מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא התפטרות עקב תקיפה בעבודה: התובע הועסק אצל הנתבעת כנהג אוטובוס נוסעים, החל מחודש ספטמבר 2001. בליל יום ה - 30.5.2004, קרוב לחצות, נקלע התובע לעימות אלים עם נוסע שסרב לשלם בעד הנסיעה. העימות הסתיים, למרבה הצער, בידו השבורה של התובע. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע לא שב בפועל לעבודתו בנתבעת לאחר שהחלים. השאלה העיקרית שנטושה אפוא במחלוקת בין הצדדים היא האם אי שיבת התובע לעבודה נעוצה בטעמיו, קרי בהתפטרותו, או שמא בכך שפוטר על ידי הנתבעת. ביום 26.10.2010 הגיש התובע תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה ודמי חגים. לאחר ישיבתו המקדמית של בית הדין ובהמלצתו, הודיע התובע כי אינו עומד עוד על רכיב פדיון דמי החופשה, נוכח התיישנותו. רכיבי פדיון דמי ההבראה ופדיון דמי החגים כומתו מחדש בהתאם לתקופת ההתיישנות. בית הדין קיים בהליך ישיבת הוכחות אחת. מטעם התובע העידו התובע עצמו ומר משה בן הרוש, מי ששימש בתקופה הרלוונטית לתביעה כמנהל סניף ירושלים בנתבעת. מטעם הנתבעת העידה גב' דניה ליבוביץ, מנהלת הכספים בנתבעת. בתום ישיבת ההוכחות, סיכמו הצדדים פרשותיהם בעל פה. השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים והטעונות הכרעה הן אלה: א. האם בעובדה שהתובע לא עבד אצל הנתבעת בחודשים מאי, יוני יולי 2002 יש כדי להוביל למסקנה שחל נתק ביחסי העבודה בין הצדדים על כל המשתמע מכך. ב. האם התובע פוטר מעבודתו כגרסתו, ובתוך כך באיזה מועד מדויק, או שמא התפטר מעבודתו כטענת הנתבעת. ברור כי אם ייקבע שהתובע פוטר, יהא זכאי לפיצויי פיטורים ולתשלום חלף הודעה מוקדמת לפיטורים. ג. האם זכאי התובע לפדיון דמי חגים ולפדיון דמי הבראה ובאיזה שיעור. ד. ככל שיפסק שהנתבעת חייבת לשלם לתובע סכומים כלשהם, יהא עלינו לבחון את טענת הקיזוז שהעלתה, ולפיה נותר התובע חייב לה 9,851 ₪ הנובעים מחוסרים ב'תיק הנהג'. להלן תדון כל אחת מהשאלות כסדרה תוך שנסקור את טענות הצדדים לגביה. תקופת העבודה 5. בכתב התביעה, טען התובע כי הועסק על ידי הנתבעת ברציפות בתקופה שתחילתה בחודש 9/2001 וסיומה ביום 31.5.2004, סך הכל, שנתיים ותשעה חודשים. במסגרת תצהיר עדותו הראשית, ונוכח טענות הנתבעת בכתב הגנתה, הודה התובע כי לא עבד אצל הנתבעת בחודשים מאי, יוני ויולי 2002 אך טען כי המדובר בתקופה בת כשלושה חודשים, במהלכם לא נותקו יחסי העבודה. לתמיכה בגרסתו, צירף התובע עותק מטופס 106 לשנת 2002 ממנו עולה כי הועסק על ידי הנתבעת בכל שנת 2002 אולם בחודשים מאי, יוני ויולי לא קיבל שכר. כן צירף עותק מתלוש שכרו לחודש 8/2002, במהלכו שב לעבודה בנתבעת, בו מצוין מועד תחילת העבודה כ-9/2001. בסיכומיו חזר התובע על גרסה זו וטען כי לא נסתרה. 6. הנתבעת מצדה טענה בכתב ההגנה, כי התובע הועסק על ידה בשני פרקי זמן שונים. תקופת העבודה הראשונה הייתה בחודשים 9/2001 ועד 4/2002 (סעיף 5(ב)). תקופת העבודה השנייה החלה בחודש 8/2002. לשיטתה הציג לה התובע תעודות מחלה עד ליום 10.7.2010 (המדובר ככל הנראה בטעות סופר והכוונה היא ל - 10.7.2004 - ר.ב.ה). או אז נעלם. לטענת הנתבעת, יחסי העבודה נותקו במהלך שנת 2002 לתקופה העולה על שלושה חודשים ולכן כשהתובע שב לעבודתו בחודש 8/2002 הוא נקלט אצלה כעובד חדש. בתצהיר הגב' ליבוביץ (להלן: דניה) חזרה הנתבעת על טענותיה האמורות, ולתמיכה בהן צרפה עותקים מתלושי שכר התובע לחודשים 9/2002 ו-5/2004 בהם נרשם כי מועד תחילת העבודה של התובע הוא 8/2002. בסיכומים הוסיפה הנתבעת כי ראיה נוספת לכך שהנתק בין הצדדים עלה על שלושה חודשים ניתן למצוא בתלושי השכר של התובע מהם עולה כי בחודש 4/2002 לא עבד חודש מלא כי אם 19 ימים בלבד. משמע, בשובו בחודש 8/2002 חלפו למעלה משלושה חודשים, ועל כן יחסי העבודה בין הצדדים נותקו. 7. