מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיטורי עובד בפעם השניה לאחר חזרה לעבודה / פיטורים פעמיים: בפנינו תביעה לפיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, דמי הבראה, פדיון חופשה, דמי חגים, והפרשי שכר מינימום. רקע וטענות הצדדים התובע, תושב ג'ית שבשטחי הרשות הפלסטינאית, הועסק במפעלן של הנתבעות מיום 13.11.04 ועד לפיטוריו בחודש דצמבר 2007. במהלך תקופת עבודתו, נחשד התובע בגניבה ועל כן ביום 16.4.06, קיבל מכתב פיטורים ועבודתו הופסקה לאלתר. התובע נחקר על הגנבה אך לא הוגש נגדו כתב אישום וכחודש ימים לאחר פיטוריו, הוחזר לעבודה. בחודש 12.07 פוטר התובע מעבודתו בשנית, לטענתו, בעקבות וויכוח על גובה שכרו. התובע טען כי מידי יום מילא כרטיס נוכחות אך מעולם לא קיבל העתק מדיווח השעות או מתלוש השכר. לכתב התביעה צורפו ארבע המחאות בסכומים שונים שנמשכו לפקודת התובע, ולטענת התובע מייצגים את השכר שקיבל בפועל מהנתבעות. הנתבעות מצדן טענו כי נתבעת 2 אינה ולא היתה מעסיקתו של התובע, ועל כן יש להורות על מחיקתה מכתב התביעה. לגופו של עניין, נטען, כי בשנת 2006 גנב מהן התובע ציוד ועל כן פוטר מעבודתו. אלא שבשלב מאוחר יותר הוחזר התובע לעבודה, תוך התחייבות כי יחזיר את שווי הגניבה ע"י קיזוז משכרו. עוד טוענות הנתבעות, כי לא היה כל ויכוח בין התובע לבין מנהל הנתבעות על עניין השכר וכי לפי רישומיהן בחודש דצמבר 2007 או בינואר 2008 חדל התובע מלהתייצב לעבודה. כמו כן, טענו הן כי התובע קיבל את מלוא זכויותיו וכי שכרו שולם לו פעמיים בכל חודש, באופן שבכל 25 לחודש קיבל מפרעה על חשבון השכר וב- 10 לחודש קיבל את יתרת השכר. לעיתים, קיבל התובע את שכרו במזומן. בתיק הוגשו עדויותיהם של התובע ושל מר עובד כהן (להלן: "מר כהן"), המנהל של נתבעת 1, מטעם הנתבעות. דיון והכרעה מעמדה של נתבעת 2 כאמור לעיל, טענו הנתבעות כי נתבעת 2 אינה מעסיקתו של התובע. לכתב התביעה צירף התובע שיקים, אשר שימשו לטענתו לתשלום שכרו. עיון בשיקים מעלה כי הם ניתנו מהחשבון של נתבעת 1 והן מהחשבון של נתבעת 2. כמו כן, עולה כי מתלושי השכר, שצרפו הנתבעות לתצהירו של מר כהן, כי בחלק מתלושי השכר נכתבה הנתבעת 1 כמעסיקתו של התובע ובחלק נתבעת 2. די לנו בכל אלה על מנת לקבוע כי הנתבעות היו מעסיקותיו במשותף של התובע. לשאלת נסיבות סיום עבודתו של התובע אין חולק, כי התובע עבד בנתבעות מיום 13.11.04 ועד לחודש דצמבר 2007. עוד אין חולק, כי באפריל 2006 הוא פוטר מעבודתו ע"י הנתבעות, וכי הסיבה לפיטורים הייתה חשדו של מר כהן כי התובע גנב מהן ציוד. הצדדים אף הסכימו כי חודש ימים לאחר פיטוריו אלה הוא שב לעבוד אצל הנתבעות, אך נחלקו האם בעת חזרו התחייב התובע כלפי הנתבעות להחזיר את שווי