לטענת התובע הוא פוטר מעבודתו, לאחר שלא התייצב יום אחד משום שחלה. לטענת הנתבעות, התובע התפטר והפסיק להגיע לעבודה. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיטורי עובד שלא הגיע לעבודה (יום אחד) בגלל מחלה: 1. התובע עבד כשבע שנים במסעדת "שיפודי ציפורה" בבת ים, כטאבוניסט. המחלוקת המרכזית בין הצדדים היא בשאלה מה היו נסיבות פיטוריו של התובע - האם פוטר או התפטר. בהתאם, האם התובע זכאי לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת. הנושא השני העומד לדיון הוא זכויותיו השונות של התובע על פי חקיקת המגן - זכאותו לתמורת עבודה בשעות נוספות, לדמי מחלה, לשכר בגין החודשים אוקטובר ונובמבר 2007 ולפדיון חופשה. הנושא האחרון העומד לדיון הוא האם יש לחייב באופן אישי את הנתבעת מס' 2 - בעלת המניות היחידה של הנתבעת מס' 1. הליכים 2. התובע הגיש תביעתו כנגד הנתבעת מס' 1 בלבד, ביום 20.5.08. ביום 13.6.10, לאחר שהתקיימה ישיבת קד"מ והתובע הגיש תצהירי עדות ראשית, הנתבעת מס' 1 הגישה הודעה על פירוק מרצון ומינוי מפרק. 3. ביום 6.6.10 התובע הגיש בקשה לתיקון כתב התביעה ולצירוף נתבעים נוספים. הנתבעת מס' 1 (שאותה עת היתה הנתבעת היחידה), התנגדה לתיקון התביעה וביקשה לעכב את ההליכים כנגדה. 4. ביום 21.7.10 ניתנה החלטה על ידי כב' השופטת עציון, לפיה הבקשה לעיכוב הליכים נדחית ואילו הבקשה לתיקון כתב התביעה מתקבלת, היינו הותר לתובע לתקן את תביעתו ולצרף להליך כנתבעים את בעלי המניות של הנתבעת מס' 1. 5. ביום 1.8.10 התובע הגיש כתב תביעה מתוקן, כנגד הנתבעת מס' 2 וכנגד מר יצחק מצלאוי, כנתבע מס' 3. 6. לאור פרישת השופטת עציון, התיק הועבר למותב זה ונקבע לדיון מוקדם ביום 19.9.10. נקבע כי על פי תדפיסי רשם החברות שצורפו לתיק בית הדין, מר מצלאוי אינו בעל מניות בנתבעת מס' 1 וככל הנראה שמו צוין בהחלטת כב' השופטת עציון בטעות והוא נמחק מכתבי הטענות. 7. ביום 15.12.10 התובע הודיע שאינו מבקש לתקן את תצהיריו ואינו מתכוון להגיש תצהירים משלימים. לפיכך התיק נקבע לשמיעת הוכחות. 8. להשלמת התמונה נציין כי בין הצדדים התנהל הליך נוסף, בבית משפט השלום בראשון לציון (א 3677/08, בפני כב' השופט אורן שוורץ) שעניינו החזר הלוואות שנטל התובע מהנתבעת מס' 1. העדויות שנשמעו 9. מטעם התביעה העידו התובע, מר מסרי טאהא ומר עבד אלגני ראיד. שני העדים נתנו תצהיריהם בנושא שעות העבודה של התובע. לאחר ששמענו את עדי התובע, הגענו למסקנה כי עדותם אינה מהימנה ואין בה לתמוך בגרסת התובע. ביחס למר עבד אלגני, מדובר בתצהיר שבו 4 סעיפים מהותיים. בסעיף הראשון נפלה טעות ונרשם בו שהעד עבד במלצר, בעוד שעל פי עדותו בחקירה נגדית, הועסק כעובד מטבח/ אחראי על הבשרים (עמוד 13 לפרוטוקול, שורות 17-23). בסעיף השני, העד התיימר להעיד על שעות העבודה המקובלות ברוב המסעדות בארץ. עדות שאין לה כל בסיס, כפי שאף העד הודה בכך, בהגינותו ("זה תלוי, כל מסעדה יש לה נוסחא אחרת [לשעות העבודה - ד.ו.]", עמוד 13, שורה 7 ור' גם הסברו בעמוד 14, שורות 2-12). בסעיף האחרון העד הצהיר שעבד במסעדה שלוש שנים, אולם בחקירה הנגדית התברר כי אף בנקודה זו לא דייק והוא עבד שם כשנה וחצי - "אני התחלתי לעבוד במרץ 2005 וסיימתי לעבוד בחודש נובמבר 2006" (עמוד 14 לפרוטוקול, שורות 31-32). בשים לב לתצהירו הקצר ולמספר אי הדיוקים שנפלו בו, אין מקום לקבל את האמור בו. במיוחד בנושא שעות העבודה המקובלות במסעדות, מאחר שזו אינה מבוססת אלא על נסיונו וידיעותיו המצומצמות של העד. 10. אף את האמור בתצהירו של מר מסרי טאהא אין לקבל. בחקירה הנגדית התברר שהעד החזיק עותק חתום של תצהיר שאינו העותק המצוי בתיק בית הדין - עמוד 17 לפרוטוקול, שורה 28 ואילך (השוו: תצהירו של מר טאהא שהוגש ביום 4.3.10 לת/3 - הוא נוסח התצהיר שהעד החזיק בידו). נציין שאף אין דמיון בין שתי החתימות המתנוססות על