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים בעניין זה ולאסמכתאות שצירפו, הגענו לכלל מסקנה כי עלה בידי התובע להוכיח את רציפות תקופת עבודתו אצל הנתבעת, וכי לא חל בין הצדדים נתק העולה על שלושה חודשים. טעמינו למסקנה זו הרי הם מפורטים מטה. 8. סעיף 2(9) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג - 1963 כנוסחו בתקופת העבודה של התובע, קבע כי לעניין רציפות בעבודה, יראו גם "הפסקה ארעית ללא ניתוק יחסי עובד ומעביד או הפסקה תוך ניתוק יחסי עובד ומעביד שאינה עולה על שלושה חודשים" ככזו שאינה מפסיקה את רציפות תקופת העבודה. בפסיקה נקבע כי על העובד מוטל נטל השכנוע לעניין רציפות תקופת העבודה (דב"ע לה/3-16 זיסו יזיפוף - יעקב חנוני פד"ע ז 3 (1975)), כך שאם בסוף ההליך כפות המאזניים מאוזנות, הרי שטענת העובד בדבר רציפות תקופת העבודה תידחה. כמו כן, נפסק כי: "כאשר מוכיח העובד את מועד תחילת העבודה ומועד סיום העבודה, הרי בכך הוא מרים את חובת הראיה הראשונית, ומראה לכאורה כי עבד בכל התקופה שבין שני מועדים אלה. בשלב זה עוברת חובת הראיה למעביד, אשר עליו להביא ראיות להוכחת הפסקה בעבודה במהלך אותה תקופה, אם כמובן הוא טוען להפסקה כזו (דב"ע נא/3-7 מרים עדאוי - פ.א.ב. שירותים בע"מ, פד"ע כב 325). הביא המעביד ראיות להוכחתה של הפסקה בעבודה, ישוב הנטל לעובד, ועליו יהיה להוכיח, כי התקיימו התנאים המפורטים בסעיף 2 לחוק, והתקיימה לפיכך רציפות בעבודה על אף ההפסקה (דב"ע נא/3-158 תחנת דלק בת-ים בע"מ - רפי מגלאשווילי, "עבודה ועוד", עבודה ארצי א(1) 251, בפסקה 10 לפסק-הדין). בכל הנוגע לסעיף 2 (9) לחוק, משמעות חובה זו הינה כי על העובד להראות שההפסקה היתה "ארעית ללא ניתוק יחסי עובד ומעביד", או לחלופין "אינה עולה על שלושה חודשים". יובהר, כי בית הדין בוחן את הרמת הנטל בתום הדיון כולו, ולפי כלל הראיות שבאו בפניו - ואין נפקא מינה מיהו בעל הדין שהביאן (קדמי, שם, בעמ' 327)." (דב"ע נו/3-269 ד"ר איסר מזר - הסתדרות מדיצינית הדסה עבודה ארצי ל(1) 57 (1997)). 9. בענייננו, אין חולק כי יחסי העבודה בין הצדדים החלו במועד כלשהו ב-9/2001. כן אין חולק כי במהלך החודשים 5/2002-7/2002, שהם תקופה בת שלושה חודשים, התובע לא עבד אצל הנתבעת וכי שב לעבודה סדירה בחודש 8/2002. הנתבעת ביקשה לטעון כי יחסי העבודה נותקו לתקופה העולה על שלושה חודשים שכן, לטענתה, בחודש 4/2002 התובע לא עבד חודש עבודה מלא וימי העבודה החסרים מצטרפים לחודשי העבודה שהחסיר. טופס ריכוז המשכורות לשנת 2002 שצירפה הנתבעת מאשר כי במהלך חודש 4/2002 התובע עבד 19 ימים בלבד, מספר נמוך ביחס למספר ימי העבודה ביתר חודשי העבודה. 10. אף שמקבלים אנו את טענת הנתבעת, שלא נסתרה ואשר משתקפת מטופס ריכוז המשכורות, כי בחודש 4/2002 התובע לא עבד חודש עבודה מלא, לא ניתן לקבוע כי בימים אלו נותקו יחסי העבודה בין התובע לנתבעת משלושה טעמים. ראשית, התובע כלל לא נחקר על גרסתו ומשכך היא לא נסתרה. שנית, הנתבעת לא הציגה בפנינו את דוחו"ת הנוכחות של התובע לחודש 4/02, כך שלא ניתן לדעת באלו ימים נעדר התובע במהלך החודש. שלישית, וחשוב מכל, מטופס ריכוז המשכורות עולה כי ימי העבודה שהתובע החסיר בחודש זה, נחשבו לו כימי חופשה והנתבעת אף שילמה לו תמורתם. אם מצרפים את ימי העבודה בפועל לימי החופשה התוצאה היא חודש עבודה מלא. הנה כי כן, אף אם התובע חדל לעבוד במהלך חודש 4/2002, הרי שיחסי העבודה נמשכו עד תום החודש. 11. הלכה פסוקה היא כי את תקופת שלושת החודשים מונים החל מהיום הראשון בו לא התקיימו בין הצדדים יחסי עובד ומעביד (ראו למשל: דמ (נצ') 1696/02 ויאצלב מדלר - אורבונד תעשיות גבס בע"מ (2003)). לפיכך, קובעים אנו כי יש למנות את תקופת שלושת החודשים החל מ-1.5.2002. אשר לתום תקופת שלושת החודשים, הצדדים לא טענו בפנינו למועד המדויק בו חודשו יחסי העבודה ב-8/2002 עם זאת, נראה כי אלו חודשו מיד בראשית החודש, שכן מטופס ריכוז המשכורות עולה כי התובע עבד חודש עבודה מלא. כללם של דברים בפרק זה, מהראיות שהונחו בפנינו עולה כי יחסי העבודה בין הצדדים נותקו לתקופה