הסחורה שנגנבה. מחד טענו הנתבעות כי התובע התחייב לשלם את שווי הסחורה שנגנבה ולקזז סכום מסוים מתוך שכרו מידי חודש, מאידך הכחיש התובע כי חזרתו לעבודה קשורה להתחייבות כלשהי מצדו. הצדדים גם נחלקו בדעותיהם בנוגע לנסיבות הפסקת יחסי העבודה בדצמבר 2007, היינו, האם התובע פוטר על רקע וויכוח בנושא שכרו, או שמא חדל מלהגיע לעבודתו על דעתו ומרצונו החופשי. באשר לנסיבות חזרתו לעבוד אצל הנתבעת לאחר מעשה הפיטורים הראשון, העיד התובע כי לא הייתה כל התחייבות מצדו להחזיר כספים לנתבעות, והוסיף כי לדעתו הוא הוחזר בשל חוסר בעובדים: "היא נתנה לי מכתב ב16.4.06. אחרי שבועיים וחצי התקשר אלי מר עובד וביקש ממני לחזור לאחר שנודע לו שלא היה לי שום יד בנושא הגניבה וביקש ממני לחזור לעבודה. לאחר מכן מר עובד החזיר אותי לעבודה מפני שהיה חסר לו עובדים" גרסתו של מר כהן לאירועים היתה: "לשאלת בית הדין, לאחר מכן החזרתי אותו - איני זוכר בדיוק מתי לאחר כמה זמן, וזה היה משום, שבמקום הזה אתה מגיע למסקנה ש 99.9% אחוז גנבים שם, ז"א שאם אביא מישהו אחר, זה לא בהכרח שהוא יהיה יותר טוב, וזה היה שיקול להחזירו, שנית- הוא הכיר כבר את העבודה, ושלישית הוא התחייב שכל חודש אנו נוריד לו סכום מהכסף עבור הגניבה, והוא הסכים לזה... "ש. מה היה הסיכום על החזר הכספים? ת. זה היה בין 500 ל1000 ₪." לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, מצאנו לבכר את גרסת התובע, ואת טעמינו נסביר. הנתבעות לא הציגו כל ראיה לכך שהתובע אכן הואשם בגניבה. אף לא הוצגה בפנינו כל ראיה או אסמכתא לכך שהתובע התחייב להחזיר סכום כלשהו בגין שווי הגניבה לכאורה. הטחת האשמה בדבר גניבה בעובד וניכוי שווי הגניבה משכרו (ככל שהוא ממשיך לעבוד אצל המעסיק שממנו גנב לכאורה) אינם דברים של מה בכך. מן הראוי היה שטענות אלה לא תיטענה מן הפה אל החוץ אלא כי תוצגנה ראיות כגון אישור על הגשת תלונה במשטרת ישראל או התחייבות בכתב של העובד להשיב את שווי הגניבה לכאורה והרשאה ממנו לנכות זאת משכרו; ראיות שמהן יהיה ניתן ללמוד, ולו לכאורה, כי יש דברים בגו. זאת לא נעשה במקרה שלפנינו. זאת ועוד, מעדותו של מר כהן עולה כי היו מספר טעמים נוספים להשבת התובע לעבודה ועל כן אין סיבה לקבל דווקא את הטעם שהתובע התחייב להחזיר את סכום הגניבה לכאורה, במיוחד לאור העובדה, שבתלושי השכר (החלקיים) שהוצגו בפנינו, אין זכר לניכויים כלשהם. נסיבות הפסקת העבודה תוארו בעדותו של התובע כך: "לאחר מכן מר עובד החזיר אותי לעבודה מפני שהיה חסר לו עובדים ותוך כדי עבודה בזמן הזה בקשתי שיעלה לי שוב את המשכורת. לאחר מכן עבדתי אצלו עד חודש 12.07 ולאחר מכן הוא אמר לי שהוא לא צריך אותי " בתצהיר של מר כהן נכתב: "באשר לטענתו של התובע כי פוטר