פסק דין נכות כללית הפרעות קשב וריכוז

פסק דין נכות כללית הפרעות קשב וריכוז פתח דבר התובעת נפגעה בשלוש תאונות דרכים במועדים: 24.8.03 (להלן: "התאונה הראשונה"), 11.4.04 (להלן: "התאונה השנייה") ו -25.5.05 (להלן: "התאונה השלישית"). התובעת ילידת 3.10.86, בת 25.5, והייתה בת כ- 17, 17.5 ו-18.5 בהתאמה במועדי התאונות. התובעת עותרת לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לה מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "הפלת"ד") בשלוש התאונות. נתבעות 1-2 נתבעו ביחס לתאונה הראשונה (לשם הנוחות יכונו להלן: "נתבעת 2"). נתבעים 3-4 נתבעו ביחס לתאונה השנייה (לשם הנוחות יכונו להלן: "נתבעת 4"). נתבעים 5-6 נתבעו ביחס לתאונה השלישית (לשם הנוחות יכונו להלן: "נתבעת 6"). אין מחלוקת בשאלת החבות והכיסוי הביטוחי, ונשמעו ראיות בשאלת הנזק בלבד. מטעם התובע, העידו התובעת עצמה, נ.א. חברתה (להלן: "החברה"), מ.ג.-אמה (להלן: "האם"), ע.ר. -חברה (להלן: "החבר"), מר מרק ניב, מנהל מחלקת תאונות במכבי שירותי בריאות ומר ניר הריס שמסר חווה"ד לגבי עלויות טיפול ועזרה בבית. מטעם נתבעת 4 העיד ד"ר גדי לובין ראש אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות. כמו כן זומן להעיד מומחה ביהמ"ש לתחום הנפשי ד"ר חגי אורן ("להלן: "המומחה לתחום הנפשי"). הפגיעות בתאונות הפגיעה בתאונה הראשונה התאונה ארעה ביום 24.8.03. התובעת נפגעה מרכב אחר שהתנגש מאחור ברכבה. התובעת פונתה לביה"ח ברזילי, התלוננה על פגיעות בעיקר בצוואר ובגב, ולאחר בדיקות שוחררה לביתה. כעולה מתלונותיה הקיאה התובעת בסמוך לאחר התאונה, וסבלה מבחילות, וכאבים. בבדיקות שנערכו לתובעת נמצאה רגישות יתר במישוש בעמ"ש גבי. הפגיעה בתאונה השנייה התאונה השנייה ארעה ביום 11.4.04. התובעת ישבה חגורה ליד חבר שנהג, ונפגעה מרכב שהתנגש בצומת ברכב אחר אשר 'חתך' את דרכו בפתאומיות שמאלה. כתוצאה מכך הפגיעה ברכב היתה בצד הימני שבו ישבה. התובעת פונתה לבית חולים לניאדו, ולאחר בדיקות שוחררה לביתה. כעולה מתלונותיה איבדה את הכרתה ואינה זוכרת כלום מלבד הרגע טרם הפגיעה. נדמה לה שכרית האוויר התפוצצה עליה. כן התלוננה על כאבי ראש, צוואר, חזה וגב סחרחורת וקשיי נשימה. מבדיקות שנערכו לה על פי רישומי חדר המיון צוין שנחבלה בפניה מכרית אוויר, אין אזכור לאבדן הכרה. בבדיקתה לא נראו סימני חבלה אך נמצאה רגישות משני צידי החזה ועל עמוד שדרה גבי. בדיקה נוירולוגית הייתה תקינה. צילומי עמוד שדרה צווארי, צילום חזה ועמוד שדרה גבי היו תקינים ללא שברים. שוחררה למעקב רופא מטפל ואורטופד בקופ"ח, והופנתה לטיפול פיזיותרפי. הפגיעה בתאונה השלישית התאונה השלישית ארעה ביום 25.5.05. התובעת ישבה במושב האחורי של רכב, אשר התנגש ברכב אחר, שנסע לפניו ונעצר בפתאומיות. ממקום התאונה פונתה התובעת לבית החולים לניאדו. לפי רישומי חדר מיון התלוננה על כאבי ראש, צוואר, גב עליון, זרוע ימין ואוזניים, וצוין שלדבריה איבדה את הכרתה לזמן קצר. לאחר בדיקות שוחרה לביתה. בדיקה נוירולוגית הייתה תקינה ולא נמצאו סימני חבלה, אך נמצאה רגישות בצוואר וגב עליון וזרוע ימין ללא הגבלת תנועות. צילומי ע"ש צווארי, ע"ש גבי וזרוע ימין ללא שברים. שוחררה למנוחה בביתה עם נוגדי כאבים ומעקב רופא מטפל וכן הומלץ שבמידה ויימשכו הצפצופים באוזניים לפנות לרופא אף אוזן גרון. לאחר התאונה הופנתה לטיפול פיזיותרפי כירופרקטי וטיפול ברפלקסולוגיה, והמשיכה טיפול במשככי כאבים. המומחים הרפואיים מטעם בית המשפט מונו מומחים רפואיים בתחום האורטופדי, אף אוזן גרון, עיניים ומומחה בתחום הנפשי. לבית המשפט הוגשה במהלך ניהול התיק בקשה למינוי מומחה לתחום האנדוקרינולוגי. ביום 2.6.11 נדחתה הבקשה. לא מצאתי בנטען בסיכומי נתבעת 4 כדי לשנות מההחלטה שניתנה בנדון. ממצאי המומחה בתחום האורתופדי בתחום האורטופדי מונה ד"ר משה דרור שמסר את חוות דעתו ביום 9.11.07 (להלן: "המומחה בתחום האורתופדי"). הצדדים לא זימנו את המומחה בתחום האורתופדי לחקירה ולא חלקו על ממצאי חוות דעתו. לאחר עיון בחוות הדעת אני סבורה שיש לקבל את מסקנותיה. מתלונות התובעת והתיעוד הרפואי עלתה חבלה בצוואר בתאונה הראשונה, וטיפול פיזיותרפי בצוואר שנמשך עד לתאונה השנייה. בתאונה השנייה נמצאה חבלת ראש צוואר וגב, וטיפול פיזיותרפי וכן ע"י כירופרקט עד לתאונה השלישית. בתאונה השלישית נמצאו חבלות ראש, צוואר וגב, טופלה בפיזיותרפיה וברפלקסולוגיה. התובעת התלוננה על כאבי צוואר תמידיים, כאבי ראש וסחרחורת, כאבים מעת לעת בכתף שמאל ובמרפק ושורש כף היד, הרדמויות של רגל ימין. בבדיקה תלונה על רגישות יתר צווארית וממצאים של הגבלת תנועות קלה בעמ"ש צווארי. המומחה קבע בגין הגבלת תנועות עמוד שדרה צווארי נכות צמיתה בשיעור 5% נכות לפי סעיף 37(5) א חלקי לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז- 1956 (להלן: "תקנות המל"ל"). המומחה ציין כי יש לחלק את הנכות באופן שווה בין שלוש התאונות. ממצאי המומחית בתחום העיניים בתחום העיניים מונתה ד"ר ענת לבנשטיין שמסרה את חוות דעתה ביום 28.8.06 (להלן: "המומחית בתחום העיניים"). הצדדים לא זימנו את המומחית לתחום העיניים לחקירה ולא חלקו על ממצאי חוות דעתה. לאחר עיון בחוות הדעת אני סבורה שיש לאמץ את מסקנותיה. תלונות התובעת לפני המומחית היו ביחס לקושי בקריאה, סחרחורת והחמרה בקוצר ראיה. הממצא הלא תקין היחיד שנמצא אצל התובעת הוא חולשה במיקוד - אקומודציה חלשה שיכולה לנבוע מחבלת ראש. המומחית ציינה כי בשלוש התאונות עברה חבלת ראש או צוואר, וכי התלונה החלה לאחר התאונה הראשונה, והחמירה לאחר שתי האחרות, כך שלא ניתן לקבוע מי משלוש התאונות גרמה לנכות. המומחית העניקה לתובעת בגין חולשת אקומודציה, נכות צמיתה בשיעור 5% לפי סעיף 57(4) לתקנות המל"ל. ממצאי המומחה בתחום א.א.ג. בתחום א.א.ג. מונה ד"ר יוסף בלום שמסר את חוות דעתו ביום 22.12.07 (להלן: "המומחה בתחום א.א.ג"). הצדדים לא זימנו את המומחה לחקירה ולא חלקו על ממצאי חוות הדעת. לאחר עיון בחוות הדעת אני סבורה שיש לקבל את מסקנותיה. לתובעת לא הוענקה כל נכות במישור א.א.