כרטיס נוכחות בעבודה - התכחשות מעביד

העובד מבקש כי נקבע שכרטיס הנוכחות משקף אכן את עבודתו בחודש יוני 2003 בנתבעת וכי יש לראות בו ראייה למתכונת עבודתו הקבועה בנתבעת. המעסיקה מתכחשת לכרטיס הנוכחות כלל, בטענה כי בהעדר כרטיס המקור, אין לדעת אם מדובר כלל בכרטיס אותנטי השייך כלל לנתבעת, או לחודש יוני 2003, או של התובע. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הכחשת אמיתות כרטיס נוכחות: פתח דבר התובע הועסק על ידי הנתבעת החל מיום 1.3.2003 ועד ליום 15.12.2005. תביעתו דנן, אשר הוגשה כמעט 5 שנים לאחר סיום עבודתו, הינה בעיקרה לתשלום שכר בגין עבודה בשעות נוספות. פרט לכך, תובע התובע דמי הבראה, פדיון חופשה שנתית ופיצוי בגין נזק לא ממוני. רקע עובדתי וטענות הצדדים הנתבעת הינה חברה העוסקת במתן שירותי תיירות ונופש פעיל. התובע הועסק בה החל מיום 1.3.2003 ועד ליום 15.12.2005 (עמ' 3, ש' 26) בתפקיד טבח/עוזר טבח/שף. להגדרה המדויקת של תפקיד התובע אין חשיבות לתיק דנן. עד לחודש 6/2003 הועסק התובע בשכר יומי/שעתי. לאחר מכן ועד סוף תקופת עבודתו הועסק בשכר חודשי. כפי שעולה מתלושי שכרו, היה שכרו 5,500 ₪ נטו (וראה עמ' 1, ש' 10), אך לטענת התובע השכר ששולם לו בפועל היה גבוה מהמצוין בתלושים. התובע הועסק במשרה מלאה (עמ' 3, ש' 31). לתצהירו צירף התובע העתק צילומי של כרטיס נוכחות, שהוחתם על ידי שעון נוכחות מכני והושלם בכתב יד. על גבי הכרטיס נרשם בכתב יד שמו של התובע וכן "יוני 2003". התובע העיד כי זה כתב ידו (עמ' 19, ש' 26). פרטי המעסיק בכרטיס מטושטשים ולא ניתן לראות בהם את שם הנתבעת או שם אחר (להלן - כרטיס הנוכחות). התובע מבקש כי נקבע שכרטיס הנוכחות משקף אכן את עבודתו בחודש יוני 2003 בנתבעת וכי יש לראות בו ראייה למתכונת עבודתו הקבועה בנתבעת. בהתאם מבקש הוא לקבוע את זכותו לגמול בגין עבודה בשעות נוספות לכל תקופת העבודה החל מחודש יולי 2003 ועד סיום עבודתו ולמצער לחודש יוני 2003. הנתבעת מתכחשת לכרטיס הנוכחות כלל, בטענה כי בהעדר כרטיס המקור, אין לדעת אם מדובר כלל בכרטיס אותנטי השייך כלל לנתבעת, או לחודש יוני 2003, או של התובע. בתלושי השכר של התובע לחודשים 4-6/2003 נרשם שעבד 25 ימים בכל חודש, בשכר יומי בסך 279.20 ₪ (4/2003) ו-289.80 ₪ (5-6/2003). בנוסף שולמו לתובע באותם תלושים דמי הבראה, נסיעות וגמול שעות נוספות/בונוס. תלושי השכר מחודש 7/2003 ואילך מסתכמים ב-5,500 ₪ נטו, כאשר בפירוט הרכיבים נרשמה משכורת נטו בסך 5,500 ₪ ולאחריה רכיבים של הבראה ונסיעות, אשר לצידם סכומים, אשר אינם משנים את סכום הנטו לתשלום. בחודש 12/2004 סכום הנטו לתשלום הינו 2,500 ₪ (כאשר בפירוט הרכיבים נמצאים רכיבים רבים: הבראה, נסיעות, מחלה, טלפון, שעות נוספות ועוד), בחודש ינואר 2005 