מן הנתבעת טענה זו שקרית וחסרת שחר. התובע עזב את הנתבעת מרצונו בחודש 12.07 או 1.08 עפ"י רישומי הנתבעת באופן בו חדל להתייצב לעבודה ואף לא הודיע לי או למאן דהו מהנתבעת על עזיבתו את העבודה אין מאומה בטענה כי התובע פוטר על רקע ויכוח איתי, לא היה כל ויכוח ביני לבין התובע. המדובר בשקר גס וקיקיוני של התובע לי ברור כי התובע שנמאסה עליו העובדה שנעשה לו קיזוז מהמשכורת שלו כדי להחזיר את שווי הגנבה" אלא שבמהלך עדותו הודה בפנינו מר כהן כי פיטר את התובע. "לשאלת בית הדין אני מבהיר שהוא גנב בסכום של כ- 50 אלף ₪ וסוכם שמידי חודש הוא יחזיר סכום של בין 500 ל- 1000 ₪ אני פיטרתי אותו כי הוא לא היה מוכן לעמוד בתנאים האלה, הוא הרגיש כאילו זה נגזל ממנו." (ההדגשה אינה במקור א.ש) מהקשר הדברים, ברור שמר כהן מתייחס לסיום עבודתו של התובע בפעם השנייה, מאחר שהדברים נאמרו בהקשר להתחייבותו של התובע להחזיר את הגנבה לאחר הפיטורים בשנת 2006. די בהודעתו של מר כהן, בכדי לדחות את גרסת הנתבעות ולקבוע כי התובע פוטר. למרות זאת נוסיף כי אף אם לא היה מר כהן מודה בפנינו כי פיטר את התובע, הייתה קביעתנו עומד בעינה וזאת מהטעם כי העדפנו את גרסתו של התובע שהייתה אחידה ורציפה, בשונה מגרסתו של מר כהן. בעדותו בפנינו, חסרו נתונים מרכזיים והוא התקשה לזכור פרטים ותאריכים חשובים, לדוגמה, העיד מר כהן: "אני לא זוכר מתי הייתה הגניבה". לטעמנו, נושא הגנבה הוא עניין מהותי להליך ולא מתקבל על הדעת שמר כהן לא יודע מתי התרחשה הגניבה, ואף לא בקרוב, בפרט כאשר, לטענתו, קוזז משכרו של התובע שכר לצורך השבת אותה גניבה. בעניין משך עבודתו של התובע בתקופה השנייה התקשה מר כהן להיזכר מתי וכמה זמן עבד התובע. "ש. אתה אומר שהחזרת אותו לעבודה מתי זה היה? ת. לא זוכר" "אני באמת לא זוכר, הוא לא עבד תקופה ארוכה וכך זה זכור לי". ובמקום אחר פתאום נזכר "אם אני לא טועה זה היה 3-4 חודשים" אך שוב שכח "לשאלת בית הדין- אני לא זוכר אם יחסי העבודה נפסקו בפעם השנייה בדצמבר". נוכח האמור, אנו מקבלים את גרסת התובע כי הוא עבד עד לחודש דצמבר 2007, ללא כל התחייבות להחזיר סכומים כלשהם לנתבעת, ופוטר מהנתבעות בחודש דצמבר 2007 ע"י מר כהן מנהלה של הנתבעת 1. היקף משרתו של התובע בכתב התביעה נטען כי התובע עבד במשרה מלאה של 182 שעות. לתמיכה צרף התובע דוח נוכחות לחודש ינואר 2006 ובו נרשם כי התובע עבד 182.5 שעות, שכן התובע טען כי לא קיבל תלושי שכר או דוחות נוכחות לידו. התובע חזר על טענתו בתצהירו, והעיד בפנינו "עבדתי בערך 180-182-183 שעות לחודש". הנתבעות הכחישו את טענותיו של התובע וטענו כי אין בסיס לכך שהתובע עבד 182 שעות בחודש. לטענתן, התובע קיבל שכרו מדי חודש לפי מספר שעות העבודה שעבד בפועל