כל אחד מהתצהירים. לאחר ששמענו עד זה, אנו סבורים כי כלל עדותו אינה מהימנה. לא זו בלבד שבחקירה הנגדית, העד לא ידע להסביר כיצד חתם על שני נוסחים שונים של תצהיר, אלא שבתחילה טען שהחתימה על התצהיר שהוגש לתיק בית הדין אינה חתימתו (עמוד 18 לפרוטוקול, שורה 3). לאחר מכן, ב"כ התובע טען ש"העד חתם פעמיים על התצהיר. הוא ביקש ממני לרשום את השם, ובפעם השניה הוא חתם. בגלל שזה לפני שנה אני דיברתי איתו שוב ותיקנו משהו בתצהירים וכנראה שיש טעות בהגשה, תיקנו תצהיר והוגש לביהמ"ש התצהיר שאינו תוקן." לגבי הסבר זה, די שהציין כי על גבי שני התצהירים מופיע אותו תאריך שבו לכאורה נחתמו. בעקבות הסברי ב"כ התובע, העד שינה את עדותו ואישר שגם החתימה המופיעה בתצהיר שהוגש לבית הדין היא חתימתו והוא רשם את שמו (עמוד 18, שורות 15-16). כאמור, בנסיבות אלה, איננו נותנים אמון בעדותו של מר מסרי טאהא. את התייחסותנו לעדות התובע נפרט בדיון לגבי כל אחת מהפלוגתאות העובדתיות. 11. מטעם הנתבעת העידו הנתבעת מס' 2, גב' גלינה בן שושן, מר יצחק מצלאוי, אחיה של הנתבעת מס' 2 ומר יעקב מלכה - שניהם היו מנהלים של הנתבעת מס' 1 בתקופות הרלוונטיות. לא מצאנו שהאמור בתצהירי עדות ראשית מטעמם נסתר בחקירה נגדית. 12. מאחר שהצדדים חלוקים כמעט בכל נושא עובדתי, נדון להלן בשאלות המרכזיות - תקופת העבודה של התובע, שכרו, שעות עבודתו ונסיבות הפסקת העבודה. בהתאם לקביעות עובדתיות בכל אחד מהנושאים, תפורט ההחלטה ביחס לרכיבי התביעה השונים. טרם שנפנה לעשות כן, נעיר מספר הערות לגבי סיכומי התובע. ראשית, טענות עובדתיות רבות בנושא הרמת המסך נטענו ללא כל עיגון בראיות שהוצגו בתיק זה. ר' למשל סעיפים 3,4, 6, 7, 8 לסיכומים וכן סעיף 1 בעמוד השלישי והעמוד הרביעי לסיכומים (מספרי העמודים נשמטו מהסיכומים). בעניין זה נזכיר שתצהירי עדות ראשית מטעם התובע הוגשו לפני תיקון כתב התביעה ולפני שנוספו העילות שעניינן הרמת מסך. מטבע הדברים, בתצהיר התובע אין כל התייחסות לנושא זה. שנית, נטענו טענות שאין להן כל משמעות למעט נסיון להשחיר את הנתבעות והכוונה במיוחד לטענה לפיה כנגד הנתבעות הוגשו תביעות רבות; עובדה שתומכת בקבלת התביעה, לשיטתו של התובע. נדגיש כי איננו מקבלים טענה זו. שלישית, רבות מטענות התובע מבוססות על דברים שנאמרו בישיבת הקד"מ ושאין להם ביטוי בפרוטוקול הדיון. מדובר, ככל הנראה, בחלקי דברים שנאמרו במסגרת נסיונות בית הדין להביא את הצדדים לפשרה, הם לא נרשמו בפרוטוקול ובודאי שאינם יכולים לשמש ראיה בהליך או תנא מסייע למי מהצדדים. לא היה מקום לטיעונים מעין אלה. מכאן לנושאים העומדים לדיון. 13. תקופת העבודה לטענת הנתבעות, התובע עבד בשלוש תקופות עבודה - התקופה הראשונה - מינואר 2001 ועד יולי 2002; התקופה השניה - מספטמבר 2002 ועד יוני 2007; התקופה השלישית - מאוגוסט 2007 ועד תחילת נובמבר 2007. בסך הכל, לטענת הנתבעות, התובע עבד במסעדה 81 חודשים (סעיפים 5-6 לסיכומי הנתבעות). לטענת התובע, בחודשים 2/06 עד 4/06 הוא נפגע בעבודה וכן נעדר מאמצע אוגוסט 2006 עד דצמבר 2006 בשל תאונה מחוץ למסעדה. טענה זו אינה מהווה תשובה לטענת הנתבעות, מאחר שאין טענה לפיה בשנת 2006 לא התקיימו בין הצדדים יחסי עובד- מעביד. בנוסף, התובע לא הציג ראיות לסתור את טפסי 106 שהנתבעות הציגו, בהם מפורטים חודשי העבודה וההעדרות. 