הנטו לתשלום הינו 1,500 ₪ (רכיבים - כנ"ל), בחודש 3/2005 הנטו לתשלום הינו 4,800 ₪, בחודש 4/05 ועד סיום עבודתו של התובע, מצויין בתלוש נטו לתשלום בסך 6,300 ₪ שעולה עד 6,550 ₪, תוך שכל התלושים מפרטים רכיבים שונים, כאמור לעיל. לטענת התובע הוסכם עימו כי מחודש ינואר 2004 ישתכר 8,000 ₪ נטו, אך רק 5,500 ₪ שולמו לו דרך תלוש השכר והיתרה שולמה בהמחאה נפרדת. הנתבעת מאשרת שהתובע קיבל תשלום נוסף מעבר לנקוב בתלוש השכר, אך זאת כבונוס/טיפ, וכתלות באירועים. הנתבעת טענה כי הבונוס שולם כל חודש, אך בסכום משתנה, בין 2,000 ל-2,500 ₪ (עמ' 31, ש' 17 ואילך). כבר נאמר, כבסיס להמשך הדיון בתביעה, כי אנו מקבלים את טענת התובע לפיה החל מחודש יולי 2003 היה שכרו חודשי בערכי נטו. לא זו בלבד שהטענה נתמכת בתלושי השכר, אלא שאין לגביה מחלוקת אמיתית, שכן אף העדה היחידה מטעם הנתבעת הבהירה שאין לה מושג כיצד נקבעו הרכיבים שלכאורה מהם מורכב שכר הנטו ולמעשה המטרה היתה להגיע לשכר הנטו המובטח (עמ' 28, ש' 28 ואילך וראה גם עמ' 1, ש' 10). השאלות המונחות לפתחנו הינן אפוא כדלקמן: האם כרטיס הנוכחות מעיד על עבודתו של התובע בנתבעת בחודש יוני 2003 ועל זכותו של התובע להפרשי שעות נוספות בגין אותו חודש? האם התיישנה התביעה בגין חודש זה? האם כרטיס הנוכחות מעיד על מתכונת עבודתו של התובע אף לאחר חודש יוני 2003? האם הוסכם בין הצדדים על שכר הכולל שעות נוספות והאם יש תוקף להסכמה כזו? ככל שהתובע זכאי לגמול שלא שולם לו בגין עבודה בשעות נוספות - מהו שכרו הקובע לצורך ביצוע התחשיב ומהן שעות העבודה בגינן הוא זכאי לשכר. האם הוסכם בין הצדדים על שכר הכולל דמי הבראה, שמא התובע זכאי לתשלום דמי הבראה בגין שתי שנות עבודתו האחרונות? האם התובע זכאי לפדיון חופשה שנתית, נוכח מגבלת ההתיישנות הקבועה בחוק חופשה שנתית. פרט לעדותו של התובע, שמענו מטעם התביעה שני עובדים נוספים שעבדו עימו בנתבעת. מטעם הנתבעת נשמעה עדותה של גב' מוסל, שהיא סמנכ"ל בנתבעת. דיון והכרעה כרטיס הנוכחות (יוני 2003) התובע העיד בתצהירו כי מדי יום החתים כרטיס בשעון הנוכחות המכני שהיה מוצב במטבח בו עבד. אין מחלוקת כי בנתבעת היה שעון נוכחות וכי העובדים נדרשו להחתים בו כרטיסי נוכחות, אך הנתבעת לא זכרה אם התובע החתים כרטיס וממילא לא איתרה את כרטיסי הנוכחות של התובע. עוד העיד התובע כי נספח ב' לתצהירו הינו צילום של כרטיס הנוכחות לחודש יוני 2003. בחקירתו הנגדית הבהיר כי צילם את כרטיס הנוכחות באמצעות מכשיר הפקס, שהיה במקום העבודה וכי באותו מועד צילם כרטיסי נוכחות נוספים, אך לא מצא אותם בכדי להציגם בהליך (עמ' 18, ש' 23 ואילך). התובע אף הפנה לחתימה הנחזית להיות חתימתו של אייל פלג, הבן של הבעלים - אילן פלג, על גבי כרטיס הנוכחות, ליד אחד התיקונים