מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה בגין הצפה בעסק: כללי 1. בפני תביעת שיבוב על סך 59,465 ₪ שהוגשה על ידי התובעת, כלל חברה לביטוח (להלן: "התובעת") בגין תגמולי ביטוח ששילמה למבוטחתה, חברת נורלייט (1992) בע"מ, עקב נזקי מים שחדרו לעסקה הממוקם ברח' עמל 64 בפתח תקווה (להלן: "המבוטחת"). 2. על פי הנטען, מוקד ומקור ההצפה בעסק המבוטחת הוא מברז כיבוי אש השייך לנתבעת 1, ספידי תעשיות חומרי ניקוי בע"מ, המבוטחת על ידי הנתבעת-2, מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעות"). 3. בגין נזקי ההצפה האמורה שילמה התובעת מכוח חבותה על פי פוליסת ביטוח מסוג "מטריה לבית העסק" (נספח א' לתצהיר נציג המבוטחת, להלן: "הפוליסה") תגמולי ביטוח בסך 51,596 ₪ ושכר טרחת שמאי מטעמה בסך 1,906 ₪, סכומים אלה שהם משוערכים ליום הגשת התביעה מסתכמים ב- 59,465 ש"ח. תמצית טענות התובעת 4. התובעת טוענת, כי מוקד ומקור ההצפה בבית העסק של הנתבעת-1 הם מברז כיבוי אש השייך לנתבעת, והנמצא בשליטתה ובאחריותה ואשר ברשלנותה נגרמו הנזקים הנתבעים במסגרת התביעה. התובעת טוענת, כי צינור הפלסטיק של ברז כיבוי האש השתחרר מהצינור המתכתי, ברז כיבוי האש היה פתוח ומשכך ובשל לחץ המים הרב, שטף חזק של מים הגיע לגובה של הקומה שהיא מעל בית העסק של התובעת, חדר הן לאותה קומה והן לבית העסק עצמו, והציף את בית העסק. 5. לחלופין טוענת התובעת, להעברת נטל ההוכחה לפי סעיפים 38 ו- 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), שכן הוכח שמדובר בנזק שנגרם על ידי מים, שהינם דבר נמלט העלול לגרום נזק בהימלטו, הנתבעת-1 הינן בעלת הדבר או תופשת הנכס ממנו נמלטו המים, ועל כן עליה הראיה שלא היתה לגבי המים התרשלות שתחוב בה. יתירה מזו, טוענת התובעת להתקיימות התנאים לתחולת סעיף 41 לפקודת הנזיקין, כאשר המדובר בברז השייך לנתבעת-1 והנמצא בחזקתה ואחריותה ולה הייתה השליטה המלאה עליו, וכאשר עצם התרחשות אירוע ההצפה בבית העסק המבוטח כתוצאה מחדירת מים מברז כיבוי אש מתיישב יותר עם קיומה של רשלנות מאשר עם העדרה; כך במיוחד כאשר הנתבעת לא הביאה חוות דעת מומחה לפיה התרחשות הארועים אינה אפשרית מבחינה פיזיקלית, ואף לא אישור לתקינות ברז הכיבוי נכון למועד הארוע. טענות הנתבעות בקצרה 6. הנתבעות טוענות, כי התובעת לא הוכיחה את תביעתה. לטענתן חוות דעת השמאי נסמכת על דברי המבוטח והתרשמות שטחית, כאשר השמאי לא בדק כלל את הצינור, ומבלי שהובאו שמץ של ראיות לתמיכה בעדות מבוטח התובעת, כגון תמונות הצינור התקול, חוות דעת מומחה כי הצינור היה פגום או כי ההתרחשות ותיאור המבוטח בכלל אפשריים, עדות אנשי חברת האזעקה אשר הגיעו למקום וכד'. 