באותו חודש. לתצהירו של מר כהן צורפו תלושי שכר ודוחות נוכחות של התובע לחלק מהחודשי העבודה בשנים 2006 ו-2007 ומהם עולה לכאורה כי התובע עבד מספר ימים שונה בכל חודש ומספר שעות שונה בכל יום. לאחר עיון בחומר הראיות הגענו למסקנה כי יש לקבל את גרסת הנתבעות לפיה התובע עבד מספר שונה של ימים מדי חודש ולא במתכונת קבועה של 182 ימים בחודש. זאת מהטעם כי למול טענת התובע, שנטענה בעל פה (למעט דוח נוכחות אחד של חודש ינואר 2006) הציגו הנתבעות את דוחות העבודה המפורטים של התובע ומהם עלה במפורש כי מדי חודש עבד מספר שונה של ימים. להלן טבלה של החודשים ומספר הימים שעבד בכל חודש כפי שנרשם בדוחות הנוכחות: חודש ימי עבודה שעות עבודה 19 182.3 21 200 23 239 9 93.42 15 95.23 20 180 20 180 11 95.15 16 153.4 14 138 22 225.48 17 179.01 5 42.5 18 128 17 150.21 13 120.51 10 80 7 47.45 מטבלה זו עולה בבירור כי התובע לא עבד מספר ימים קבוע מידי חודש. בדיון טען ב"כ של התובע כי דוחות הנוכחות אינם מהימנים מאחר שלטענתו "עם קבלתם הם נבדקו על ידנו ואנו טוענים לגביהם שהם לא משקפים את המציאות שכן התובע שהוא עבד לפחות 180-182 שעות בחודש למעט בחודשים שנפלו בהם הן חגי ישראל והן חגי האיסלם". גם בעדותו, כאשר נשאל התובע מדוע קיבל שכר נמוך בחודשים מסוימים השיב כי היו בהם חגים של יהודים ושל מוסלמים ולכן עבד מעט. אין אנו מקבלים טענה זו, ראשית מהטעם כי למעט הטענה לא הוצגה בפנינו כל ראיה שיש בה להעיד על סתירה כלשהי בין הדוחות לבין המציאות. מטענת התובע כי הדוחות "נבדקו על ידנו" ונתגלו כלא אמינים, ניתן להבין כי לתובע רישומים כלשהם, שהוא ערך לעצמו או קיבל מגורם אחר, אלא שרישומים כאלו לא הוצגו בפנינו וכל שנותר זה טענתו של התובע. בנוסף, עיון בדוחות הנוכחות מעלה, שמתוך 18 חודשים רק ב- 4 חודשים עבד התובע כ- 180 שעות בחודש. טענת התובע לפיה נעדר מעבודתו בגלל החגים אינה מתקבל על הדעת. לא יתכן שבשנת 2007 עבד התובע בחודש ינואר 5 ימים בלבד, בחודש מאי 10 ימים ובחודש אוקטובר 7 ימים וכל זאת בשל החגים. ודוק לו אכן החגים היו הגורם לימי העבודה המועטים היה התובע יכול בנקל להציג בפנינו פירוט של אותם החגים ובאילו תאריכים חלו, דבר שלא נעשה. לאור האמור השתכנענו כי דוחות הנוכחות שהציגו הנתבעות מהימנים ומשקפים את המציאות, ולכן אנו קובעים כי התובע לא הוכיח שעבד במתכונת עבודה קבועה. היקף משרתו של התובע השתנה מחודש לחודש, רק בחודשים מסוימים עבד התובע באופן מלא ובחודשים אחרים כמעט ולא עבד כלל. לסיכום חלק זה, אין חולק כי התקיים רצף עבודה החל מ-11.06 ועד לחודש 12.07 למעט כחודש בו לא עבד לאחר שפוטר באפריל 2006. יחד עם זאת הוכח בפנינו כי התובע לא עבד במשרה של 182 שעות לחודש כטענתו