שאינה עולה על שלושה חודשים ולפיכך אנו קובעים כי התובע עבד אצל הנתבעת ברציפות בתקופה שמחודש 9/2001 ועד לסוף חודש 5/2004. למועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים נחזור בהמשך דברינו. נוסיף כי אין בעובדה שב-8/2002 הנתבעת קלטה את התובע כעובד חדש בשורותיה כדי לשנות ממסקנתנו זו שכן כפי שהובהר הדבר נעשה שלא כדין, ואף יש לתמוה על כך שהשינוי במועד תחילת העבודה של התובע קיבל ביטוי רק החל מחודש 9/2002. האם התובע פוטר או התפטר - גרסאות הצדדים 12. לגרסת התובע, בכתב התביעה, התגרה אליה נקלע עם נוסעים שסירבו לשלם בעד הנסיעה ושהובילה לפגיעה בידו, אילצה אותו לשהות בחופשת מחלה למשך כשלושה חודשים. בתום תקופת מחלתו ביקש לשוב לעבודה, אולם הנתבעת הודיעה לו באמצעות הסדרן, מר דודו עייש (להלן: דודו) ומנהל הסניף, מר משה בן הרוש (להלן: משה) כי אין לה עוד תעסוקה עבורו, ולמעשה, כי הוא מפוטר. לטענת התובע, הוא ביקש מהנתבעת מכתב פיטורים אך היא סירבה לתתו. על גרסה זו חזר בתצהירו תוך שפירט כי בתום חופשת המחלה, במועד שלא צוין, פנה לנתבעת וביקש לשוב לעבודה, אולם דודו הודיע לו בעל פה כי הוחלט לפטרו ועל כן לא ניתן לשבצו לעבודה. במעמד זה הבטיח דודו לתובע כי יקבל מכתב פיטורים מסודר והוא התבקש להשיב את תיק הנהג שלו למשה. כשבוע לאחר הפגישה עם דודו, נפגש עם משה במשרדי הנתבעת ומסר לו את תיק הנהג. משה בדק את תכולת התיק וספר את הכסף והכרטיסים ואמר לתובע כי "הכל בסדר" וכי הוא ידאג להחזיר אותו לעבודה בחברה. 13. בעדותו בפנינו הבהיר התובע את 'סיפור המעשה' לאשורו וטען כי בסמוך לאחר שגובסה ידו פנה אל משה ושאל אם יוכל לסדר לו עבודה חלופית לנהיגה עד שתחלים ידו השבורה. אלא שמשה הודיע לו כי בעלי החברה, מר זאב הורן, הורה לפטרו, ככל הנראה בשל אותה תגרה אליה נקלע, ועל כן יינתן לו מכתב פיטורים. מכתב הפיטורים בושש להגיע. זאת על אף שהתובע שב ופנה בעניין ללימור שהיא, ככל הנראה, אחת המזכירות בנתבעת. כשבוע לאחר הודעתו של משה על פיטוריו מהנתבעת הגיע לסניף עם 'תיק הנהג' ומשה הורה לו להשיבו לאחד 'שמעון'. בחלוף שלושה חודשים משהחלים וטרם קביל מכתב פיטורים, שב אל סניף הנתבעת וביקש לשוחח עם משה, אלא שהסתבר שבינתיים גם משה פוטר מעבודתו בנתבעת (עמ' 6, שורות 1 - 8). או אז ובעצתה של לימור, שוחח עם מחליפו של משה, דודו, "שלא ידע את יוסף" התובע, בנסיון לברר האם בכל זאת יוכל לחזור לעבודה סדירה בנתבעת. אלא שאותו דודו התנצל ואמר לו שבעלי החברה, מר הורן, מסרב להשיבו לעבודה בנתבעת (עמ' 6, שורות 12 - 14, 29 - 30). 14. בתמיכה לגרסתו הובא דודו לעדות. לתוכן עדותו ומשמעותה נשוב בהמשך הדברים אולם נציין כבר עתה, כי בתצהיר עדותו הראשית אישר דודו, כי בעת שהתובע שהה בחופשת מחלה הוא קיבל הוראה ממר זאב הורן, הבעלים של הנתבעת, לא לאפשר לתובע לשוב לעבודה. לפיכך, זימן את התובע לפגישה במשרדי הנתבעת, במועד שאינו זכור לו במדויק ובה הודיע לו בעל פה על פיטוריו. 15. הנתבעת מצידה מכחישה את טענת התובע כי פוטר. לטענתה, אילו סדרן העבודה או מנהל הסניף היו מבקשים לפטר את התובע ועושים כן בפועל, כפי שטען, שומה היה עליהם על פי נהלי החברה והנהוג בה בפועל, לדווח על כך להנהלת החברה, שמקום מושבה בעפולה, והיא היתה מכינה מכתב פיטורים כדבעי. עותק מהמכתב היה לבטח נשמר בתיק הנהג. אולם למעשה, המנהל והסדרן דאז מכחישים את טענת התובע כי פוטר ובתיק הנהג אין תרשומת המעידה על כוונה לפטר את הנהג או עותק ממכתב הפיטורים. בתצהירה של דניה הוסיפה הנתבעת ותיארה את נהלי עבודתה כך: לכל נהג המועסק על ידה יש תיק ובו מצוי גם תיעוד של התנהגותו ומעשיו בתקופת עבודתו. בתיק מתויקים, בין היתר, התכתבויות בין הנהלת הסניף להנהלת החברה וכן מכתבים שהנהלת החברה שלחה לנהג. לטענת הנתבעת, כשהתעורר צורך לשלוח מכתב רשמי לנהג, הנהלת הסניף פנתה להנהלת הנתבעת והאחרונה כתבה את המכתב ושלחה אותו לנהג. הנתבעת הדגימה את הנוהל האמור באמצעות מכתב