תביעה לתשלום דמי חכירה

בפני תביעה לתשלום דמי חכירה בסך 43,038 ₪. התובע, מינהל מקרקעי ישראל (ממ"י) הינו נציג המדינה המוסמך לפעול לגבי נכסים אשר בבעלות רשות הפיתוח וקק"ל. בין היתר, כך לטענת התובע, הוא מוסמך לפעול לגבי הנכס המהווה בית מגורים צמוד קרקע ברח' לוחמי גליפולי 8 בתל אביב (להלן: "הנכס"). הנתבעת מתגוררת בנכס ולפי טענת התובע איננה משלמת דמי חכירה מזה שנים רבות. לפי תחשיבי התובע, מסתכם חובה של הנתבעת לדמי חכירה עד למועד הגשת התביעה (3.12.2009) בסך של 43,038 ₪. לטענת הנתבעת, הנכס נרכש על ידה ועל ידי בעלה המנוח בשנת 1977 ומאז רכישתו, במשך 22 שנים עד לסוף שנת 2000, שולמו בגין הנכס דמי חכירה כסדרם לחברת עזרא ובצרון. דמי החכירה שולמו באמצעות שוברי תשלום אשר נשלחו אליהם מדי שנה וגובה דמי החכירה נקבע לאחר קבלת הנחה עקב מצבם הבריאותי והכלכלי הקשה. בשנת 2001, טוענת הנתבעת, חדלו להגיע שוברי התשלום וכאשר בקשה לברר את הסיבה לכך נאמר לה להמתין בסבלנות. כך חלפו כ-4 שנים בהם לא שולמו דמי חכירה, ובחודש פברואר 2005 התקבלה דרישת תשלום מהתובעת ובמסגרתה דרישה לתשלום סך של 15,771 ₪ בגין השנים 2001-2005. לנוכח דרישה זו פנתה הנתבעת לתובעת בדרישה לקבל הסבר להצטברות החוב ואף פירטה את מצבה הקשה, אולם פנייתה נותרה ללא מענה. כך גם פניות נוספות במהלך השנים. טוענת לפיכך הנתבעת כי אין היא מסרבת וכלל לא סרבה לשלם את דמי החכירה, אך היא מבקשת לדעת כיצד חושבו דמי החכירה ומה הקריטריונים, בפרט נוכח הקפיצה הגדולה בדמי החכירה הנדרשים לעומת אלו ששולמו כל השנים לחב' עזרא ובצרון. התביעה הוגשה כתביעה לסכום קצוב ובהחלטה מיום 27.10.10 ניתנה לנתבעת רשות להתגונן כנגד הפקדת סך של 5,000 ₪ בקופת בית המשפט. מאז מתן הרשות להתגונן נעשו ע"י בית המשפט נסיונות רבים, כולל במהלך הדיון היום, להביא את הצדדים לכדי פשרה, אולם נסיונות אלה לא צלחו וכך לא נותר אלא להכריע במחלוקות. מטעם התובעת הובאו תצהירים של גב' סמדר כהן, סגנית מנהלת מח' חוזים, ושל מר אבי אלמו סלינו האחראי המחוזי לגבייה. בתצהיריהם מתארים נציגי התובע את השתלשלות העניינים בקשר עם הנכס ואת המגעים אשר היו עם הנתבעת בגינו. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר של בתה, גב' יצחק אביבה. הנתבעת עצמה לא התייצבה לדיון ולא הוגש כל תצהיר מטעמה. השתלשלות העניינים מנקודת ראותה של הנתבעת הובאה בתצהיר גב' אביבה. טענות ההגנה של הנתבעת נחלקות לשניים: ראשית, טוענתה נתבעת לגבי זכותה של התובעת בכלל לגבות דמי חכירה בגין הנכס. ושנית, מעלה הנתבעת טענות ביחס לגובה דמי החכירה. ביחס לזכותה של התובעת, טוענת הנתבעת כי אין כל מסמך אשר מסמיך את התובעת לפעול בקשר עם הנכס ואין חוזה חכירה כלל. אכן, לא הוצג בפני חוזה חכירה המסדיר את הזכויות של החוכר או של המחכיר בקשר עם הנכס. מאידך, המסמכים אשר הוצגו בפני מבהירים את השתלשלות העניינים. מסתבר שאי אז, בשנות ה-50 של המאה הקודמת, נכרת חוזה חכירה בין רשות הפיתוח כבעלת הקרקע לבין עיריית תל אביב, ולפיו הוחכר שטח המקרקעין במתחם המכונה "שכון הקווקזים" לעיריית