14. בנסיבות אלה, גרסת הנתבעות, לפיה התובע עבד 81 חודשים לא רצופים מתקבלת. יחד עם זאת, נדחית הטענה לפיה מדובר בשלוש תקופות שונות שבסוף כל אחת מהן התובע התפטר. ראשית, בכל תלושי השכר של התובע צוין יום 1.1.01 כמועד תחילת העבודה. מאחר שהמעסיק הוא המנפיק את תלושי השכר, יש לראות באמור בהם הודאת בעל דין לגבי רציפות תקופת העבודה. כלומר, בזמן אמת, כאשר התלושים ניתנו לתובע, עמדת המעסיק היתה שיש לראות את כל תקופת העבודה כפרק זמן אחד, למרות העדרויות שונות של התובע. שנית, שתי ההפסקות בין "תקופת עבודה" אחת לשניה, הן בנות חודש אחד בלבד. היינו, גם על פי הדין, אין מדובר בהפסקות שיש בהן לנתק את יחסי העבודה (לצורך הזכאות לפיצויי פיטורים). מעבר לכך, הגרסה העובדתית של הנתבעת לפיה התובע התפטר בכל פעם שהיתה הפסקה בעבודה, לא הוכחה. לעניין זה לא ניתן להסתפק בעדות עדי הנתבעת, שאין לה תימוכין בראיות חיצוניות או בעדות התובע. מסיבה זו, אף נדחית טענת הקיזוז שהנתבעת טענה, בהסתמך על טיעון לפיו על התובע היה למסור לה הודעה מוקדמת להתפטרות בכל אחת מהפעמים. מועד תחילת העבודה וסיומה 15. לטענת התובע, הוא החל לעבוד במסעדה בנובמבר 2000. הנתבעות טוענות כי הוא החל לעבוד במסעדה בינואר 2001. נציין שלמרות שבתצהיר התובע הוא טען שהחל לעבוד ב - 11/00, במכתבי הדרישה שנשלחו בשמו לנתבעת מס' 1, צוין שעבד מ -1/01 (נספחים ה' ו- ו' לתצהיר התובע). גם בכל תלושי השכר שהוצגו מצויין שתחילת העבודה היא ב - 1/01. רק בחקירה הנגדית התובע הציג תלוש שכר לחודש ינואר 01' - ת/2. שם המעסיק הרשום על התלוש ת/2 הוא "שיפודי ציפורה א.מ.". התלוש הודפס ביום 16.1.01 והוא מתייחס לעבודה בחודש 12/00. על פי עדותו של התובע, "בתלוש הראשון צירפו חודשיים כדי שהמשכורת תגיע ל - 8,000 ש"ח." (עמוד 11 לפרוטוקול, שורה 14). עדות זו מתיישבת עם הרישום על גבי ת/2, לפיו תחילת העבודה היא ביום 1.11.00 - חודשיים וחצי קודם להדפסת התלוש. מאחר שהנתבעות לא הציגו כל ראיה לסתור, לא ביקשו להשלים את עדותן בנקודה זו ולא ביקשו להציג ראיות הזמה, בשים לב לעובדה המוסכמת שהתובע עבד במסעדה ששמה "שיפודי ציפורה" אשר הופעלה על ידי הנתבעת מס' 1, ושם זה מופיע על גבי התלוש הראשון שהתובע הציג, שוכנענו כי תחילת עבודתו של התובע במסעדה היתה בחודש 11/00 ולא בחודש 1/01. 16. בעניין מועד סיום העבודה, מאחר שהנתבעת לא חלקה על טענת התובע שעבד עד יום 7.11.01, מתקבלת גרסתו של התובע. 17. לסיכום האמור עד כה - התובע עבד אצל הנתבעת מס' 1 (להלן - החברה), מיום 1.11.00 ועד יום 7.11.07, למעט בחודשים: אוגוסט 2002 ויולי 2007. בסך הכל התובע עבד בחברה 83 חודשים. שכרו של התובע 18. לטענת התובע, שכרו היומי היה 308 ₪ ובהתאם, שכרו החודשי עמד על 8,000 ₪. עוד טען שהשכר המוצג בתלושי השכר (4,000 ₪ נטו), אינו משקף את שכרו האמיתי. הנתבעות טענו ששכרו של התובע הוא כאמור בתלושי השכר. נציין שגרסה זו של הנתבעות לאו גרסה היא, מאחר שלא ברור ממנה האם מדובר בשכר חודשי, שעתי או יומי. עיון בתלושי השכר אינו מפזר את הערפל סביב שאלת השכר, מאחר שאין בו פירוט מספק של ימי עבודה או שעות עבודה. 19. לאחר עיון בראיות שהוצגו, לא שוכנענו שיש לקבל את גרסת התובע לפיה שכרו נטו היה 8,000 ש"ח. התובע מסתמך בעניין זה על שני מסמכים. האחד, ת/2 שנזכר לעיל - תלוש שכר לחודש נובמבר 2000, בו מצויין שכר נטו של 8,000 ₪ (ת/2). מסמך זה אינו תומך בגרסת התובע, מאחר שעל פי עדותו, "בתלוש הראשון צירפו חודשיים כדי שהמשכורת תגיע ל - 8,000 ש"ח." (עמוד 11 לפרוטוקול, שורה 14). כלומר, המשכורת החודשית היתה 4,000 ש"ח ולא 8,000 ש"ח כפי שמצויין בתלוש זה (ת/2). 20. המסמך השני עליו התובע מסתמך בעניין גובה שכרו הוא ת/1. מדובר ברישום בכתב יד, של מאן דהוא, על גבי נייר הנושא לוגו של המסעדה, ובו נרשמו הדברים הבאים - "עמי טבוניסט משכורת 8,000 יומית 308 23 ימי עבודה עד 31.3.01 2- ימי חופש 21 ימי עבודה 6,468 סה"כ 2,800 משיכות 3,668" בתצהיר עדות ראשית של התובע נטען כי ת/1 הוא "תחשיב לשכר התובע בכתב ידה של מנהלת הנתבעת המעיד על השכר האמיתי לתובע.". התובע לא ציין את שם המנהלת, אך ניתן להבין כי הכוונה לנתבעת מס' 2, מאחר שהיא האשה היחידה המנהלת את הנתבעת מס' 1. הנתבעת מס' 2 טענה בתצהיר עדותה שהמכתב "מפוברק" (סעיף 9 לתצהיר). כך אף טענו שני העדים הנוספים מטעמה. בחקירתו הנגדית, התובע העיד (עמוד 10 לפרוטוקול, שורה 6 ואילך)- "אני לא קיבלתי את זה מהיד שלה [של הנתבעת מס' 2 - ד.