דייר מוגן או שוכר

המחלוקת הראשונה והמרכזית עוסקת בזכויותיהם של הנתבעים 1 ו- 5 בנכס - האם הם דיירים מוגנים או שוכרים. כפועל יוצא ממחלוקת זו נגזרת השאלה האם קמה עילת פינוי כנגד הנתבעים, כאשר ברי לכל שקיים הבדל בין עילות הפינוי על פי חוק הגנת הדייר לבין עילות הפינוי בשכירות רגילה. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא דייר מוגן או שוכר: 1. לפניי תביעה לפינוי מתחם בן 1503 מטרים רבועים, המצויים בהר הזיתים בסמוך ל"מערת הנביאים", וזאת בטענה שחלק מן המחזיקים בנכס הפרו את הסכם השכירות שנכרת בין הצדדים, ואילו המחזיקים האחרים הינם פולשים. הנתבעים מצידם טוענים כי הם דיירים מוגנים ואין עילה לפינויים. רקע עובדתי: 2. בשנות הארבעים של המאה הקודמת תפס אביהם של הנתבעים 1, 3 ו-5, מר האשם מחמוד עותמאן חזקה במערת הנביאים. באותן שנים, הר הזיתים היה מצוי תחת שלטון ירדני ואין חולק כי המערה היתה מוזנחת, ומר האשם מחמוד עותמאן תיחזק אותה ושמר עליה, תוך כדי מגוריו במקום. עם מר האשם מחמוד עותמאן התגוררו גם הוריו המבוגרים, שתי נשותיו וילדיו, והוא הלך לעולמו ביום 13.10.81 (להלן: "המנוח"). 3. יצויין כבר עתה כי הנתבעים 1 ו- 5 הם בניה של אשתו הראשונה של המנוח, ואילו הנתבעת 3 היא בתו מאשתו השניה, היא הנתבעת 4. נראה כי על רקע זה קיימת מתיחות בין הנתבעים 1 ו- 5 לנתבעת 3, ולמתיחות זו עוד אדרש בהמשך הדברים, שכן היא עומדת ברקע הליכים אלו. מתיחות זו התגלגלה גם לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה. 4. הנתבע 2 הוא בנו של הנתבע 1 ונכדו של המנוח, וכבר עתה יצויין כי הוא אינו חתום על אף הסכם עם הכנסייה, והוא מתגורר עם אשתו וילדיו במקום מכוח הרשאה של אביו ודודו. 5. עם הגשת התביעה הגישו גם הנתבעות 3 ו- 4 כתב הגנה, אך בסופו של יום הנתבעות זנחו את הגנתן. מעדותם של כלל העדים ניתן ללמוד כי לאחר מותו של האשם מחמוד עותמאן הייתה מתיחות קשה בין הבנים לבין האשה השנייה, ובסופו של דבר הנתבעת 4 עזבה את המתחם ועברה להתגורר עם הנתבעת 3 בירדן. כך או כך, נוכח נטישת ההליך הרי שכנגד הנתבעות 3, ו- 4 יינתן צו פינוי כמבוקש, ונראה שבפועל הן אכן פינו ועזבו את הנכס. 6. הנתבעים 1 ו- 5 טענו כי חוזי השכירות הראשונים נחתמו מול הממונה על נכסי הנפקדים הירדניים, אך כאשר התברר שהמשלחת הרוסית של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית (התובעת, להלן: "הכנסייה") היא הבעלים של הנכס, אביהם שילם את שכר הדירה לכנסייה. 