ת"א. מתחם זה כולל את הנכס נשוא תביעה זו. עיריית ת"א העבירה את ניהול הנכס לחברה העירונית עזרא ובצרון, וזו עשתה כן במשך שנים רבות. כל זאת מפורט בהחלטת הנהלת ממ"י 1421 מיום 7.7.05 (נספח ב' לתצהיר סמדר כהן). במהלך התקופה בה נוהל הנכס ע"י עזרא ובצרון הוחכר הנכס כנגד דמי חכירה כפי שהוחכרו נכסים נוספים במתחם. הנתבעת עצמה מודה כי אחזקתה בנכס מאז 1978 ואילך נעשתה כנגד תשלום דמי חכירה לעזרא ובצרון. חוזה החכירה שבין רשות הפיתוח לעיריית ת"א פקע ב- 1999 ובסוף 2004 התקבלה החלטה שלא להאריכו ולהשאיר את הזכויות לרשות הפיתוח. אף זאת עולה מהחלטה 1421 האמורה. לנתבעת עצמה נמסרה על כך הודעה בכתב במכתב ממ"י מיום 11.2.05 (נספח ב' לתצהיר גב' יצחק אביבה, בתה של הנתבעת). הנתבעת מעולם לא כפרה בזכויות התובעת, הנתבעת מעולם לא טענה כי לתובעת אין זכות לבוא עמה חשבון בקשר עם הנכס או שיש לה עצמה זכויות כלשהן שאינן בסה"כ זכויות חכירה מול התובעת. כאשר הנתבעת עצמה טוענת בכתב ההגנה שגם היום היא מסכימה לשלם דמי חכירה לתובעת (למשל סע' 20 בכתב ההגנה), וכאשר מאז 2005 מנהלת הנתבעת מו"מ מול התובעת באותו עניין, לא ניתן לקבל את הטענה שלפי שיטתה אין לתובעת כלל זכויות בנכס. לפיכך, הוכח בפני במידה מספקת כי הנכס מצוי במקרקעין אשר בבעלות רשות הפיתוח ומכאן שלתובעת הזכות המלאה לנהלו. שני הצדדים מסכימים כי הנתבעת מחזיקה בנכס כחוכרת אף שלא הוצג בפני חוזה חכירה בכתב, וככל הנראה נובע הדבר מסירוב התובע לכרות חוזה חכירה כתוב חדש עד אשר לא יוסדרו חובות הנתבעת נשוא תביעה זו. הנתבעת מחזיקה בנכס כחוכרת, התובעת זכאית לנהל את הנכס ומכאן שהנתבעת חייבת דמי חכירה לתובעת וזכותה של התובעת לעתור לתשלומם כפי שהיא עושה בתיק זה. טענת ההגנה השניה של הנתבעת מתייחסת לגובה דמי החכירה. לפי ההסברים אשר הציגה התובעת, דמי החכירה נקבעים על יסוד החלטות מועצת ממ"י ועומדים על אחוז מערך הקרקע כדמי חכירה שנתיים. ערך הקרקע נקבע ע"י השמאי הממשלתי ובהתאם גם נערך תחשיב חובותיה של הנתבעת בדמי חכירה. זאת גרסת התובעת וגרסה זו פורטה ונתמכת בתצהירים אשר הגישה התובעת. כנגד גרסה זו, אין לנתבעת כלל גרסה נוגדת. הנתבעת באה בטרוניה על גובה דמי החכירה אך אינה מציגה כל תחשיב מטעמה לתשלום דמי חכירה בסכום אחר. הנתבעת טוענת כי תחשיב דמי החכירה של התובעת מתבסס על חוות דעת שמאית כאשר קיימות חוות דעת אחרות לפיהן ערך הקרקע נמוך בצורה משמעותית (למשל סע' 20 לתצהירה של גב' יצחק אביבה). טענה זו הינה טענה כבדת משקל. אם אכן מבססת התובעת את תחשיביה על בסיס שגוי ואם אכן תחשיביה מופרזים - ראוי היה לתקן זאת. לנתבעת עמדה שהות דיה להעמיד את התובעת על טעותה, להציג חוות דעת סותרות או להציג ראיות כלשהן לבסס טענה לטעות שכזו. הנתבעת לא עשתה כן. הנתבעת לא עשתה כן אף בדיון בפני. במהלך החקירה הנגדית התייחס בא כוחה המלומד של הנתבעת להחלטה 843 של ממ"י וטען שבמסגרתה נקבעו דמי חכירה מופחתים. טענה זו אף מגבירה את התמיהה מדוע לא הוצג תחשיב נגדי לתחשיבי התובע. בהעדר כל תחשיב נגדי, הוכחו תחשיבי התובע במידה