תגמולי חוסר פרנסה

החלטה 1. לפני בקשה לרשות ערעור על החלטה מיום 28.4.08 של הוועדה לערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 (להלן - הוועדה). בהחלטה מושא בקשה זו דחתה הוועדה את בקשת המבקש לשלם לו תגמולי חוסר פרנסה מכח החלטה קודמת של הוועדה (מיום 27.9.05) אשר בוטלה בהסכמת הצדדים בערעור קודם (ע"א 11190/07 מיום 10.9.08). 2. וזהו הרקע העובדתי לבקשה שבפני: א. במסגרת דיון קודם בפני הוועדה (ע"נ 54/05) החליט יו"ר הוועדה להורות על הענקת תשלומים למבקש החל מיום 1.10.05 שיאפשרו לו קיום עד לגמר הדיון בערעור (החלטה מיום 27.9.05, להלן ההחלטה הראשונה). ב. לאחר מתן ההחלטה הראשונה התנהל הדיון בפני הוועדה אשר בסופו נדחה ערעור המבקש להמשך תשלומי תגמול חוסר פרנסה. מאליו מובן שדחיית התביעה לגופה, כמוה גם כביטול החלטת הביניים שניתנה במסגרת הדיון. ג. על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט (ע"א 11190/07) במהלכו הוסכם בין הצדדים כי פסק דינה של הוועדה מושא אותו ערעור - יבוטל והדיון יוחזר אליה על מנת לקיים שמיעה כדין של עדות החוקר והגשת הקלטת. במסגרת הסכמת הצדדים נאמר בין השאר: "נרשמה הודעת עורך דין ברגר (בשם המבקש - י.צ.) כי יפנה לוועדה בבקשה לחדש את תשלום חוסר פרנסה לתובע...". על רקע זה שב המבקש ופנה לוועדה וטען כי משעה שבוטל (בהסכמה) פסק הדין הקודם של הוועדה, נותרה בעינה החלטת הביניים שלה - זו מיום 27.9.05. לחילופין טען המבקש כי על הוועדה לקבוע מחדש את זכאותו לתשלום חוסר פרנסה. 3. ביום 28.4.08 החליטה הוועדה לדחות את טענתו הראשונה של המבקש. הוועדה קבעה כי ביטול ההחלטה הסופית של הוועדה בפסק דין של בית משפט לערעורים שניתן על פי הסכם, אינו יכול להותיר את החלטת הביניים בעינה. הוועדה הוסיפה וציינה כי לא ניתן להתבסס על אותה החלטת הביניים של הוועדה כצו עצמאי לתשלום תגמולי חוסר פרנסה במנותק מפסק הדין של הוועדה (לדחות את התביעה לגופה) ומפסק הדין בערעור. 4. על החלטה זו הגיש המבקש את הבקשה לרשות ערעור שבפני. המשיב הגיש בקשה לדחיית הבקשה על הסף מחוסר סמכות. לטענת המשיב לא ניתן להגיש בקשה לרשות ערעור על החלטת ביניים של הוועדה אלא רק במסגרת ערעור בזכות על החלטתה הסופית. המבקש חלק על טיעון זה של המשיב. 5. לאחר שנתתי דעתי לבקשה לרשות ערעור כמו גם לבקשה לסילוקה על הסף, הנני מחליטה לדחות את הבקשה לרשות ערעור. 6. גם אם יש ממש בבקשת המשיב לדחות את הבקשה לרשות ערעור על הסף, החלטתי שלא להיזקק לבקשה זו ולא להיכנס לעובי הקורה של השאלה הפרוצדוראלית אם ניתן להגיש בקשה לרשות ערעור על החלטת ביניים של הוועדה. מצאתי לנכון לעשות כן משום שהגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות לגופה. 7. החלטת הוועדה מיום 14.9.05 לשלם למבקש תגמולי חוסר פרנסה ניתנה כהחלטת ביניים במסגרת הליך עיקרי שהתנהל בפני הוועדה. בסופו של דיון החליטה הוועדה בפסק דין מיום 25.5.07 לדחות את הערעור לגופו. לא יכול להיות ספק שדחיית הערעור לגופו מבטלת את החלטת הביניים שניתנה במסגרת אותו ערעור. הסכמת הצדדים בערעור בפני בית משפט זה לבטל את פסק דין הוועדה מיום 25.5.07, על פניה, אינה יכולה להחיות את החלטת הביניים שבוטלה עם מתן החלטתה הסופית של הוועדה. 8. יתירה מכך, במסגרת הסכמת הצדדים לבטל את החלטת הוועדה נאמר במפורש כי ב"כ המבקש יפנה לוועדה בבקשה לחדש את תשלומי תגמולי חוסר הפרנסה. מכאן שגם לדידו של ב"כ המבקש יש לנקוט בהליך של בקשה עניינית לגופה לתשלום תגמולי חוסר פרנסה ואין מדובר בהחייאה אוטומטית של החלטת הביניים. 9. ואמנם, הוועדה החליטה, בצדק, כי החלטת הביניים הקודמת (זו מיום 1.10.05) אינה עומדת לעצמה אלא על המבקש להוכיח כי הוא זכאי להמשך תשלומי חוסר פרנסה, בין אם מכאן ואילך ובין אם מהיום שהופסקו על ידי המשיב. עוד קבעה הוועדה כי בקשה זו תידון בפניה במסגרת הדיון בערעור שבפניה. החלטה זו על פניה הינה נכונה ונותנת למבקש את יומו להוכחת טענתו כי הוא אכן זכאי לתגמולי חוסר פרנסה, לכל תקופה שיוכיח. לאור האמור החלטתי לדחות את הבקשה לגופה. מאחר והמשיב לא הגיש תגובה לבקשה נמנעתי מלחייב את המבקש בהוצאות בקשה זו. תגמול חוסר פרנסה