7. באשר להעברת הנטל, טוענות הנתבעות כי סעיפים, 38 לפקודה או 41 אינם חלים בעניין וזאת בהתאם לתנאים המצטברים הנדרשים, בכל אחד מהם. באשר לתחולת סעיף 41 לפקודה, טוענות הנתבעות שהתובעת יודעת בדיוק מה ארע, וטוענת לגירסה בהירה. אין המדובר בנכס שלנתבעת-1, שליטה מלאה עליו, וכן הארוע אינו מתיישב עם המסקנה שהנתבעות לא נקטו בזהירות סבירה. באשר לתחולת סעיף 38 טוענות הנתבעות, כי על פי הפסיקה, מים הם אינם דבר מסוכן באופן גורף ויש לבחון כל מקרה לגופו. במקרה דנן, חוזרות הנתבעות וטוענות, כי לא הוכח שמים כלל יצאו משטחן ולא הוכחה רשלנותן. ראיות הצדדים לעניין האחריות 9. אשר לנסיבות הארוע הוגש מטעם התובעת תצהיר מטעם מר דניאל גדוליאן, עובד המבוטחת. לפי תצהירו בתאריך 31/5/08, במוצאי שבת, קיבל התראה ממערכת האזעקה של בית העסק בעקבותיה הגיע לבית העסק וגילה שכמויות גדולות של מים חודרים לבית העסק דרך החלון וגרמו לנזקים כבדים. לפי טענתו בתצהיר, יצא כדי לאתר את מקור ההצפה וראה, כי מים מברז כיבוי אש המותקן במפעל בית העסק של הנתבעת זרמו בעוצמה חזקה ונכנסו לבית העסק דרך החלון. בעדותו הרחיב גדוליאן וסיפר, כי התקשרו אליו מהמוקד שיש הצפה של מים בחצר העסק וביקשו ממנו להגיע דחוף. יצא למקום וראה זרם שוטף של מים שמגיע מחצר השכן ומגיע לגובה רב, הגיע למקור המים וראה, כי צינור של כיבוי אש, הצינור הפלסטיק השתחרר מהצינור המתכתי ושטף חזק של מים הגיע לגובה כמה קומות. כשהגיע לשם סגר, לדבריו, את הברז הידני בחצי סיבוב. בחקירתו הנגדית הסביר העד, כי המים נכנסו דרך החלון של בית העסק שלהם וגם דרך החלונות של הקומה השניה וחלחלו למטה. לדבריו, ראה כמו גשם שיורד מלמעלה. לשאלות בחקירה הנגדית השיב, כי לא ניתן לפתוח את החלונות של העסק, וכשהגיע ראה את הזכוכית בחלון בבית העסק שלהם שבורה, לשאלה שנשאל השיב כי אינו יודע אם הייתה שבורה קודם. העד אישר כי המבוטחת לא תיקנה את הצינור ולדבריו, ככל הנראה הנתבעת תיקנה. 10. מטעם התובעת הוגשה אף חוות דעת שמאי דואני רונן ונשמעה עדותו. שמאי התובעת הגיע למקום יום לאחר הארוע ושמע את גירסת המבוטח לפיה מכיוון התקרה דלפו כמויות גדולות של מים לעבר מלאי מוצרי חשמל, מקור הדליפה אותר על ידי המבוטח בברז כיבוי אש. לפי הרשום בחוות הדעת, בביקור במקום, נמצא כי מים דלפו מהתקרה במספר מוקדים וגרמו לנזק למוצרי חשמל מאוחסנים. לדבריו, בדק בשטח את הגירסה של המבוטח מאיפה המים יצאו, וזה נראה לו הגיוני מאוד. השמאי העיד, כי יש חלקים קבועים בצינור כיבוי האש שמתנתקים, בחלק העליון של הצינור, זה לא נשבר אלא נשלף, ומכל מקום עד שהוא הגיע לארוע זה סודר. לדבריו, אם הברז הבטחון היה סגור, לא היו זורמים מים. 11. מטעם הנתבעת-1 העיד מר אלעד אמיר, עובד הנתבעת-1 שחזר ואישר את האמור בכתב ההגנה. לדבריו, ביום ראשון לאחר הארוע הגיע אליו המבוטח וטען שהייתה נזילת מים שנכנסה לו לקומה השלישית, הוא העלה אותו לקומה השלישית, הראה לו את המים וטען שהמים טיפסו שלוש קומות לתוך בית העסק. בקומה השלישית ראה שהרצפה רטובה. בקומה של המבוטח לא היה. המבוטח אמר לו שזה נגרם מצינור כיבוי האש, הם יצאו החוצה לצינור וראה שהוא תקין. בעדותו טען העד שיש לו ידע בביוטכנולוגיה ובצנרת, ובמים אצלם יש לחץ של בין 4-6 אטמוספרות, ובלחץ של 6 אטמוספרות בצינור שהקוטר