אומני חקלאות בע''מ (להלן- "אומני"), עותרת למתן רשות להגיש תובענה כנגד עזרום מפעלי מתכת בע''מ (להלן- "עזרום"), חברה בפירוק, במטרה לתבוע את ביטול הסכם ההמחאה שנחתם ביניהן. כמו כן, מבקשת אומני לצרף את עזרום כנתבעת נוספת בת.א. (מחוזי- ת"א) 8132-07-10, על מנת לתבוע ממנה את הנזקים שנגרמו לאומני כתוצאה מהתפרקות החממות שבנתה עזרום. רקע עזרום הינה חברה אשר עסקה בבניית החממות. בקשת פירוק נגדה הוגשה ביום 30.6.08, וצו פירוק ניתן ביום 4.11.08. אומני הינה חברה העוסקת אף היא, בין היתר, בבניית והקמת חממות, ולה מערכת יחסים עסקית ארוכה עם עזרום. ביום 4.8.08 נכרתו מספר הסכמים בין עזרום לאומני. בין היתר נחתם הסכם המחאה לפיו המחתה עזרום לאומני את חובות לקוחותיה באתיופיה בתמורה לתשלום של 5,900,000 ₪ אשר חולק ל- 40 תשלומים חודשיים, החל מיום 5.5.09 (להלן- "הסכם ההמחאה"). ביום 2.2.11 הודיעה אומני על ביטול יתרת השיקים שנמסרו לעזרום במסגרת ההסכם. ביום 29.3.11 הגישה עזרום בקשה למתן הוראות במסגרת תיק הפירוק (בקשה 21), בו ביקשה לאכוף את הסכם ההמחאה ולהורות לאומני להעביר לקופת הפירוק של עזרום את יתרת השיקים להם התחייבה. ביום 29.9.11 קבעתי: "מדובר בטענות מורכבות שלא יהיה זה מן הראוי לבררן במסגרת הליך הפירוק אלא במסגרת תביעה רגילה ו/או פניה ללשכת ההוצל"פ בבקשה לביצוע שטר. אני מתירה למפרק להגיש תביעה כנגד המשיבה ו/או לנקוט בבקשה לביצוע שטר, ככל שימצא לנכון". הבקשה נשוא הדיון הוגשה ביום 4.3.12. ביום 11.3.12 הגיש המפרק בקשה לביצוע שטר בלשכת ההוצאה לפועל בפתח תקווה על מנת לגבות את השקים שבטלה אומני, בהתאם לרשות שניתנה לו. ביום 29.3.12 הגישה אומני התנגדות לבקשה. טענות הצדדים אומני מבקשת להגיש תביעה כנגד עזרום לביטול הסכם ההמחאה והשבת הכספים אשר שולמו במסגרתו. לשיטתה, עזרום הפרה את הסכם ההמחאה ונהגה בחוסר תום לב מובהק בקיומו, מאחר ולא גילתה במו''מ לכריתת ההסכם כי הוגשה נגדה בקשת פירוק וכי חלק מהחובות אינם קיימים כלל, ומאחר וסרבה להעביר לאומני מסמכים מהותיים שנדרשו לצורך גביית החובות. לחילופין, סבורה אומני כי עומדת לה זכות קיזוז כנגד כספי השיקים שבוטלו. אומני מוסיפה ומבקשת לצרף את עזרום כנתבעת בתביעה שכנגד, אותה הגישה במסגרת ההליך בת.א. 8132-07-10, המתנהל בבית המשפט המחוזי בינה לבין חברת מ.כהן מפעלי מתכת בע''מ (להלן- "מ.כהן"). בתביעה זו (להלן- "התביעה האחרת") תובעת אומני את מ.כהן על נזקים שנגרמו לה בעקבות התרשלותה הנטענת, ביצור ותכנון חממות באתיופיה. לשיטתה של אומני, צירופה של עזרום כנתבעת נדרש מאחר ומ.