ששלח משה ביום 8.6.2003, אל הנהלת החברה ובו בקש כי יישלח לתובע מכתב אזהרה בדבר כסף שחסר בתיק הנהג. ההנהלה פעלה בהתאם לבקשתו של משה ושלחה לתובע ביום 9.6.2003 מכתב אזהרה ולפיו חל איסור חמור על שימוש אישי בכספי תיק הנהג. כן הודע לתובע כי אם יחזור על התנהגותו יוביל הדבר להפסקת עבודתו לאלתר. דניה המשיכה והצהירה כי פיטורי עובדים היה עניין המסור לסמכותה הבלעדית וטענה כי היא לא זוכרת שנתבקשה על ידי הנהלת הסניף לפטר את התובע ואף אין עדות לכך בתיק הנהג שלו. כך ובעקבות טענות התובע בהליך, היא התקשרה למשה לברר את נסיבות הפסקת עבודתו של התובע, אולם הוא השיב לה כי אינו זוכר שפיטר את התובע ואף הוסיף שאילו היה מפטר אותו, היה מדווח לה על כך ומבקש ממנה לשלוח לתובע את מכתב הפיטורים. אשר על כן, הופתעה מאד למקרא תצהירו של משה בו טען כאמור, כי התובע פוטר. 16. במועד ההוכחות התיר בית הדין לנתבעת להשלים את חקירתה הראשית של דניה במובן זה שצרפה עותק בלתי חתום ממכתב הפיטורים של משה מן הנתבעת הנושא בראשו את התאריך 30.5.2004, ושמתוכנו עולה כי יחסי העבודה בין הצדדים יגיעו לכדי סיום ביום 30.6.2004 (נ/1). לטענתה של דניה פיטוריו של משה סוכמו עמו אצל מר הורן באמצע חודש מאי 2004, ובתקופת ההודעה המוקדמת לא עבד משה בנתבעת בפועל. כן צרפה עותק מאישור משלוח מכתב הפיטורים למשה בדואר רשום מיום 3.6.2004 (נ/2). לטענתה משה לא הגיע להנהלת הנתבעת בעפולה לאספו ועל כן שיגרה לו אותו בדואר. בסיכומיה הוסיפה הנתבעת וטענה כי גרסתה עמדה במבחן החקירה הנגדית וכי שלל הגרסאות שהציג התובע מחזקות מסקנה זו, ובפרט שהוכח כי משה כלל לא עבד בחברה במועד בו טען התובע כי פוטר. הוסיפה וטענה הנתבעת כי אין להתעלם ממועד הגשת כתב התביעה שהוא סמוך למועד התיישנותה ובכך יש כדי להעיד על רצינותה. דיון והכרעה 17. נקדים אחרית לראשית ונאמר כי על יסוד חומר הראיות שהונח בפנינו, התרשמותנו מעדויות הצדדים ושקילת כלל טענותיהם, באנו לכלל מסקנה כי התובע פוטר על ידי הנתבעת, כטענתו. 18. בראש נאמר כי עדותו של התובע בפנינו הייתה עקבית ואמינה. זאת על אף ניסיונותיו החוזרים של בא כוח הנתבעת לעמת את התובע עם ההתפתחות הנטענת בגרסותיו וטענת הנתבעת לסתירות חזיתיות בה, ולמצער אי הדיוקים שנפלו בה. התובע נותר איתן בדעתו וכאמור, גרסתו עמדה במבחן החקירה הנגדית. בטרם נמשיך ונבאר טעמנו למסקנה זו נסיר מדרכנו את טענת הנתבעת לסתירות מהותיות בעדות התובע, אשר לשיטתה אינן מאפשרות ליתן בה אמון כלשהו. אמנם נכון הוא שהדברים שהשמיע בפנינו התובע בעל-פה היו שונים בחלקם מאלה שנטענו בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית, ובחלקם סופרו בסדר כרונולוגי אחר. אלא שיש לזכור כי חלפו שנים ארוכות ממועד התרחשות הדברים למועד בירור העניין לגופו, כמו גם הגשת כתבי בי דין ועל כן יתכן שנפלו טעויות בעת עריכת המסמכים, ומכל מקום לא כל שינוי קטן ככל שיהיה משמעו שגרסת התובע אינה נכונה. שוכנענו כי פרטי המקרה הם בעיקרם אלה שתאר בפנינו התובע מה גם שליבתם מופיעה בכתבי בי דין מטעמו אלא שלעתים לא בסדר הכרונולוגי הנכון. מכל מקום, ההבדלים שבין כתבי בי דין לעדות בפנינו אינם גורעים מהרושם האמין שהותיר בנו התובע. 19. טעם מרכזי נוסף שהובילנו להעדפת גרסת התובע על פני גרסת הנתבעת הוא שבעוד שגרסת התובע ועדותו כמו גם גרסת העד מטעמו היו עדויות ישירות של מי שהיו נוכחים והם בעלי מידע ישיר ובלתי אמצעי על פרטי המקרה, הרי שגרסת הנתבעת היא במידה רבה נסיבתית ונבאר. העדה מטעם הנתבעת, דניה, הודתה בתצהיר עדותה הראשית כי את הפרטים על נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים ביקשה ללמוד מתיקו האישי של התובע וכן ממשה שכן "לא זכרתי כי התובע פוטר" (סעיף 6 לתצהירה דניה). לפי שהוברר בחקירתה הנגדית היא שעסקה בצד הניהולי והמנהלי של פיטורי עובדים, משמע הוצאתם לפועל מבחינה טכנית ופורמאלית, והיא אינה ערה לנסיבות שהובילו לשיטתה את התובע להתפטר (עמ' 