בכתב יד. למרות שברור מהעותק הצילומי השם "אייל פלג", הוא לא זומן על ידי הנתבעת לעדות. אף לאחר שהתובע הבהיר מפורשות בחקירתו הנגדית כי מדובר בחתימתו של הבן של הבעלים, לא ביקשה הנתבעת להזים את עדותו, באמצעות אייל פלג. לפיכך, על יסוד האמור לעיל, בהסתמך על עדותו האמינה של התובע ובהעדר ראיה לסתור, אנו מקבלים את טענת התובע כי נספח ב' לתצהירו הינו כרטיס הנוכחות, המעיד על שעות עבודתו בנתבעת בחודש יוני 2003. בהתאם לכרטיס הנוכחות, בחודש יוני 2003 עבד התובע 26 ימי עבודה, לרבות 4 ימי שבת. ימי העבודה המפורטים בכרטיס הנוכחות אינם מעידים על שעות עבודה קבועות: שעת תחילת העבודה נעה בין 07:00 ל-10:20, אך לרוב 08:00 ושעת סיום העבודה נעה בין 13:10 ל-03:20 (לפנות בוקר). יוער כי חתימתו של אייל פלג מופיעה לצד רישום סיום העבודה ביום 14.6.2003 בשעה 03:20, לאחר כ-19 שעות עבודה, והיה זה יום שבת. כרטיס הנוכחות מעיד אפוא על ביצוע שעות נוספות בהיקף נרחב באותו חודש, אך לא ניתן ללמוד ממנו על מתכונת עבודה קבועה. גמול שעות נוספות - אינו כלול בשכר משהגענו למסקנה כי התובע הועסק בשעות נוספות, נפנה לדון בטענת הנתבעת, כי גמול העבודה בגין שעות העבודה הנוספות נכלל בשכר שסוכם עם התובע, כפי שלכאורה עולה מתלושי השכר. טענה זו יש לדחות מכל וכל בהיותה נוגדת הוראת חוק מפורשת. סע' 5 לחוק הגנת השכר, שכותרתו "איסור שכר כולל" קובע כך: "עובד שחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, חל לגביו ונקבע לו שכר-עבודה הכולל תשלום בעד שעות נוספות או גמול-עבודה במנוחה השבועית כאמור בחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, או הכולל דמי-חופשה תמורת חופשה או פדיון-חופשה כאמור בחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951, רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד, אלא אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי לגבי תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית וההסכם אושר לענין זה על-ידי שר העבודה." משלא הוצג בפנינו הסכם קיבוצי אשר אושר על ידי שר העבודה בעניין שכר כולל, מוטב היה לולא היתה הנתבעת מעלה טענה זו כלל ונוכח האמור לעיל, הטענה נדחית. משכך, אין כל רלוונטיות לטענת הנתבעת בדבר הסכמה על שכר הכולל גמול בעד עבודה בשעות נוספות, שאף אם היתה מוכחת - והיא לא הוכחה (ראה להלן ביחס לדמי הבראה) - לא היה מיוחס לה כל משקל. שכרו השעתי של התובע לצורך חישוב ערך שעה נוספת התביעה לגמול שעות נוספות הינה לחודשים יוני 2003 ואילך. על חודש יוני 2003 נעמוד בנפרד להלן ואילו החל מחודש יולי 2003 עמד שכרו החודשי של התובע, כפי שפירטנו לעיל וכעולה מתלושי השכר, על סך 5,500 ₪ נטו, עם עליה בהמשך (ראה גם סע' 4 לעיל). באשר לטענת