ו.], אני קיבלתי את זה מהמנהלת חשבונות במשרד למעלה. אני לא זוכר שהיא הצהירה את זה, אני לא קראתי את זה גם. ש. לדעתך זה כתב היד של הנתבעת 2? ת. לא יודע מה הכתב יד שלה. ש. למה בסעיף 6 לתצהירך הצהרת שזהו כתב ידה של מנהלת הנתבעת? ת. של מנהלת החשבונות ולא מנהלת שהיא בעלת העסק. ש. אבל זה לא מה שהצהרת. ת. הצהרתי שזה קיבלתי מהמנהלת חשבונות במשרד למעלה, ליד הבוסית. ש. אתה יכול להראות לי איפה זה כתוב? ת. איפה מה כתוב? ש. אתה צירפת לכתב התביעה המקורי את אותו נספח. בסעיף 7.1 לכתב התביעה המקורי אתה בכלל טענת שמצורף מכתב מנהל הנתבעת 1 לתובע. ת. מנהלת לא מנהל. בוא תקרא מה רשום (מצביע על תצהירו). אתה מראה לי במקום אחר ואתה אומר לי 6. ש. אתה בהתחלה טענת שמדובר בכתב יד של מנהל. ת. של מנהלת ש. לאחר מכן החלטת שזה כתב יד של מנהלת החברה, והיום אחרי שהיינו בדיון בראשל"צ, שם המנהלת היחידה בחברה הצהירה שזה לא כתב ידה, אתה טוען שזה כתב היד של מנהלת חשבונות כלשהי. מה נכון מבין מה שאמרתי? ת. מאז ועד היום אמרתי שאת הפתק הזה קיבלתי ממנהלת העבודה במשרד בת-ים, קראו לי למעלה לקבל את החשבון שלי, נתנו לי את זה גם, זה היה בחג פסח, עשו לי חשבון על פתק כזה ונתנו לי את זה. היה המנהלת, מי כתב את זה? או הבוסית או המנהלת? זה בדיקה שלכם לא שלי." אין זה מתקבל על הדעת שהתובע לא ידע להסביר כיצד ובאילו נסיבות מסמך כה מהותי הגיע לידיו. בנוסף, העובדה שכמס את נסיבות הגעת המסמך לידיו ורק בחקירה הנגדית, לאחר שהנושא כבר עלה שבית משפט השלום, מסר לראשונה גרסה לפיה מנהלת החשבונות מסרה לו את המסמך, ואף זאת נטען לא באופן מוחלט או ודאי (נתנו לי... עשו לי... זה בדיקה שלכם מי כתב את זה, לא שלי...) - כל אלה מעוררים סימני שאלה משמעותיים ביחס למשקל שניתן לייחס לת/1 ולכלל גרסת התובע לגבי גובה השכר. 21. מאידך גיסא, כפי שציינו לעיל, הנתון הברור היחיד העולה מתלושי השכר של התובע הוא תשלום 4,000 ₪ נטו מדי חודש. נציין כי אין בתלושים פירוט של שעות העבודה מדי חודש או ימי העבודה בכל חודש. את ימי העבודה בכל חודש ניתן ללמוד מחישוב שווי הארוחות שנזקף בתלוש, שהוא מכפלת 15 ₪ במספר שנע בין 20 ל - 24, וככל הנראה מעיד על מספר ימי העבודה בחודש (אם כי נתון זה אינו מתיישב עם העובדה שהתובע עבד ששה ימים בשבוע). בהתאם, המשכורת ברוטו לתובע משתנה מדי חודש, דבר היכול להעיד על תשלום שכר יומי או על בסיס שעתי. אולם הנחה זו אינה מתיישבת עם העובדה שבסופו של יום, בכל התלושים שצורפו לתצהירים מצויין שכר נטו של 4,000 ₪, ללא קשר למספר ימי העבודה שמצויין בשורה בה נרשם שווי הארוחות (למעט שלושה: 1/07 - 3,900 ₪ נטו, ב - 3/07 שולמו דמי הבראה וב - 6/07 הסכום נטו הוא 3,910 ₪). 22. התובע לא הציג דפי חשבון בנק מהם ניתן היה ללמוד על גובה הכנסותיו בפועל. הוא גם לא הציג רישום כלשהו של קבלת שכר במזומן. ביחס למסמך ת/1, עדי הנתבעות טענו שאיש מהם לא חתם עליו ולא כתב אותו. מעבר לכך, ישנה אי בהירות גם בגרסת התובע לגבי מסמך זה, כפי שפורט בהרחבה לעיל. כאמור, עדות התובע בנקודה זו לא היתה משכנעת. לאור עדותו הבלתי משכנעת של התובע בנושא, נוכח ההכחשה של עדי הנתבעות שלא נסתרה ביחס לת/1, לא ניתן להסתמך על מסמך זה כתומך בגרסת התובע לגבי גובה שכרו. בהעדר ראיה נוספת מלבד עדותו של התובע בנושא גובה השכר, לא שוכנענו כי יש לקבל את גרסתו בנושא. 23. התובע הוסיף וטען כי אין הגיון בגרסת הנתבעת לפיה משך כשבע שנות עבודה הוא השתכר רק 4,000 ₪, ללא עליה בשכר. איננו מקבלים טיעון זה, שהרי לפי ת/1 עליו התובע מסתמך, שכרו נקבע מלכתחילה ל - 8,000 ₪ ולא הועלה בחלוף השנים. כלומר, גם לגרסתו, השכר לא השתנה למרות חלוף הזמן ועל כן נתון זה אינו תומך בהעדפת גרסו על פני גרסת הנתבעות. 