אלא בהיקף משרה משתנה. כן הוכח בפנינו כי התובע פוטר ע"י הנתבעות. משקבענו את הנ"ל ניתן לעבור ולבחון את רכיבי התביעה הנתבעים. הפרשי שכר מינימום התובע טען כי קיבל סכום של 10 ₪ לשעה, מנגד טענו הנתבעות כי התובע קיבל את מלוא שכרו כדין. הנתבעות הציגו בפנינו תלושי שכר של התובע ומהם עולה כי שילמו לתובע שכר שאינו פחות משכר המינימום. בדיון בפנינו טען ב"כ של התובע כי תלושי השכר אינם אמינים מאחר שאין התאמה ביניהם לבין מה ששולם בפועל. התובע ביסס טענה זו על ידי שיקים שצורפו לכתב התביעה ובהם רשומים סכומי שונים מהסכומים שנכתבו בתלושי השכר. התובע הציג בפנינו 4 שיקים, מתוכם 2 שקים שזמן פירעונם 11.3.07 על סך 700 ₪ ו- 1,200 ₪, שיק אחד שזמן פירעונו 10.5.07 על סך 1,009 ₪ ושיק נוסף, שזמן פירעונו 12.10.06 על סך 1,120₪. לאחר שבחנו את מכלול הראיות והעדויות, הגענו למסקנה כי יש לדחות את טענת התובע ביחס לאי מהימנותם של תלושי השכר וזאת מהטעם שהנתבעות שילמו את שכרו של התובע מספר פעמים בחודש ולא בתשלום אחד, על כך הסכימו הצדדים. משכך הצגת שיק ע"ס נמוך מהרשום בתלוש השכר אינה יכולה לשמש כראיה לכך שהתלוש אינו משקף את המציאות, מאחר שיתכן שהשיק מייצג רק חלק מסוים מהמשכורת כשאת היתר קיבל התובע בשיק אחר, שלא הוצג. גם הצגת 4 שקים משלושה חודשים שונים בלבד, מעלה קושי מדוע הוצגו רק השקים הללו. כך העיד התובע : "היו חודשים שהיה משלם לי בשיקים והיו לפעמים במזומן... "ש. כמה פעמים קיבלת שיקים בערך? ת. הוא תמיד נתן לי בערך שתיים או שלוש שקים אבל היה משתדל לתת לי רוב הזמן במזומן. ש. אז כמה פעמים קיבלת פעמיים שלוש שיקים? ת. בערך שתים שלוש ארבע פעמים." זאת ועוד, גרסתו של התובע בעניין שכר הפרשי שכר המינימום סותרת את עצמה מחד טען התובע כי השתכר בשכר של 10 ₪ לשעה ומאידך טען שהשקים שהציג מייצגים את שכרו. טענות אלו אינן מתיישבות האחת עם השנייה, כפי שיוסבר להלן. התובע הציג שיק מיום 10.5.07 ע"ס 1009 ₪. בין אם נקבל את טענת התובע כי עבד 182 שעות בחודש, ובין אם נקבל את דוחות הנוכחות שהגישו הנתבעות ובהם נכתב כי התובע עבד בחודש אפריל 2007 120 שעות, הרי ששכר עבודתו לשעה של התובע היה נמוך מ-10 ₪ לשעה ( 5.5 ₪ ו- 8.3 ₪). מכאן, שאין מנוס מהמסקנה כי השיקים אינם מייצגים את מלוא השכר שקיבל. יש לציין, כי על אף שעל כל תלושי השכר שצרפו הנתבעות נרשם כי הופקו ביום 23.6.08, אין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי לפגוע במהימנותם. דבר הגיוני וסביר כי למעסיק קיים מאגר מידע בו הוא שומר את הנתונים ובהתעורר דרישה הגשת כתב טענות או תצהירים), ידפיס את הנתונים מחדש. לאור כל האמור לעיל, נחה דעתנו כי אין מקום לפצות את התובע בגין רכיב הפרשי שכר