מבוא העותרים, בני זוג, מתגוררים בבית שבבעלותם ברחוב חיים ויטל 27 בירושלים (להלן: "הרחוב"). העותרת מס' 1, (להלן: "העותרת") היא נכה המוכרת על ידי המוסד לביטוח לאומי וזכאית ל"מקום חניית נכה שמור" בסמוך לביתה. משך שנים רבות החנתה העותרת את רכבה במפרץ חניה המצוי בצדו של בית מס' 25. המדובר במפרץ שבו יכולות לחנות 6-8 מכוניות במאונך למדרכה ולכביש (להלן: "מפרץ החניה"). אחת החניות, שצמודה לבית מס' 27, שימשה את העותרת. כמפורט בעתירה בתחילת חודש אוגוסט 2011 פנתה המשיבה מס' 2, (להלן: "העירייה") לעותרת והודיעה לה כי התקבלה הוראה להעביר את מקום החניה השמור לה למיקום אחר וזאת בשל כך שמפרץ החניה הוא בשטח פרטי. בהמשך לכך הועבר מקום החניה השמור של העותרת למקום אחר בקרבת ביתה (כפי שניתן לראות מהצילומים השונים שצורפו). במקביל הפך מפרץ החניה למקום חניה המיועד עבור דיירי הבניין השכן, בית מס' 25 ועבור לקוחות המשיבה מס' 3, (להלן: "שמ"מ"), שמפעילה במקום חנות. דיירי אותו בניין ושמ"מ הציבו שלטים כי מקומות החניה במפרץ מיועדים להם וללקוחות החנות. העותרים טוענים כי השטח שבו נמצאת החניה אינו פרטי אלא שטח שמיועד לשמש כחניה לציבור ובעתירתם הם עותרים לארבעה סעדים: השבת מקום חניית נכה שמור של העותרת למקום בו היה קודם לכן לפני שהועבר; השבת מפרץ החניה כולו לרשות כלל הציבור והסרת השלטים המצביעים על כך שמדובר במקומות חניה פרטיים; הקצאת מקומות חניה נוספים ולא שמורים לנכים ברחוב והסעד הרביעי עניינו הבטחת פיקוח רציף וקבוע על החניה ברחוב במטרה שמקומות החניה לנכים לא ייתפסו על ידי אחרים. העירייה מבקשת לדחות את העתירה. היא מפנה בכתב התשובה שהגישה לכך שמפרץ החניה מורכב משני חלקים לאורכו - באופן שבו רצועה אחת שלו היא בתוך שטח בית מס' 25, והיא בגדר שטח פרטי לכל דבר ורצועה אחרת היא שטח שמיועד להפקעה לשם הרחבת הדרך ואשר ההפקעה טרם בוצעה. מכאן שככל שמכוניות חונות במפרץ הרי שהן חונות כאשר חלק מהמכונית הוא על השטח הפרטי וחלק אחר של המכונית הוא על השטח המיועד להפקעה. משהוברר לעירייה כי זה מצב הדברים היא החליטה להשיב את מקומות החניה כולם לדיירי בניין מס' 25 ולהזיז את מקום החניה של העותרת. לטענת העירייה אין מקום להתערבות שיפוטית בהחלטה זו. באשר לסעדים האחרים נטען כי לא קדמה פנייה לעירייה לגביהם ובכל מקרה אין מונחת כל תשתית לקבוע כי מספר מקומות החניה לנכים בסביבה אינו מספיק או כי האכיפה אינה כנדרש. שמ"מ מצטרפת לעמדת העירייה ולפיה יש לדחות את העתירה. ועד הבית לא התייצב לדיון ולא הגיש כתב תשובה. תמצית טענות העותרים העותרים טוענים בעתירתם כי בבית הסמוך לביתם, בית מס' 25, בנוי בית דירות המשתרע מרחוב עמרם גאון ועד לרחוב חיים ויטל. הכניסה הראשית וחזית ההבנית הינה ברחוב עמרם גאון ובאותו רחוב נמצאים מקומות חניה לדיירי הבניין. בחזית המערבית של הבניין נבנתה חנות אשר הכניסה אליה מרחוב חיים ויטל ובה ממוקם עסקה של שמ"מ. לטענת העותרים בעת שניתן