7. בשנת 1969, לאחר שהכנסייה שבה וטענה לזכויותיה במקום, חתם המנוח על הסכם שכירות עימה. על פי הסכם זה שנחתם באוגוסט 1968 המנוח שכר את הנכס מהכנסייה החל מיום 16.11.68 לתקופה של 3 שנים, והתחייב לשלם שכר דירה חודשי, מדי שישה חודשים. עוד נקבע בסעיף 7III) ) להסכם כדלקמן: If at any time durring the currency or the term hereby created the lessee shall fail to pay the rent in manner afordesaid or to observe or perform any of the terms of this agreement' the term hereby created shall be forefeited and the lessor forthwith re-enter the land and thereafter possess the same as though this agreement had never been made. בחודש יוני 1970 אישר מנהל המנזר דאז, ארכימנדריט אנתוני גראב, כי המנוח מתגורר במקום משנת 1950 וכי בשל הטיפול המסור שהעניק לרכוש הכנסייה ניתנה לו רשות להרחיב את הצריפים שהיו בנויים במקום, לחבר את המתחם לחשמל מים וביוב, ובתנאי שהוא ישא בעלויות אלו, וזאת ללא התחייבות של הכנסייה. מנהל הכנסייה אף ציין כי יש למנוח זכות לעשות שימוש מלא בנכס, מלבד מכירה או השכרה. בחודש אוגוסט 1981 כאשר המנוח עוד היה בין החיים, אך ככל הנראה על ערש דווי חתמה הכנסייה על הסכם עם בניו, הנתבעים 1, ו- 5. גם הסכם זה כלל שכירות ל- 3 שנים מ1.11.81 ועד 1.11.84 ותשלום דמי שכירות שנתיים בסך 6 דינר בשני תשלומים שווים. על פי ההסכם הנתבעים התחייבו לא לערוך שינויים במושכר, ולפנות אותו מכל חפץ או מבנה בתום תקופת השכירות על פי דרישת הכנסייה. בהסכם גם צויין כי השוכרים יחזירו את הנכס במצב תקין לידי הכנסייה וההסכם חזר על נוסח סעיף 7(III ) דלעיל. כנספח להסכם צורף אישור מנהל הכנסייה, כי ההסכם עליו חתמו הבנים, זהה להסכם עליו חתם המנוח, ושאישור זה ניתן כ"הגנה למשפחתו של המנוח". בשנת 1986 חתמו הנתבעים 1 ו- 5 שוב על הסכם שכירות עם הכנסייה. הסכם זה נחתם אף הוא לתקופה של 3 שנים, החל מיום 1.7.86, ושכר הדירה השנתי עומד כמו בעבר על 6 דינר ירדניים. בנוסחו זהה הסכם זה להסכמים משנת 1969 ומשנת 1981. במקביל לאירועים אלו והחל מסוף שנות ה-60 הפך המנוח לעובד בשכר של משרד הדתות, ועל פי אישור של משרד הדתות שכרו הועבר לידי הכנסייה, והיא התחייבה להעביר אותו לידו. לטענת הבנים, הסדר זה אורגן מטעמים פוליטיים כדי למנוע מראית עין של חזקה של המדינה במקום. מעדות הבנים אף עולה כי הכנסייה עמדה בהתחייבות זו, ועד לשנת 1987 העבירה את שכרו של המנוח, ואחר כך את שכרו של הנתבע 1, שהחליף את אביו בעבודתו כשומר, לידי המשפחה. בניגוד לטענה זו, צירפו הנתבעים להליך שניהלו בבית המשפט כנגד אשתו השניה של אביהם, היא הנתבעת 4, אישור של משרד הביטחון מיום 21.5.95 ולפיו הם מועסקים כשומרים על החלקות הצבאיות שבמקום. לא ברור אם הועסקו בשכר, ואם שכר זה גם הועבר באמצעות הכנסייה. כך או כך, בניגוד להתחייבות למשרד הדתות ולאישור של משרד הבטחון, בשנת 1982 נתן מנהל המנזר לבניו של המנוח אישור, ולפיו המנוח לא קיבל שכר אלא מגורים בלבד במתחם. באותו אישור שניתן לביטוח הלאומי, ביקש מנהל המינזר כי הביטוח הלאומי יסייע למשפחה. מן האמור לעיל נראה כי מערכת היחסים בין הצדדים