ויזה לעובדת זרה בת זוג של ישראלי העותרים מבקשים בעתירתם, כי אורה למשיב להחיל עליהם את "נוהל הטיפול בהסדר מעמד לבני זוג של אזרחים ישראלים, לרבות בני אותו מין" (להלן: "נוהל ידועים בציבור"), שבסופו תוענק לעותרת תושבות קבע מכוח היותה בת הזוג הידועה בציבור של העותר. העותרת, ילידת 1973, אזרחית הפיליפינים ונושאת דרכון פיליפיני, נישאה בשנת 1997 לאזרח פיליפיני ולהם שני ילדים קטינים. העותרת עודנה נשואה לבעלה מהפיליפינים. העותר הינו גרוש ואב לשני ילדים בגירים. ביום 4.5.03, נכנסה העותרת לראשונה לישראל ברישיון מסוג ב/1, כעובדת זרה בתחום הסיעוד. ביום 21.12.05 יצאה העותרת באשרת אינטר ויזה מישראל לביקור במדינתה, ושבה ביום 31.1.06, על פי אותו רישיון. תוקף אשרתה פג ביום 29.9.08, עת נפטרה מעסיקתה האחרונה, שכן במועד הפטירה אף מוצה מלוא הזמן המוקצב לעותרת על פי חוק, כעובדת זרה. מאז שוהה העותרת בישראל שלא כדין. בכתב העתירה נטען, כי מערכת היחסים בין העותר לבין העותרת החלה עוד בשנת 2006. כן נטען, כי במהלך חודש ספטמבר 2008, עת נפטרה מעסיקתה של העותרת, הציע לה העותר לעבור לגור עמו בבית אמו בעיר רמלה. ביום 25.11.08, כחודשיים לאחר שפג תוקף אשרת שהייתה של העותרת, נחתם בין העותרים הסכם הנושא כותרת "חיים משותפים" (להלן: ההסכם"). ביום 18.12.08 ניתן להסכם זה תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון. יוער כבר עתה, כי מתנאי ההסכם עולה, כי חלה בין העותרים הפרדה הרמטית בענייני רכוש, הן ביחס לרכוש שנצבר טרם החתימה על ההסכם והן ביחס לרכוש שייצבר ויגיע לידי כל אחד מהם לאחר החתימה על ההסכם ובמהלך חייהם המשותפים. כמו כן, הודגש בהסכם, כי הדירה בה מתגוררים העותרים נמצאת בבעלות אמו של העותר וכי העותרת לא תהא בעלת זכות כלשהי בדירה זו, ולא זו בלבד אלא שהעותרת מתחייבת לצאת ולפנות את הדירה באופן מיידי, אם תידרש לעשות כן. ביום 1.3.09, כ-5 חודשים לאחר שפגה אשרת העבודה של העותרת, וכ-3 חודשים לאחר מתן התוקף להסכם הנ"ל, הגיעו העותרים ללשכת מנהל האוכלוסין ברמלה והגישו בקשה לפתיחת תיק איחוד משפחות, מכוח נוהל ידועים בציבור. העותרים הציגו בפני המשיב את ההסכם שנערך ביניהם, וטענו כי מקיימים הם קשר אמיתי וכן של ידועים בציבור. העותרים הציגו מסמכים ותעודות, אשר אומתו בנציגות הפיליפינים בישראל, אולם המשיב דרש כי המסמכים יאושרו על ידי הקונסוליה הישראלית במנילה. על כן, על-פי נהלי המשיב, קיבלה העותרת אשרת תייר מסוג ב/2 למשך 3 חודשים (עד ליום 1.6.09). מכתב העתירה עולה בהקשר זה, כי חל עיכוב באישור המסמכים על ידי הקונסוליה הישראלית בפיליפינים, אשר נבע מאי התאמה שנתגלתה בין תאריך הלידה של העותרת כפי שהוא מופיע בתעודת הנישואין, לבין תאריך הלידה המופיע בתעודת הלידה ובדרכון שלה. בשל העיכוב, בסמוך למועד פקיעת תוקף אשרת השהייה, פנו העותרים למשיב בבקשה להארכת רישיון השהייה של העותרת לתקופה של 3 חודשים נוספים. במעמד זה חתמו העותרים על התחייבות כי אם העותרת לא תמציא את המסמכים הנדרשים תוך 30 ימים (עד ליום 9.7.09), היא תעזוב את