היתר בנייה לבניין מס' 25 והתאפשר להקים בו חנות הותנה ההיתר בכך ששטח המגרש הצמוד לרחוב יועבר ללא תשלום על שם עיריית ירושלים ובהתאם לכך נרשמה הערת אזהרה. גדר הבנייה התוחמת את החצר ואת שטח הבניין נבנתה בדרך שבה מפרץ החניה שנוצר, כולל כ- 8 מקומות פתוח למדרכה ולכביש. העותרים מפנים לבקשה לרישום הערת אזהרה מיום 1.1.90 שבה נכתב כי בתוך המקרקעין שעליהם מיועד לקום בניין מס' 25 יהיו 14 מקומות חניה כי "השטח הצבוע באדום יועבר ע"ש עיריית ירושלים ללא תשלום". לטענתם שטח זה הוא מלוא השטח של מקומות החניה. במשך למעלה מ- 20 שנה היו מקומות החניה במפרץ החניה פתוחים לציבור ובשנים 1995 או 1996 הוקצה מקום אחד, הקרוב לבית מס' 27, לטובת חניית רכבה של העותרת. בתחילת חודש אוגוסט 2011 פנה מר שלמה דרור, מפקח חניות נכים בעירייה, לעותרים והודיע להם על העברת מקום החניה. בין הצדדים הוחלפו מכתבים שונים ומעמדת העירייה הוברר כי מקום החניה שהוקצה לעותרת הינו בשטח פרטי ולפיכך העירייה נאלצת להעביר אותו למקום ציבורי קרוב. לאחר שהעותרים לא קיבלו מענה לפניותיהם השונות הם פנו בבקשה לקבלת מידע לפי חוק חופש המידע, תשנ"ח - 1998 וקיבלו ביום 18.1.12 מענה לפנייתם ולפיו "מדובר על שטח שלעירייה יש זכויות בעלות אולם שטח זה טרם נרשם על שם העירייה. השטח מיועד לדרך על פי התב"ע וככזה אמור להיות פתוח לכלל הציבור". במכתב נוסף ששלחה העירייה לעותר מס' 1 נכתב כי העירייה עושה כל שביכולתה להחזיר את המצב לקדמותו. נוכח המידע שהתקבל סבורים העותרים כי לא היה מקום לביטול השימוש הציבורי במפרץ החניה ובהזזת מקום החניה השמור לעותרת. בכל הנוגע למקום החניה השמור מבהירים העותרים כי הזזתו מגדילה את המרחק ממקום החניה לביתה של העותרת וכי בשל היעדר מקום אחיזה נגרם קושי בתנועת העותרת מהרכב. באשר לסעדים האחרים טוענים העותרים בעתירתם כי קיימת מצוקת חניה בסביבה שמצדיקה כי שטח חניה ציבורי ישמר ולא יועבר לשימוש פרטי. עוד נטען כמפורט לעיל לכך שיש להגדיל את מספר המקומות המיועדים לנכים ולהגביר את האכיפה. במסגרת הטיעון המשפטי מצביעים העותרים על כך כי משנמצא כי מדובר בשטח ציבורי המצוי בבעלות העירייה לא הייתה האחרונה יכולה להעביר אותו לגוף פרטי. העותרים מוסיפים כי המדובר במקרקעי ציבור שהעברתם לשימוש פרטי מחייבת הליך מסודר, שקוף וחוקי אשר לא נתקיים במקרה הזה. יש לציין כי בעת הדיון בעתירה לאחר שהוברר כי המידע שעליו נשענת העתירה אינו מדויק במובן זה כי אותו חלק ממקומות החניה הצמוד לבנייין הוא בבעלות הדיירים וכי החלק האחר מיועד להפקעה טענו העותרים כלפי ההליך שהתנהל בהחזרת השטח האמור לדיירי הבניין. לטענתם בשל האופן שבו התקבלה אותה החלטה לא קמה חזקת התקינות. העברת שטח של הציבור לידיים פרטיות לדעת העותרים הייתה חייבת להיעשות בתהליך מסודר ושקוף ולא כפי שנעשו הדברים. העותר עצמו הלין על כך שהיתר הבניה חייב את בעלי המגרש ברחוב חיים ויטל 25 להעביר לרשות הציבור את מקומות החניה. תמצית