כללה גם שכירות וגם העברת שכר עבודה. בנוסף, בחקירה הנגדית של הנתבעים 1 ו-5 התברר כי מנהל הכנסייה העסיק את שני הבנים הנתבעים גם כנהגים אישיים שלו. להשלמת התמונה יצויין כי מנהל הכנסייה הלך אף הוא לעולמו, ומכאן שלא היה ניתן לחקור אותו על מערכת היחסים החוזית עם הנתבעים. עוד על הסיוע שניסה מנהל המינזר דאז להעניק לנתבעים 1 ו- 5 אעמוד בהמשך הדברים. בשנת 2006 כאשר הכנסייה החלה לדרוש כי הנתבעים יפנו את המתחם הסכימו הנתבעים לפנות את המערה הקדושה, אולם סירבו לפנות את בתיהם, וכך התגלגלה המחלוקת לפתחו של בית המשפט. בפועל כיום הנתבעים ובני משפחתם גרים במתחם, אך אין להם כל קשר יותר לאתר הקדוש, ונציג מטעם הכנסייה נמצא במקום ומדריך תיירים. המחלוקות: המחלוקת הראשונה והמרכזית עוסקת בזכויותיהם של הנתבעים 1 ו- 5 בנכס - האם הם דיירים מוגנים או שוכרים. כפועל יוצא ממחלוקת זו נגזרת השאלה האם קמה עילת פינוי כנגד הנתבעים, כאשר ברי לכל שקיים הבדל בין עילות הפינוי על פי חוק הגנת הדייר לבין עילות הפינוי בשכירות רגילה. האם הנתבעים הינם דיירים מוגנים או שוכרים: הלכה היא כי שוכר הטוען שהוא דייר מוגן נדרש להוכיח טענה זו, ומכאן שיש לבחון את התשתית הראייתית והמשפטית שמכוחה טוענים הנתבעים 1 ו- 5, כי הם דיירים מוגנים. בכתב ההגנה ובתצהירים שהוגשו מטעם הנתבעים 1, 2 ו- 5 לא היה ברור מכוח מה הם טוענים שהנתבעים 1 ו- 5 הם דיירים מוגנים. בסופו של יום מיקדו הנתבעים 1, ו- 5 את טענותיהם בסיכומים באופן הבא: המנוח היה דייר מוגן במועד הקובע וזאת בהתאם לסעיף 9 חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב -1972. הנתבעים 1 ו- 5 ירשו את זכויותיו מכוח סעיף 20 לאותו חוק, וחתמו על הסכם השכירות בשנת 1981 כדי שהוא יגן עליהם, לאחר מות אביהם. מטעם זה, אישר מנהל הכנסייה בנספח להסכם השכירות, כי ההסכם נועד להגן על זכויותיהם, והכוונה היתה שההסכם נועד להגן על זכויותיהם כדיירים מוגנים. האם האב המנוח היה דייר מוגן? סעיף 9 לחוק הגנת הדייר קובע כי : "נכס שביום כ"ו באב תשכ"ח (20 באוגוסט 1968) (להלן - תשכ"ח) לא היה דייר הזכאי להחזיק בו - לא יחול חוק זה על שכירותו כל עוד לא הושכר בדמי מפתח". הסכם השכירות בין המנוח לכנסייה התייחס לתקופה שמחודש נובמבר 1968 ומכאן שבמועד הקובע למנוח לא היה כל הסכם כתוב עם הכנסייה. לתצהירי הנתבעים צורפו מספר קבלות מהשנים 1963, 1964 ו-1968 המעידות על תשלום דמי שכירות לכנסייה. נראה כי קבלות אלו הן המסמכים היחידים שיכולים לאשש את טענת הנתבעים כי המנוח היה "דייר זכאי" במועד הקובע. הקבלה האחרונה שהציגו הנתבעים היא מחודש מרץ 1968, והכנסייה ניסתה לטעון כי הדבר מעיד שבאוגוסט 1968, לא היה המנוח דייר זכאי. אין בידי לקבל טענה זו וזאת ממספר טעמים. ראשית, גב' רות קנסה שהעידה מטעם הכנסייה, אישרה בעדותה כי בידי