התובע כי יש לקבוע ששכרו החודשי עמד על 8,000 ₪ נטו - הרי שטענתו זו לא הוכחה. הנתבעת אמנם אישרה את טענת התובע לפיה קיבל המחאות נוספות, מעבר לשכרו החודשי, אך לטענתה היה זה בסכומים משתנים, כנגזר מהיקף הפעילות והטיפים שהתקבלו על ידי לקוחות. טענה זו אף עולה במפורש במכתב הנתבעת לתובע, בסמוך לסיום העסקתו, שם נרשם כי התשלום שמעבר לשכר הינו "תגמול אשר מוענק לו לאחר שבמשרד החווה ריכזו את תגובות הלקוחות ובהתאם למסקנות העולות בסוף החודש - משולמת לו התוספת" (א'3 לתצהיר הנתבעת). אף שהתובע העיד שהסכומים הנוספים שולמו בהמחאות, לא הציג בפנינו ראיות, שיכול היה להציג, אשר יעידו מה היה סכומן של ההמחאות. לפיכך, ככל ששולמו לתובע תשלומים נוספים על הנקוב בתלוש, לא הוכח סכומם ולכן לא ניתן לקבוע כיצד יש בהם כדי להשפיע על שכרו של התובע לצורך ביצוע תחשיב ערך השעה לצורך סע' 18 לחוק שעות עבודה ומנוחה. לפיכך, אנו קובעים כי שכרו הרגיל של התובע, לצורך תחשיב גמול בגין עבודה בשעות נוספות, הינו השכר נטו, כפי שמופיע בתלושי שכרו החל מחודש 7/2003 ואילך. האם זכאי התובע לגמול עבודה בשעות נוספות עבור חודש יוני 2003 כרטיס הנוכחות מעיד כאמור בבירור על ביצוע שעות עבודה נוספות מרובות בחודש יוני 2003. הנתבעת ביקשה בכתב ההגנה המתוקן כי נדחה כל תביעה לשכר עבור חודש זה מחמת התיישנותה וזאת על יסוד סע' 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. הנתבעת לא חזרה על טענת ההתיישנות בהקשר זה בסיכומיה ומשזנחה טענתה זו - די בכך בכדי לדחותה. מעבר לצריך, מצאנו לציין הדברים הבאים: בכתב ההגנה, אשר הוגש בלא ייצוג, לא עלתה טענת ההתיישנות. גם בדיון המוקדם, בו התייצבה הנתבעת בלוויית בא כוח, לא הועלתה טענת ההתיישנות וזאת למרות שהועלתה בה טענת ההתיישנות ביחס לפדיון חופשה שנתית. טענת ההתיישנות ביחס לתביעה להפרשי גמול שעות נוספות, עלתה לראשונה בכתב הגנה מתוקן שהוגש כחודשיים לאחר הדיון המוקדם. לפיכך, לאור סע' 3 לחוק ההתיישנות, ומשלא עלתה הטענה להתיישנות רכיב תביעה זה בהזדמנות הראשונה (והיינו מוכנים לראות את ההזדמנות הראשונה כמועד הדיון המוקדם), היא נדחית לגופה, אף לולא היתה נזנחת על ידי הנתבעת בסיכומיה. התובע מבקש שנקבע כי עד חודש יולי 2003 הועסק בשכר שעתי בסך 31 ₪. לפי תלוש השכר לחודש יוני 2003, קיבל התובע שכר יומי בסך 289.80 ₪, דהיינו שכר שעתי גבוה מ-31 ₪, אם נחלק השכר היומי ב-8 (שכן התובע עבד 6 ימים בשבוע). התובע לא ידע להסביר בחקירתו מדוע טען כי השתכר 31 ₪ לשעה בחודש יוני 2003 (עמ' 19, ש' 12), וגם ההסבר בסיכומיו, המתייחס לשכר יולי 2003, לא נהיר לנו. אף על פי כן, לא נפסוק לו יותר מכפי שתבע ברכיב זה. זאת ועוד - ייתכן שתחשיבו של התובע לחודש יוני 2003 הינו נמוך מאשר הוא זכאי לו