ג. התלונה העיקרית של התובעת הייתה סחרחורות. הסחרחורות תוארו הן כארועי ורטיגו בזמן תנועות ראש או בקימה מישיבה, והן כארועי חוסר שיווי משקל, תיאור שלדברי המומחה יכול להתאים לפגיעה וסטיבולרית על רקע חבלה צווארית גולגלתית וחבלת כרית אוויר. לאחר ביצוע בדיקות הגיע המומחה למסקנה כי הסחרחורות אמנם תועדו בתכיפות, וניתן לקשרן מבחינת זמנים כבר לתאונה הראשונה, אך אין להן תמיכה בבדיקות העזר והן נשמעות כחלק מתמונה של תסמונת בתר חבלתית. חוות דעת המומחה לתחום הנפשי המומחה לתחום הנפשי הגיש חוות דעת ביום 12.9.07 וחוות דעת משלימה ביום 12.9.09. לצורך עריכת חוות הדעת נפגש המומחה עם התובעת ארבע פעמים משנת 2006 ועד שלהי 2009 ועיין בשורה של מסמכים רפואיים ואחרים כמתועד בחוות הדעת. בהתייחס לתאונה הראשונה, ציין המומחה כי מן התיעוד הרפואי עלה כי בחודשים הסמוכים לאחר התאונה ניכרו קשיים רגשיים. בהמשך, אובחנו גם ירידה בזיכרון ובריכוז, קשיי לימוד וקשיי תפקוד, שלא ניכרו בבדיקות ראשונות מספר חודשים לאחר התאונה הראשונה. ביחד עם הקשיים הקוגניטיביים שאובחנו בחודש מרץ 2004 דווחו תסכול, התקפי זעם והומלץ טיפול פסיכותרפי. התובעת השתתפה בשלושה מפגשים עד לתאונה השנייה ודווח שיפור. בעקבות התאונה השנייה הופיעו תלונות על סיוטי לילה, פחדים פוביים ביציאה מהבית, בשהות במקומות הומים ובנסיעה בכלי רכב. התובעת לא הצליחה לתפקד בלימודים והפסיקה ללמוד. בספטמבר 2004 אובחנה התובעת כסובלת מהפרעות קוגניטיביות בדרגת חומרה גבוהה יותר וכסובלת ממצב רוח דיכאוני. החל מאוקטובר 2004 קיבלה התובעת טיפול שיקומי באינטנסיביות של פעמיים בשבוע עד לתאונה השלישית. במקביל טופלה התובעת בטיפול פסיכיאטרי עם אבחון של הפרעת הסתגלות והפרעת דחק בתר חבלתית. התובעת טופלה בתרופות נוגדות דיכאון ומייצבות מצב רוח. במהלך הטיפול חוותה התובעת התקפי חרדה, מחשבות טורדניות, הפרעות קשב וריכוז חשיבה אובדנית, הפרעה בשינה חילופי יום ולילה, ליקוי בתפקוד מיני. במהלך התקופה הוחלף הטיפול התרופתי מספר פעמים. קיים סיכום של הפסיכיאטר המטפל שנערך יומיים לפני התאונה השלישית המתעד את המצב האמור. לאחר התאונה השלישית חזרה התובעת לטיפול פסיכיאטרי. מספר חודשים לאחר התאונה תואר שיפור במצב הנפשי והקוגניטיבי, וכן לימוד נהיגה. תיעוד זה תואם את המתואר ביחידה לשיקום בחודש יוני 2005 בדבר יציאה לעבודה בקייטרינג, פעילות ספורטיבית, לימוד נהיגה, פעילות חברתית, שיפור ביכולת קריאה וריכוז. בחודש דצמבר 2005 מתועדת על ידי הפסיכיאטר המטפל נסיגה במצב. באותה תקופה נערכים מבדקים עקב ירידה ביכולות הקשב והריכוז, חזרה של כאבים וירידה בתפקוד החברתי והכללי. בשנים 2005 - 2007 אובחנה התובעת כסובלת מתסמונת דיכאונית בדרגות חומרה משתנות, לעיתים עם חשיבה אובדנית וביצוע שני ניסיונות אובדניים, תסמונת בתר חבלתית, מגבלות תפקוד, הפרעות שינה, קשיים קוגניטיביים. בבדיקותיה התרשם המומחה מנטיה להעצים את התלונות הגופניות והנפשיות כשהתובעת בכתה במהלך הבדיקות. המומחה ציין כי אישוש לכך קיים בתוצאות אבחון במכון רום ע"י ד"ר וינקלר. המומחה ציין כי עובר לתאונות היה תפקודה של התובעת בכל המישורים תקין, ללא תיעוד לגבי הפרעות קשב, ריכוז וזיכרון, ללא הפרעות נוירולוגיות, ללא צורך בטיפול נפשי ותוך ניהול מערכות יחסים חברתיות וזוגיות תקינות. בחוות דעתו קבע המומחה לתחום הנפשי כי בעקבות התאונה הראשונה התפתחה אצל התובעת תסמונת בתר חבלתית. למרות שבדרך כלל ניתן לצפות לנסיגה סימפטומטית ולו חלקית, במקרה של התובעת לא הייתה נסיגה ממשית, וזאת עקב אי קבלת טיפול פסיכיאטרי בסמוך לאחר התאונה הראשונה, ועקב הפגיעה בתאונה השנייה כשמונה חודשים מאוחר יותר. לדבריו, לאחר התאונה השנייה חלה נסיגה ביכולות התובעת לשתף פעולה בטיפול השיקומי שבו החלה. לאחר התאונה השנייה הועמקו התסמונת הבתר חבלתית והדיכאונית, וכן נוצרה חוויה של תחלואה כרונית וחוסר תפקוד הכולל פרישה מהלימודים, אי גיוס לצבא, חוסר תפקוד חברתי וזוגי. מדובר בפגיעה עמוקה שהביאה לניסיונות אובדניים. המומחה ציין שהתאונה השלישית העמיקה את התופעות והעצימה את תחושות חוסר האונים וחוסר התקווה. בחוות דעתו הראשונה המליץ המומחה על טיפול פסיכותרפי מסודר ואינטנסיבי (פעמיים בשבוע) שיינתן במשך שנה על ידי פסיכולוג מומחה פרטי, תוך המשך הטיפול הפסיכיאטרי ומתן דגש על לקיחה מסודרת ועקבית של הטיפול התרופתי. המומחה העריך את הנכות הנפשית הכללית, שלא הייתה צמיתה באותה עת בשיעור של 30% לפי סעיף 34ד לתקנות המל"ל, וצפה שיפור. בחוות הדעת המשלימה צויין הטיפול התרופתי שקיבלה התובעת והטיפול הפסיכותרפי האינטנסיבי, וכן הובהר כי אלה לא הביאו לשיפור במצב או לייצובו. תועד ניסיון אובדני נוסף. עוד צויין כי בהמלצת הפסיכיאטר והפסיכולוגית ביקשה התובעת להתאשפז ואושפזה ביוני 2008 למשך 10 ימים בביה"ח תה"ש. לאחר מכן לא השתפר המצב הקליני למעט הקלה בחשיבה האובדנית. המומחה התרשם כי גם לאחר הטיפול האינטנסיבי לא הצליחה התובעת להשתלב במסגרת שיקומית כלשהי, התובעת סובלת מהפרעה בתר חבלתית כרונית, וההפרעות התפקודיות מהן סבלה, נמשכות ומסיבות סבל רב וליקויים עמוקים בתפקוד בכל תחום. בסופו של דבר ראה המומחה בנכות הזמנית כנכות צמיתה בשיעור 30% לפי סעיף 34ד לתקנות המל"ל. המומחה ייחס לתאונה הראשונה מחצית מסך הנכות ולכל אחת משתי התאונות שלאחריה רבע מסך הנכות. עדות המומחה לתחום הנפשי בבית המשפט המומחה זומן להעיד מטעם נתבעת 4. הצדדים חלוקים על אחוזי הנכות שקבע המומחה בשיעור 30%. כמו כן, הנתבעות טוענות כי יש לזקוף חלק מהמצב הנפשי לעברה של התובעת. בנוסף, חולקות נתבעות 2 ו - 6 על חלוקת הנכות בין שלוש התאונות. אקדים ואציין, כי קביעתו של המומחה לתחום הנפשי ביחס לאחוז הנכות הנפשית של התובעת, מקובלת עליי, והגם שבית המשפט מוסמך לקבוע נכות רפואית שונה מזו שקבע המומחה במידת הצורך, לא מצאתי כי יש הצדקה במקרה שלפניי לעשות כן. כמו כן, מקובלת עליי במלואה עמדת המומחה כי אין כל הצדקה לזקוף חלק כלשהו מן הנכות הנפשית לעברה של התובעת, ולא מצאתי הצדקה לאמץ את עתירת הנתבעות בהקשר זה. לעומת זאת, לאחר שמיעת המומחה ועיון בחומר הראיות, הגעתי למסקנה שהמומחה בהבהרות שנתן בבית המשפט הסביר שמבחינה רפואית קלינית תרומת כל אחת מהתאונות הלכה למעשה היא בשיעור של 10%, וחלוקה זו של הנכות מבחינה רפואית נראית בעיני כמשקפת בצורה מתאימה יותר את ההשפעה הרפואית של כל אחת מהתאונות על מצבה הנפשי של התובעת. במענה לשאלות ב"כ התובעת ציין המומחה כי ההפרעה ממנה סובלת התובעת, שהיא הפרעה כרונית, משפיעה על התפקוד התעסוקתי, הלימודי, החברתי והמשפחתי. המומחה הגדיר את רמת התפקוד של התובעת כרמת תפקוד "מאד בעייתית". הוא הבהיר כי כחלק מההפרעה התפתח אצל התובעת היפוך יום - לילה, והגדיר הפרעה זו כהפרעה קשה לטיפול ובעלת השלכות קשות על התפקוד. המומחה ציין כי לתובעת פגיעה בתחום 'הרצייה', היוזמה ההתארגנות. המומחה עמד על חיוניות הטיפול הפסיכיאטרי התרופתי עבור התובעת, אך במקביל על השפעות