מספקת. לא ניתן שלא להתייחס לטענות אשר מעלה הנתבעת ביחס לתום ליבו של התובע. הנתבעת מלינה על כך שבמשך 4 שנים לא נתקבלה כל דרישה לתשלום דמי חכירה עד שלפתע התקבלה דרישה לתשלום סכום גבוה, אשר מקשה עליה לעמוד בו. זאת טענה ראויה בהחלט. העדה מטעם התובע אף אישרה בחקירה הנגדית קיומו של "מעין ואקום" בין השנים 2001-2004, כאשר ישבו מנהלי התובע ודנו אם תמשיך עזרא ובצרון לנהל את הקרקע. זה מצב לא סביר. בסיכומיה, הפנתה באת כוחו המלומדת של התובע לפסק הדין בת.א. 179336/02 בו הזכיר בית המשפט כי התובע משמש נאמנו של הציבור בניהול מקרקעי המדינה וחייב לשמור עליהם ולהקפיד על קבלת תשלום בגין השימוש בהם. הויכוח הפנימי אשר מנע דרישות תשלום וקבלת תשלומים במשך כ-4 שנים איננו עולה בקנה אחד עם קיום אותה חובה אשר ציינה ב"כ התובע. יחד עם זאת, ככל שניתן להבין את טרוניות הנתבעת בקבלת דרישת התשלום ב-2005, לא ניתן להבין את התנהגותה מאז 2005 ואילך. מהמכתבים אשר הוצגו בפני עולה כי נעשו נסיונות רבים ללכת לקראת הנתבעת, להפחית ריביות, להשיב מבצע היוון שפקע עוד ב-2001 ואף, לפחות לפי הנטען בתצהיר מטעם התובע, להקפיא חובות כליל עד למועד העברת הזכויות. הכל לשווא. זולת התעקשות של הנתבעת לא לשלם אלא דמי חכירה היסטוריים כפי ששילמה בעבר, לא הסכימה הנתבעת לכל הצעה. לטענת הנתבעת, מכתבים אשר לגרסת התובע נשלחו אליה - לא נתקבלו. לא ברור לי כיצד יכולה לטעון כן הנתבעת אשר כלל לא הגיעה לדיון וכלל לא מסרה תצהיר. בנוסף, אם אכן שלחה בתה של הנתבעת, כטענתה, מכתב ביום 7.3.05, ואם אכן, כטענתה, לא קיבלה כל מענה למכתב זה, לא ניתן להבין מדוע לא שלחה מכתב נוסף. בסע' 13 לתצהירה טוענת בתה של הנתבעת כי ביום 31.10.07 הגיעה למשרדי התובע. לא ברור ולא הוצגה בפני ראיה של ממש לאשר עשתה הנתבעת בתקופה שבין 2005 ל-2007. כן ברור ועל כך אין מחלוקת שלא טרחה לשלם את דמי החכירה או כספים כלשהם בתקופה זו. במצב זה אינני מקבל את הטענה כי הנתבעת לא קיבלה את מכתבי התובע וסביר יותר כי העדיפה להתעלם מהם. עובדה היא כי אף אחרי שהוצגו בפניה במהלך ההתדיינות - לא קיבלה את ההצעות שהוצעו לה. בסופו של דבר, "זכתה" הנתבעת מההפקר, שכן נוכח מועד הגשת התביעה נתבע ממנה תשלום מהשנה 2003 ואילך ולמעשה "הופטרה" הנתבעת מתשלום דמי החכירה לשנים 2001-2003. ראוי היה בנסיבות אלו כי בנסיבות אלו תפעל הנתבעת לתשלום יתרת חובה, ולמצער להסכם אשר יאפשר לה לחכור את הנכס כנגד דמי היוון בשיעור מופחת כפי שהומצא לה במכתב מיום 22.9.05 (כמובן כערכם דהיום). הנתבעת לא עשתה כן ואין לי אלא להצר על כך. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים. אשר על כן, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 43,038 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה. כמו כן תישא הנתבעת באגרת בית המשפט, אולם נוכח מצבה הכלכלי תחויב הנתבעת בתשלום שכ"ט עורך דין בסך של 1,000 ₪ בלבד. כל הכספים המופקדים בקופת בית המשפט יועברו לתובע. ניתן והודע היום כ"ח סיון תשע"א, 30/06/2011 במעמד הנוכחים. אילן רונן, שופט חכירה