עבודה. פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת משקבענו כי התובע פוטר מעבודתו, הרי שעל הנתבעות לשלם פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. בכתב התביעה חישב התובע את פיצויי הפיטורים לפי חודש עבודה בן 182 שעות, טענה זו נדחתה על ידנו, ועל כן יש לחשב את פיצויי הפיטורים באופן הבא: הואיל והתובע היה עובד שעתי, הרי שהוא זכאי לממוצע שתים עשרה משכורותיו האחרונות כפול שנות עבודתו. התובע עבד מחודש 11.04 ועד לחודש 12.07, בניכוי חודש אחד בו לא עבד בשל פיטוריו, סה"כ נזקפים לזכותו של התובע 36 חודשים. הנתבעות צרפו לתצהירם תלושים של 6 חודשים משנת 2007, שנת העבודה האחרונה. לפיכך ובהעדר אפשרות אחרת, נחשב את שכרו החודשי על פי הממוצע של 6 החודשים משנת 2007, שלגביהם הוצגו בפנינו תלושים. עיון בתלושי השכר מעלה כי ממוצע שכרו של התובע בשנת 2007 עמד ע"ס 1,905 ₪. במכפלת שלושים וששה חודשים (חלקי 12 חודשים), יעמוד הפיצוי בגין פיצויי פיטורים ע"ס 5,715₪. יש לציין כי בחודש ינואר 2007 נרשם בתלוש השכר כי התובע קיבל "פיצויים" בסך 7,800₪. מר כהן לא נתן הסבר מניח את הדעת לפשר הסכום. בראשית דבריו טען מר כהן כי "זה לא פיצויים זה תנאים סוציאליים" ולאחר מכן טען כי הסכום הוא פיצויי פיטורים "כן הוא קיבל עבור שנה קודמת 2006 פיצויים". טענות אלו אינן מניחות את הדעת. בתלושי השכר צוינו בנפרד רכיבים כגון הבראה פדיון חופש, ועל כן אין זה מתקבל כי כשנכתב על התלוש "פיצויים" הכוונה לזכויות סוציאליות. כך גם אין בידינו לקבל כי בחודש ינואר 2007, כחצי שנה לאחר שפוטר ובהיותו עובד מן המניין, ישולמו לתובע פיצויי פיטורים. לאור האמור לעיל, ובאין הסבר קוהרנטי ואחיד למהות הסכום הנ"ל, אנו רואים בו כסכום ששולם בגין שכר עבודה. בגין חלף הודעה מוקדמת ישלמו הנתבעות את ערכו של חודש עבודה כפי שחושב לעיל, דהיינו זה 1,905 ₪. דמי הבראה התובע טען בכתב התביעה, כי במשך כל תקופת עבודתו לא שולמו דמי הבראה, ועל כן הוא זכאי לתשלום בסך 3,498 ₪ לפי חישוב של 11 ימי הבראה(5+6) במכפלת 318 ש"ח. התובע חזר על כך בתצהירו. הנתבעות טענו כי התובע קיבל תשלום עבור ימי ההבראה. בעדותו חזר מר כהן על כך שלתובע שולמו דמי הבראה והפנה לתלושי שכר מחודשים ינואר 2007 ונובמבר 2006. עיון בתלושי השכר מעלה כי הנתבעות שילמו לתובע בחודש 11.06 סך של 2,168 ₪ עבור ימי הבראה, ובחודש 1.07 שולם לתובע סך של 542 ₪ עבור ימי הבראה. מכיוון שקבענו כי התובע לא עבד בהיקף משרה מלא יש לקבוע את זכאותו לדמי ההבראה בהתאם להיקף המשרה בפועל. מדוחות הנוכחות המצויים בידנו (ופורטו בטבלה לעיל), עולה כי בשנת 2007 עבד התובע בממוצע 95 שעות בחודש. דהיינו, התובע עבד בחצי משרה (186/95) ולפיכך היה זכאי