14, שורות 27 - 28). כן העידה כי " לי אישית לא היה קשר לעובדים של הסניף". הקשר עם העובדים וכל הקשור בכך היה נתון למנהל הסניף, הוא משה, ואף באחריותו (עמ' 14, שורה 20). הלכה ולמעשה לא היתה בפיה גרסה עובדתית שיש לה תימוכין למה שארע בפועל. לגרסתה התובע לא פוטר, שכן היא לא פטרה אותו ואין מכתב פטורים בתיקו האישי. לא נטען על ידי הנתבעת, ובוודאי לא הוכח, שיש בתיק האישי של התובע מכתב התפטרות. לגרסת דניה על פי נוהלי החברה מקום בו עובד 'נעלם' ולחלופין יוצא לחופשה ולא שב ממנה, מנהל הסניף "תפקידו לבדוק מה קורה עם העובד" (עמ' 14, שורה 20), אלא ש"בתיק לא רשום שניסינו לאתר אותו" (עמ' 14, שורה 24). כלומר, במקרה זה התיק האישי של העובד, שכלל לא הוצג בפנינו, אינו מספק מידע כלשהו לגבי נסיבות סיום יחסי העבודה וזאת וכאמור גם לשיטת העדה מטעם הנתבעת. על כן ועל אף שנכונים אנו להניח, לטובת הנתבעת, כי אכן ככלל נהגה לתייק בתיקים האישיים של העובדים את מכתבי הפיטורים, הרי שבמקרה דנא ובהעדר כל תיעוד אחר לנסיבות סיום יחסי העבודה אין הדבר מלמד בהכרח על כך שהתובע התפטר. נטעים כי גם אישור בדבר תקופת העסקתו של התובע, אותו חייבת הנתבעת על פי דין למסור לתובע בסיום יחסי העבודה, וכן גמר חשבון מסודר שהיו אף הם יכולים להעיד על נסיבות סיום יחסי העבודה לא הוצגו בפנינו. לא למותר לציין, כי על אף שהנתבעת העלתה טענת קיזוז לא מצאה לבקש לקזז את תמורת ההודעה המוקדמת שלשיטתה לא קיבלה או להגיש הליך אחר מתאים ויתכן שגם בכך יש כדי לחזק את הדברים. 20. מנגד משה, שגם לשיטת הנתבעת הוא הדמות הרלבנטית לעניין, העיד בפנינו, ועדותו הותירה בנו רושם אמין, כי נוכח חלוף הזמן ומלכתחילה, לא זכר את נסיבות סיום יחסי העבודה בין התובע לנתבעת (עמ' 8, שורות 17-18) וכך אכן מסר לדניה. כן אישר כי כשפיטר עובד היה מדווח להנהלת הנתבעת בעפולה ומבקש שתוציא מכתב פיטורים ואף היה מנמק את הטעם לפיטורים (עמ' 8, שורות 7 - 12). אלא שלאחר ששוחח עם דניה: "פגשתי חבר לא את יוסף...אותו בחור ששמו אחמד מוסטפה, במקרה פגשתי אותו והוא הזכיר לי שאני פיטרתי גם אותו וגם את התובע, והוא אמר לי איך - ונזכרתי. ואז זכרתי שזאב הורן, הבעלים, ביקש ממני לא להחזיר את שני העובדים האלה לעבודה. התובע, אני זוכר שנפצע ביד ולא היה בעבודה, התקשרתי אליו ואמרתי לו שהוא לא חוזר לעבודה בהוראה של זאב אני מבקש שתבוא להחזיר את התיק. התבקשתי על ידי זאב לא להחזיר את שני העובדים האלה לעבודה...אני זוכר שהתובע הגיע אלי למשרד שלחתי אותו למטה אמרתי לו לך תחזיר את התיק. היה שם מישהו בשם שמעון שהיה יחסית חדש". (עמוד 8 שורות 21-26 לפרוטוקול). 21. צא ולמד, גרסתו של משה תומכת בגרסת התובע והיא 'מכלי ראשון'. נדגיש כי התרשמנו שמדובר בעד אובייקטיבי שמטרת עדותו לא היתה 'להתחשבן' עם הנתבעת נוכח פיטוריו הוא. העד חזר והדגיש שיחסי העבודה עם הנתבעת הסתיימו סביב שינויים מבניים "היה מצב שמישהו נכנס לטריטוריה שלי ושינה" (עמ' 8, שורות 26 - 27, עמ' 11, שורות 23 - 24) והדבר לא נשא חן בעיניו. משהעניין לא מצא פתרון הוסכם שיפוטר. היחסים בינו לבין הנתבעת ובפרט בינו לבין דניה נותרו תקינים ועודם כאלה. עובדה היא שעם קבלת כתבי בי דין פנתה דניה אל משה לברור העובדות והוא לא היסס לענות את שידע באותה העת. כן הדגיש בפנינו שבמקרים אחרים תמך בגרסת הנתבעת ואף סייע לה בהליכים שהתבררו נגדה (עמ' 11, שורה 13). אלא שבמקרה זה הוא משוכנע כי ניתנה לו הוראה על ידי בעלי הנתבעת לפטר את התובע וכך עשה. 22. הנתבעת מצדה הצביעה על שני קשיים מרכזיים בעדותו של משה. האחד, נוגע לטענתה כי לאותו מוסטפא שכביכול פוטר יחד עם התובע נשלח מכתב פיטורים שלטענתה אף מצוי בידה. על כן ברור הוא כי טענתה שככל שעובד מפוטר הדבר מוצא ביטויו בתיקו האישי ובמכתב פיטורים מסודר מתחזקת. על כך נשיב כי המכתב האמור לא הוצג בפנינו אולם, גם אם נצא מתוך הנחה שהוא אכן קיים והגיע ליעדו הרי שמחזק הוא דווקא את עדותו של