הלוואי של התרופות הפסיכיאטריות שנוטלת התובעת בהיבטים של עייפות וישנוניות. לעניין ההיבט התעסוקתי, העריך המומחה כי התובעת תוכל להשתלב בעבודה בהיקף של 4 שעות ביום בשעות אחר הצהריים, והדגיש כי ההשתלבות התעסוקתית שלה צריכה להיות איטית ומדורגת ובתחום שיש לתובעת עניין בו. המומחה עמד על הפגיעה הקשה ביכולות הלימוד, נתון שיש בו כדי להקשות על מציאת תחומי עיסוק שיעניינו את התובעת. מבחינת תפקוד בבית ובמשפחה, ציין המומחה כי התובעת תוכל להתמקד במשימה אחת בכל פעם, ואם תתמקד בעבודה או בלימודים, זה עלול לבוא על חשבון התפקוד בבית, כך שהיא תזדקק לעזרה. המומחה הדגיש כי עזרה מוגברת תדרש בתקופות של הריון, שבהן קיים קושי במתן טיפול תרופתי פסיכיאטרי מלא, ובעת תקופת ההורות, בעיקר בשלבים הראשונים. במענה לשאלות ב"כ הנתבעות הדגיש המומחה כי בתסמונות בתר חבלתיות עוצמת הפגיעה הנפשית והתפקודית אינה פועל יוצא של עוצמת הפגיעה הפיזית. המומחה הבהיר כי ממצאיו מבוססים על הדוחו"ת של כל הגורמים הטיפוליים שליוו את התובעת, ועל התרשמותו מהתובעת לאורך מספר מפגשים ולאורך תקופה ממושכת שכללה גם טיפול פסיכותרפי אינטנסיבי. גם כשהוצג לפני המומחה תיעוד לימודי או סיכום אבחון שלא היו לפניו, לא מצא המומחה באלה כדי להשפיע על מסקנותיו בדבר השפעת הפגיעה בתאונות על תפקוד התובעת. המומחה הבהיר את הקושי שחווה חולה כרוני, שיש לו פגיעה ברצון וביוזמה, ואשר כל מטלה דורשת ממנו מאמץ רב. בהתייחס לתובעת ציין כי כל הגורמים הטיפוליים הרימו ידיים ולא הצליחו לנתב אותה לתחום תעסוקתי מתאים, למרות שלהתרשמותו יש לתובעת רצון ועניין לעבוד לשם ביסוס הערך העצמי וצמצום תחושת החריגות. המומחה הבהיר כי הפגיעות המרכזיות המקובלות הן בעבודה ובלימודים והפגיעות בהיבטים חברתיים ומשפחתיים פחותות בדרך כלל בעוצמתן. המומחה הבהיר כי התייחס לניסיונות האובדניים ברצינות רבה, כפי שהוא נוהג כלפי כל מטופל שמכריז על רצון למות. סיכומו של דבר, המומחה נחקר ארוכות על ידי כל הצדדים, ולאחר ששמעתי את עדותו, אני סבורה כי הסבריו במהלך העדות היו בהירים, עקביים, התיישבו עם יתר הראיות ועם החומר שהוצג לפניו, והצביעו על מקצועיות והבנה מעמיקה בתחומו. כפי שצויין בפתח הדברים לשני הצדדים טענות לגבי שיעור הנכות הנפשית שקבע המומחה. ב"כ התובעת טוען כי יש להעניק לתובעת נכות רפואית עצמאית נוספת בשיעור 25% בגין היפוך יום - לילה. בחנתי את הטענה החדשה ולא מצאתי בה ממש. לא זו בלבד שהתיזה האמורה לא הוצגה כלל למומחה בחקירתו, אלא גם שלהתרשמותי המומחה נדרש להפרעה זו כחלק בלתי נפרד מהפרעות התפקוד מהן סובלת התובעת, ובלשונו: "בתוך ההפרעה הפוסט- טראומטית...שינוי בקצב של היום - לילה זה מרכיב אינטגרלי בהפרעה". המומחה הבהיר כי באחוזי הנכות שקבע ניתן שקלול להפרעה זו. אשר לטענת ב"כ התובעת כי יש מקום להענקת נכות רפואית בשיעור 50% לתובעת, לאור דברי המומחה בדבר מצבה, ובהתחשב בכך שבניגוד לחששות המומחה אין הקצנה והפרזה בתלונותיה, גם טענה זו אינה מקובלת עליי. המומחה אכן הבהיר, וחזר והבהיר, כי מצבה של התובעת בהתאם לתלונותיה הסובייקטיביות משקף קשיי תפקוד ברמה חמורה יותר, המבססים 40 -50% נכות. עם זאת הבהיר המומחה כי באופן כללי אצל כלל החולים, ונפגעי תאונות דרכים בראשם, יש לקחת בחשבון את הנטייה הטבעית הסובייקטיבית לחוות את הסבל והקושי התפקודי כקשים יותר מהשפעתם הלכה למעשה על הפגיעה בתפקוד. אין מדובר בהקצנות ובהפרזות שתכליתן להטעות את הבודק או המטפל, אלא בחוויה של קושי וכשלון הנובעים מהמצב, חוויה המתבטאת בהעצמת התלונות. המומחה הבהיר כי במקרה של התובעת מתחזקת הנטייה הטבעית הנזכרת, בשל העובדה שהתובעת היא בחורה צעירה ששלוש התאונות ניחתו עליה תוך פרק זמן קצר, והפכו אותה מצעירה נורמטיבית לחולה כרונית, מצב דברים שקשה לתובעת מאד לקבלו. כדברי המומחה: "חלק זה דברים שמתרחשים מתחת לסף ההכרה והם נובעים מהמקום במקרה הזה זה מאד בולט של תראה איך הפכתי מבחורה בריאה ומתפקדת לפציינטית...מטופלת לאורך כל הדרך, מרופא לרופא, שזה...הכובד העיקרי שגורם לה להרגיש עוד יותר ועוד יותר חולה". בנוסף, מתווספים מאפיינים אישיותיים מצד התובעת הקשורים לסתגלנות, ומאפיינים נוספים שנמצאו באבחונים, וגם לאלה יש השפעה על העצמת הקשיים. לפיכך, הבהיר המומחה כי לצורך קביעת הפגיעה האובייקטיבית בתפקוד התובעת, נדרשים שקלול והתאמה של הקשיים התפקודיים המתוארים ומדווחים, בהתאם לאמור לעיל, והנכות שנקבעה משקללת נתונים אלה. הסבריו אלה של המומחה מתיישבים עם השכל הישר ועם ניסיון החיים, ותואמים את התרשמותי מהראיות. זה המקום להדגיש, כי לאחר ששמעתי באריכות את הבהרות המומחה ואת עדות התובעת והמקורבים לה, שוכנעתי כי החוויות הקשות שתיארו התובעת ובני משפחתה אכן נחוו על ידי התובעת באופן אישי בדרגת קושי גבוהה, וכי אין מדובר בתובעת שניסתה להטעות את בית המשפט ולסמא את עיניו בדבר מצבה. הפרזת התובעת בכל הנוגע לתיאור מצבה אינה מלמדת על חוסר מהימנות במתואר על ידה, אלא יש בה ביטוי לאותם היבטים תת הכרתיים של חווית הקושי וחוסר הערך, ולמצוקה הנובעת מהמצב הכרוני. גם המומחה ציין כי התובעת תיארה בפניו את מצבה לרבות קשריה הזוגיים בהרחבה ובגילוי לב, והוא לא התרשם ממגמת הסתרה מצידה. משכך, מסקנת המומחה בדבר הצורך להתאים את אחוזי הנכות, מסקנה המקובלת עליי, אין משמעה שאינני נותנת אמון בתובעת, או שמצאתי אותה ואת תיאורה את מצבה כבלתי מהימנים. ועוד, כפי שהבהיר המומחה, פגיעה ניכרת בתפקוד אין משמעה חוסר תפקוד מוחלט, ואין משמעה העדר קשרים חברתיים באופן מוחלט, או העדרן של תקופות טובות יותר באופן יחסי. בהתאמה לא מצאתי בכך שהתובעת למדה נהיגה בתקופה של הטבה ו/או בכך שהיא נוהגת ו/או בכך שהיא יוצאת מעת לעת בהקשרים חברתיים ו/או מקיימת מערכת יחסים זוגית, כדי ללמד על כך שקשייה וסבלה, כמתועד בחומר הרפואי וכמתואר על ידי המומחה והעדים, אינם אמיתיים או ראויים לאמון. מסקנות אלה שפירטתי בהרחבה, הן שהביאוני לקבל את אחוזי הנכות שקבע המומחה במלואם, ולא מצאתי כל הצדקה להעלותם או להפחית מהם. אשר לטענות הנתבעות בדבר זקיפת חלק מהנכות לעברה של התובעת, גם לאחר שבחנתי את ההפניות להערות התובעת בדבר קשיי ריכוז וקשב עובר לתאונה הראשונה, לא נוכחתי כלל ועיקר כי התובעת סבלה מנכות כלשהי טרם התאונות. מסקנת המומחה כי טרם התאונות לא סבלה התובעת מהפרעות בתחום הנפשי והתפקודי, לא נזקקה לכל טיפול, וניהלה אורח חיים נורמטיבי של מתבגרת, מקובלות עליי במלואן. בכל הכבוד, אין בציוניה של התובעת במתמטיקה או בהערה כללית ונטולת כל