הכנסייה מסמכים רבים נוספים הנוגעים לנתבעים והיא לא ידעה שעליה לגלותם. יתכן כי חשיפה של מסמכים אלו הייתה מעידה על תשלום רצוף של דמי שכירות לרבות במועד הקובע, ויתכן שלנתבעים נגרם, כטענתם, נזק ראייתי. שנית, שעה שמדובר בדמי שכירות סימליים, שממערכת ההסכם המאוחרת ניתן ללמוד כי הם משולמים כל חצי שנה, הרי שדי בתשלום בחודש מרץ כדי ליצור זכאות גם בגין חודש אוגוסט. על כן נראה כי המנוח היה דייר זכאי במועד הקובע, ומכאן גם דייר מוגן. אל מול קבלות אלו מצוי נוסח ההסכם, שנחתם כאמור בחודש אוגוסט 68', וממנו לא עולה כי המנוח היה דייר מוגן או שוכר קודם לחתימתו, וההסכם עצמו הוא הסכם שכירות רגיל. ההלכה היא כי הסכם שכירות רגיל יבטל דיירות מוגנת אך ורק אם הדבר מצויין במפורש בהסכם השכירות (ע"א 1047/00 עיסאם מיסבאח אל נמרי נ' מוחמד חדר ואח' (ניתן ביום 18/6/00) ע"א 173/54 שטרן נ' רוזנברג, פ"ד ט, 226; ע"א 186/58 גבריאלוב נ' גבריאלוב, פ"ד יג, 1265; ע"א 4/76 חזום נ' קריצמן, פ"ד לא(1), 340). מכאן ועל אף נוסח ההסכם אם המנוח היה דייר מוגן במועד הקובע, הרי שההסכם לא ביטל את זכויותיו הקוגנטיות. הנתבעים משליכים את יהבם גם על האישור שקיבלו ממנהל הכנסייה בשנת 1970 ולפיו הם יכולים לבנות בנכס כרצונם. מעיון באישור זה עולה כי היה ביכולתם לבנות ולשפץ, אך מנהל הכנסייה ציין כי שיפוצים אלו לא ייצרו מחוייבות של הכנסייה ונאסר על המנוח למכור או להשכיר את המתחם. אף כי באישור זה מצויין כי המנוח התגורר בנכס שנים רבות, ועוד בזמן השלטון הירדני, הרי שלא מצויין בו כי הוא דייר מוגן. מכאן שמצד אחד קיימות קבלות המעידות כי לכאורה היה המנוח "דייר זכאי" ומצד שני, בהסכם משנת 1968 אין זכר לכך שהמנוח היה דייר מוגן. היות ומדובר בזכות קוגנטית הרי שמחמת הזהירות אני מניחה כי המנוח היה דייר מוגן, וההסכם משנת 1968 לא פגע בזכות זו. אני מקבלת הנחה זו למרות שכפי שעוד אבהיר אין בה כדי לסייע לנתבעים 1 ו-5 בהוכחת טענתם כי הם עצמם הפכו לדיירים מוגנים. האם הנתבעים 1 ו-5 דיירים מוגנים? סעיף 20 לחוק הגנת הדייר קובע: "(א) דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו. (ב)באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם". בעניינינו, אין ספק כי אשתו השניה של המנוח, היא הנתבעת 4, היתה בחיים והתגוררה עימו בהתאם לתנאי סעיף (א) דלעיל, עובר לפטירתו. אין בידי מידע אם המנוח היה נשוי במקביל לשתי נשים, ואם האשה הראשונה, עוד היתה בחיים בזמן פטירתו, אך כאמור אשתו השניה של המנוח הייתה ועודנה בחיים. מההליכים שהתנהלו בבית המשפט לענייני משפחה ניתן ללמוד כי היא המשיכה להתגורר במתחם לפחות עד לשנת 2006, ורק בשנים האחרונות עברה לגור עם בתה בירדן. מכאן, ככל והמנוח היה דייר מוגן הרי שזכויתיו בנכס, קרי במתחם כולו, היו צריכות לעבור לידי נשותיו או לכל הפחות