כהן טענה להגנתה כי עזרום אחראית לנזקים הנטענים. אומני סבורה כי נסיבות העניין מצדיקות מתן רשות להגשת תביעה לפי סעיף 267 לפקודת החברות. הלכה ידועה היא כי טענות מורכבות מבחינה עובדתית יש לברר במסגרת תביעה רגילה, ובמסגרת בקשה 21 כבר נקבע כי המחלוקת בעניין הסכם ההמחאה אינה ראויה להתברר במסגרת הליך הפירוק. כמו כן, מאחר וחלק מהפרת הסכם ההמחאה התקיים לאחר מתן צו הפירוק, יש לראות בכך חוב שנוצר במהלך פירוק אשר סעיף 267 לפקודת החברות אינו חל עליו. באשר לתביעה האחרת, יש ליתן היתר לצירוף על מנת למנוע את פיצול הדיון בין ערכאות שונות, פיצול אשר יוביל לבזבוז זמנו של ביהמ''ש ולחשש של הכרעות סותרות. כמו כן, המדובר בתביעה נזיקית אשר אינה ברת הוכחה בפירוק. אומני מוסיפה ומצביעה על כך כי עזרום עצמה מנהלת הליכים משפטיים כנגד גורמים שונים, ועל כן לא ראוי לקבוע כי לא ניתן לנהל הליכים כנגד עזרום. המפרק של חברת עזרום (להלן- "המפרק") סבור כי דין הבקשה להדחות ולשיטתו, התביעות אותן מבקשת אומני להגיש הינן חסרות בסיס. על כל טענה בהקשר להסכם ההמחאה להידון במסגרת תיק ההוצל''פ, אשר נפתח על ידו כנגד אומני למימוש השקים אשר בוטלו על ידה, וזאת במסגרת הגשת התנגדות לביצוע שטר. הגשת תביעה נפרדת תוביל לבזבוז זמן שיפוטי ולחשש של החלטות סותרות. הבקשה להגשת תביעה נפרדת נגועה בחוסר תום לב, ונועדה לאיים על המפרק על מנת למנוע ממנו נקיטת הליכים כנגדה. לגופו של ענין נטען, שאומני היא שהפרה את ההסכם. אומני לקחה על עצמה מראש את הסיכון כי לא תצליח לגבות את כל החובות במסגרת הסכם ההמחאה. עזרום לא התחייבה לספק לה מסמכים כלשהם לשם גביית החובות, ואף על פי כן עשה המפרק כל שביכולתו על מנת לספק את המסמכים הדרושים. טענותיה של אומני כנגד ההסכם מועלות באיחור רב, ופוגעות ביכולתה של עזרום להתגונן. לעזרום אין קשר לארועים נשוא התביעה, אשר רובם התרחשו לאחר פירוקה. צירוף עזרום מנוגד גם לטענות אומני בתביעתה לפיהן היא רואה את מ.כהן כאחראית הבלעדית לנזקיה. לא יכולה לקום לאומני טענת קיזוז, הן לאור הוראות ההסכם והן מפאת העובדה שהיא אינה עומדת בדרישות סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"מ- 1980 (להלן- "פקודת פשיטת הרגל"). המפרק מוסיף ומציין כי כנגד עזרום הוגשו תביעות חוב בסכום כולל של כ- 38 מליון ש''ח, כאשר מתוכם כ- 25 מליון ₪ הינם חובות בעלי זכות קדימה. מאחר ובקופת הפירוק מצויים כספים בסך של כ- 10% מתביעות החוב בלבד, הרי שלא תהא לאומני כל תועלת מניהול התביעה וזו תוביל לבזבוז זמנם של כל המעורבים. הכונ''ר תומך בעמדת המפרק. לשיטתו, מאחר ונפתחו הליכי הוצאה לפועל כנגד אומני אין מקום לנקוט בהליך נוסף באותו עניין. כמו כן, אומני אף לא הגישה תביעת חוב לחברה במשך 3.5 שנים לאחר מתן צו הפירוק. הכונ''ר מביע ספק באשר לטענותיה העובדתיות של אומני בנוגע להסכם ההמחאה, מאחר ומהתביעה האחרת של אומני עולה כי היא היתה מודעת להפסקת פעילותה של עזרום בטרם חתמה עמה על ההסכם. הכונ''ר מוסיף ומציין כי אין מקום להיעתר לבקשה אף מכיוון שלא צורפו לה העתקי התביעות אותן ברצונה של המבקשת להגיש. אומני, בהשיבה לתגובת המפרק, עומדת על כך כי לא היתה כל כוונה