טענות המשיבים מכתב התשובה שהגישה העירייה עולה כי המסד העובדתי שעליו נשענת העתירה אינו מדויק אף שניתן להניח כי מקור הטעות שנפלה נובע מתשובה חלקית שניתנה על ידי העירייה עצמה בשלבים המוקדמים. הוברר כי מפרץ החניה נחלק לשניים כאשר חלקו האחד מיועד להפקעה לצורך הרחבת הדרך וחלקו האחר מצוי בתחום המגרש. עוד הוברר כי על פי היתר הבניה יועדו שני השטחים: השטח המצוי בתחום המגרש והשטח שיועד להפקעה לשמש כמקומות חניה ואכן במשך השנים נעשה שימוש במקומות אלה כמקומות חניה פתוחים לציבור ומקום החניה של העותרת מוקם באחת החניות. בעקבות פניה שנעשתה מטעם בעלי הזכויות במגרש ולאור מצב הזכויות בו והעובדה כי חלק מהחניות נמצא בשטח המגרש וחלק אחר בשטח המגרש המיועד להפקעה מצאה העירייה לנכון להעביר את מקום החניה של העותרת ולהפסיק את השימוש הציבורי במפרץ החניה. העברת מקום החניה של העותרת נעשתה בהתאם לנוהל ולמקום שנמצא בקרבת ביתה בהתאם לתמונות שהוגשו. עמדת העירייה היא כי מדובר בהחלטה סבירה שאין עילה להתערב בה. לכתב התשובה צרפה העירייה טופס בקשה לרישום הערת אזהרה מאוחר מזה שצרפו העותרים, שמבטל אותו, ולפיו במגרש ימוקמו 15 מקומות חניה והשטח הצבוע באדום יועבר על שם העירייה. לטענת העירייה כפי שהדברים מגובים בתסריט מדידה ובצילומי אוויר אותו שטח בו מדובר הוא חלקה של החניה המיועד להפקעה ולא החלק המצוי בתחום המגרש ולפיכך, חלק מהחניות בהן מדובר אכן מצוי בשטח המגרש ובבעלות בעלי היחידות בבית מס' 25 בעוד שרק חלק מהשטח המיועד לחניות הוא בשטח המיועד להפקעה ואמור לעבור לבעלות העירייה ככל שיופקע. העירייה העלתה מספר פתרונות אפשריים להסדרת מקום החניה של העותרת ובהם הזזתה אל ממול בית המגורים של העותרת. אפשרות אחרת שהוצעה נוגעת לגינת העותרים. לצד אותו חלק ממפרץ החניה שמיועד להפקעה להרחבת הדרך קיימת רצועה בהמשכו שבה ממוקמת גינת ביתם של העותרים. העירייה הביעה נכונות להשתמש בשטח זה, שמיועד כאמור להפקעה, והוא ציבורי באותה מידה כמו מקומות החניה בבניין 25 לשם הקצאת מקום חניה לעותרת בסמוך לביתה. באשר למצוקת החניה ברחוב ולאכיפה טענה העירייה כי אין הצדקה להצבת תמרור "נכה כללי" באיזור לאחר בדיקת הגורמים המקצועיים ונוכח המדיניות להציב אותם במקומות מרכזיים, בסמיכות למוקדי בילוי ופנאי, מרכזים מסחריים ומוסדות רפואיים. באשר לאכיפת הסדרי החניה במקום נטען כי לא הייתה כל פניה מוקדמת לעירייה בעניין זה ודין העתירה להידחות על הסף. בדיון עצמו הוסיפה נציגת העירייה כי החזרת החניות לבנין נעשתה על בסיס היתר הבניה ומתוך הנחה כי שטח החניות הוא בחלקו פרטי. היא ציינה כי העירייה שקלה האם לא להפריד את מקומות החניה ולהשתמש בחלק הציבורי שלהן לחניה ציבורית אך השטח אינו מספיק לצורך מקומות חניה תקניים. עוד טענו נציגי העירייה כי על פי היתר הבניה המפרץ מיועד לחניה לדיירי בניין 25 והעירייה פעלה כנדרש ממנה ובסבירות. שמ"מ מצטרפת לטענות העירייה ומעלה כי לפי היתר הבניה מפרץ החניה יועד לשמש מקומות חניה לדיירי הבניין בהתאם לתקן החניה ולפי היתר הבניה. המדובר במקום חניה שהוא קניינם של דיירי הבית ואינו ציבורי. היא מוסיפה כי העותרים עצמם בנו בנייה שאינה חוקית ובמקום להשתמש בשטח המגרש שלהם לחניה הם מבקשים לנכס לעצמם שטח השייך לאחרים. בדיון בעל פה שב והבהיר בא כוחה של שמ"מ כי כל מקומות החניה היו חלק מהמקומות שנדרשו דיירי הבניין להקצות לפי תקני החניה ולשם הקמת בית עסק בבניין. דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים לא מצאתי כל עילה להתערבות בהחלטת העירייה להזיז את מקום החניה השמור לנכה של העותרת ולהשיב לדיירי הבניין השכן את מפרץ החניה. עוד לא מצאתי כי הונחה התשתית המינימאלית הנדרשת לצורך הסעדים האחרים. העותרים לא הניחו כל בסיס לקבוע כי ברחוב קיים מחסור במקומות חניה לנכים או כי יחס המקומות באיזור שונה לעומת שכונות מגורים אחרות. עוד לא הונחה כל תשתית עובדתית לקבוע כי הפיקוח על החניה אינו מספיק ונופל מהמקובל. בהתחשב בכך ובהינתן כי לא הייתה פניה מוקדמת לעירייה הרי שלא היה כל בסיס לעתירה באשר לסעדים מס' 3 ו - 4 לעתירה. באשר לסעדים האחרים נשענת העתירה, כאמור, על ההנחה כי המדובר בשטח ציבורי שמיועד לציבור וזאת בהתאם לבדיקה שערכו העותרים ולתשובות שקיבלו. לאחר שנפרסה התמונה העובדתית המלאה הוברר כי אין הדבר כך וכי חלק ממפרץ החניה שייך לבניין ובבעלותו וחלק אחר מיועד להפקעה. אף אם אניח כי העירייה יכולה לאפשר שימוש בחלק המיועד להפקעה לחניה לצרכי הציבור כפי שנעשה הרי מקום בו מדובר בשטח שחלקו ציבורי וחלקו פרטי - החלטת העירייה כי היא מאפשרת לדיירי הבניין להשתמש בשטח שימוש יחודי אינה בלתי סבירה. מאחר ומקומות החניה במפרץ החניה הם בחלקם על השטח הפרטי הרי שהחלטה זו אינה כזו שיש להתערב בה. אכן, יתכן וניתן היה להגיע להחלטה זו בהליך מסודר יותר וכפי שעולה מנספחי העתירה התשובות שנמסרו לעותרים לא היו מלאות ואולם אין די בכך כדי להביא לביטולה של ההחלטה לאחר שהוברר כי היא מבוססת על המדידות ועל היתר הבניה ולכל היותר יכול הדבר לבוא בחשבון בפסיקת ההוצאות לטובת העירייה. בהקשר זה אעיר כי על פני הדברים נלמד כי העותרים עושים שימוש בשטח בעל מעמד זהה - שטח שמיועד להפקעה - כגינה הצמודה לביתם - בעוד שהם מצפים מדיירי הבית השכן להעביר לרשות הציבור את החניות שלפחות לפי היתר הבניה מיועדות לבניין ואשר חלק מהן מצוי בתחום המגרש עצמו. משזו תמונת המצב לא מצאתי כי נפל פגם בהעתקת מקום החניה של העותרת למיקום אחר שגם הוא נראה סמוך לביתה ובוודאי שאין בהחלטה זו כל עילה להתערבות. סיכום העתירה נדחית. בנסיבות העניין ומשהוברר כי חלק מהמקור הטעות הוא בתשובות העירייה אין צו להוצאות במערכת היחסים שבין העותרים לעירייה. העותרים ישלמו לשמ"מ שכר טרחת עורך דין בסכום של 5,000 ₪. ניתן היום, י"ג תמוז תשע"ב, 03 יולי 2012, בהעדר הצדדים. המזכירות תעביר את פסק הדין לבאי כוח הצדדים. קרקעותהרחבת דרך / כבישהפקעה