לידי אשתו השניה. בוודאי ובוודאי שזכויותיו לא היו אמורות לעבור לידי בניו או לידי בתו. נותר על כן לבחון האם ההסכם שנכרת עם הבנים, זמן קצר לפני פטירת האב, מקנה להם זכויות של דיירים מוגנים בנכס. ראשית ייאמר, כי אם האב היה דייר מוגן הרי שהוא לא היה יכול להקנות זכות זו לבניו, וגם הכנסייה לא היתה יכולה להחליף את הדייר המוגן על דעת עצמה, בהתעלם מזכויות האשה השניה. הלכה היא כי זכויות הדיירות המוגנת עוברות רק על פי חוק הגנת הדייר. שנית, כפי שציינתי דלעיל ההסכם שנכרת עם הבנים הוא הסכם שכירות ל- 3 שנים, ובהסכם ישנם סעיפים מפורשים המפרטים באלו תנאים ידרשו השוכרים לפנות את הנכס ובאיזה מצב עליהם להשיבו לידי הכנסייה. מכאן שלכאורה אין עסקינן בהסכם לדיירות מוגנת. יודגש כי מול הנתבעים 1 ו-5 שלא היו דיירים מוגנים מכוח המועד הקובע, לא הייתה צריכה הכנסייה לציין במפורש בהסכם כי אין הוא מקנה להם זכויות של דיירות מוגנת, ועל כן הוא הסכם שכירות רגיל. גם הנספח שצירף להסכם מנהל הכנסייה, שמעיד כי הסכם זה זהה להסכם שנחתם עם האב, אין בו כדי לסייע לנתבעים 1 ו- 5. נספח זה מעיד על הסכם שכירות לטווח ארוך, ואולי גם על דאגה כנה של הכנסייה לנתבעים 1 ו- 5 אך אין בו כדי להעיד על שכירות בהתאם לחוק הגנת הדייר. יוזכר כי במסמך ציין מנהל הכנסייה כי הוא נותן אותו לנתבעים 1 ו-5 כדי להגן עליהם (""as a protection). לא ברור אם הכוונה היתה להגן עליהם מפני פינוי על ידי המדינה, להגן עליהם היה ויהיו חילופי גברא בכנסייה או להגן עליהם אם תפרוץ מחלוקת משפחתית סביב הזכויות בנכס. כך או כך, גם בנספח זה לא ציין מנהל המנזר כי המנוח או בניו הינם דיירים מוגנים. נראה כי נספח זה נחתם בשל מערכת היחסים הקרובה שהיתה בין מנהל המנזר דאז, לבין הנתבעים 1 ו-5, ויתכן בהחלט שתכליתו הייתה להגן על זכויות הבנים כנגד זכויותיה של האשה השניה. כזכור, מנהל המנזר אף העביר לביטוח הלאומי מסמך שאינו מעיד על תשלומים שהעבירה הכנסייה למנוח, וזאת כדי לסייע לבני משפחתו, ועל כן יתכן שגם בנספח זה ביקש לסייע במיוחד לנתבעים 1 ו- 5. בשנת 1986 שבו הצדדים וחתמו על הסכם שכירות באותו נוסח. גם מעובדה זו ניתן ללמוד כי לא היתה כוונה להשכיר את הנכס בשכירות מוגנת אלא דובר בשכירות רגילה שמתחדשת מעת לעת. הנתבעים 1 ו-5 העידו כי חתמו על הסכם נוסף בשנת 1986, שכן מנהל המנזר התחלף באותה עת. עדות זו מחזקת את הסברה שהנתבעים 1 ו- 5 הבינו שהם דיירים רגילים ולא מוגנים, וששני הצדדים היו מעוניינים בחידוש הסכם השכירות לתקופה נוספת. מעדויות כלל הצדדים ניתן ללמוד כי היתה הסכמה שרצוי שמי מטעם הכנסייה ימשיך להתגורר במקום, וזאת מטעמים פוליטיים וכדי למנוע תפיסת חזקה על ידי מדינת ישראל. מכאן שהיתה הסכמה כי שכר הדירה יהיה נמוך, ובפועל נציג של המשפחה המשיך לשמור על המקום. אך עדויות אלו לא מלמדות