פרטים נוספים שציינה בפני גורמי אבחון לאחר התאונה הראשונה, הערה שאין לה כל גיבוי בתיעוד מקצועי מהתקופה שקודמת לתאונות, כדי ללמד כי התובעת סבלה מנכות כלשהי בעברה, וכי יש לזקוף חלק מנכותה הנוכחית למצבה מן העבר. גם התרשמות הגורמים הטיפוליים בעת אישפוזה של התובעת בשנת 2008 מקווי אישיות בלתי סתגלניים, אינה מצדיקה מסקנה שונה, במיוחד לאור התפקוד הנורמטיבי וחסר התלונות ו/או הטיפול טרם התאונות. נכותה הרפואית הנפשית הכוללת של התובעת בגין שלוש התאונות שעברה עומדת על 30%. אשר לחלוקת הנכות הרפואית בין שלוש התאונות, המומחה ייחס מחצית מהנכות הכוללת לתאונה הראשונה, ואת היתרה בחלקים שווים לשני התאונות שלאחריה. במהלך עדותו הבהיר המומחה נתונים נוספים שיש להם חשיבות לעניין חלוקת הנכות בין התאונות השונות: ראשית, המומחה הבהיר כי לאחר התאונה הראשונה וערב התאונה השנייה הייתה התובעת בהליך שיקום ששיפר את מצבה, וכי אלמלא התאונה השנייה יש להניח כי אחוזי הנכות הנפשית היו נמוכים בהרבה. שנית, המומחה הבהיר כי בתאונה הראשונה מתוארות הפרעות בתפקוד, קשיי ריכוז הפרעות בלימודים, אך אין אינדיקציה להפרעה של היפוך יום - לילה, והתובעת התלוננה על הפרעות שינה משמעותיות רק לאחר התאונה השנייה. הוא ציין כי בתאונה השנייה חוזרות התופעות שנסוגו ומתווספות התנהגויות פוביות, המנעויות, הפרעות בשינה והתגברות הכאבים. כמו כן, הניסיון האובדני הראשון ארע לאחר התאונה השנייה. שלישית, המומחה ציין כי התאונה השלישית מנעה את השיפור, וקיבעה את התופעות, אך לא צצו בעקבותיה בעיות שלא היו קודם. כדברי המומחה: "בתאונה הראשונה התחילו התסמינים, ניתן היה לראות אותם, אבל בתאונה השנייה הם הוחמרו והופיעו נוספים. כל התסמינים ננעלו ...בעקבות התאונה השלישית". במענה לשאלה ישירה ציין המומחה: "אחוזי הנכות שלה אחרי שהיא השתפרה יכלו להגיע ל - 10% לולא התאונה השנייה. לאחר התאונה השנייה לולא השלישית אולי היו נשארים 20% נכות. זה הולך ומחמיר מתאונה לתאונה". לאור הבהרות המומחה, ולאחר בחינת הראיות לרבות התיעוד הרפואי, הגעתי למסקנה כי מבחינת נכות רפואית יש לחלק את הנכות הנפשית שווה בשווה בין שלוש התאונות. על אף שהמומחה לא חזר בו מן החלוקה הראשונית שערך, דומה בעיני כי מן ההבהרות דלעיל מתבקשת המסקנה בדבר החלוקה כפי שקבעתי. אציין כי אף אם עמדת המומחה נותרה בעינה, מוסמך בית המשפט לקבוע מסקנות שונות מממצאי המומחה שמינה לעניין שיעור הנכות, לרבות חלוקת הנכות הכוללת בין שלוש התאונות (ע"א 8288/00 קרנית נגד סאמי). הנכות הרפואית - סיכום ביניים הנכות הרפואית מורכבת מ - 30% נכות נפשית, 5% נכות אורתופדית, 5% נכות בתחום הראייה. הנכות הרפואית המשוקללת של התובעת עומדת על 36.825%. נכות רפואית זו מחולקת שווה בשווה בין שלוש התאונות. זה המקום להעיר כי באופן עקרוני צודקות נתבעות 4 ו - 6 בטענתן כי פגיעות התובעת, בתאונות להן הן אחראיות, ארעו ביחס לתובעת שכבר סבלה מנכויות. עם זאת, בשל המורכבות בחלוקת הנכויות הרפואיות על ידי כל המומחים כמתואר לעיל, ובשל אופי הנכות הנפשית, שהיא הנכות העיקרית, מיוחס לכל תאונה שליש מסך הנכות הרפואית, ללא התאמות הנובעות מן התאונות הקודמות. ההשפעה התפקודית של הנכויות בע"א 3049/93 גירוגיסאן נגד רמזי, נקבע: "כשמזכירים "נכות תפקודית" כוונת האמירה תהיה אחת, דהיינו מידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בדרך כלל". כדי לקבוע את ההשפעה התפקודית של הנכויות הרפואיות, יש לבחון את הראיות לצד ממצאי המומחים. עיינתי בתצהירי התובעת, בתצהיר אמה, בן זוגה וחברתה, ושמעתי את עדויות כולם. כל העדים התייחסו לתפקוד האישי, זוגי, משפחתי וחברתי של התובעת. מתצהירי התובעת ומעדותה עלה כי מאז התאונה הראשונה חל בהדרגה שינוי קיצוני לרעה בבריאותה וביכולתה לתפקד בחיי היום-יום. התובעת איבדה כל רצון ויכולת ללמוד וחרף ניסיונות רבים להיחלץ מהמשבר שפקדה לא הצליחה לחזור לעצמה עד עצם היום הזה. התובעת ציינה כי מאז התאונות וכתוצאה מהן סובלת באופן קבוע מכאבים ומהגבלה בצוואר, מקשיים במיקוד וחדות הראייה, מבעיות שמיעה וסחרחורות ובעיקר מהידרדרות נפשית קשה, ומתשישות פיזית, המלווה ברגישות רבה לרעש, ליקויי זיכרון וריכוז, כאבי ראש חזקים. אלה מגבילים אותה בכל תחום בחייה. היא תיארה את העצבנות וחוסר השקט, את הקושי להירדם ואת השיבוש וההיפוך במעגל השינה וההתעוררות. התובעת נחקרה ארוכות על ידי הנתבעות, והייתה לבית המשפט שהות להתרשם ממנה. יצויין כי חוסר האנרגיה, העצבות, ותחושת חוסר התוחלת והתקווה, ניכרו היטב במהלך עדותה. בניגוד לנטען על ידי הנתבעות, התרשמתי כי התובעת חלקה עם בית המשפט את חוויותיה ותחושותיה הסובייקטיביות, ולא התרשמתי כי היה ניסיון הסתרה של נתונים כפי שנטען. עדות התובעת הייתה מעוררת אמון כשלעצמה, וקיבלה חיזוק ממשי מעדויות אמה ובן זוגה, וכן מההבהרות שניתנו ביחס למשמעות העדות על ידי המומחה לתחום הנפשי. כפי שהובהר לעיל, לא התרשמתי כי התובעת איננה מהימנה, והתרשמותי היא כי ביטאה באופן סובייקטיבי את תחושותיה, כשתיאור סובייקטיבי זה מבטא את הקשיים בעוצמה גבוהה מן המציאות. לא מצאתי גם באותן תשובות אליהן הפנו הנתבעות בסיכומיהן, בהן יש לכאורה אי התאמות, משום תשובות בנושאים שבליבת התיק, ולא נוכחתי כי יש באי ההתאמות כדי לפגום באופן ניכר בעדות התובעת. אמה של התובעת עמדה אף היא על מצב התובעת בעקבות התאונות. האם תיארה את הסימפטומים בעקבות התאונה הראשונה, ובעיקר כאבי ראש, עייפות, בחילות, ירידה בולטת ביכולת הלימוד שלה שהחלה כעבור תקופה, ונזק נפשי שהביא לטיפול נפשי תמיכתי ותרופתי. האם ציינה כי התאונה השנייה השפיעה רע מאד על התובעת. ניטלו ממנה היוזמה, החיוניות והביטחון העצמי שאפיינו אותה, והיא הפכה לבחורה עצבנית חסרת סבלנות ובמיוחד רגישה לרעש באופן קיצוני. העדה הוסיפה וסיפרה כי התובעת מצויה בדיכאון, וההפרעות בשינה הובילו אף לחלומות רעים. האם התייחסה לכך שבתאריך 11.2.05 התובעת ניסתה להתאבד. לקראת סוף שנת 2005 ובמהלך שנת 2006, ארעו התקפי דיכאון מלווים בהתקפי בכי היסטריים, שינה טרופה וחלומות רעים ומפחידים, היפוך יום - לילה, עייפות קשה ופחד מנהיגה. כמו כן נעשה ניסיון אובדני נוסף. במהלך עדות האם ניתן היה להתרשם מהסבל העז שחווה האם, הדאגה והחרדה לגורל התובעת. גם בעניין האם התרשמתי כי מדובר בעדות המשקפת את חוויותיה של האם, ואם היה בה תיאור עוצמתי של הקשיים, נבע תיאור זה מהחוויה המורכבת עימה נאלצת האם להתמודד. גם בהקשרה לא מצאתי בסתירות ובאי ההתאמות הנטענות כדי לכרסם במשקל הדברים, הן משום שאין מדובר להשקפתי בנושאים שבלב העדות, והן משום שלגבי חלק מן הטענות (לדוגמא הדיווח לרופא על הניסיון האובדני השני) קיימים הסברים ואין סתירות או תמיהות כפי שנטען. בנוסף העיד בן הזוג, שהקשר בינו לבין התובעת נרקם לאחר שלוש התאונות. הוא ציין את הקושי הנובע ממגבלותיה ומבעיות הזיכרון מהן סובלת, את סדר היום ההפוך המכביד מאד על כל סדרי החיים, ומוסיף לבעיות נפשיות. הוא התייחס לקושי בהתארגנות וקבלת החלטות, להיעדר סדר יום קבוע ומתוכנן, לדחיות החוזרות ונשנות בביצוע כל מטלה, כאשר כל דבר פעוט נראה לה כפרויקט מכביד. הוא אף סיפר כי התובעת חסרת יוזמה, איננה עובדת, איננה לומדת ואינה עוזרת בעבודות הבית, אינה שומרת על קשר ביוזמתה עם חברים שלי ומגלה חסר רצון להיפגש עמם ומשדרת תחושה שהם מכבידים עליה. העד התייחס למצבי רוח המשתנים במהירות בין רגיעה תוקפנות ודיכאון, כשקשה לצפות את התנהגות שלה. עדות בן הזוג פתחה צוהר אל מצבה, אורח חייה ואופן התנהגותה של התובעת בחיי היום יום, בהיבטים החברתיים וביחסים הזוגיים. אשר לפגיעה התעסוקתית בתובעת, בחנתי את המפורט בתצהיריה של התובעת, לגבי ניסיונות השתלבות תעסוקתית שלא צלחו, וכן את דברי המומחה בחוות הדעת ובעיקר בעדותו, ואת המתואר על ידי יתר העדים בהקשר זה. על סמך מכלול הראיות הגעתי למסקנה כי בהתאמה להתרשמות המומחה נפגעו יכולת העבודה וכושר ההשתכרות של התובעת באופן ניכר, והיא כשירה לעבודה בהיקף של כ - 4 שעות, לא בשעות הבוקר ובהכשרה וליווי מתאימים. בשילוב שבין הנכות הנפשית ופגיעותיה בכישורי הלימוד והתעסוקה, כמו מגבלותיה ביחס לשעות העבודה ולמשכה וקשייה להתמיד, שהם כולם תולדה של שלוש התאונות, ביחד עם הפגיעות הזעירות בתחום האורתופדי ובתחום מיקוד הראיה, שהשפעתן התפקודית דומה לשיעור הנכות הרפואית, עומד כושר העבודה של התובעת כיום על קצת פחות ממחצית כושרו של צעיר בריא. מבחינת תפקוד במטלות הבית ובתא המשפחתי והחברתי, פגיעת הנכויות מהן היא סובלת קלה יותר. לתובעת אין מגבלות פיזיות המונעות ממנה את ביצוע מטלות הבית, והמגבלות הן בעיקר בתחום היוזמה והרצייה. לאחר בחינת כל הראיות, לרבות התייחסות המומחה לתחום הנפשי להיבט זה, הגעתי למסקנה כי עיקר הקושי בניהול משק הבית, ובקיום חיי משפחה עתיד להתבטא בתקופות ההריון, הלידה וההורות לילדים בגילאים צעירים. לאורך תקופה זו, תזדקק התובעת לעזרה מיוחדת הן בהחזקת משק הבית והן בטיפול וגידול הילדים. חלוקת הנכות התפקודית בין שלוש התאונות כפי שצויין לעיל מבחינת נכות רפואית, הגעתי למסקנה כי הנכויות הרפואיות מחולקות שווה בשווה בין שלוש התאונות. אלא שבכך לא סגי, ונדרשת גם קביעה של ההשפעה של כל אחת מהתאונות על תפקוד התובעת. לאחר שבחנתי את הנתונים שפורטו לעיל, ובעיקר לקחתי בחשבון את תוצאות התאונה הראשונה, אך גם את מגמת השיפור והשיקום עובר לתאונה השנייה, את הופעת ההפרעות הקשות של פוביות, הפרעת שינה רק לאחר התאונה השנייה, ואת ביצוע הניסיון האובדני הראשון באותו שלב, ואת העובדה שהתאונה השלישית לא גרמה לתופעות חדשות אך קיבעה את התופעות הקיימות, וכן את העובדה שהתאונות השנייה והשלישית ארעו למי שכבר נפגעה וסבלה מנכות, הגעתי למסקנה כי מבחינת ההשפעה התפקודית של כל תאונה על התובעת, יש לייחס לכל תאונה השפעה שווה. הנזקים הפסד שכר התובעת בת 25.5 במועד מתן פסק הדין. התובעת אמורה הייתה להשתחרר מהצבא בינואר 2007, כך שממועד שחרורה חלפו חמש שנים וחמישה חודשים (65 חודשים). במהלך תקופה זו לא השתכרה התובעת כלל. על סמך גילה הצעיר וניסיון החיים, יש להניח כי בתקופה האמורה, אלמלא הפגיעות, הייתה התובעת עובדת בעבודות מזדמנות או מצויה בשלבים תחיליים של ביסוס קריירה. לפיכך, אני אומדת את שכרה לעבר בכ - 5,000 ₪ נטו לחודש. לאור קביעתי כי כושר עבודתה עומד על מעט פחות ממחצית כושר העבודה המלא, ובלוקחי בחשבון את התייחסויות המומחה לפעולות ההשמה התעסוקתית מצד אחד, ואת הראיות המועטות בהקשר זה מצד התובעת, אני אומדת את הפסד שכרה של התובעת באופן גלובלי לעבר בסכום כולל של 175,000 ₪. למען הסר ספק סכום זה מגלם הצמדה וריבית. סכום זה מתחלק בין הנתבעות בחלקים שווים. דמי מחיה בעת תקופת השירות הצבאי ב"כ התובעת העלה לראשונה בסיכומים עתירה לפיצוי בגין הפסד טובות הנאה מצה"ל. עתירה זו לא נזכרה בכתב התביעה, למרות שכתב התביעה הוגש בשנת 2006 לאחר המועד בו הייתה התובעת אמורה להתגייס. שקלתי אם מדובר בהרחבת חזית אסורה. בסופו של דבר הגעתי למסקנה כי לאור העובדה שהתובעת עתרה בכתב התביעה לפיצוי משמעותי בגין הפסד שכר לעבר, והתביעה הוגשה בשלב שבו הפסדי השכר היחידים קשורים לנשיאה בדמי מחיה בעת שנת השירות הצבאי הראשונה, הרי שהטענה משתמעת בכתב התביעה. לגופו של עניין, התובעת הייתה אמורה להתגייס לאחר התאונות הראשונה והשנייה ולפני השלישית. לבית המשפט הוצג נספח ב' 28 בנוסף ציין המומחה כי התובעת לא הייתה במצב כשירות המאפשר את גיוסה לצבא. נתונים אלה יש בהם כדי לאושש במידה הנדרשת את טענת התובעת כי בעקבות התאונות הראשונה והשנייה לא גוייסה לצה"ל. לעניין הפסדי התובעת בתקופה זו, בהתאם להלכה הפסוקה יש לפצות את התובעת בגין ההפסד הנובע מן הצורך לשאת באופן אישי בהוצאות המחייה - דיור, מזון וביגוד, בהן היה הצבא נושא אילו הייתה משרתת שירות צבאי. ודוק, אמנם נקבעה בפסיקה נוסחא כללית בדבר הפסד של 70% מהשכר הממוצע במשק, אך נוסחא זו חלה על מי שאיבד את מלוא כושר השתכרותו (ע"א 6720/99 פרפרה נגד גולדו). לעומת זאת מקום שמדובר באובדן כושר השתכרות חלקי בלבד, יש לפצות את התובעת בהפרש שבין הפסד הוצאות המחייה לבין שכרה הצפוי של התובעת בהתאם לנכותה התפקודית באותה עת (ע"א 1643/01 לוי נגד גברי). במשך 24 חודשי השירות הצבאי הייתה התובעת אמורה לקבל 70% מהשכר הממוצע במשק בקיזוז שכרה הצפוי בהתאם לכושר השתכרותה באותה עת. אני אומדת את הפסדיה באופן גלובלי בסך של 20,000 ₪. למען הסר ספק סכום זה מגלם בתוכו הצמדה וריבית. סכום זה מתחלק בין נתבעות 2 ו - 4 בחלקים שווים. אובדן כושר השתכרות שלוש הפגיעות ארעו בין גיל 17.5 ל - 18.5, כשהתובעת קטינה או צעירה שטרם גיבשה מסלול תעסוקתי כלשהו. הלכת אבו חנא (ע"א 10064/02) חלה בעניינה של התובעת, ואינני מקבלת את טענות הנתבעות כי בשל העובדה שלא התכוונה לעשות בגרות במתמטיקה בתקופת הלימודים בתיכון, או בשל מי מציוניה, או בשל התייחסותה הכללית והלקונית לתופעות של קשיי ריכוז או קשב טרם התאונות, הונחה תשתית ראייתית מוצקה וקונקרטית המצדיקה מסקנה כי יש מקום לסטות מההלכה הכללית ולהפחית מבסיס שכרה. אציין בהקשר זה כי התרשמות המומחה, בין היתר על יסוד מבדקים שעברה התובעת, העלתה כי מדובר בצעירה אינטליגנטית, וכך התרשמתי אף אני למשמע עדותה. בתי המשפט חזרו ושנו כי: "הסטייה מן הנתון הזה [שכר ממוצע במשק - ל.