שלו 1 צול, יכולים המים להגיע לגובה של 6-7 מטר, לזה ניתן להוסיף עוד מטר עד פתח הצינור. העד העריך את קוטר צינור הכיבוי אש כ- 1 צול, בכך העד אישר למעשה שהמים יכלו להגיע לגובה של 7-8 מטר. העד העריך את הבניין כך שגובה כל קומה בממוצע 3 מטר. העד טען כי יש ביקורת של מכבי אש אחת לשנה לצינור. לדבריו, רק לעובדי המקום יש גישה לצינור. העד העיד, כי אין סיבה שידית המגוף תשאר פתוחה, כי לא משתמשים בצינור, אף שלא יושב 24 שעות לידו. 12. כן הוגשה מטעם הנתבעת חוות דעת השמאי מר ורשביאק רענן, שהינו שמאי במקצועו משנת 1978. מר ורשביאק בדק את הנכס למעלה מחודשיים לאחר הארוע: הנזק היה ב- 31/5/08 ומר ורשביאק, הגיע לביקורת ביום 12/8/08. לדבריו, התרשם שלא יכול שהמים יעלו מאיפה שעלו ויגיעו לאן שהגיעו, וכשהתבקש להסביר כיצד הגיע למסקנה השיב "עמדנו על יד הגלגלון והסתכלנו למעלה ולא הסתדר" (עמ' 15 שורה 31). העד הוסיף בחוות דעתו לעניין הנזק, כי הנזק שהוערך על ידי שמאי התובעת מופרז. דיון והכרעה 13. אין חולק כי במקרה הרגיל, על התובע נטל הראיה, שכן "המוציא מחברו עליו הראיה", ואולם מאחר ומדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% - הרי שדי בכך שגרסה אחת תהא מסתברת באחוז אחד בלבד יותר מרעותה: "מה שנדרש מבעל דין להוכיח... ובדרך כלל יספיק .. שהגרסה.. היא קרובה לאמת מזו העולה מהעובדות שהוכחו ע"י הצד שכנגד" (כב' השופט י' אגרנט ע"פ 232/55 היועץ המשפטי לממשלה נ' מלכיאל גרינוולד , פ"ד יב(2) 2017, 2063ב (1958)). "באורח ציורי נוהגים לומר שדרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ-50%... די לנושא בנטל השכנוע שגרסתו תשכנע את ביהמ"ש ב-51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת, על מנת לצאת ידי חובתו, ואין נפקא מינא שנותרים 49% של אי וודאות ... ולא למיותר יהא להזכיר כי ביהמ"ש אינו מנוע לקבוע, כי בעל דין עמד בטל השכנוע במידה הדרושה, גם אם חומר הראיות מותיר חללים ופרשיות סתומות" (י' קדמי, על הראיות (חלק רביעי, תש"ע-2009) עמ' 1764), ראה גם: תאמ (י-ם) 18301/08 ליסינג בע"מ נ' צביה פישר), שם צוטטו הדברים. 14. לאחר שבחנתי את מכלול העדויות, הראיות וחוות הדעת שהובאו בפני, אני קובעת, כי ככלל מקובלת עלי עדותו של עד התובעת מר דניאל גדוליאן, באשר למה שראו עיניו עת הגיע לבית העסק לאחר שהוזעק על ידי חברת האבטחה. עדותו של מר גדוליאן בנקודה זו הייתה כנה ומהימנה ובלתי מתקבל על הדעת, כי המציא יש מאין את הגירסה לפיה מקור המים מצינור כיבוי האש, רק בכדי לייחס לנתבעות אחריות. אמנם, מטבע הדברים, תובע הינו בעל ענין ומעוניין בתוצאת המשפט, על כן, יש להתייחס לעדותו בזהירות הדרושה ולבדוק האם יש לה תימוכין או חיזוק כלשהו. כמו כן, יש לבחון את הגיונה של גרסתו, ובין היתר לבחון את העקביות בגרסה. ככל שישנו שינוי בגרסאות, ישפיע הדבר באופן ישיר על האמון שבית המשפט יוכל ליתן בגרסתו ועל האפשרות להשתית את העובדות על סמך עדותו. במקרה דנן, עד התובעת אינו