מצידה להפעיל לחץ על עזרום, ודווקא המפרק הוא המבקש להפעיל לחץ עליה שכן התיק בהוצאה לפועל נפתח רק לאחר הגשת הבקשה על ידה, וזאת שנה לאחר ביטול השיקים. אומני מדגישה כי הבקשה שהוגשה בהוצאה לפועל אינה ממצה את התביעה אותה היא מבקשת להגיש, אשר נוגעת לביטול ההסכם כולו. אומני סבורה כי סכום הכסף המצוי בקופת הפירוק אינו רלוונטי לבקשה; ובכל אופן, הכספים המצויים בקופה צפויים לגדול, וניתן היה להשיא הסכומים לו המפרק היה נוקט בהליכים שונים אשר בחר להמנע מהם. באופן כללי, התנהלותה של עזרום במסגרת הליכי הפירוק אינה ברורה, ומעלה את הרושם כי כל הליכי הפירוק נועדו כדי להתחמק מנושים בלבד, כאשר עזרום ממשיכה בפעילותה תחת השם מ.כהן. לגוף הענין טוענת אומני כי ביטלה את הסכם ההמחאה לאחר שראתה שלא תוכל לגבות את החובות מאחר והמסמכים הנדרשים לא הועברו אליה; היא אף לא היתה מודעת להליכי חדלות הפרעון בעת החתימה על ההסכם, בעוד מפרוטוקולי הדיון עולה כי עזרום היתה מודעת להם בעת חתימת ההסכם. על כל פנים, טענות אלה דינן להתברר בתביעה עצמה ולא בבקשה שהגישה. אומני מוסיפה כי היא זכאית לקיזוז, מאחר וזכות זו הינה קוגנטית וגוברת על כל סעיף בחוזה, ואף מתקיימים בעניינה הוראות סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל. באשר לתביעה האחרת - מאחר ועזרום ספקה את החממות בתקופת פעולתה, היא אחראית ברשלנות גם אם התמוטטותן בפועל היתה לאחר הפירוק. כתב התביעה התייחס מתחילתו למ.כהן ועזרום כיחידה כלכלית אחת, וצירופה של עזרום התבקש רק לאחר שמ.כהן עמדה על כך כי כל האחריות מוטלת על עזרום. דיון סעיף 267 לפקודת החברות קובע כי תביעה כנגד חברה בפירוק תוגש רק באישור בית המשפט: "משניתן צו פירוק, או משנתמנה מפרק זמני, אין להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד החברה אלא ברשות בית המשפט ובכפוף לתנאים שיקבע." מטרתו של הסעיף הינה לרכז את כל התביעות החוב בפני המפרק, על מנת לאפשר חלוקה הוגנת של נכסי החברה בפירוק בין הנושים: "הראציונאל העומד מאחורי הוראה זו הינו הרצון להגן על נושי חברה הנמצאת בפירוק, כך שהאינטרסים של כלל הנושים יתבררו במסגרת הליך אחד (בפני המפרק או בפני בית-משפט של פירוק), ובכך יימנע מצב בו יתנהל מאבק לא מכובד בין התובעים וקיימת הסכנה שנושים אחדים ייטלו את כל רכוש החברה המתפרקת." (ע"א 400/88 אורה סוקול נ' כלנית ניהול ואחזקה בע"מ, פ''ד מה(2) 866, 869-870 (1991). הפסיקה קבעה כי היתר לפתיחת הליך נגד חברה, או המשכו של הליך קודם, ינתן במקרים חריגים בלבד ועל בית המשפט לנקוט בזהירות יתרה בטרם יאשר שימוש בו. מתן פתח רחב מדי יסכל את מטרתו של סעיף 267 לפקודת החברות, בכך שימנע את ריכוז כלל ההליכים של החברה בפירוק תחת המפרק ובית המשפט של הפירוק, המפקח עליו (בש"א (מחוזי- ת"א) 5225/01 פש"ר 1285/84 גרינברג ואח' נ' יו"ש השקעות בע"מ ואח', עמ' 4 (2001), להלן- "פס"ד