משה, ובתוך כך גם את גרסת התובע, שאכן פיטר את אותו מוסטפא ואת התובע בו זמנית. אשר לאי הימצאותו של מכתב פיטורים לתובע דעתנו היא כי עניין זה 'נפל בין הכסאות'. התובע פוטר בפועל על ידי משה בסמוך לקרות הארוע ביום 30.5.2004 על אף שאיננו יכולים להצביע על התאריך המדויק, אולם היה זה סמוך לארוע זה וזה הוא מעשה הפיטורים. אלא שהפטורים נכנסו לתוקפם בסיום ימי המחלה ונבהיר. במועד הפיטורים שהה התובע בתקופת אי כושר ומחלה. על פי דין, הוא סעיף 4א לחוק דמי מחלה, התשל"ו - 1976 (להלן: חוק מדי מחלה), מעביד אינו רשאי לפטר עובד שנעדר מעבודתו עקב מחלתו, במהלך תקופת הזכאות לדמי מחלה הצבורה לו לפי החוק. על פי הלכתו המנחה של בית הדין הארצי לעבודה בעניין ע"ע (ארצי) 387/07 קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים א.ש. בע"מ - לסלי פנחס וניט ואח' (7.12.2008): "על מעסיק אשר עובדו חלה לאפשר לו למצות את כל ימי המחלה הצבורים לזכותו מכוח החוק, טרם ניתוק יחסי עובד - מעסיק. הגיונם של דברים בכך, שאם מעסיק יהא רשאי לפטר עובד חולה, בלי לאפשר לו לנצל ימי מחלה צבורים העומדים לזכותו, הרי הלכה למעשה תקופח הזכות הקוגנטית לדמי מחלה. כל קביעה אחרת תהא מנוגדת לתכלית חוק דמי מחלה ותאפשר למעסיק להשתחרר מחיובו בתשלום דמי מחלה על ידי פיטורי העובד, דווקא לעת מצוקתו של זה". בהמשך פסק הדין הבהיר בית הדין, מפי נשיאו (בדימוס) השופט אדלר, כי: "אין באמור לעיל כדי למנוע ממעסיק לפטר עובד השוהה בתקופת אי-כושר ומקבל דמי מחלה. אולם, המעסיק אינו רשאי לקבוע את מועד סיום יחסי העבודה למועד הקודם למועד מיצוי ימי המחלה בתשלום להם זכאי העובד מכח חוק דמי מחלה". 23. הנה כי כן, במועד פיטוריו היה התובע מצוי בימי אי כושר ומחלה עקב ידו המגובסת. נוכח תקופת עבודתו ומשלא הוכח בפנינו אחרת, ברור הוא שעמדו לזכותו ימי מחלה צבורים. אלא שבאותו מועד לא היה ברור לנתבעת באיזה מועד מדויק יסתיימו ימי המחלה ועל כן המתינה עם הוצאת מכתב הפיטורים. אלא שכאשר חלפו ימי המחלה והתובע החלים, משה, הגורם המפטר, כבר לא עבד בחברה והעניין 'נפל בן הכסאות'. לא למותר לציין כי הנתבעת התייחסה בטיעוניה לתיעוד המצוי בתיקו האישי של התובע בעניין ימי מחלה. התובע מצדו העיד, ועדותו זו לא נסתרה, כי מקום עבודה חלופי מצא רק בחלוף כמה חודשים ממועד סיום תקופת אי הכושר (עמ' 7, שורה 15), ועל כן עדותו הנוספת לפיה ביקש לשוב לעבודה בתום תקופת אי הכושר והדבר לא התאפשר לו מתיישבת עם שורת ההיגיון וסבירה יותר מטענת הנתבעת כי פשוט נעלם. 24. הקושי השני עליו עמדה הנתבעת הוא טענתה, המגובה במכתב הפיטורים של משה, ולפיה במועד בו משה טוען כי טיפל בעניינו של התובע כלל לא עבד עוד בשורותיה. זאת בפרט משאישר בחקירתו הנגדית כי בתקופת ההודעה המוקדמת לא נדרש לעבודה בפועל בנתבעת (עמ' 10, שורות 17 - 18), ועל כן במקרה הטוב "הוא מתבלבל" (עמ' 16, שורה 4). דעתנו היא כי אין באמור כדי לשנות ממסקנתנו שהתובע פוטר על ידי משה. ראשית, וכפי שעמדנו על הדברים לעיל חלפה תקופה ארוכה ממועד התרחשות הארועים עד למועד הברור בבית הדין. משכך, אין בידינו לקבל את טענת דניה כי היא יודעת פוזיטיבית שבחודש יוני משה כלל לא היה כבר בחברה (עמ' 14, שורה 3). הדברים זוכים למשנה תוקף משלא הוצג דו"ח הנוכחות של משה, והעובדה שגם לשיטת הנתבעת המכתב שהציגה אינו המקורי והוא אף אינו חתום (עמ' 13, שורות 26 - 28). המועד בו סוכמו פיטורי משה אף הם לא התבהרו, והיו למיטב זכרונה של דניה "באמצע חודש מאי" (עמ' 13, שורה 28). משה מצדו כלל לא היה בטוח שמדובר בעותק מהמכתב המקורי (עמ' 10, שורות 7, 12) לא זכר בדיוק את מועד פיטוריו (עמ' 9, שורה 30), אך היה איתן בדעתו כי במועד הפיטורים עוד עבד בנתבעת (עמ' 11, שורה 33 עמ' 12, שורות 20 - 28). מתקשים אנו להניח כי כשידע משה את פרטי פגיעתו של התובע ונזכר שהתבקש על ידי מנהל הנתבעת לפטר את התובע ועוד עובד המדובר אך במצב של "בלבול" כטענת הנתבעת. דעתנו היא כי בחלוף השנים התאריכים המדויקים אינם עוד ברורים ועל כן בהחלט מקובלת עלינו הגרסה כי משה פיטר את התובע משהתקיימו יחסי עובד מעביד בינו לבין הנתבעת. נדגיש כי גם לשיטת הנתבעת, בתחילת חודש יוני לא נותקו יחסי הצדדים אלא שלשיטתה ויתרה על עבודה בפועל בתקופת ההודעה המוקדמת. במצב זה ומשיחסי הצדדים היו ונותרו תקינים לא מן הנמנע כי משה התבקש על ידי מר זאב הורן, בעלי הנתבעת, להודיע לתובע על פטוריו. 