24. לסיכום האמור לעיל, אנו קובעים כי שכרו החודשי של התובע עמד על 4,000 ₪ נטו, שהם 154 ₪ נטו ליום עבודה, לפי שבוע עבודה בן ששה ימים. שעות העבודה של התובע 25. לטענת התובע, עבד ששה ימים בשבוע 11:00 עד 24:00, ועל כן הוא זכאי לתשלום של 3 שעות נוספות בכל יום עבודה (סעיף 5 לתצהיר התובע). בתמיכה לגרסה זו, התייצבו להעיד שני עדים מטעמו של התובע. כאמור לעיל (סעיפים 9-10 לפסק הדין), לא נתנו אמון בעדויות אלה. על כן גרסת התובע לגבי שעות העבודה עולה רק מתצהירו, כעדות יחידה. 26. על פי גרסת הנתבעות, התובע עבד בימי א'- ה' בשעות 12:00 עד 21:00 ובמוצאי שבת עבד ממוצאי שבת ועד השעה 23:00. עוד נטען, כי יש להתחשב בשעת הפסקה שניתנה לתובע במהלך משמרות אמצע השבוע, ועל פי דפוס עבודה זה, התובע אינו זכאי לתמורת עבודה בשעות נוספות. 27. איש מהצדדים לא הציג רישום שעות או נוכחות. לטענת הנתבעות, במסעדה פרצה שריפה שכילתה את הרישומים שהיו במשרדיה (עמוד 24 לפרוטוקול, שורות 18-28) ולכן לא יכלו להציג כרטיסי נוכחות. מאחר שאין חולק שהיתה מתכונת עבודה בשעות קבועות, ניתן לקבוע את המתכונת מתוך עדויות הצדדים, למרות שכרטיסי הנוכחות לא הוצגו. 28. מצד אחד, גרסת הנתבעות לגבי השריפה שמנעה הצגת רישומי נוכחות אינה מתיישבת עם העדות לפיה "המשרד המרכזי של כל הרשת מנוהל דרך ראשל"צ כך שכל מה שעובר דרך העובדים, בנושא משמעת, נוהלי עבודה, בעיות וכרטיסים או שכר, הלוואות למיניהם - עובר דרך ההנהלה הראשית" (עמוד 22 לפרוטוקול, שורות 22-24). עניין זה מהווה לכאורה שיקול להעברת הנטל לנתבעות, אשר לא הציגו את רישומי הנוכחות (השוו: ע"ע (ארצי) 212/06 ימית א. בטחון (1988) בע"מ - אפרים, [פורסם בנבו] (12.11.10). מאידך גיסא, התובע אישר בחקירתו הנגדית את גרסת הנתבעות לפיה היו לו הפסקות אוכל - "היה מותר לנו לאכול ארוחת צהריים וארוחת ערב, לכולם" (עמוד 11 לפרוטוקול, שורות 31-32). הוא גם אישר שהמסעדה פתוחה ממוצאי שבת וכי לא עבד בימי שישי, כפי שהנתבעות טענו (עמוד 8 לפרוטוקול, שורות 19-20): "ש. באיזה ימים אתה עובד? ת. ממוצ"ש עד חמישי בלילה." עדות זו אף סותרת את גרסתו של התובע לגבי 3 שעות נוספות בכל יום עבודה. לפיכך, ומאחר שהמחלוקת בין הצדדים מצומצמת למספר השעות על פי דפוס העבודה הקבוע, ניתן לראות באישור התובע לגבי הפסקות בעבודה ועבודה במוצ"ש - נושאים שלא נזכרו בתצהירו - משום אישור לכלל גרסת הנתבעות בנושא השעות הנוספות. בשים לב להערכה הכללית של עדות התובע, אשר לא היתה מדוייקת או מהימנה (ר' עדותו לגבי ת/1 ועדותו בנושא הפסקת העבודה, כפי שיפורט להלן), אנו מעדיפים את גרסת הנתבעות. היינו, התובע עבד בימי השבוע בין השעות 12:00 עד 21:00 וקיבל שעת הפסקה. בנוסף עבד במוצאי שבת מצאת השבת ועד השעה 23:00. 29. נעיר שמאחר שהתובע עבד כטאבוניסט ולא כעובד מטבח רגיל, איננו מקבלים את הטענה לפיה אם המסעדה פתוחה עד חצות או אף מאוחר יותר, המסקנה המתבקשת היא שאף התובע עבד עד שעות אלה (במאמר מוסגר נציין שהפניה לאתר אינטרנט של בעל דין, במסגרת סיכומים, אינה מהווה ראיה ומן הראוי היה להתעלם ממנה כליל). ידוע כי במסעדות רבות המטבח נסגר עוד לפני שהמסעדה נסגרת לקהל הסועדים ובהחלט ניתן לסיים את העבודה במטבח (בניגוד לבר או למלצרים/יות), עוד לפני סגירת המסעדה כולה. דברים אלה יפים מקל וחומר לגבי תפקיד הטאבוניסט שאחראי על אפיית הלאפות ואותן ניתן לאפות גם מראש, כך שהטאבון יכובה עוד לפני שהמסעדה נסגרת. 30. כאמור, על פי גרסת הנתבעות, התובע עבד 40 שעות במהלך השבוע (5 ימים X 8 שעות עבודה במשמרת) ועוד משמרת מוצ"ש, עד השעה 23:00. בימי הקיץ, בהם השבת יוצאת בסביבות השעה 20:00, מדובר בעוד 3 שעות עבודה ואילו בימי החורף, בהם השבת יוצאת בין השעות 17:00 ל - 17:30 מדובר לכל היותר ב- 6 שעות עבודה. כלומר, בימי החורף, לכל היותר התובע עבד 3 שעות נוספות בשבוע (46 שעות במקום 43). מעיון בלוח השנה העברי, בו מצויינות גם שעות יציאת השבת, עולה כי על פי תבנית העבודה שהוצגה לעיל, בשנה אחת יש כ - 55 שעות נוספות. 