על דיירות מוגנת. על כן אני קובעת כי אף אם המנוח היה דייר מוגן, זכויותיו כדייר מוגן לא היו עוברות לבניו, וההסכמים שנחתמו עמם מעידים על שכירות רגילה ולא על שכירות מוגנת. בנוסף, אדגיש ואציין כי הנתבעים 1 ו- 5 מעולם לא טענו שהם עצמם שילמו דמי מפתח, ומכאן שבהתאם להוראות סעיף 9 לחוק הדייר המוגן, הם לא יכלו להפוך לדיירים מוגנים. בתצהיריהם עמדו הנתבעים על כך שבמהלך השנים השקיעו כספים ומשאבים רבים בטיפוח המתחם, שיפוץ הצריפים שהיו בו, ושיפוץ המערה הקדושה וסביבתה. אף כי טענה זו לא נטענה במפורש בסיכומים, שקלתי אם השקעות אלו הינן בגדר דמי מפתח, שכן דמי מפתח יכולים להשתלם גם שלא בכסף, אלא באופנים אחרים. היות ובכל ההסכמים שנכרתו בין הצדדים, וגם באישור שקיבלו הנתבעים ממנהל המנזר בשנת 1970, מצויין במפורש כי ההשקעות במתחם יהיו על חשבונם, ולא יחייבו את הכנסייה, הרי שלא מצאתי אינדיקציה לכך שהשקעות אלו היו דמי המפתח. מסקנת ביניים: מכאן אני קובעת כי הנתבעים 1 ו- 5 אינם דיירים מוגנים אלא שוכרים ומזכירה כי הנתבע 2 כשלעצמו אינו שוכר, הוא ובני משפחתו מתגוררים במתחם כנראה מכוח הסכמתם של הנתבעים 1 ו- 5 אך ללא קשר חוזי לכנסייה. גם הנתבעת 3 אינה דיירת מוגנת, ואילו אמה הנתבעת 4 היתה לכאורה דיירת מוגנת מכוח הוראות סעיף 20 לחוק הגנת הדייר. יחד עם זאת היות והנתבעות 3 ו-4 זנחו את הגנתן, הרי שדין התביעה כנגדן להתקבל. האם יש עילה לפינוי הנתבעים 1, 2 ו-5 ? הכנסייה טענה כי הנתבעים הפרו את הסכמי השכירות במספר דרכים. ראשית שינוי ובנייה מאסיבית בנכס ללא הסכמה וללא היתר כחוק; שנית העברת החזקה בנכס או מתן זכות שימוש בו לאחרים ללא הסכמת הכנסייה; ולבסוף אי תשלום דמי שכירות. אפתח מטענתה האחרונה של הכנסייה. להתרשמותי הטענה בדבר אי תשלום דמי השכירות נולדה אך ורק לצורכי תביעה זו, ואכן משנת 2006 הכנסייה סירבה לקבל את דמי השכירות. יחד עם זאת, בהודעה ששלחה הכנסייה לבית המשפט בסוף 2005 העלתה טענות מטענות שונות כנגד הנתבעים 1 ו-5 אך לא טענה כי לא שילמו דמי שכירות. הנתבעים מצידם הציגו אישורים כי משנת 2006 ניסו לשלם את דמי השכירות באמצעות בנק הדואר, והכנסייה סירבה לקבלן. על כן אני קובעת כי בטענה זו אין ממש. בהתייחס ליתר טענותיה של הכנסייה, הרי שקיימת מידה רבה של היתממות מצד הכנסייה בטענה כי הבניה המאסיבית שהיתה במתחם כמו גם המגורים של קרובי משפחה לא היו בידיעת הכנסייה. ראשית, הנתבעים קיבלו בשנת 1970 אישור בכתב לשפץ את הצריפים ולהתחבר לחשמל מים וביוב. מכאן שהכנסייה הסכימה באופן רשמי לשינויים נרחבים במתחם. שנית, מעדויות כל העדים ניתן ללמוד כי הנתבעים איפשרו לנציגי הכנסייה לבקר במתחם כרצונם, וממילא המתחם היה פתוח לתיירים שעלו לרגל למערת הנביאים. על כן נראה כי הכנסייה מנועה מלטעון היום, כי לא ידעה או התנגדה לשינויים אלו. מעדותם