נפילה ברחוב בעפולה

נפילה ברחוב בעפולה 1. ביום 16/10/01, בעת שהתובעת הלכה ברחוב בעפולה, היא מעדה, נפלה ונחבלה באמת ידה השמאלית; ארעו לה שברים פתוחים בעצמות הראדיוס והאולנה. התובעת הובהלה לביה"ח "העמק" בעפולה, אושפזה ועברה ניתוח לשיחזור העצמות בעזרת פלטות וברגים. התובעת שוחררה מבית החולים ביום 21/10/01, כשידה השמאלית היתה נתונה בגבס. לאחר מכן, עברה התובעת סדרה ממושכת של טיפולים פיזיותרפיים. 2. כתוצאה מהתאונה האמורה, התקשתה התובעת לתפקד וסבלה ממגבלות רבות בתפעול היד השמאלית. התובעת נזקקה לעזרה בפעולות היומיום, ולאחר שחרורה מבית החולים קיבלה עזרה סיעודית. 3. ביום 24/4/02, הגישה התובעת לנתבע תביעה לתשלום דמי תאונה. הנתבע, במכתבו מיום 27/6/02, הודיע לתובעת על דחיית התביעה וזאת - על סמך טענת הנתבע כי התביעה בענין זה הוגשה לו באיחור. פקידת התביעות הודיעה לתובעת כי האיחור בהגשת התביעה אינו נובע מסיבה שמנעה ממנה להגיש את התביעה במועד. 4. כנגד כך הגישה התובעת את התובענה שבפנינו. אלה עובדות המקרה 5. התובעת, עקרת בית תושבת עפולה, מעדה בשל בור בכביש בעת הליכתה בעפולה, ביום 16/10/01. כתוצאה מהנפילה האמורה, ארעו לתובעת שברים פתוחים בעצמות הראדיוס והאולנה של אמת ידה השמאלית. התובעת הובהלה לביה"ח "העמק" בעפולה, אושפזה ועברה ניתוח לשיחזור העצמות בעזרת פלטות וברגים. התובעת שוחררה מבית החולים ביום 21/10/01, כשידה השמאלית היתה נתונה בגבס, מאזור האצבעות ועד לכתף. לאחר מכן, עברה התובעת סדרה ממושכת של טיפולים פיזיותרפיים, במשך פעם או פעמיים בשבוע. 6. כתוצאה מהתאונה האמורה, התקשתה התובעת לתפקד וסבלה ממגבלות רבות בתפעול היד השמאלית. התובעת נזקקה לעזרה בפעולות היומיום, ולאחר שחרורה מבית החולים קיבלה עזרה סיעודית (עזרה ברחצה, בהלבשה ואף בליווי מחוץ לבית), ממטפלת שהועסקה בחברת "שי שירותי סיעוד בע"מ", במשך 98 שעות, שהתפרשו על פני מספר חודשים כאמור להלן: מיום 22/10/01 ועד ליום 31/10/01 - 9 שעות. מיום 1/11/01 ועד ליום 22/11/01 - 24 שעות. מיום 2/12/01 ועד ליום 31/12/01 - 26 שעות. מיום 1/1/02 ועד ליום 9/1/02 - 9 שעות. מיום 1/2/02 ועד ליום 28/2/02 - 24 שעות. 7. בסעיף 6ד' לתצהירה, הצהירה התובעת כי במשך החודשים הראשונים שלאחר התאונה, התובעת לא היתה מסוגלת לצאת מדלת ביתה. בסעיף 6א' לתצהירה, הצהירה התובעת כי היא היתה מרותקת למיטתה במשך תקופה ארוכה. שתי הצהרות אלה אינן מקובלות עלינו; הן נסתרו על ידי התובעת עצמה בעדותה בפנינו. התובעת אישרה כי היא יצאה מפתח ביתה, הן לשם טיפולי הפיזיותרפיה והן לשם עריכת קניות. אין גם סבירות בטענה שגבס - גם אם הוא לכל אורך היד השמאלית - גרם לתובעת להיות מרותקת למיטתה ולכך שהיא לא היתה מסוגלת לצאת מביתה. גם המסמכים הרפואיים אינם תומכים בטענה של ריתוק למיטה או לבית. לפיכך, אין אנו מאמצים את גרסתה של התובעת כפי שהופיעה בתצהירה, ואנו מעדיפים על פניה את הגרסה שנמסרה בעדותה. 8. בנוסף לטיפולי הפיזיותרפיה ולקניות, היתה התובעת מחוץ לביתה לפחות פעמיים נוספות, בעת שהיתה בביקורים אצל רופאתה, ד"ר צביה לוין. ביקור אחד היה ביום 6/1/02, ובו קיבלה התובעת מרשמים למספר תרופות. ביקור נוסף היה ביום 21/2/02, שבו נבדקה התובעת עקב תלונתה על כאבים בעקבות תאונת דרכים מאותו יום (תאונה שבה - לדבריה - פגעה בה מכונית, כשהתובעת היתה בדרכה לעריכת קניות). 9. ביום 18/4/02, קיבלה התובעת מאת רופאתה, ד"ר צביה לוין, אישור רפואי על גבי טופס "תעודה רפואית לנפגע בתאונה". באישור האמור צויין שעקב התאונה מיום 16/10/01, התובעת לא היתה מסוגלת לתפקד במשק ביתה (לא נרשמו התאריכים של אי-הכושר). 10. התובעת מילאה טופס של תביעה לתשלום דמי תאונה. הטופס האמור נשלח אל הנתבע, על ידי בא כחה של התובעת, בצירוף האישור הרפואי מיום 18/4/02 ובצירוף מכתב של ב"כ התובעת שבו נאמר, בין השאר, כך: "1. מצ"ב טופס תביעה לתשלום דמי תאונה ... 