מ.י.] צריכה להישען על אינדיקציות כבדות משקל המלמדות כי הקטין בחר בדרך מסוימת והתכוון גם להתמיד בה. ודוק: מדובר על בחירה אישית פוזיטיבית של הקטין, שיש לה ביטוי במציאות, בניגוד לייחוס תיאורטי של בחירה בדרך חיים פוטנציאלית. הצלחה בלימודים בבית הספר, דרך למשל, אינה מגדירה סיפור חיים מסוים, ואינה משקפת בחירה אינדיבידואלית של הקטין בדרך מסוימת" (ע"א 9980/06 עזבון המנוח אטינגר נגד עירית ירושלים, ע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נגד פפו). דברים אלה נכונים לשני כיווני הסטיה האפשריים, מעל לשכר הממוצע במשק ומתחתיו. לפיכך, בהעדר אינדיקציות כבדות משקל, יעשה החישוב לעתיד בהתאם לשכר הממוצע במשק. בהתאם לנתונים שהוצגו עומד השכר הממוצע במשק נטו על סך של 8,571 ₪ ברוטו ו - 8,170 ₪ נטו. כפי שצויין לעיל, התובעת זכאית לפיצוי חודשי שערכו מעט מעל למחצית בסיס השכר, בהתאמה לפגיעה בכושר השתכרותה. אני אומדת את הפגיעה החודשית, לפיכך ב - 4,250 ₪ לחודש. ב"כ התובעת עתר לפצות את התובעת עבור 41 שנות עבודה. סך הפיצוי בגין אובדן כושר עבודה עומד על 1,202,000 ₪ במעוגל. הנתבעות ישאו בסכום זה בחלקים שווים. הפסד זכויות סוציאליות אין מחלוקת בין הצדדים ביחס לכך שהמרכיב של זכויות סוציאליות מהווה חלק ממרכיבי הפיצוי, בפרט לאחר כניסתו לתוקף בינואר 2008 של צו הרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק לפי חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז - 1957 (להלן: "צו ההרחבה"). בע"א 9079/04 אלון נגד לאופר עמד בית המשפט על דרך החישוב של ראש נזק זה, בהבהירו: "לחישוב הפיצוי לפי ראש נזק זה, יש להעמיד, זה מול זה, את הסכומים שנגרעו מן הנפגע כתוצאה מן התאונה לעומת הסכומים שהוצאתם נחסכה ממנו. בצד הזכות עומדים ההפסדים בגין ההפרש בין הפנסיה שהייתה אמורה להשתלם לנפגע מיום פרישתו מן העבודה (בהגיעו לגיל 67) ועד לתום תוחלת חייו, על פי נתונים סטטיסטיים מקובלים, לבין סכומי הפנסיה שישתלמו לו בפועל בשל התאונה. בצד החיוב, יעמוד "מחיר" צבירת הפנסיה שנחסך מן הנפגע בתקופה שראשיתה ביום התאונה, וסופה ביום שהיה צפוי לפרוש אלמלא התאונה. גורם זה, הכולל סכומים שנחסכו בעבר וסכומים שיחסכו בעתיד, מבטא את הסכום שנחסך מן התובע בתשלומים שהיה משלם לרכישת זכויות הפנסיה אלמלא התאונה. " בית המשפט באותו עניין הבהיר כי במקרים שבהם הראיות לא מאפשרות לערוך חישוב מדויק - כדוגמת מקרים בהם הנפגעים הם קטינים - ניתן לקבוע את הפיצוי לפי הערכה, או בסכום גלובאלי. אשר לתביעת התובעת להפסד זכויות סוציאליות, יצויין כי התובעת לא הביאה כל ראיות שהן, והיא נסמכת בעתירתה על צו ההרחבה שעניינו בעיקר קביעת זכויות פנסיוניות. צו ההרחבה מורה על אחוז ההפרשה בו מחוייב המעביד, אחוז שגדל משנת 2008 ועד שנת 2012 מ - 1.66% ל - 8.35%, והוא עומד על 10% משנת 2013. בנוסף מורה צו ההרחבה על חובת הפרשה על ידי העובד, שאף היא מדורגת בהתאמה ומגיעה עד 5% בשנת 2013. כאמור, לצד הזכות לפיצוי בגין סכומים שלא יתקבלו בעתיד, קיימת חובת הניכוי בגין הפרשות עובד, שניכויין לא שוקלל בקביעת שכר הבסיס של התובעת. בנוסף, כמובן, יש לזכור כי תשלומי הפנסיה עתידים להשתלם רק עם צאתה של התובעת לגמלאות בגיל 67 בעוד כ- 41 שנים. בהתחשב בכל האמור לעיל, בגילה של התובעת וביתר הנתונים אני אומדת את נזקי התובעת בגין הפסד זכויות סוציאליות לעבר ולעתיד בסך כולל של 70,000 ₪. למען הסר ספק סכום זה מגלם הצמדה וריבית ביחס לעבר. הנתבעות ישאו בסכום זה בחלקים שווים. הוצאות נסיעה ב"כ התובעת עותר לפצות את התובעת בגין הוצאות נסיעה בשני היבטים: האחד, בשל הוצאות נסיעה שיש לתובעת לצורך הגעה לטיפולים, ביקורות רפואיות וכיוצ"ב, השני, בגין חוסר יכולתה לעשות שימוש באוטובוסים והצורך להסיעה. אשר להיבט הראשון, כעולה מן התיעוד הרפואי ומן הראיות נזקקה התובעת לעשרות רבות של טיפולים רפואיים בשנה בעקבות התאונות. יצויין כי תכיפות הטיפולים אינה קבועה, וכי מאז סיום הטיפול הפסיכולוגי האינטנסיבי בשנת 2009, פחתה באופן ניכר תכיפות הטיפולים והבדיקות. התובעת צירפה בנספח יא' קבלות בסך כולל של כ - 1,400 ₪. סבירה בעיני הטענה כי היו טיפולים ובדיקות רבים נוספים שאליהם הובאה התובעת ברכב הפרטי של הוריה מבלי שניתן להביא לכך אסמכתא. אשר להיבט השני, נטען כי הורי התובעת הסיעו אותה ממקום למקום, כעולה מהתצהירים והעדויות. לאחר שבחנתי את הראיות ושמעתי את הבהרות המומחה לתחום הנפשי מקובל עליי כי במסגרת ההפרעות הנפשיות מהן היא סובלת, יש לתובעת קושי ממשי לעשות שימוש באוטובוסים. לעומת זאת, מדבריה ומדברי אמה, ואף מהתייחסות המומחה בנדון, עולה כי לתובעת רישיון נהיגה והיא נוהגת היטב. משכך, להשקפתי הפיצוי בהיבט של הסעות צריך להיות תחום. הוצאות נסיעה בעבר מדובר בנזק מיוחד שיש חובה להוכיחו בראיות. בכתב התביעה שהוגש למעלה משנתיים וחצי לאחר התאונה הראשונה ולמעלה מחצי שנה לאחר התאונה השלישית, תבעה התובעת בגין הוצאות נסיעה עד לאותו מועד סך כולל של 2,500 ₪. לא ניתן כל הסבר מצד התובעת מדוע בזמן אמת הוערכו עלויות הנסיעות בתקופות הסמוכות לתאונות, תקופות בהן היה טיפול אינטנסיבי בתובעת, בסכום של כ - 1,000 ₪ לשנה, ואילו בהמשך חל שינוי באומדנים כלפי מעלה. יצויין כי בתצהיר משנת 2010 נאמדו ההוצאות בסך של 2,000 ₪ לשנה, ובסיכומים התבקש סכום של 4,800 ₪ לשנה. לצד הערה זו אני לוקחת בחשבון את התקופות בהן היו טיפולים אינטנסיביים יותר כעולה מהראיות. כעולה מן המקובץ, לתקופה שתחילתה באוגוסט 2003 ועד למועד פסק הדין, אני אומדת את הוצאות הנסיעה בסכום גלובלי של 12,000 ₪. למען הסר ספק סכום זה מגלם הצמדה וריבית. הנתבעות ישאו בסכום בחלקים שווים. הוצאות נסיעה בעתיד על יסוד המפורט והנטען בכתב התביעה, ביחד עם הקבלות שהוצגו, וביחד עם הצפי לטיפולים, בדיקות והסעות בעתיד, אני אומדת באופן גלובלי את הוצאות הנסיעה השונות בהתחשב בתוחלת החיים של 56 שנים לה טענה התובעת, בסכום כולל של 40,000 ₪. הנתבעות ישאו בסכום זה בחלקים שווים. הוצאות רפואיות תרופות מעדות המומחה לתחום הנפשי, ביחד עם התיעוד הרפואי, וביחד עם עדויות התובעת וראיותיה, עולה כי התובעת מטופלת דרך קבע בשורה של תרופות פסיכיאטריות, שהרכבן ומינונן משתנים מעת לעת בהתאם לצרכיה. המומחה בחן את רשימת התרופות, וציין