ישראל. משלא עלה בידי העותרים להשיג את המסמכים הנדרשים במועד שנקבע להם, פנו העותרים למשיב, ביום 7.7.09, בבקשה נוספת להארכת תוקף אשרת השהייה ב-3 חודשים נוספים. בכתב העתירה נטען, כי העותרים התקשו להמציא במועד את המסמכים הנדרשים בשל קשיים בירוקרטיים ברשויות בפיליפינים וכן נוכח השיטפונות העזים שפקדו את בירת הפיליפינים בשנת 2009. ביום 3.8.09, ניאות המשיב להאריך את התקופה להמצאת המסמכים הנדרשים ב-30 ימים נוספים. חרף זאת, העותרים לא השלימו את המסמכים הדרושים והעותרת לא עזבה את ישראל בניגוד להתחייבותה. ביום 2.9.09 פנו העותרים פעם נוספת במכתב למשיב וביקשו הארכה נוספת של אשרת השהייה ב-3 חודשים. בהמשך למכתב זה, פנו העותרים למשיב על מנת לעדכנו כי תעודת הנישואין תוקנה והונפקה מחדש בפיליפינים, אולם בשל סופות הטייפון והשיטפונות שפקדו את הפיליפינים, נבצר מאמה של העותרת להגיע לעיר הבירה מנילה על מנת לקחת את המסמך המקורי ולהציגו בשגרירות הישראלית לצורך אימותו. במכתב זה צוין, כי ברגע שיתאפשר הדבר, תפעל אמה של העותרת לצורך אימות תעודת הנישואין. העותרים שלחו למשיב מכתב נוסף ביום 23.5.10, בו ביקשו להבהיר כי העותרת אינה מקיימת כל קשר עם בעלה שבפיליפינים וכי היא מנועה מלהתגרש ממנו בשל דתה הקתולית. ביום 25.5.10, הגיעו העותרים ללשכת מנהל האוכלוסין ברמלה. במועד זה, המציאו העותרים מסמכים מאומתים שקיבלו מהפיליפינים, אולם גם הפעם באופן חסר, שכן תעודת היושר שהייתה ברשותם לא הייתה מאומתת. למרות זאת, החליטו הפקידים בלשכה לבחון את עניינם של העותרים ובתוך כך לבחון את כנות הקשר ביניהם, בהתאם להוראות נוהל ידועים בציבור. באותו מועד, נערך לכל אחד מהעותרים שימוע בנפרד. כפי שעולה מכתב התשובה, תמונת הדברים שנתגלתה בפני המשיב הייתה של גרסאות שאינן תואמות, של סתירות שהתגלעו בדברים מהותיים, הנוגעים לליבת הקשר בין העותרים ושל בדלי ידיעה שטחיים ביותר של כל אחד מן העותרים על חייו של רעהו. מהשימועים עלה כי הילוכם של השניים הוא בבחינת "כל אחד וענייניו הוא", וכי הקשר ביניהם נושא אופי חברי בלבד. עוד עלה מהשימועים, כי העותרת עודנה נשואה לבעלה בפיליפינים וכי לא הציגה כל ראיה בדבר היעדר קשר בינה לבין בעלה או בדבר ניסיונה להשיג את פירודם. אף בשימוע, לא טענה העותרת כי היא פועלת להתיר את הקשר ביניהם, כנדרש בנוהל המשיב. נוכח האמור לעיל, הועבר עניינם של העותרים לטיפול מטה מנהל האוכלוסין. ביום 14.9.10, החליט המטה לדחות את בקשת העותרים להתחיל בהליך המדורג וקבע כי על העותרת לצאת מישראל תוך 14 ימים, וזאת בנימוק של היעדר כנות בקשר בין העותרים. כפי שעולה מתשובת המשיב, במטה מינהל האוכלוסין התקבל הרושם, כי הסכם "החיים המשותפים" אותו הציגו העותרים, נעשה מתוך מגמה להסדיר את מעמדה של העותרת כך שתוכל להמשיך ולעבוד בישראל ולקיים את ילדיה והוריה שבפיליפינים. זאת, בין היתר, בשל סמיכות מועד מיסוד הקשר הנטען למועד תום אשרת העבודה של העותרת בישראל. כנגד החלטה זו מופנית העתירה שלפניי. לא מצאתי עילה להתערב בשיקול דעתו של המשיב. הסדרת מעמדו של זר