בעל עניין ישיר בתביעה, שהרי התובעת הינה חברת הביטוח, החברה המבוטחת קיבלה את תגמולי הביטוח ובין אם תתקבל התביעה ובין אם תדחה, תגמולים אלה לא ישללו מהחברה, יחד עם זאת ככל שתתקבל התביעה יתכן ותפתח לתובעת הזדמנות לגבות מהנתבעת את נזקיה העקיפים, ועל כן לא ניתן לומר שעד התובעת חסר כל אינטרס בתוצאת ההליך. לאחר שהזהרתי את עצמי, כי מדובר בעדות יחידה, ולאחר ששקלתי את מכלול העדויות שהובאו ונסיבות הארוע, אני קובעת בהתאם לעדותו של מר גדוליאן, כי מים מצינור כיבוי האש הנמצא בחזקת הנתבעת-1 ובשטחה, חדרו לבית העסק המבוטח על-ידי התובעת, ככל הנראה משני מוקדים מהקומה שמעל בית העסק, כאשר בחלק מן המקרים הוגדרה על ידי העדים כקומה שניה ובאחרים כקומה שלישית, אך לא הייתה מחלוקת כי מדובר בקומה מעל בית העסק. כן חדרו מים מחלונות בית העסק שהיו מנופצים או שנופצו בשל זרם המים. לעדותו של מר גדוליאן בנקודה זו מצטרפת עדות השמאי מטעם התובעת, שאישר כי חדרו מים מהקומה מעל בית העסק, וגם עד הנתבעות מר אלעד אמיר, העיד, כי אכן הקומה העליונה הייתה רטובה. באשר לחדירת מים מהחלונות, אף שלכאורה עולה, כי השמאי לא תעד טענה זו מפי מר גדוליאן בחוות דעתו, הרי משהעד חזר על הטענה בתצהירו כמו גם בעדותו, נראה שהנושא נשמט משום מה בחוות דעת השמאי, אך ככל הנראה כך ארע. עדותו של העד מקובלת עלי גם בנקודה זו. 15. אף שעדותו של מר גדוליאן, יש בה כדי להוכיח את מקור מים, ספק אם יש בה כדי להוכיח את מנגנון הגרימה. לראשונה בעדותו הסביר מר גדוליאן, כי צינור הפלסטיק השתחרר מהצינור המתכתי בצינור כיבוי האש. טענה זו לא הופיעה בכתב התביעה, לא הופיעה בדו"ח השמאי וגם לא בתצהירו של העד ולא הובאה כל ראיה נוספת לתמוך בה, בין תמונות, בין חוות דעת, בין עדות נוספת. גם לא הובאה כל ראיה כי הצינור אכן תוקן. מר גדוליאן, העיד, כי הוא סגר את מגוף הצינור (ברז ההגנה) ובכך נפסקה זרימת המים, אך לא טען כי תיקן את הצינור או כי ראה מאן דהוא מתקן את הצינור. גם עד הנתבעת-1 הכחיש תיקון של הצינור, אלא טען שהגיע למחרת בבוקר וראה צינור תקין. השמאי מטעם התובעת שהגיע למחרת היום, צילם צינור תקין לגמרי. בתמונות שבהן צולם הצינור נראה צינור כיבוי אש מותקן בתוך ארון סגור, ויש להניח שצינור כיבוי אש הגמיש מגולגל בתוך ארון, כאשר מחוץ לארון נראה החיבור של צינור הפלסטיק לחלק המתכתי. ככלל, ועל מנת לעשות שימוש בצינור יש לפתוח את ברז ההגנה (המגוף), לשלוף את הידית מתוך הארון, להוציא את צינור הפלסטיק המגולגל בארון, לפתוח את הברז המצוי על הפיה ולהשתמש בצינור. עד התובעת לא טען כי המים פרצו מהפיה של צינור הפלסטיק, הוא לא טען כי הצינור השתחרר מן הארון, או כי הארון היה פתוח. למותר לציין כי אם מים היו יוצאים מפיית הצינור, הרי שהצינור הגמיש מטבע הדברים היה נופל על הקרקע בלחץ המיים והמים היו זורמים על הקרקע ולאו דווקא עולים למעלה. משכך, האפשרות הסבירה, היא יציאת מים, שלא מן הפיה של הצינור הגמיש, אלא ככל הנראה, עקב השתחררות