של הנתבעים, שלא נסתרה, עולה כי עיקר השינויים במתחם, היו עוד בטרם החתימה על ההסכם משנת 1986. על כן הכנסייה מנועה כיום מלטעון כי שינויים אלו במבנים היו שלא על דעתה או להלין על כך שהנתבעים לא קיבלו היתר בניה כדין. מעדותה של הנזירה קסנה עולה כי הכנסייה היתה נכונה להמשיך ולתת לנתבעים להתגורר במקום אילו היו משלמים דמי שכירות ריאליים. מנגד, כל זמן שדמי השכירות הינם לא ריאליים וזאת ללא הצדקה כיום, הרי שהיא מבקשת לקבל את הנכס חזרה לידיה. על כן התרשמותי היא כי אף הכנסייה עצמה אינה מוטרדת מההפרות הנטענות. היות ומדובר בחוזה שכירות שהתחדש בעל פה הרי שכל צד רשאי גם להודיע על סיומו. סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א 1971, קובע: "(א) לא הוסכם על תקופת השכירות, או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר תום התקופה שהוסכם עליה בלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני. (ב) ניתנה הודעה כאמור בסעיף קטן (א), תסתיים השכירות : (1) כשנקבעו דמי השכירות בסכום מסויים לתקופות קצובות — בתום התקופה המתחילה בסמוך לאחר מתן ההודעה, או כעבור שלושה חדשים לאחר מתן ההודעה, הכל לפי המועד הקצר יותר; (2) בכל מקרה אחר — במועד שנקבע לכך בהודעה, ואם מועד זה היה בלתי סביר — תוך זמן סביר לאחר מתן ההודעה". מסקנתי היא איפוא כי אף אם ההסכם באופן פורמלי לא הופר, או שהכנסייה מנועה מלטעון כנגד הפרות שונות שלו, הרי שהכנסייה גם רשאית לא לחדש אותו. סיכומו של דבר: היות וקבעתי כי הנתבעים 1 ו- 5 מתגוררים במקום מכוח הסכם שכירות רגיל, הרי שאני מורה כי הנתבעים 1 ו- 5 וכל מי שהורשה על ידם לגור או להחזיק בנכס במתחם יפנה את המתחם בתוך חצי שנה. תקופת זמן זו נקבעת בהתאם לתנאי ההסכם המאפשרים פינוי תוך 3 חודשים במקרה של הפרה, ובשים לב לכך שההסכם לא חודש בכתב מאז שנת 1986 ותקופות התשלום שנקצבו בו היו כל חצי שנה. בנסיבות אלו תקופה בת חצי שנה תאפשר לנתבעים להתארגן לצורך פינוי המתחם ואף תאפשר לצדדים לנהל משא ומתן, ככל שיחפצו בכך בנוגע לדמי שכירות ריאליים. אבקש להוסיף ולציין כי חרף העובדה שהנתבעים 1 ו- 5 ניסו לצייר תמונה ולפיה פינויים מהמקום יהיה בגדר גזל כבשת הרש, הרי שמחקירתם הנגדית התברר, כי הם הספיקו לרכוש לילדיהם ולעצמם מקרקעין במקומות שונים, ולבנות בתים. גם מטעם זה נראה כי די בחצי שנה כדי לאפשר לנתבעים את פינוי המתחם. הנתבע 2 יפנה את המתחם יחד עם הנתבעים 1 ו- 5, ואילו בכל הנוגע לנתבעות 3 ו-4 אני מורה על פינויין הפורמלי באופן מידי. הנתבעים 1 ,2 ו-5 יישאו בהוצאות התובעת בגובה האגרה ששולמה על ידה, ובשכר טרחת בא כוחה בסך של 7,500₪. הוצאות אלו נפסקות בשים לכך שדווקא התנהלות התובעת היא שגרמה להתמשכות מיותרת וארוכה של ההליכים. מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)שכירות