החי חיים משותפים עם בן זוג ישראלי ללא נישואין מצויה בגדר שיקול דעתו הרחב של שר הפנים מכוח חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (עע"מ 4614/05 מדינת ישראל נ' אורן, פ"ד ס"א(1) 211); (בג"צ 758/88 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505). הנחת היסוד הינה כי על בן הזוג הזר, המבקש מעמד בישראל מכוח היותו ידוע בציבור של אזרח ישראלי, מוטל נטל הוכחה מוגבר (עע"מ 4332/06 ספרו נ' משרד הפנים). בנטל זה לא עמדו העותרים. אין חולק כי בין העותרים קיימת הפרדה מוחלטת בענייני רכוש, הן ביחס לרכוש כל אחד מהעותרים בעבר, והן ביחס לרכוש שייצבר לכל אחד מהם גם לאחר החתימה על ההסכם. מההסכם עולה הפרדה הרמטית בין חשבונותיהם, משכורותיהם וזכויותיהם של כל אחד מהצדדים גם במהלך חייהם המשותפים (סעיפים 6-15 להסכם). יתרה מזאת, במסגרת ההסכם בין העותרים הודגש שוב בכתב יד, כי הדירה בה מתגוררים העותרים שייכת לאמו של העותר וכי לעותרת אין כל זכות בדירה זו. העותרת אף התחייבה לפנות את הדירה אם תידרש לעשות כן. עובדה זו, כשלעצמה, יש בה כדי להעיד על ספק בכנות הקשר בין העותרים. זאת ועוד, העותרים מצאו לנכון למסד את הקשר ביניהם במסגרת הסכם ולהודיע על כך למשיב רק לאחר שפקע תוקף אשרת השהייה של העותרת, וזאת חרף טענתם כי הקשר ביניהם החל כבר שנתיים קודם לכן. טענת העותרים, לפיה לא מיסדו את הקשר ביניהם קודם לכן מהטעם שלא ידעו על הנוהל המסדיר זאת, הועלתה לראשונה במהלך הדיון שנערך בפניי ואין בה ממש. הן מהעתירה והן ממכתביהם של העותרים למשרד הפנים (נספח ד' לעתירה) עולה קשר ישיר בן פטירת מעסיקתה של העותרת לבין החלטת העותרים לבסס את הקשר ביניהם ולהתגורר יחדיו, ומעולם לא נטען כי לא ידעו על הצורך להסדיר את מעמדם כבני זוג. על כל אלה יש להוסיף, כי מהשימוע שנערך לכל אחד מהעותרים עולה כי אינם מנהלים משק בית משותף וכי אינם בקיאים או מעורים זה בחייה של זו וכי קיימות סתירות בפרטי מידע בסיסיים שמסרו אחד אודות השנייה. כך למשל, באשר לעיסוקה של העותרת, אמר העותר בשימוע כי ככלל העותרת אינה עובדת אולם לעתים היא עובדת אצל חברה כשוטפת כלים, וכי הוא מממן הכל. לעומת זאת, העותרת טענה בתחילת השימוע, כי אינה עובדת כלל אולם בהמשך ציינה כי היא מטפלת באישה זקנה ברמלה בימי שבת, וכן כי היא מסייעת לעותר בטיפולים האלטרנטיביים אותם הוא מספק ללקוחותיו בביתו. סתירה בולטת נוספת התגלעה בין דבריו של העותר, לפיהם בבית בו הם מתגוררים עם אימו, חי גם דייר נוסף, ישראלי ושמו "פיני", בעוד שהעותרת טענה כי רק אם העותר והמטפלת שלה מתגוררים בדירה בנוסף לשניהם. ההסבר שנתן ב"כ העותר לסתירות אלה במהלך הדיון, לפיו הדבר נבע מחוסר שליטת העותרת בשפה העברית, לאו הסבר הוא. בנסיבות אלה החלטת המשיב לדחות את בקשת העותרים, בשל הספק הממשי בכנות הקשר ביניהם, הינה החלטה סבירה, ולא נמצאה לי עילה להתערב בה. העתירה נדחית. על העותרת לעזוב את ישראל עד ליום 1.6.11. העותרים ישלמו למשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪. אשרה (ויזה)משרד הפניםעובדים זרים