תביעה לתשלום שכר עבודה מולן

1. רקע כללי התובע הגיש תביעה לתשלום שכר עבודה מולן בסך 600 ש"ח. התביעה הוגשה בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים והועברה לבית דין זה בהתאם להחלטת בית הדין מיום 22.10.03, בגין טענתו של התובע לפיה ביצוע עבודתו היה בסניף ראשון לציון של הנתבעת. כתב התביעה תוקן לבקשת התובע, בהוספת סך 2,247 ₪ בגין שכר המינימום על פי חוק בנוסף לסך 600 ₪ בתמורה להסעות עובדים לנקודות תצוגה ומכירה לפי חישוב של 40 ₪ עבור כל נקודה, בהתאם להחלטה מיום 14.1.04. בכתב הגנה מתוקן (בכותרתו צויין בטעות "כתב תביעה מתוקן") טענה הנתבעת כי יש לדחות את התביעה על הסף מחוסר עילה וחוסר יריבות. לטענתה, התובע מעולם לא הועסק על ידה, אינו מוכר לה כלל, לא פנה אליה בדרישה ושינה את גירסתו במסגרת כתב תביעה מתוקן. 2. המצב המשפטי בהתאם להוראת סעיף 32 לחוק בית דין לעבודה, בית הדין אינו קשור בדיני הראיות בהליכים אזרחיים. אף על פי כן ההלכה היא שבית הדין קשור בעקרונות שבדיני הראיות, ביניהם נמנה הכלל ש"המוציא מחברו עליו הראייה". על פי כלל זה נפסק כי נטל ההוכחה מהי תקופת העבודה בה הועסק העובד ומה גובה שכרו מוטל על העובד - התובע (דב"ע 23-3 חיים פרינץ - נתי גפן ואחר, פד"ע כ"ו 547). 3. חומר הראיות התובע העיד כי נפגש עם מנהל סניף ראשון לציון של הנתבעת, יהודה שלום, אותו הכיר באמצעות קרוב משפחתו. מר שלום, אשר הציג את עצמו כמנהל פרוייקטים, בין היתר של פרוייקט עבור חברת LG, הציע לתובע לעבוד עם דיילות בפרוייקט האמור בהצגת נקודות מכירה תמורת 45 ₪ לנקודה. התובע לא זכר במדוייק מהו מועד תחילת עבודתו, למיטב זכרונו החל לעבוד כשבועיים לאחר שובו לארץ מחו"ל, ביום 25.10.02. סיום עבודתו היה לטענתו ביום 12.11.02. לא הייתה רציפות בעבודתו, אשר בוצעה בהתאם לקריאה ממר שלום או מגב' מאיה גולד, עובדת הנתבעת. בפועל הסיע דיילות מביתן לאתרים שונים בארץ בשישה מועדים כמפורט בעדותו. בנוסף, עסק התובע בחיפוש לקוחות פוטנציאליים במסגרת שיווק דגים עבור הנתבעת, בהסעות פרטיות של אביו של בעלי החברה הנתבעת - גיל תמיר, ובשליחויות שונות בהוראותיו של מר תמיר. לשם כך קיבל לטענתו, לסירוגין, רכב מהנתבעת. הרכב הוחזר על ידו לסניף הנתבעת בירושלים. אשר לגובה שכר העבודה - התובע העיד כי משלא נערך סיכום בעניין השכר שישולם לו, סבר כי ישולם שכר המינימום על פי החוק. התובע לא פנה בדרישה בכתב בעניין תשלום אל הנתבעת לפני הגשת התביעה. מטעם התובע העידה גב' מיכל שובלין. בעדותה ציינה כי התובע הסיע אותה להדרכות LG בהיותה מועסקת בנתבעת במשך כחודשיים מחודש אוקטובר 2002. יהודה שלום היה לטענתה המתווך מטעם הנתבעת. עד הנתבעת, גיל תמיר, העיד מנגד כי הנתבעת אכן סיפקה דיילות לחברת LG תקופה מסויימת במהלך החגים במסגרת פרוייקט שנסתיים בסמוך לאחר החגים. יהודה שלום הועסק כמנהל סניף הנתבעת בראשון לציון עד סוף ספטמבר 2002, הוא פוטר לאלתר בעקבות מעילות כספיות והקשר עמו נותק. הוכחשה הטענה לפיה שימש מר שלום כמתווך או מקשר עם חברת LG. מר תמיר, בעליה של החברה הנתבעת, דבק בגרסתו כי