גרינברג"). בית המשפט יטה שלא לאשר הליך נפרד נגד החברה כאשר הוא עלול לחבל בהליך בירור תביעות החוב, וכן כאשר ההליך יכביד על קופת הפירוק באופן שיפגע באפשרותם של נושי החברה להפרע ממנה (בשא (ת"א) 6914/05 אומטיים הפצה בע"מ נ' המשביר לצרכן הישן בע"מ (בפירוק), עמ' 8 (2005)). בית המשפט ימנע ממתן רשות גם כאשר עולה חשש להליכי סרק אשר יכבידו ויסרבלו את הפירוק, או כאשר המחלוקת בין הצדדים הינה פשוטה יחסית להכרעה או מצויה בתחום מומחיותו המיוחדת של בית המשפט של פירוק (פס"ד גרינברג, עמ' 4-5). מנגד, בית המשפט יטה למתן רשות כאשר מדובר בתביעה שאינה ניתנת להוכחה בהליך פירוק, כגון תביעת נזיקין, אשר אופיה והדרישות הנחוצות לבירורה אינן מתאימות לבית המשפט של הפירוק (ע"א 2280/08 ניצן ענבר נ' חירם גת, עמ' 7 (2011)). מצבים נוספים המטים את הכף למתן רשות הינם מצב בו החברה אותה מבקשים לתבוע הינה אחת ממספר בעלי דין הנתבעים יחד, דבר המעורר חשש לסרבול ופסקי דין סותרים במידה ויפוצל הדיון; מצב בו יש חשש כי המפרק יתקשה לדון בנושא באובייקטיביות הראויה; או כאשר קיימים שיקולי צדק אחרים התומכים בהעברת הדיון, מאחר שביהמ''ש חושש כי סירוב יקפח באופן בלתי הוגן את זכויות המבקש (פס"ד גרינברג, עמ' 5-6). ומן הכלל אל הפרט: התביעה הראשונה אותה ברצונה של אומני להגיש הינה תביעה לביטול הסכם ההמחאה בין הצדדים. אכן, כפי שקבעתי, תביעה זו אינה מתאימה לבירור בבית המשפט של פירוק. עם זאת, אין מקום לפתוח הליך נוסף בעניין זה, מאחר והמפרק כבר הגיש בקשה למימוש שטר בלשכת ההוצאה לפועל, ואומני אף הגישה התנגדות לביצוע אותו שטר. במידה ותקבל רשות להגן, תוכל אומני להעלות את כל טענותיה במסגרת ההליך הקיים, או היה ותקבל רשות להגן תוכל לעתור להגשת תביעה שכנגד. קיימת חשיבות רבה שהדיונים באותו נושא יתקיימו במסגרת תיק אחד, על מנת למנוע את סרבול הדיון וכן למנוע חשש להכרעות סותרות. לחשיבות זו משנה תוקף כאשר מדובר בחברה בפירוק, אשר משאביה מוגבלים וניהול הליך משפטי כפול מצידה יבוא על חשבון הנושים. אומני סבורה שהמדובר בחוב שנוצר לאחר הפירוק, ועל כן סעיף 267 לפקודת החברות אינו חל בעניינו. ספק בעיני אם אכן המדובר בחוב שנוצר לאחר הפירוק, אולם אף אם אכן כך הם פני הדברים, אין בכך בכדי להצדיק ניהול הליך נוסף על פני ההליך בו נקט המפרק. אמנם, ככלל, כאשר מדובר בעילות תביעה אשר נוצרו לאחר הפירוק השאיפה לעשיית צדק עם התובע תגבר על האינטרס לחסוך עלויות מן הנושים. עקרון זה הכרחי, שאלמלא כן תווצר חסינות דה פקטו למפרק מפני תביעות, או שבית המשפט של הפירוק יאלץ לדון בתביעות רבות שאינן מתאימות להתברר בפניו. על כן, רק לעיתים נדירות יחסום בית המשפט את דרכו של המבקש מלהגיש את תביעתו לערכאה אזרחית (בש"א (ת"א) 31125/00 פש"ר 1425/98 דוגז נ' עמותת ישיבת כפר גנים, פ"ד תשס(2) 673, 680 (2001), להלן- "פס"ד דוגז"). עם