25. כללו של דבר, נוכח התרשמותנו מעדותו האמינה והישירה של התובע, אשר נתמכה בעדות אובייקטיבית וישירה של מי שפיטר את התובע בפועל, הרי שגרסה זו עדיפה בעניינו על פני גרסתה הנסיבתית של הנתבעת, על ידי מי שלא ידעה מה היו נסיבות סיום יחסי העבודה וטעמיהם ואשר לא נתמכה במסמכים או בראיות אובייקטיביות אחרות שהיה בהן כדי להטות את הכף. כאן המקום להוסיף כי דוחים אנו טענת הנתבעת לעניין מועד הגשת כתב התביעה, נוכח עדות התובע בהשלמת חקירתו הראשית לפיה, השתהה עם ההליך המשפטי מפני שלא היתה לו דרך לממנו (עמוד 10, שורות 10 - 13). אשר על כן הרינו קובעים כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים וכן לתמורת הודעה מוקדמת. על פי המוסכם בין הצדדים שכרו הקובע של התובע עמד על סך 3,374 ₪ (סעיף 6 לכתב ההגנה וסעיף 9 לתצהיר התובע). אשר על כן ובהתאם לקביעתנו בדבר תקופת עבודתו של התובע, זכאי הוא לפיצויי פיטורים בסך 8,716 ₪. כן זכאי התובע לתמורת הודעה מוקדמת בסך 3,374 ₪. בשים לב למועד הגשת התביעה ובהיקש לפסיקת בית הדין הארצי בה נקבע כי במקרים בהם נפסקות בדיעבד זכויות שלא שולמו, הפרשי ההצמדה והריבית יתווספו ממחצית התקופה הרלוונטית (ע"ע (ארצי) 14274-10-10 גלעד גולדברג - אורטל שירותי כוח אדם בע"מ (14.11.2011); ע"ע (ארצי) 543/08 יעקב גולדזק - מפעלי מתכת קדמני בע"מ (2.9.2010); ע"ע (ארצי) 1454/01 משה אבו דרהם - מבטחים בע"מ (12.12.2002)), דעתנו היא כי במקרה זה נכון יהיה לקבוע שלסכום פיצויי הפיטורים ותמורת ההודעה המוקדמת יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.7.2007 ועד למועד התשלום המלא בפועל. פדיון דמי חג ופדיון דמי הבראה 26. בתצהיר עדותו הראשית של התובע נטען כי הנתבעת נותרה חייבת לתובע 2.5 ימי הבראה וכן 3.5 ימי חג. הנתבעת מצדה הכחישה את זכאות התובע לדמי חג וטענה כי הזכות לדמי הבראה התיישנה. נציין, כי במסגרת חקירתו הנגדית לא נחקר התובע בעניינים אלה כלל ועל כן גרסתו לא נסתרה. בסיכומיה הוסיפה וטענה הנתבעת כי נכון שהתובע לא נחקר בעניינים אלה, אלא שכעולה מריכוז משכורותיו בין החודשים 8/2002 ועד מאי 2004 שולמו לתובע כל ימי החג בסך כולל של 2,805 ₪. לעניין פדיון דמי ההבראה לא נטען דבר. 27. בראש נציין כי התקופה הרלוונטית לרכיבים אלה ואשר לא התיישנה היא זו שתחילתה ביום 26.10.2003 וסופה בתום יחסי העבודה בין הצדדים, קרי, בתום ימי המחלה. אשר על כן הרינו קובעים לעניין דמי ההבראה כי התובע זכאי לפדיון ערכם של 4 ימי הבראה. אלא שעל פי הכלל שאין פוסקים לתובע מעבר לתביעתו הרי שזכאי הוא לפדיון 2.5 ימי הבראה בסך 900 ₪ על פי האמור בתביעתו. זאת בצרוף הפרשי הצמדה וריבית בשיעור זהה לזה שקבענו לעיל ומאותם טעמים, קרי, מיום 15.7.2007 ועד למועד התשלום המלא בפועל. אשר לדמי החגים - מעיון בריכוזי השכר אכן עולה כי בין החודשים אוקטובר 2003 ליולי 2004 שולמו לתובע דמי חגים בשיעור 1,348 ₪. בנסיבות אלה שומה היה על התובע להבהיר מדוע אין בכך משום מיצוי זכויותיו ומשלא עשה כן ואף לא הבהיר בגין אלו ימי חג נדרש התשלום, דין חלק זה של תביעתו להדחות. טענת הקיזוז 28. משהגענו עד הלום נותרה אפוא לדיון טענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת ושעניינה חוב שהותיר אצלה התובע ב'תיק הנהג' בסך 9,851 ₪. בתמיכה לטענתה זו טענה הנתבעת בתצהירה של דניה (סעיף 16 לתצהיר) כי זה הוא סכום החוב שרשום במערכת החשבונות של הנתבעת. בתמיכה לטענתה צרפה הנתבעת טבלה שמפרטת שמות נהגים וסכום