למחצית ימי ההבראה השנתיים שנקבעו בצו ההרחבה. מאחר שהתובע עבד בנתבעות שלוש שנים ועל פי צו ההרחבה בשנה השנייה והשלישית זכאי עובד במשרה מלאה ל-6 ימי הבראה לכל שנת עבודה (וסה"כ 12 ימים), התובע היה זכאי למחציתם דהיינו ל-6 ימי הבראה. השתתפות המעסיק מתאריך 1.7.06 ועד ל- 30.6.08 עמדה ע"ס 318 ₪ ועל כן על הנתבעות היה לשלם לתובע סך של 1,908 ₪. כפי שנאמר לעיל, הואיל והנתבעות שילמו לתובע סכום כולל בסך של 2,710 ₪ בגין רכיב זה, נידחת דרישתו של התובע. פדיון ימי חופשה התובע טען, כי לא שולם לו פדיון ימי חופש, ועל כן הוא זכאי לתשלום בסך 5,586₪ לפי חישוב של 35 ימי חופשה במכפלת שכר המינימום ליום עבודה (19.95X8). הנתבעות הכחישו את טענות התובע וטענו כי התובע קיבל תשלום מלא בגין פדיון ימי חופשה. יצוין, כי בעדותו העיד מר כהן כי לא ניהל כרטסת חופשות. בהתאם לחוק חופשה שנתית התשי"א-1951, (להלן: החוק) יש לחשב את זכאותו של התובע באופן הבא: התובע הינו עובד בשכר כמשמעות סעיף 1 לחוק, ועל כן יש לחשב את בהתאם לסעיף 10(ב)(2) שקובע כי יש לכפול את ימי החופשה בסכום היוצא מחילוק רבע השנה שקדמה לחופשה בתשעים. היות ולא עומדים בפנינו הנתונים אודות רבע השנה האחרונה לעבודתו של התובע נחשב לפי 3 החודשים הרצופים האחרונים הידועים לנו, שהם מרץ, אפריל ומאי 2007, שסכומם הוא 7,014 ₪. בחילוק ל- 90 יעמוד שכר העבודה היומי הממוצע על 80 ₪. את שכר עבודתו היומי יש לכפול במספר הימים להם זכאי התובע לפי סעיף 3 לחוק, (כפי שנכתב לעיל התובע עבד 36 חודשים) דהיינו ל- 42 ימי חופשה (3X14) ועל כן זכאי ל-3,360 ₪. מעיון בתלושי השכר עולה כי שולם לתובע סך של 2,135 ₪ תחת רכיב 'חופשה' (חודש 11.06 סך של 1,775 ₪, חודש 12.06 סך של 182 ₪ וחודש 1.07 סך של 178 ₪). אשר על כן על הנתבעות לשלם לתובע את היתרה בסך 1,225 ₪ בגין ימי חופשה. דמי חגים התובע טען כי הוא זכאי לתשלום עבור ימי חג, לפי חישוב של 9 ימי חג לשנה, וסה"כ 4,189₪. הנתבעות הכחישו את טענת התובע. מאחר שהתובע לא עבד במתכונת קבועה וחודשים רבים בהם עבד ימים בודדים, ומכיוון שבהתאם לצו ההרחבה, על מנת שהעובד יהיה זכאי לדמי חגים, עליו להוכיח כי עבד סמוך ליום החג, דבר שלא הוכח, אין מקום לפצות את התובע בגין רכיב זה. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הנתבעות תשלמנה לתובע, ביחד ולחוד, את הסכומים הבאים: בגין פיצויי פיטורים סך של 5,715 ₪. בגין חלף הודעה מוקדמת סך של 1,905 ₪. בגין פדיון ימי חופשה סך של 1,225 ₪. כל בסכומים שלעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (13.5.08) ועד לתשלום בפועל. בנוסף תשלמנה הנתבעות לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 2,000 ₪. חזרה לעבודהפיטורים