התובע לא הועסק מעולם בחברה. לטענתו לא נמצאו רישומים כלשהם, לא בעניין קליטתו לעבודה, לא בקשר לעבודתו במסגרתה, אף לא בעניין קבלת הרכב מטעמה, כנטען ע"י התובע. העד הוסיף והדגיש כי לא יתכן שהחברה תקלוט עובד ללא רישום, קל וחומר לא סביר כי עובד ינהג ברכב החברה ללא אישור מטעמו במסמך בכתב. 4. מסקנות לאחר שבחנתי את טענות הצדדים אני קובעת כי התובע לא הרים את הנטל הנדרש להוכחת התביעה. בגירסתו העמומה והמעורפלת נתגלו סתירות בנוגע למשך תקופת עבודתו, מועד תחילתה, השכר הקובע, עיסוקיו במהלך עבודתו ועצם התקשרותו עם החברה הנתבעת. התובע לא יכול היה לנקוב במועד ברור ומוגדר של תחילת עבודתו. טענתו בדיון בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים לפיה נתקיימה פגישת סיכום בינו לבין יהודה שלום בסביבות חודש נובמבר 2002 אינה עולה בקנה אחד עם מועד תחילת עבודתו כמצויין בכתב תביעה מתוקן ביום 27.10.02. בדיון בפני העיד כי נראה לו שהתחיל את עבודתו ביום 25.10.02 והפגישה עם מר שלום הייתה יומיים או שלושה קודם לכן, לעומת זאת, בחקירה הנגדית השיב כי הגיוני שנפגש עם מר שלום לפני מועד שובו לארץ ביום 22.10.02. אשר למעמדו של מר יהודה שלום - התובע ציין בעדותו כי לא נאמר לו בפגישה עם מר שלום דבר על היותו מנהל בנתבעת, כפי שנטען על ידו לפני כן. טענת הנתבעת בעניין פיטוריו של מר שלום מעבודתו אצלה בסוף חודש ספטמבר 2002 לא נסתרה בעדות התובע. בנסיבות אלה אין לקבל את טענתו לפיה התקשר עם מר שלום מטעם הנתבעת לאחר מכן. התובע לא מצא לנכון לזמן לעדות את מר יהודה שלום, עד מפתח בתביעתו, כמו גם גב' מאיה גולד, עובדת החברה הנתבעת. כלל ידוע הוא כי אי הזמנתם של עדים להעיד יוצרת הנחה שאילו הובאו הייתה עדותם סותרת את גירסת בעל הדין ( ע"א 270/77 כרמלי נ. פרפורי, פד"י ל"ד (1), 705). חוסר עקביותו של התובע בא לידי ביטוי גם בסוגיית השכר הקובע, בשלב ראשון הסתפק בסך 600 ₪ לפי חישוב של 40 ₪ לנקודת תצוגה ואולם בדיון טען לסיכום לתשלום 45 ₪ ליחידה; טענותיו בעניין עבודתו בהסעות של אביו של מר תמיר ובשיווק דגים, כביכול, בלא שנקב במועדים וביעדים בהם בוצעו העבודות, נסתרו בדיון בפני ולא נתמכו בראייה או בעדות. למרות שלא הייתה רציפות בעבודתו של התובע, כעדותו בדיון, הגיש תביעה לתשלום שכר מינימום על פי חוק בגין היקף משרה מלא, כמצויין בכתב תביעה מתוקן, בלא שמצא לנכון לפנות אל הנתבעת בדרישה מוקדמת בעניין. טענת הנתבעת כי לא סביר להעסיק עובד וליתן לרשותו רכב ללא רישום מתאים במסמך מקובלת עלי. 5. סוף דבר לאור כל האמור, בהעדר ראשיתה של תשתית ראייתית לתביעה, העדפתי את גירסת הנתבעת לפיה לא הועסק אצלה התובע כטענתו. התוצאה היא שהתביעה נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבעת (שכר טרחת עו"ד) בסך 750 ₪ בצירוף מע"מ כדין אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום. ניתן לבקש רשות ערעור מבית הדין הארצי בירושלים תוך 15 יום מקבלת פסק הדין. העתק מפסק הדין ישלח לצדדים בדואר. ניתן היום בלשכתי י"ב בסיון, תשס"ד (1 ביוני 2004). מוניקה מרגלית, רשמת שכר עבודה