2. יצוין כי התביעה מוגשת באיחור הואיל ומרשתי היתה מאושפזת בבית החולים ולאחר מכן שהתה בתקופת אי כושר עד ליום כתיבת שורות אלה, ולא היה באפשרותה לגשת לאף מקום עקב פגיעתה הקשה. 3. אי לכך כולי תקווה שתאריכו המועד להגשת התביעה במקרה דנן לאור מה שצוין לעיל. ...". 11. ביום 12/5/02, פנתה פקידת התביעות של הנתבע במכתב אל התובעת וביקשה שהתובעת תפרט את הסיבה לשיהוי בהגשת התביעה. התובעת השיבה במכתב שלה, מיום 16/5/02, שבו נאמר, בין השאר, כך: "הריני להודיעך כי נבצר מהח"מ מלהגיש התביעה בזמן הואיל וארבעת החודשים הראשונים הייתי מרותקת למיטה ולא היה באפשרותי לבצע פעולות כלשהן עד כדי קושי בלבוש ולשם כך בחודשים הראשונים נתמכתי בעזרת הזולת לרבות העוזרת דרך משרד הרווחה, ועד לפני כחודש היו לי כל מיני סחרחורות דבר אשר גרם לי מספר פעמים לנפילות ולכן לא היה באפשרותי לפנות לסניפכם. ...". 12. תביעתה של התובעת נדחתה, כאמור כבר לעיל, על פי החלטת פקידת התביעות מיום 27/6/02. גורל התביעה 13. ביטוח נפגעי תאונות מוסדר בפרק ו' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (שייקרא להלן: "החוק"). 15. בסעיף 157 לחוק, נאמר: "על אף הוראות סעיף 296 תוגש תביעה לגמלה לפי פרק זה למוסד תוך 90 ימים מיום התאונה; ואולם המוסד יהיה רשאי, לפי שיקול דעתו, ליתן את הגמלה אם נתבעה אחרי המועד האמור בגלל סיבה שמנעה מהמבוטח הגשת התביעה במועד, ובלבד שהתביעה הוגשה תוך 90 ימים מהיום שחדלה להתקיים הסיבה האמורה.". 16. אנו סבורים כי דינה של התביעה להידחות, בשל הגשתה באיחור. 17. התובעת הגישה את תביעתה לנתבע, באפריל 2002, לאחר שחלפו למעלה מ-90 ימים מיום התאונה. נוכח הוראותיו של סעיף 157 לחוק, יש לבחון האם הגשת התביעה באיחור היתה בגלל סיבה שמנעה מהתובעת להגיש את התביעה במועד. רק במקרה כזה יש לנתבע שיקול דעת לשלם לתובעת דמי תאונה. 18. טענות התובעת על הסיבה שמנעה ממנה להגיש את התביעה במועד, אשר הועלו הן במכתבו של בא כחה מיום 22/4/02, הן במכתב התובעת מיום 16/5/02 והן בתצהירה של התובעת, היו הטענות שהיא היתה מרותקת למיטה ולבית. טענות אלה נדחו על ידינו כאמור כבר בסעיף 7 לעיל (והן לא תאמו את עדותה של התובעת). 19. כשם שהתובעת היתה כשירה מספיק לשם הליכה לטיפולי הפיזיותרפיה ולשם עריכת קניות מחוץ לבית, כך היתה התובעת כשירה מספיק לשם הגשת התביעה מוקדם יותר מאשר הגישה אותה. מקובלת עלינו טענת ב"כ הנתבע, בסיכומיו, שגם מהעובדה שהתובעת לא ביקשה מרופאתה את האישור הרפואי לנפגע בתאונה במועד מוקדם מיום 18/4/02, למרות שהיתה אצל הרופאה לפני כן, מלמדת שהתובעת לא חשבה קודם לכן להגיש תביעה כזו. 20. סביר בעינינו להניח כי עד ליום 18/4/02 או סמוך לפני כן, התובעת כלל לא ידעה על האפשרות להגיש תביעה לדמי תאונה. אולם - לצערנו הרב - סיבה של אי-ידיעה אינה נחשבת על פי הפסיקה כ"מניעה" מלהגיש את התביעה במועד. ראו בענין זה: דב"ע נב/142-0 איזיק - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם), דב"ע נה/191-0 סעד - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם), וכן עב"ל 228/97 טרבלסי - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם) ). ברור שמי שאינו יודע על כך שיש לו אפשרות להגיש תביעה לדמי תאונה, הוא למעשה "מנוע" מהגשת התביעה. למרות זאת, נקבע שאין זו "מניעות" במשמעות שיש לתת לה בסעיף 157 לחוק. לסיכום 21. לאור הוראותיו המצמצמות של סעיף 157 לחוק, אין בידינו לקבל את התביעה. 22. על כן, אנו דוחים את התביעה. 23. אין צו להוצאות. 24. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. תאונות נפילהנפילה ברחוב / שטח ציבורינפילה