2000 הועלתה לראשונה בדיון שקוים ביום 9.6.04, לאחר שכבר הוגשו סיכומים ונטענו הטענות לענין ההתיישנות עוד במסגרת בש"א 1014/00 שבה ניתנה החלטת בית הדין ב- 9/01. לאור מצב דברים זה נתבקש ב"כ התובעת לומר אם יש בידו ראיה/אסמכתא כלשהי לטענה חדשה זו המועלית בשלב כה מאוחר. בידי ב"כ התובעת לא היה תצהיר או אסמכתא אחרת לביסוס הטענה. עיון בתיק מעלה כי בכתב התביעה שהוגש בינואר 2000 מציין ב"כ התובעת את העובדה שניתנה החלטה בשנת 97 וכי לא הוגשה נגדה תביעה (ראה בס' 6 לכתב התביעה). מכתב הדחיה מ - 97 צורף לכתב התביעה. תמוה איפוא בעינינו כיצד זה נטען כי לראשונה קיבלה התובעת לידיה את המכתב במרץ 2000 בפקס שנשלח אל בא כוחה. כאמור, את הטענה הזו בחר ב"כ התובעת להעלות בפנינו ביוני 2004 בפעם הראשונה, לאחר שכבר קוים דיון ראשון בסוגיה וניתנה החלטתו הראשונה של בית הדין בסוגיה. נוסיף עוד ונפנה לכך כי בדיון שקוים ביום 27.12.01 אמר ב"כ התובעת שיצג אותה בשעתו (עו"ד אגבריה חסן) כי התובעת קיבלה את ההחלטה בענין אי היותה תושבת בשנת 1991. בדבריו באותו דיון ציין כי לא נתקבלה אצל התובעת ההחלטה אחרת אליה התייחסה ב"כ הנתבע בדבריה, והיא ההחלטה בדבר אי היותה של התובעת תושבת בתקופה שמיוני 90 ועד 31.12.94. לאור כל האמור ראויה טענת התובע בדבר מועד קבלת ההחלטה להדחות על הסף בהיותה בלתי מהימנה וחסרת כל ביסוס. המסגרת המשפטית 7. בתק' 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות) התש"ל 1970 נקבע כך: "החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך שישה חדשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר". בקשר להוראת תקנה 1(ב) הנ"ל חזרו ופסקו בתי הדין לעבודה כי אין לבית הדין סמכות להאריך את המועד להגשת התובענה שהוא מועד הקבוע בתקנות (ראה לענין זה ההלכה כפי שנקבעה בפסיקה ענפה של בית הדין בעב"ל 1090/00 זיו - המוסד, עבודה ארצי כרך לג (51) 25). נוכח נוקשות ההלכה קבע לעצמו המוסד כללי מדיניות בענין העלאת טענות ההתיישנות. בהתאם להלכת בית הדין הארצי בענין זיו ביקשנו, במסגרת ההחלטה הראשונה שניתנה, כי המוסד יבהיר, עד כמה תואמת העלאת טענת ההתיישנות בענין שבפנינו את אותם כללי מדיניות שקבע לעצמו. המוסד פרט בפנינו את כללי המדיניות ואת אופן ישומם על הענין שבפנינו (ראה לעיל פיסקה 4). 8. לאחר ששקלנו את מכלול הטענות שהועלו בפנינו, נחה דעתנו כי טענת המוסד כפי שהועלתה בפנינו מתיישבת עם כללי המדיניות שקבע לעצמו. אכן, בידי המוסד חומר חקירה אודות תושבות התובעת במועדים הרלבנטיים (ינואר 91). מהעדות שגבה חוקר המוסד מן תובעת ואימה, ניתן להסיק לכאורה, כי באותה עת התובעת לא היתה תושבת ישראל. כמו כן סבירה בעינינו טענת המוסד בדבר הקושי לברר את טענת תושבות התובעת בשנת 91, תקופת זמן כה ארוכה אחריה. הנה כי כן בהעלאת טענת ההתיישנות פעל המוסד בהתאם לכללי המדיניות שקבע לעצמו. בטענותיו של ב"כ התובעת לענין זה לא מצאנו כל ביסוס משפטי שיאפשר לנו להאריך את המועד, למרות הקבוע במפורש בתקנות לענין זה, ולאור פסיקתו המפורשת של בית הדין. לבית הדין לא נתונה איפוא הסמכות להאריך את המועד להגשת התביעה. 9. לאור כל האמור לא נותר לנו איפוא אלא לדחות את התביעה על הסף, כפי שמבקש מאיתנו המוסד לעשות. סוף דבר התביעה נדחית, אין צו להוצאות. נכות כלליתנכות