תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 קובעת כי בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע. אם לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לענין ערובה והוצאות. בית המשפט פסק כי הכלל בערכאה ראשונה הוא, כי אין להפקיד עירבון להבטחת הוצאות הנתבע, אלא במקרים חריגים בלבד. בית המשפט עושה שימוש בסמכותו זו בעיקר כאשר התובע הוא תושב חוץ או כאשר התובע אינו מציין את מענו בתביעתו. אחת המטרות העיקריות להפעלת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד, כאשר נראה לבית המשפט שהסיכויים להצליח בתביעה קלושים עם זאת, אין להכביד יתר על המידה על מגישי תובענות ולהגביל את הגישה לבית המשפט רק לבעלי אמצעים. על כן, על בית המשפט לנהוג בנושא זה במתינות ולהפעיל בסבירות את שקול דעתו בדבר אופן הבטחת הוצאות המשפט. ערובה להבטחת הוצאותתקסד"א 1984 (הישנות)