זאת, בפס"ד דוגז נקבע כי אף אם החוב נוצר לאחר הפירוק אין מקום להגשת תביעה בגינו כאשר העניין נידון בערכאה אחרת וכאשר דחיית הבקשה לא תפגע באפשרות המבקש לקבל את הסעד שביקש (עמ' 681-682). הדברים נכונים אף בענייננו. מאחר ומתנהל הליך במסגרת הבקשה שהוגשה בהוצאה לפועל, הרי שדחיית הבקשה לא תוביל לכך שטענותיה המשפטיות של אומני לא יתבררו או לכך שלא תוכל לזכות בסעד שבקשה, ועל כן אין כל הצדקה להטיל על קופת הפירוק המדולדלת בלאו הכי, את עלויות קיומו של הליך נוסף. אומני ביקשה, כאמור, לצרף את עזרום כנתבעת בתביעה האחרת. אמנם, מדובר בתביעה נזיקית, אותה יטה בית המשפט לאשר ביתר קלות מאחר ואינה מתאימה לבירור בבית המשפט של פירוק. עם זאת, בנסיבות שכאן, אין מקום להיעתר לבקשה. ראשית, כפי שעולה מתגובתו של הכונ''ר, הגשת הבקשה לקתה בשיהוי. הנזקים להם טוענת אומני בבקשה התרחשו בשנים 2007-2010. על כך תוכל להעיד גם העובדה כי התביעה שכנגד, אליה מבקשת אומני לצרף את עזרום, הוגשה ביום 8.12.10. לאור סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל, החל על פירוק חברות מתוקף סעיף 353 לפקודת החברות, יש להגיש תביעות חוב תוך 6 חודשים. לוח זמנים זה נועד ליצור הליך מהיר ויעיל אשר יברר את מצבת החובות של החברה בפירוק (רע"א 4956/07 לבנברג נ' ביקור חולים, עמ' 6 (2009)). במידה ומדובר בתביעת חוב שלא היתה קיימת בעת הפירוק, ניתן להגיש אותה כאשר היא מתגבשת. כמו כן, בעל חוב הסבור שתביעתו אינה ראויה להתברר כתביעת חוב, יכול לבקש מבית המשפט אישור לניהול תביעה נפרדת. עם זאת, בעל חוב אינו יכול להמתין זמן רב ככל שירצה בטרם תוגש הבקשה להגשת תביעה. במקרה זה, כיוון שחלפו למעלה מששה חודשים מאז התגבשות עילת התביעה, אין מקום להתיר את הגשתה. גם אם הייתי נעתרת לבקשה לא היתה צומחת לאומני תועלת של ממש, גם אם היתה זוכה בתביעתה. כנגד עזרום הוגשו תביעות חוב בסכום כולל של 38,526,117 ₪, כאשר מתוך סכום זה כ - 24 מליון ₪ תביעת חוב של בנק איגוד, אשר הינו נושה מובטח מכח שעבוד צף, וכ - 1.2 מליון ₪ הינם תביעות חוב של עובדי החברה בגין שכר עבודה ותנאים סוציאליים, אשר להם דין קדימה מכוח סעיף 354(א)(1) לפקודת החברות. בקופת הכינוס, לעומת זאת, מצויים כ - 2.5 מליון ₪ בלבד. בנסיבות אלה, ברור כי אף אם יצליח המפרק להעשיר את קופת הפירוק בכספים נוספים, הרי שהסיכוי שתביעת חוב נזיקית - המצויה בתחתית סולם הנשיה, בהיותה חוב רגיל - תוכל להפרע מכספי קופת הפירוק - הינו אפסי. בנסיבות אלה אין כל הצדקה להוצאת כספים רבים מקופת הפירוק לצורך ניהול הליך משפטי, וזאת על חשבון הנושים, כאשר התביעה לא תועיל לאומני בלאו הכי. על כן, הבקשה נדחית. אומני תשלם הוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד בסכום של 5,000 ₪ להיום. ניתנה היום, ט"ז סיון תשע"ב, 06 יוני 2012, בהעדר הצדדים. שרה דברת, שופטת,ס.נשיא פירוק חברה