על פי הדין - החל מתום השעה השמינית ליום עבודה ולמשך שעתיים הוא זכאי לגמול בשיעור 125% מערך שעה רגילה, החל מהשעה העשירית ואילך הוא זכאי לגמול בשיעור 150% מערך שעה רגילה. עד כאן נעשה תחשיבו של התובע כדין. בנוסף, התובע זכאי לגמול בשיעור 150% בגין עבודה בשבת ולאחר שמונה שעות בשבת הוא זכאי לגמול בשיעור 175% למשך שעתיים והחל מהשעה העשירית בשבת הוא זכאי לגמול בשיעור 200%. נראה שהתובע חישב את כל שעות השבת לפי שיעור של 150%, גם כאשר עבד מעבר לשמונה שעות. נוכח האמור לעיל, התובע זכאי לפחות לסכום הנתבע על ידו ולפיכך אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע הפרש בגין שעות נוספות בסך שנתבע בכתב התביעה, דהיינו, 4,574 ₪, עבור חודש יוני 2003 ובערכים ריאליים. האם ניתן להסיק מכרטיס הנוכחות על עבודתו של התובע בהמשך תקופת עבודתו? טוען התובע כי כרטיס הנוכחות מלמד על מתכונת עבודתו בנתבעת, אף בחודשים שלאחר מכן ועד סיום עבודתו. מנגד טוענת הנתבעת, כי אין כך הדבר. כל חודש תלוי בהיקף העבודה והזמנות האירועים לאותו חודש, כאשר יש חודשים עמוסים בעבודה ויש חודשים בהם כמעט ואין עבודה כלל. הנתבעת טוענת כי אין בידיה רישום נוכחות של התובע לתקופה הנדונה וכי כשלו ניסיונותיה לאתר את כרטיסי הנוכחות שהחתים. התובע מפנה ובצדק לפסק דינו של בית הדין הארצי בעניין ימית בטחון, שם נקבע כי מגמת הפסיקה היא להגמיש את הנטל המוטל על העובד בהוכחת שעות העבודה שביצע ובלבד שהוכיח כי עבד בפועל בשעות נוספות (עע 212/06 ימית א. בטחון (1988) בע"מ - אלי אפרים ואח', מיום 10.1.2006. לעיל ולהלן - עניין ימית בטחון). בעניין ימית בטחון, לאחר ניתוח מקיף של הפסיקה והחקיקה הנוגעת לדבר, נקבע כך (ההדגשה הוספה, מ.נ.ד): "38. כללו של דבר: לנוכח השינויים במגמת הפסיקה והחקיקה בעניין נטל הראייה להוכחת תביעות שעניינן מימוש זכויות מכוח חוקי המגן; לנוכח הצורך להבטיח כי העובדים מכל השכבות במשק יוכלו לממש את זכויותיהם על פי חוקי המגן; לנוכח הגידול בהיקף התופעה של התעלמות מעבידים מחובות רישומיות ואי ציות לחוקי המגן, מן הראוי לתת ביטוי מעשי לנפקות המשפטית של הפרת המעביד את חובותיו הרישומיות, דהיינו חובותיו לנהל פנקס שכר, פנקס שעות עבודה ומנוחה, מתן אישורים לעובד וחובות אחרות החלות עליו על פי הדין. יש להחיל את ההלכה שנקבעה לעניין אי ניהול פנקס חופשה על אי קיום חובות רישומיות אחרות, דהיינו לקבוע כי בהעדר רישומים בקשר לעבודתו של העובד כמתחייב מהוראות חוק, יועבר נטל ההוכחה למעסיק." שוגה אפוא הנתבעת, בטענתה אשר בסיכומיה כי בעניין ימית בטחון אך חזר בית הדין הארצי על הלכות קודמות, שכן נקבע שם מפורשות כי תשונה ההלכה הקיימת לפיה אין להעביר את נטל ההוכחה למעסיק, אף אם לא קיים את חובותיו הרישומיות (ראה גם סע' 34 לפסק הדין). נציין כי המקרה שנדון בעניין ימית בטחון, כמו גם זה שבפנינו, לא נכנס בגדר תיקון 24 לחוק הגנת השכר, נוכח תקופת העבודה, שקדמה למועד כניסת התיקון לתוקף. הנתבעת טענה בפנינו ולא נסתרה כי מסמכים רבים אבדו לה, בין אם לאחר שהגישה אותם לרשויות המס לצורך תשלומים עקב מלחמת לבנון השניה (2006) ובין אם לאחר שהגישה אותם למשרד התעשיה המסחר והתעסוקה, במסגרת ביקורת שנערכה אצלה. בנוסף, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהתביעה דנן לא הוגשה בסמוך לאחר מועד סיום העבודה, אלא רק כ-5 שנים מאוחר מכך, ללא כל הסבר אודות השיהוי. לפיכך, במקרה הנדון, באיזון בין הראיות שהוצגו בפנינו, לבין העובדה כי התביעה הוגשה בשיהוי רב ובלתי מוסבר, באופן המקשה על הנתבעת לעמוד בנטל הוכחת שעות העבודה של התובע, מצאנו לנכון להסתמך על תלושי השכר של התובע, כמעידים על שעות עבודתו בפועל, וזאת כפי שנפרט להלן, ואף שלמעשה שני הצדדים אינם מבקשים להסתמך על תלושי השכר כמעידים על היקף עבודתו של התובע. כאמור, כרטיס הנוכחות של חודש יוני 2003 מעיד על ביצוע שעות נוספות מרובות, אך קבענו כי אין בו כדי להעיד על כלל תקופת העבודה. בנוסף, הוצג בפנינו ת/3, שהוא תוכנית האירועים לימים מסוימים בחודש ספטמבר 2005 - אף הוא מעיד על היקף עבודה גדול יחסית ובוודאי כזה החורג מיום עבודה של 8 שעות, אך לימים מסוימים בלבד. בכך הוצגה בפנינו ראשית ראיה אודות ביצוע עבודה משמעותית בשעות נוספות, ללא גמול לצידה (לאחר שדחינו את הטענה לשכר כולל). מנגד, לא מצאנו במסמכים אלו כמעידים על כלל חודשי השנה וממילא שאין אחידות בהיקף העבודה לאורך כל השנה (הדבר אף עלה מעדויותיהם של עדי התובע). בהעדר אינדיקציה מדויקת אודות שעות עבודתו של התובע מחד, אך בידיעה ברורה כי עבד בשעות נוספות, יש לראות בפירוט המופיע בתלושי השכר של התובע כמעיד על מינימום השעות הנוספות שביצע התובע בכל חודש וחודש. אין זה סביר להניח שמעסיק יפרט בתלוש שכר שעות נוספות מרובות יותר מאלו שבוצעו על ידי העובד בפועל ומנגד, אף אם אין הרישום מעיד על מלוא השעות הנוספות שבוצעו, עדיין יש בו פירוט של שעות נוספות רבות במרבית חודשי העבודה, בצירוף ימי שבת, ויש לראות בפירוט זה, אשר מופיע בתלושי השכר שהונפקו על ידי המעסיק, כהודאה מטעם המעסיק בדבר היקף השעות בו עבד התובע. לפיכך, בהעדר ראיה מדויקת יותר, אנו קובעים כי הוכח בפנינו לכל הפחות כי התובע עבד בשעות נוספות בהיקף המפורט בתלושי השכר. לצורך קביעת הסכום הנגזר מקביעתנו זו, ידרשו הצדדים להגיש תחשיבים מפורטים של הסכומים הנובעים הימנה, בהתאם לכללים שיפורטו להלן: מכיוון שרק מחודש 10/2003 פורטו בתלושי השכר השעות הנוספות שבוצעו, אזי התחשיב יתייחס לתקופה זו ואילך. החל מחודש 10/2003 ועד 