31. כפי שעולה מתלושי השכר, לתובע לא שולמה תמורת עבודה בשעות נוספות. לפיכך, התובע זכאי לתמורת עבודה בשעות נוספות בסך - 10,226 ₪. (55 ש"נ בשנה X 83/12 חודשי עבודה X 125% X 186 שעות עבודה בחודש/ 4,000 ש"ח) נסיבות הפסקת העבודה 32. כאמור, לטענת התובע הוא פוטר מעבודתו, לאחר שלא התייצב יום אחד משום שחלה. לטענת הנתבעות, התובע התפטר והפסיק להגיע לעבודה. 33. לאחר ששמענו את העדויות, לא שוכנענו שיש לקבל את גרסת התובע. בעניין זה, לא זו בלבד שגרסת התובע בתצהירו לא עמדה בחקירה נגדית, אלא שבחקירה הנגדית עלתה גרסה חדשה שלא היה לה זכר בתצהיר (עמוד 7 לפרוטוקול, שורה 22 ואילך)- "הבטיחו לי דברים ולא קיימו, עליתי אליהם במשרד, אמרתי להם תביאו לי פתק, אני אחתום שאני עובד עד ה- 30 לחודש, ואז אחרי ה - 30 לחודש באו דיברו איתי והבטיחו לי כל מיני דברים ונשארתי בעבודה. אחרי שעברו העונה של התיירים, אח"כ בחודש 11 אמרו לי לך הביתה, לך תתלונן בתי המשפט מחכים לך. והלכתי. ניגשתי לכל אחד שיכולתי בשביל שיעזור לי להישאר בעבודה ולא היה מקובל עליהם. ש. איך זה שלא שמענו את הסיפור הזה עד היום? ת. שמה? ש. שהבטיחו לך דברים ת. הנה הגיעה השאלה ועניתי לך. אני צריך לספר לך סיפורים לפני...?" נוכח הגרסאות השונות שנתן התובע לגבי נסיבות הפסקת עבודתו, לרבות אי גילוי העובדה שרצה לעזוב את העבודה עוד בסוף חודש אוגוסט 2007, איננו נותנים אמון בעדותו בנושא זה. נזכיר שמדובר בעדות יחידה, שאין ראיה חיצונית ואובייקטיבית שתתמוך בה, בנושא בו הנטל הוא על התובע. אנו סבורים כי התובע לא הרים נטל זה ולפיכך גרסתו לפיה פוטר מהעבודה לאחר שנעדר יום אחד של מחלה, לא הוכחה. 34. לאור האמור לעיל, התביעה לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת נדחית. שכר החודשים אוקטובר ונובמבר 2007 35. מאחר שאין חולק שהתובע עבד עד יום 7.11.07, הרי שהנטל על הנתבעות להראות ששילמו לתובע את שכרו. הנתבעות אמנם טענו ששילמו את השכר והפנו לתלוש חודש אוקטובר 2007, אך מן המפורסמות כי תלוש שכר אינו מעיד על תשלום בפועל. משלא הוצגה אסמכתא לתשלום בפועל, כגון שיק לפקודת התובע או העברה בנקאית לחשבונו, הרי שטענת הנתבעות לא הוכחה (ור' גם עדות הנתבעת מס' 2 בעמוד 24 לפרוטוקול, שורות 8-4). משכך, התובע זכאי לשכר חודש אוקטובר 2007 בסך 4,257 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 1.11.07 ועד התשלום בפועל, על פי התלוש שצורף לכתב ההגנה המתוקן, המהווה הודאת בעל דין ביחס לשכר לחודש זה. מאחר שהמחלוקת בנושא השכר אינה מהותית והכרעתנו ניתנת על פי דיני הראיות, לא מצאנו לפסוק פיצויי הלנת שכר מעבר להפרשי הצמדה וריבית. 36. ביחס לשכר חודש נובמבר 2007, הנתבעות טענו שהשכר האחרון קוזז כנגד הודעה מוקדמת ויתרת חופשה שלילית. נושא החופשה יידון להלן, אולם לאור מסקנתנו כי התובע התפטר, היה עליו ליתן הודעה מוקדמת. על יסוד הקביעה כי שכרו החודשי היה 4,000 ₪ וכי עבד 83 חודשים, היה עליו ליתן הודעה מוקדמת בת חודש. משכך, לא נותרה לזכות התובע יתרה בגין שכר חודש נובמבר 2007. התביעה בגין רכיב זה נדחית. 