החוב שנותרו חייבים לנתבעת, ובמסגרתה שם התובע, וכן כרטיס המפרט כיצד נוצרה יתרת חובו האמורה של התובע. התובע מצדו הכחיש כי נותר חייב לנתבעת כספים כלשהם ובפרט מ'תיק הנהג' שכן זה הוחזר לנתבעת במלואו. הוסיף וטען התובע שתמוה הוא מאד כי הנתבעת לא טרחה משך שנים לעשות לגביית הכסף, שגובהו אינו מבוטל, ונזכרה ב'חוב' רק במסגרת הליך זה. 29. נוכח המסכת הראייתית שנפרשה בפנינו דעתנו היא כי דין טענת הקיזוז להדחות. בראש יאמר כי עדת הנתבעת, דניה, הודתה כי הדיווחים שקיבלה לעניין חובות של נהגים היו בדוחות אקסל אלא ש"הפעילות הופסקה ב - 31.1.2007 וקרתה תקלה במחשב של הקופה וכשזה הגיע לעפולה לא היה אפשר לשחזר את הנתונים. היה לנו בעיה טכנית להוכיח את זה...יש לי ראיה והם הרשימות אבל אני צריכה להוכיח את זה חשבונאית מתוך הקופה ואת זה לא יכולתי לעשות" (עמ' 15, שורות 17 - 20). בהמשך הודתה כי לא היא שערכה את הדוחות אלא הסניף (עמ' 15, שורה 23), וכי מנהל הסניף היה אחראי על גביית החובות וכי היא מניחה שפנו אל התובע בעניין אך לא יכולה הייתה להעיד שכך נעשה בפועל אלא ש"זה היה מהלך העניינים" (עמ' 15, שורה 10). צא ולמד, הנתבעת עצמה אינה יכולה להסביר את מקור החוב והיווצרותו; אינה כיולה להסביר מי בדיוק ערך את הרשימה שאמורה לתמוך בטענתה ועל יסוד איזה מידע; אינה יכולה לשחזר את הדברים ואינה יכולה לשלול כי גם אם היה בשלב כלשהו חוב לתובע הוא לא הוחזר. די בכך כדי לדחות את טענת הקיזוז. אולם בוודאי כך בהצטרף טעמים נוספים אלה: (1) עיון בכרטיס שאמור לתמוך ב'רשימת החייבים' מלמד כי כל המועדים המצוינים בו כמועדי יצירת חוב הם בחודשים יוני 2004 ועד ספטמבר 2004, מועדים בהם מוסכם על הצדדים כי התובע לא עבד בפועל. אשר על כן לא ברור כיצד נוצר חוב במועדים אלה. (2) בחקירתו הנגדית של משה ניסתה הנתבעת להביאו לידי הכרה כי הוא שמסר את הנתונים הרשומים אצלה לגבי חוב התובע. אלא שמשה הבהיר כי לא התיר לנהגים עליהם היה ממונה להחזיק בתיק נהג סכומים כה גבוהים ו"לא היה אצלי נהג שחתום בסכום כזה" (עמ' 9, שורה 16). נהגים ספורים שחרגו מ - 4,500 ₪ המקובלים ב'תיק הנהג', נוכח מחירי נסיעות ליעד רחוק כמו בני ברק, זכו לתוספת חריגה בת 500 עד 1,000 ₪ ואף זאת רק באישור ההנהלה (עמ' 12, שורות 7 - 10), והתובע לא נמנה עמם. בדומה, ניסתה הנתבעת לטעון כי משה הוא שאמור היה לקבל מאת התובע את 'תיק הנהג' ולספור את תכולתו כמו גם לקבוע את שיעור החוב. אלא שמשה הכחיש זאת נמרצות, ועדותו לא נסתרה, תוך שטען כי תפקידו היה לערוך מדי פעם בדיקות של התיקים ולברר חוסרים ככל שישנם, ואת אלה דיווח להנהלה. אולם לקבל תיק נהג חזרה היה תפקידה של הנהלת החשבונות ולא שלו (עמ' 10, שורות 27 - 33). בנוסף, הבהיר כי הרשימה שהוצגה על ידי הנתבעת אין בה כל אזכור שלו כמי שערך אותה, ואף אינה חתומה על ידו (עמ' 11, שורה 16). (3) עדות התובע שקבענו כי הינה מהימנה ונתמכה בעדותו של משה כי את תיק הנהג החזיר בשלמותו לאותו 'שמעון'. כללו של דבר, מכל הטעמים שלעיל דין טענת הקיזוז להדחות. 30. סוף דבר - על יסוד כל האמור הרינו מקבלים את התביעה בחלקה ומורים לנתבעת לשלם לתובע, בתוך 30 ימים מיום שיומצא לה פסק הדין, את הסכומים הבאים: [א] פיצויי פיטורים בסך 8,716 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.7.2007 ועד למועד התשלום המלא בפועל. [ב] תמורת הודעה מוקדמת בסך 3,374 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.7.2007 ועד למועד התשלום המלא בפועל. [ג] דמי הבראה בסך 900 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.7.2007 ועד למועד התשלום המלא בפועל. [ד] הוצאות ושכר טרחת בא כוח התובע בסכום כולל של 3,500 ₪. לא ישולמו ההוצאות במועדן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק דין זה ועד למועד התשלום המלא בפועל. 31. זכות ערעור: לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לצדדים. משפט פליליאלימותתקיפההתפטרות