כי מדובר בתרכובת מתאימה לצרכיה של התובעת. התובעת צירפה קבלות בגין תשלום עבור תרופות פסיכיאטריות החל מחודש דצמבר 2004 ואילך. סך הקבלות עומד על 22,661 ₪. בהתייחס להוצאות התובעת בגין טיפול תרופתי יש להבחין בין שתי תקופות: התקופה שמסתיימת ב - 31.12.09 והתקופה שמתחילה ביום 1.1.10. החל מיום 1.1.10 עם העברת האחריות לטיפול בנפגעי תאונות דרכים לקופות החולים במסגרת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 - 2010), זכאית התובעת למימון מלא של כל התרופות הפסיכיאטריות שבסל הבריאות, לרבות מרכיב ההשתתפות העצמית המוחזר לנפגע תאונת דרכים, כעולה מעדות מר ניב מטעם מכבי, וזאת בהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד - 1994. עיון באסופת הקבלות שהגישה התובעת מעלה כי התובעת עשתה שימוש בתרופות שלא היו בסל הבריאות, והיא נאלצה לממן אותן מכספיה הפרטיים. התרופות שמחוץ לסל נרכשו על ידי התובעת בהתאם להנחייה ולמרשם של הגורמים האמונים על טיפולה, ובשל מורכבות מצבה, אני סבורה כי אם אותם גורמים טיפוליים, לרבות מטעם השירות הציבורי, סברו כי התובעת זקוקה לתרופה מסויימת לפרק זמן, יש לאפשר את השימוש בתרופה ככל שמדובר בעלויות סבירות ובפרקי זמן תחומים, ולמטרה זו יש הצדקה לחייב את הנתבעות להקצות כספים. בתקופה שלאחר כניסת חוק ההתייעלות קיימות קבלות בגין השתתפות עצמית. ב"כ התובעת הצהיר כי יפעל להשבת הסכומים ששולמו על ידי התובעת בגין השתתפות עצמית ואמורים להיות מוחזרים לה מאת קופת החולים. מובן שבמצב דברים זה אין הצדקה לחייב את הנתבעות בפיצוי בגין סכומים אלה. לאור המפורט סך כל ההוצאות בגין תרופות לעבר, המזכות את התובעת בפיצוי עומד באומדן על 15,000 ₪. למען הסר ספק סכום זה מגלם הצמדה וריבית. הנתבעות ישאו בסכום זה בחלקים שווים. תרופות לעתיד עיקר הטיפול התרופתי בתובעת נעשה באמצעות תרופות הנכללות בסל הבריאות בהן נושאת קופת החולים באופן מלא. עם זאת, לאור העובדה שמעת לעת תרופות פסיכיאטריות שונות יוצאות מסל הבריאות והתובעת עשויה להזדקק להן, ובהמשך לאמור לעיל, ולקביעת המומחה כי שילוב התרופות הניתן לתובעת תואם את מצבה, וכי מצבה המורכב מחייב התאמות ושינויים מעת לעת, אני פוסקת לתובעת סכום גלובלי לצורך רכישת תרופות מחוץ לסל הבריאות בסך של 25,000 ₪. הנתבעות ישאו בסכום זה בחלקים שווים. טיפולים פסיכיאטרים פרטיים לשם מעקב אחר מצבה הנפשי ולשם קבלת מרשמי התרופות נפגשת התובעת באופן קבוע עם פסיכיאטר. בהתאם להוראות החוק וכעולה מן העדויות שנשמעו לפניי, זכאי מטופל למספר לא מוגבל של ביקורים אצל פסיכיאטר מטעם קופת החולים, לשם מעקב אחר מצבו ומתן מרשמים. ודוק, אמנם ייתכן מצב שבו פסיכיאטר מעניק גם טיפול בשיחה, אלא שאז הוא אינו עושה זאת בכובעו כפסיכיאטר. מתן שירותי התייעצות אבחון וטיפול פסיכיאטרי משמעם, אם כך, אבחון, מעקב וטיפול תרופתי וכן הפנייה לגורם אחר לשם טיפול בשיחה. לתכלית של מעקב וטיפול, כאמור, אין כל צורך בשירותיו של פסיכיאטר פרטי, והשירות הציבורי נותן מענה הולם ומלא. טיפולים פסיכיאטרים לעבר אשר להוצאות שהיו לתובעת בעבר בגין טיפול פסיכיאטרי, התובעת צירפה קבלות בסך כ - 3,000 ₪ (חלק מנספח יב'). לא הובהרו דים הטעמים והנסיבות שבעטיים היה צורך בפניה לפסיכיאטרים פרטיים, ובהעדר הנמקה למהלך זה מקובלת עליי טענת הנתבעות כי על התובעת היה מוטל להקטין את נזקיה באמצעות פנייה לפסיכיאטרים בשירות הציבורי, אשר כפי שהובהר אינם אלא פסיכיאטרים פרטיים מן השורה הראשונה המעניקים את שירותיהם כעצמאים לקופות החולים. טיפולים פסיכיאטרים לעתיד אשר להוצאות בעתיד עבור פסיכיאטר פרטי, אין צורך כאמור בטיפול שוטף אצל גורם פרטי. לטענת ב"כ התובעת זקוקה התובעת לשירותי פסיכיאטר פרטי שישמש עבורה קו חם, זמין בכל עת, כדי להקטין למינימום את הסיכון לניסיונות אובדניים. ב"כ הנתבעות חולקים על עצם הצורך. בחנתי את עברה והתנהלותה של התובעת, כעולה מן המתואר על ידה ועל ידי אמה ומן התיעוד הרפואי, הבאתי בחשבון את התרשמותו המקצועית של המומחה לתחום הנפשי, ואת העובדה שבעברה של התובעת לפחות שני ניסיונות אובדניים ואשפוז אחד. בסופו של דבר הגעתי למסקנה כי יש מקום למתן מענה לצרכיה של התובעת, באמצעות הבטחת זמינות גבוהה של גורם טיפולי מוסמך בתחום הנפשי, שיוכל ליתן תמיכה מיידית בשיחה, לבצע מעקב שוטף, ולהפנות את התובעת לטיפול תרופתי או לאשפוז דחופים במידת הצורך במחלקות לבריאות הנפש ובמוסדות בריאות הנפש המתאימים. אין צורך בכך שטיפול זה יוענק לתובעת על ידי פסיכיאטר, והגורם המתאים יותר למתכונת של 'קו חם' במידת הצורך הוא פסיכותרפיסט המלווה את התובעת ומודע לקשייה. לאור האמור, אני דוחה את העתירה לפיצוי עבור טיפול פסיכיאטרי לעתיד. טיפולים פסיכותרפיים מסקנה זו מובילה אותי לסוגיית הטיפולים הפסיכולוגיים. בהתאם לחוק ולאופן יישומו על ידי קופת החולים, מספר הטיפולים הפסיכותרפיים המקסימלי שזכאי להם מטופל נפגע תאונת דרכים מאת קופת החולים עומד על 30 טיפולים. מן העדויות הובהר כי יתכן שניתן במסגרת ועדת חריגים לקבל אישור נוסף, אך בכל מקרה מדובר במספר תחום של טיפולים. יצויין כי הטיפולים עצמם מבוצעים על ידי פסיכולוגים או עובדים סוציאליים עצמאים, המעניקים את שירותיהם למבוטחי קופת החולים, במקביל לקבלת מטופלים פרטיים, והביקוש לטיפולים עולה על ההיצע. בניגוד לראיות שהובאו לגבי צמצום זמן ההמתנה במרכזי בריאות הנפש למקרים בעלי דחיפות, לא הובאו כל ראיות לכך שניתן לספק לתובעת שירותי טיפול פסיכותרפי על ידי מטפל ברמה גבוהה במסגרת השירות הציבורי ובדחיפות גבוהה, וזמינות משתנה בהתאם לצורך. טיפולים פסיכותרפיים לעבר בעברה של התובעת הומלץ לה בשנת 2006 לבצע טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי וממושך, כשבהתאם להמלצת ד"ר פולאקוביץ, טיפול ממין זה יכול להתבצע רק במסגרת שירותי הרפואה הפרטיים. התובעת לא טופלה עקב עלויות הטיפול הפרטי וסירוב קופת החולים לשאת בעלויות. בחוות הדעת מיום 12.9.07 העניק המומחה לתחום הנפשי לתובעת נכות זמנית, והורה על ביצוע טיפול פסיכותרפי אינטנסיבי בתדירות של פעמיים בשבוע במשך שנה. פניה לנתבעות למימון העלויות לא נענתה. התובעת אכן עברה טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי בהתאם להמלצה אצל הפסיכותרפיסטית בתיה שטרן בעלות כוללת של כ - 25,000 ₪. כמו כן טופלה התובעת אצל הפסיכולוג עמית בעלות כוללת של כ - 3,000 ₪. לבית המשפט הוצגו אסמכתאות לביצוע הטיפולים. מאז ראשית 2009 ועד למועד פסק הדין לא נעזרה התובעת בטיפול פסיכותרפי שהוא במשך תקופה