3/2005 (כולל), יחושבו השעות הנוספות, לפי שכר נטו חודשי בסך 5,500 ₪ נטו, שמשמעו, לאחר חלוקה ב-186, שכר שעתי רגיל בסך 29.6 ₪ נטו. מובהר, כי לא ניתנו על ידי הנתבעת הסברים לירידה לכאורה בשכר החודשי, כעולה מהתלושים, ולא נטען כי היתה ירידה כאמור ולכן לא הבאנו זאת בחשבון בפסיקתנו. החל מחודש 4/2005 ועד חודש 9/2005 (כולל), יחושבו השעות הנוספות, לפי שכר נטו חודשי בסך 6,300 ₪ נטו, שמשמעו, לאחר חלוקה ב-186, שכר שעתי רגיל בסך 33.9 ₪ נטו. לחודש 10/2005 יחושבו השעות הנוספות, לפי שכר נטו חודשי בסך 6,500 ₪ נטו, שמשמעו, לאחר חלוקה ב-186, שכר שעתי רגיל בסך 34.9 ₪ נטו. לחודשים 11-12/2005, יחושבו השעות הנוספות, לפי שכר נטו חודשי בסך 6,550 ₪ נטו, שמשמעו, לאחר חלוקה ב-186, שכר שעתי רגיל בסך 35.2 ₪ נטו. מספר השעות הנוספות יהא לפי המספר הנקוב בתלושים, תחת העמודה "כמות" ובערך השעה הנוספת 125% או 150%. כאשר לא רשום כל מספר בעמודה "כמות", הרי שאין שעות נוספות בערך זה. כאשר נרשם בתלוש "שבתות", יחושב הדבר לפי מספר השבתות המפורטות בעמודה "כמות". עבור כל שבת זכאי התובע ל-8 שעות במכפלת 150% מהשכר הרגיל. כאשר לא נרשם כל מספר בעמודה "כמות", הרי שאין שעות נוספות בערך זה. מובהר, כי אין להתייחס לערך השעה הנוספת או השבת, כנקוב בתלוש, אלא רק למספר השעות הנוספות, לפי שיעורן, ולמספר השבתות. לדוגמא: עבור חודש מרץ 2005 יש לחשב סכום המורכב מ-16.85 שעות נוספות בשיעור 125%*29.6 ₪ + 4.5 שעות בשיעור 150%*29.6 ₪ + 4 שבתות*8 שעות*150%* 29.6 ₪. סך הכל זכאי התובע בגין חודש זה לתשלום שעות נוספות (קרן) בסך 2,244.05 ₪ נטו. מכיוון שלא בוצע על ידי מי מהצדדים תחשיב מדויק של הסכום העולה מקביעה זו, ניתן בשלב זה פסק דין חלקי, אשר יושלם לאחר קבלת תחשיבי הצדדים. דמי הבראה כאמור, תלושי השכר פירטו תשלומי דמי הבראה, כאשר הנתבעת טענה שדמי ההבראה נכללו בשכר עליו הוסכם עם התובע. התובע טען מצידו כי החל מחודש יולי 2003 סיכם עם מר אילן פלג, על שכר נטו בסך 5,500 ₪, כאשר לא הוסכם כי שכר זה יכלול זכויות נוספות, כפי שנרשם בתלושי השכר (סע ' 4.2-4.4 לתצהיר התובע). בשונה מגמול שעות נוספות ודמי חופשה שנתית, הרי שדמי הבראה ניתן לכלול בהסכמה בשכר ואולם על הטוען להסכמה מוטל הנטל להוכיח כי כך סוכם בין הצדדים. הנתבעת, אשר בחרה להעיד רק את גב' מוסל, שלא היתה צד לסיכום הנטען הנ"ל, לא סתרה למעשה את טענת התובע. לא נמסרה לנו כל מניעה מלהעיד את מר פלג בעדות ישירה אודות הסיכום בין הצדדים ולפיכך, אנו מקבלים את טענתו של התובע, שלא נסתרה ולפיה לא התקיימה הסכמה אודות שכר הכולל את דמי ההבראה. נעיר, כי במקרה אחר יכול והיינו רואים בעובדה שתלושי השכר מעידים על שכר כולל דמי הבראה, כמעידים על הסכמה בעניין זה בין הצדדים