37. דמי חגים מאחר שנקבע לעיל כי שכרו של התובע היה 4,000 ש"ח לחודש ועל פי תלושי השכר נראה שהשכר שולם כשכר חודשי קבוע, הרי שהתובע אינו זכאי בנוסף גם לדמי חגים, המשולמים ככלל לעובד בשכר ולא לעובד במשכורת. נוסיף כי על פי הראיות, המסעדה סגורה בימי חג, כך שהתובע גם לא נדרש לעבוד בחגים ולא עשה כן בפועל (ר' למשל עדות התובע בעמוד 9 לפרוטוקול, שורה 12 עד עמוד 10, שורה 3). דמי מחלה 38. לטענת התובע, לא קיבל דמי מחלה לתקופת מחלה בגינה הוצגו אישורי מחלה, מיום 18.8.06 ועד יום 31.12.06. לטענת הנתבעות, הן סברו שהמוסד לביטוח לאומי שילם לתובע בגין היעדרות זו ולראיה, הנושא כלל לא נזכר במכתבי הדרישה שקדמו לתביעה. עוד נטען שדמי מחלה לחודש אוגוסט שולמו לתובע, ובעניין זה הפנו לטופס 106. עוד טענו שיש לראות את התובע כמי שהתחיל לעבוד ב - 9/02 ועל כן צבר רק 72 ימי מחלה ולא 90, כפי שתבע. 39. משאין חולק לגבי אמיתות אישורי המחלה, גם אם התובע לא הציג אותם "בזמן אמת" למעסיק, הוא זכאי לדמי מחלה בגין העדרות זו. נבהיר שהעובדה שבטופס 106 מצויין שהתובע עבד בחודש 8/06 אינה מעידה על תשלום דמי מחלה. בטופס זה מצויין אם התובע עבד בחודש מסויים. ברי שאם התובע נפגע רק ביום 18.8.06, הרי שעבד עד אותו מועד. בנוסף, הסכומים המצויינים בטופס 106 הם השתכרות שנתית ולא חודשית, כך שלא ניתן לדעת מהטופס מהם הסכומים ששולמו לתובע בגין חודש אוגוסט 06'. מכל הסיבות הנ"ל, נדחית הטענה לפיה לתובע שולמו דמי מחלה בגין חודש 8/06. כלומר, מבחינת תקופת המחלה, התובע זכאי לדמי מחלה מיום 18.8.06 ועד יום 31.12.06. זאת ועוד, מאחר שהטענה בדבר שלוש תקופות עבודה נפרדות זו מזו נדחתה לעיל, אין לקבל את הטענה לפיה התובע צבר רק 72 ימי מחלה. כלומר, התובע זכאי ל - 90 ימי מחלה. חישובי התובע מבוססים על השכר הנתבע - 8,000 ₪ לחודש. מלבד נתון זה, אין טעות בחישוביו. לפיכך, מאחר שהנתבעות הודו כי שכר יום ממוצע הוא 180 ₪, התובע זכאי לדמי מחלה על פי החישוב כדלקמן - 87 ימים X 180 ₪ X 75% = 11,745 ש"ח ועוד שכר 2 ימי מחלה בשיעור 75% X 50% X 180 ₪ = 135 ₪ בסך הכל התובע זכאי לדמי מחלה בסך 11,880 ₪. פדיון חופשה 40. על פי ההלכה הפסוקה, "המנעות המעביד מהצגת פנקס חופשה מעביר אליו את הנטל להוכחת יתרת החופשה לעובד" (דב"ע לא/ 3-22 ציק ליפוט - קסטנר, פד"ע ג 215, 219 (1972)). לטענת הנתבעות, התובע נותר ביתרת חובה של 11 ימי חופשה בגינם קיבל תשלום עודף מהחברה. הנתבעות הפנו לתלושי השכר של התובע וכן לרישומים על גבי דפים בהם מפורטים ימי ההיעדרות של התובע לשנים 2006-2007, חופשות וחגים (נספח ה' לתצהירי הנתבעות). בנוסף נטענה טענת התיישנות. התובע אישר שניצל את ימי החופשה שנים 2006 - 2007, כפי שצוין בדפי ההיעדרות (סעיף 8(ב)(1) לסיכומי התובע), אולם טען שלא יצא לחופשה בכל תקופת עבודתו ולכן נותרה לזכותו יתרה של 63 ימי חופשה. 41. ראשית יש לדחות את טענת ההתיישנות. על פי סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951 (להלן - החוק), התביעה על פי חוק זה מתיישנת לאחר שלוש שנים. מאחר שהתביעה הוגשה בחלוף פחות משנה מאז סיום יחסי העבודה, התביעה לפדיון חופשה לא התיישנה. 42. התובע לא הכחיש את פירוט ניצול החופשה בשתי השנים הקלנדריות האחרונות לעבודתו, אך טען להפרשים בגין שנים קודמות. לפי הוראת סעיף 7 לחוק, ניתן לצבור חופשה לכל היותר בגין שלוש השנים המלאות האחרונות לעבודה בצירוף הימים שנצברו לזכות העובד בשנת העבודה השוטפת (ע"ע (ארצי) 547/06 כהן - אנויה, [פורסם בנבו] (8.10.07)). בשים לב לתקופת עבודתו (83 חודשים), בגין שתי השנים המלאות שקדמו לכך (2004 - 2005), בגינן לא הוצג פנקס חופשה או רישום אחר המחליף אותו, התובע צבר 30 ימי חופשה קלנדריים, היינו חודש עבודה. 43. נדגיש, כי בניגוד לנספח ה' לתצהיר הנתבעות, שאושר על ידי התובע, איננו מקבלים את רישום החופשה בתלושי השכר, שהוא הבסיס לטענה של יתרת חופשה שלילית. על פני הדברים, רישום זה אינו מדוייק מאחר שבחודשים 8-10/07 צוין שהתובע לא ניצל ימי חופשה, אך מאזן החופשה לא שונה לזכותו (בגין צבירה שוטפת). עובדה זו מטילה סימן שאלה על הרישום שבתלושים. 44. סוף דבר, לאור קביעתנו לעיל, לפיה שכרו החודשי האחרון של התובע היה 4,257 ₪ והקביעה כי התובע זכאי לפדיון חופשה של חודש ימים (קלנדרי), התובע זכאי לפדיון חופשה בסך 4,257 ₪. עילת תביעה כנגד הנתבעת מס' 2 45. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית עוד טרם הגשת כתב התביעה המתוקן וטרם שנוספה התביעה נגד הנתבעת מס' 2. למרות זאת, התובע הודיע שאינו מבקש לתקן את תצהירו (הודעה מיום 15.12.10). התוצאה מכך היא שאין בתצהיר התובע כל ראיה או טענה לחיובה האישי של בעלת המניות של החברה, הנתבעת מס' 2. למרות זאת, התובע פירט בסיכומיו טענות רבות בנושא, מבלי שיש להן תשתית עובדתית בראיות. בנסיבות אלה, יש לדחות את התביעה כנגד הנתבעת מס' 2. נוסיף, שהעובדה שהנתבעת מס' 2 היא בעלת מניות יחידה או שהיא העסיקה את אחיה כמנהל במסעדה (בשונה ממנהל בתאגיד), אינה עילה להרמת מסך. גם העובדה שהנתבעת מס' 1 היא חלק מרשת, אינה עילה לכך. לא הוכחו עירוב נכסים, לא הוכחה הברחת נכסים. לא הוכחה פעולה בחוסר תום לב או כל צעד אחר שיצדיק הרמת מסך (השוו: ע"ע (ארצי) 304/09 העמותה לקידום הספורט הנשי, הנוער והמגזר הערבי בהפועל תל-אביב - שיינפלד, [פורסם בנבו] (16.2.12); ע"ע (ארצי) 15288-12-10 בוימל - פלזן, [פורסם בנבו] (8.5.12)). ע"ע (ארצי) 387/05 פוטרמן - ניסני, [פורסם בנבו] (9.12.07)). גם העובדה שהוגשו כנגד הנתבעת מס' 1 תביעות על ידי עובדים נוספים - טענה נוספת של התובע - אינה מהווה עילה להרמת מסך. נדגיש שלא הובאה כל ראיה לקיומו של אשכול חברות, כפי שהתובע טען. כל שנמצא בתיק בית הדין הוא תדפיס רשם חברות של שלושה תאגידים - הנתבעת מס' 1, שהנתבעת מס' 2 היא בעלת המניות ומנהלת שלה (יחד עם מנהל נוסף - מר יעקב מלכה), חברה בשם ש.צ.א.מ אחזקה וניהול בע"מ, שנוסדה ביום 29.4.07, ויצחק מצלאוי הוא בעל המניות והמנהל היחיד שלה וחברה שלישית בשם מ.א.צ. ניהול מסעדות בע"מ, שהוקמה ביום 17.12.07, היא בבעלות ש.צ.א.מ אחזקה וניהול בע"מ ומר מצלאוי הוא מנהלה. כלומר, אין מדובר באשכול חברות, אלא בנתבעת מס' 1 ובשתי חברות נוספות - חברת אם ובת, שאחיה של הנתבעת מס' 2 מנהל אותן והוא בעל המניות היחיד של חברת האם. נדגיש שלא הוכח קשר בין שתי החברות בניהול מר מצלאוי, לנתבעת מס' 1. אשר לטענה שהליך של פירוק מרצון מעיד על נסיון התחמקות מחובות החברה, נציין שהליך פירוק מרצון הוא הליך ממושך, שיכול להימשך גם שנים. בנוסף, על פי הדין, בפירוק מרצון נדרשת הצהרת כושר פירעון וממילא על פי סעיף 367 לפקודת החברות, ניתן לבקש צו לביטול חיסולה של החברה. כלומר, על פני הדברים וכל עוד לא הוכח אחרת, אין סיבה לקבל את טענת התובע לפיה ההחלטה על הפירוק מרצון של הנתבעת מס' 1 נעשתה על מנת להתחמק מנושים. בנסיבות אלה, היא כשלעצמה, אינה מהווה עילה להרמת מסך. לסיכום, לא הוצגה כל ראיה שתצדיק סטיה מהכלל לפיו נקודת המוצא בדיני חברות היא כי חברה היא אישיות משפטית הנבדלת מבעלי המניות בה (דב"ע נג/ 3-205 וגיה - גלידות הבירה בע"מ, פד"ע כז 345 (1994)). על כן התביעה כנגד הנתבעת מס' 2 נדחית. סוף דבר 46. התביעה כנגד הנתבעת מס' 1 מתקבלת באופן חלקי ועל הנתבעת מס' 1 לשלם לתובע את הסכומים הבאים - א. תמורת עבודה בשעות נוספות בסך 10,226 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.07 ועד התשלום בפועל; ב. שכר חודש אוקטובר 2007 בסך 4,257 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.11.07 ועד התשלום בפועל; ב. דמי מחלה בסך 11,880 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.07 ועד התשלום בפועל; ג. פדיון חופשה בסך 4,257 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.12.07 ועד התשלום בפועל. מאחר שהתביעה כנגד הנתבעת מס' 1 התקבלה באופן חלקי, אין צו להוצאות. 47. התביעה כנגד הנתבעת מס' 2 נדחית. בהתחשב בכך שהנתבעת מס' 2 היא אף בעלת מניות בנתבעת מס' 1 ומעורה בניהולה, כך שעדותה נגעה אף לתביעה כנגד הנתבעת מס' 1, התובע ישא בהוצאות הנתבעת מס' 2 בסך 4,000 ₪ שאם לא ישולמו תוך 30 ימים, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. רפואהפיטורים