של כשלוש וחצי שנים. לאור העובדה שהטיפולים נערכו בהתאם להמלצת מומחה בית המשפט, המלצה שהובאה לידיעת הצדדים ובית המשפט בזמן אמת, אני מכירה במלוא הסכום. סכום זה כשהוא נושא הצמדה וריבית מאמצע התקופה עומד על 33,000₪ במעוגל. הנתבעות ישאו בסכום זה בחלקים שווים. טיפולים פסיכותרפיים לעתיד מן המתואר לעיל, עולה כי התובעת מחמת מצבה נזקקת לשיחות טיפוליות, אלא שאין מדובר בצורך קבוע אלא בצורך משתנה במהלך השנים. בהתחשב בכמות הטיפולים שעברה התובעת עד למועד פסק הדין במשך למעלה משמונה שנים, ובהתחשב בכל שנאמר לעיל ביחס לצורך בזמינות גורם טיפולי למצבי משבר, אני סבורה כי יש לפצות את התובעת בסכום גלובלי לצורך תמיכה נפשית שוטפת בעיתות הצורך, ותמיכה מיידית בעיתות משבר. המומחה מנה ארועים שונים, כגון משבר בזוגיות, משבר בתעסוקה, הריונות, לידות הורות ועוד, כטריגרים למצבי משבר, ויש להניח כי חלק מהציפיות יתגשמו וחלקן לא וכי עלולים להיווצר טריגרים נוספים אחרים. לאור האמור, אינני סבורה כי יש מקום לפיצוי לפי תחשיב של טיפול שבועי כפי שטוען לו ב"כ התובעת, ואף לא לכל תחשיב אחר שיש בו תדירות מובנית קבועה. מנגד, לא מקובלת עליי עמדת הנתבעות כי אין לפצות את התובעת בכל סכום, ויש להפנותה לשירותים הציבוריים ולקופת חולים בעת הצורך. גם לאחר ששמעתי את שני העדים ממשרד הבריאות ומקופת חולים, לא נוכחתי כי השירות הציבורי או קופת החולים ערוכים בכל שיטה או דרך לספק לתובעת את הטיפול הדרוש לה, את התמיכה הנפשית השוטפת מעת לעת, והליווי והעזרה הראשונה המיידית בעיתות משבר. השירות הציבורי אינו מתאים לא מבחינת הזמינות, לא מבחינת משך הטיפול ולא מבחינת אפשרות התמיכה בזמני משבר. ב"כ נתבעת 4 הפנה לפסיקת ביהמ"ש מחוזי בחיפה בת.א. (חי') 618/07, וכן לפסה"ד בת.א. 508/07 אף הוא בביהמ"ש מחוזי בחיפה, אלא שבשונה מאותם מקרים, בתביעה שלפניי הובאו ראיות בכל הנוגע לאי ההתאמה של הטיפולים הציבוריים לצרכיה הייחודיים של התובעת. מאותו טעם אין גם בהלכות הכלליות בדבר חובת הקטנת הנזק והסתפקות בהולם ובסביר ולא בטיפול המיטבי, כדי להשליך על התביעה שלפניי. לאור האמור לעיל,ובהתחשב בתוחלת חייה, אני פוסקת לתובעת למטרות אלה סכום גלובלי של 120,000 ₪. הנתבעות ישאו בסכום זה בחלקים שווים. עזרת צד ג' ב"כ התובעת עותר לפסיקת פיצוי עבור השגחה קבועה ומתמדת לכל שנות חיי התובעת. לא מצאתי בעדויות התובעת ובני משפחתה ובקביעות המומחה נתונים שיש בהם כדי להצדיק פיצוי כמבוקש. לאחר בחינת הראיות, שמיעת התובעת, אמה ובן זוגה, ובחינת ממצאי המומחה לתחום הנפשי, הגעתי למסקנה כי יש מקום לפסוק פיצוי לתובעת עבור עזרת צד ג' בשני היבטים. היבט אחד, עניינו סיוע קבוע שתדרש לו התובעת באחזקת משק בית מרגע שתעזוב את בית הוריה ותדרש לנהל משק בית עצמאי. לאור הראיות ובהתחשב בכך שאין לתובעת מגבלות פיזיות המונעות ממנה את ביצוע המטלות, אלא קשיים נפשיים כמפורט לעיל, הגעתי למסקנה כי עלות העזרה במשק הבית לה תזדקק התובעת באופן קבוע בשל נכותה, בהתחשב בתעריפים שפורטו בחווה"ד מטעם מר הריס ובצרכי התובעת עומדת על 1,500 ₪ לחודש. כאמור, עזרה זו נדרשת עם עזיבת התובעת את בית הוריה, ארוע שקיימת סבירות גבוהה יחסית שיקרה בקרוב לאור גילה ומערכת היחסים הזוגית. ביחס לעבר, התובעת מתגוררת בבית ההורים, ולא נדרשה לנהל משק בית עצמאי. איני רואה בעובדה שהתובעת מתגוררת אצל הוריה, ובטיפול הוריה במשק הבית, כנתונים המצדיקים פיצוי. ביחס לעתיד, עומד הפיצוי על 1,500 ₪ לחודש לתוחלת חייה (למעט ביחס ל - 15 שנים בהן תקבל פיצוי בגין תקופת ההורות לילדים צעירים כמפורט להלן). בחישוב גובה הנזק יש לקחת בחשבון את העובדה שמרבית הפיצוי משתלמת עבור תקופה עתידית שתחל בעוד 20 שנה. בסך הכל עומד סכום הפיצוי לתקופה של 5 השנים הקרובות, וכן ל - 36 שנים שבתום תקופת ההורות לילדים צעירים, על סכום של 300,000 ₪ במעוגל. ההיבט השני עניינו בתקופות ההריון, הלידה ובתקופת ההורות לילדים צעירים (מתוך הנחה שהתובעת אכן תקים משפחה ותלד ילדים). באומדן גס אני מעריכה שתקופה זו נפרשת על פני כ - 15 שנים, וכי תחילתה בעוד כ - 5 שנים. בתקופה זו תזדקק התובעת לעזרה מסיבית יותר קבועה בטיפול בילדים ובקיום מטלות האימהות וההורות. אני מעריכה שהתובעת תזדקק בשל נכותה מהתאונות למטפלת בהיקף משתנה בעלות חודשית ממוצעת של 3,000 ש"ח. סך הפיצוי בגין תקופת ההורות עומד על 375,000 ₪ במעוגל. כמובן שלמרכיב פיצוי זה אין כל רלבנטיות לתקופת העבר. סך הפיצוי לעתיד עומד על 675,000 ש"ח. הנתבעות ישאו בסכום זה בחלקים שווים. ב"כ התובעת עתר גם לפיצוי בגין שכר ראוי להורים. מדובר בהרחבת חזית אסורה, והחלטה בנדון ניתנה כבר בעת חקירת המומחה. מעבר לכך, ההורים אינם תובעים בתביעה, ואין להם מעמד, ולא נוכחתי כי מתקיימים תנאים המצדיקים פיצוי בראש נזק זה. כאב וסבל הפיצוי בגין כאב וסבל בו חבה נתבעת 2 עומד על 29,000 ₪ במעוגל. הפיצוי בגין כאב וסבל בו חבה נתבעת 4 עומד על 28,000 ₪ במעוגל. הפיצוי בגין כאב וסבל בו חבה נתבעת 6 עומד על 26,000 ₪ במעוגל. טענות הנוגעות לנכות כללית לא מצאתי ממש בטענות בדבר ניכוי נכות כללית או הקפאת סכום מתוך הפיצוי לטובת הנכות הכללית הרעיונית, וזאת בשל צבר של טעמים: ראשית, סך הנכויות הרפואיות של התובעת עומד על פחות מ - 40% המהווים תנאי לנכות כללית (סעיף 208(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995. שנית, כפי שפורט לעיל, לא התרשמתי כי התובעת איבדה 75% מכושר עבודתה, כך שגם חלופה זו אינה מאפשרת לה תביעת נכות כללית. שלישית, מבלי למעט מן האמור, כל תביעה אפשרית של התובעת התיישנה במועד זה (ע"א 1577/97 המוסד לביטוח לאומי נגד עמית), וההלכות בדבר ניכוי רעיוני של תגמולים נועדו למנוע בפועל דרישה כפולה מהמבטח. סוף דבר סך כל נזקי התובעת עומדים על: הפסד שכר לעבר - 175,000 ₪. דמי מחיה בתקופת השירות הצבאי - 20,000 ₪. אובדן כושר השתכרות - 1,202,000 ₪. זכויות סוציאליות - 70,000 ₪. הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד - 52,000 ₪. תרופות לעבר ולעתיד - 40,000 ₪. טיפולים פסיכותרפיים לעבר ולעתיד - 153,000 ₪. עזרת צד ג' - 675,000 ₪. כאב וסבל - 83,000 ₪. כל אחת מהנתבעות תפצה את התובעת בהתאם לסכומי חבותה, כפי שנקבעו לעיל. כן תשלם כל אחת מהנתבעות לתובעת לפי חלקה היחסי החזר הוצאות בהן נשאה בגין אגרה, וחוות דעת (למעט א.א.ג), ושכר טרחה על פי הוראות הדין. הסכומים ישולמו תוך 30 יום ולאחר מכן ישאו הפרשי הצמדה וריבית עד לתשלומם במלואם בפועל. נכות כלליתנכותהפרעות קשב וריכוז