ליחסי העבודה ואולם במקרה הנדון, משעסקינן בעולה חדש באותם זמנים (עמ' 15, ש' 27) ומשהוכח כי הנתבעת לא עמדה על קיום זכויותיו של התובע כהלכתן מעבר לסוגיית דמי ההבראה, אין לראות בתלושי השכר כמעידים על הסכמה לצורך זה. אשר על כן, אנו קובעים כי התובע זכאי לדמי הבראה מלאים עבור שתי שנות עבודתו האחרונות, בסך שנתבע ולא נסתר - 3,683 ₪. פדיון חופשה שנתית לטענת הנתבעת, דין התביעה לפדיון חופשה שנתית להדחות מחמת סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, הקובע כי תקופת ההתיישנות לכל תביעה לפי החוק הינה שלוש שנים. זכותו של התובע לפדיון חופשה שנתית קמה במועד סיום עבודתו, ולפיכך התיישנה בטרם הוגשה התביעה בפנינו. אף שטענת ההתיישנות בהקשר זה לא עלתה בכתב ההגנה המקורי שהוגש על ידי הנתבעת, ונוכח העובדה כי בשלב זה טרם היתה הנתבעת מיוצגת; כמו גם נוכח העובדה כי הטענה עלתה כבר בדיון המוקדם הראשון שהתקיים בתיק, אנו קובעים כי הנתבעת העלתה טענתה זו בהזדמנות ראשונה. נציין, כי בשונה מטענת ההתיישנות ביחס לשכר העבודה, הרי שביחס לחופשה שנתית, חזרה הנתבעת על הטענה להתיישנותה גם בסיכומיה. אשר על כן, אנו דוחים את התביעה לפדיון חופשה שנתית מחמת התיישנות התביעה. פיצוי בגין נזק לא ממוני התובע הוסיף ותבע פיצוי בגין נזק לא ממוני, תוך שהותיר את סכום הפיצוי לשיקול דעת בית הדין. משלא הפנה התובע לכל מקור שבדין המקנה לו זכות לפיצוי בגין נזק לא ממוני בנסיבות דנן; משפסקנו לתובע את מלוא זכויותיו הממוניות שהוכיח, בערכים ריאליים; ומשבחר שלא לכמת תביעתו ברכיב זה - דינה להדחות. סוף דבר בטרם סיום נציין, כי לא נעלמה מעינינו העובדה שהתובע שלח לנתבע מכתב דרישה בסיום עבודתו בו לא הזכיר את נושא השעות הנוספות ואולם, לאחר שהוכח בפנינו בבירור שהתובע עבד בשעות נוספות רבות וכי למעשה טענת ההגנה היחידה של הנתבעת היתה ששכרו כלל גמול בגין שעות נוספות, באופן המנוגד לדין, אין אנו מייחסים לעובדה זו משקל. על יסוד האמור לעיל אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע בתוך 30 ימים מהיום את הסכומים הבאים: גמול שעות נוספות בגין חודש 6/2003 בסך 4,574 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 15.12.2005 ועד מועד התשלום המלא בפועל. דמי הבראה בסך 3,683 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 15.12.2005 ועד מועד התשלום המלא בפועל. בנוסף, על התובע להגיש בתוך 21 ימים מהיום תחשיב מפורט בהתאם להוראות אשר פורטו בסעיף 37 לעיל. עם קבלת תחשיב התובע הוא יועבר לתגובת הנתבעת, אשר תינתן בתוך 21 ימים נוספים. התיק יעלה לעיוני בעוד 21 ימים. הוצאות ההליך ייפסקו במסגרת פסק הדין המשלים. המועד להגשת ערעור ימנה ממועד פסק הדין המשלים. כרטיס נוכחותשעות עבודה ומנוחה