צינור הפלסטיק מהחלק המתכתי דבר שעשוי להגרם עקב לחץ המים, שעה שברז ההגנה היה פתוח. אולם לא ידוע מתי ברז ההגנה נפתח ומי עשה שימוש בצינור אם בכלל. 16. השמאי מטעם התובעת, לא סייע בנקודה זו, השמאי הוא לא איש מקצוע בעל מומחיות בתחום שיש בידו להעריך ולקבוע מה גרם להתפרצות המים מן הצינור, מכל מקום בחוות דעתו לא התייחס שמאי התובעת לכשל הנטען בצינור, לסיבות שעשויות לגרום לכשל מסוג זה, אלא העלה ספקולציות שונות בעדותו (עמ' 9 לפרוטוקול, שורה 18 ואילך). 17. התובעת נמנעה מלהביא עדים נוספים שיכולים היו לתמוך בהוכחת אחריות הנתבעת לארוע, כגון אנשי חברת השמירה שהזעיקו את המבוטח שיכלו להעיד על שראו עיניהם, או חשוב מכך, חוות דעת מומחה שתאפשר לקבוע בהסתמך עליה, כי מנגנון התרחשות הנזק אפשרי ונובע מרשלנות הנתבעות. חוות דעת כזו, הכרחית בסוג מקרים כזה, כאשר אין המדובר בעניין שהוא בגדר ידיעה שיפוטית וכאשר אפשריים כמה תרחישים להתרחשות וביניהם התערבות גורם זר או ארוע תאונתי שלא ניתן לצפייה או למניעה ושלא נבע מהתרשלות דווקא. 17. משכך, ולו הנטלים נותרים בעינם דינה של התביעה היה להדחות (השווה: ת.א. 201195/02 איילון בע"מ חברה לביטוח נ' כהן אלון (פורסם בפדאו"ר). 18. אולם התובעת ממשיכה וטוענת להעברת נטל הראיה בין משום הכלל של הדבר מדבר בעדו בסעיף 41 לפקודת הנזיקין ובין אם משום היות מים דבר מסוכן כמשמעו בסעיף 38 לפקודת הנזיקין. להלן אדון בטענות אלה. טענת "הדבר מדבר בעדו" 19. באשר לטענת "הדבר מדבר בעדו". לשיטת התובעת כל התנאים אשר נקבעו בפסיקה על מנת להחיל כלל זה, מתקיימים. סעיף 41 לפקודת הנזיקין, קובע: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה". על מנת להוכיח התקיימות הכלל "הדבר מדבר בעדו", נדרש מן התובע להוכיח תחילה קיומם של שלושה תנאים מצטברים שנקבעו בסעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש): תנאי ראשון: הנסיבות הממשיות של האירוע אינן ידועות לתובע. תנאי שני: כי הנזק שנגרם - נגרם על ידי נכס שבשליטתו המלאה של הנתבע. תנאי שלישי: כי ההנחה שהתפרצות המים נגרמה כתוצאה מרשלנות כלשהיא - תהא מסתברת יותר מההנחה שזו נגרמה ללא כל התרשלות של הנתבע. נטל השכנוע לעניין קיומם של שלושת התנאים רובץ על שכם התובע, ועליו להרימו על-פי המבחן של עודף ההסתברויות: ערעור אזרחי מס' 241/89 ישראליפט (שרותים) תשל"ג בע"מ נ' רחל הינדלי (להלן: "פרשת ישראליפט"). 20. בענייננו, ספק אם התנאים מתקיימים - כפי שטוענות הנתבעות, התובעת ידעה לטעון לאורך כל הדרך, כי הנסיבות שגרמו לנזק ידועות לה, ובעדותו העד מטעם התובעת אף ידע לספר, את המנגנון בו ארעה התאונה בכך שצינור הפלסטיק השתחרר מן הצינור המתכתי, אין מחלוקת כי המבוטח היה במקום בשעת הארוע, הוא זה שראה מה ארע משכך, ומשיודעת התובעת את המנגנון בו ארעה התאונה, עליה היה הנטל להוכיח באמצעות חוות דעת או באמצעי אחר, כי מדובר בהתרחשות שארעה כתוצאה מרשלנות של התובעת. באשר לתנאי השני, הרי שההלכה שקבעה דעת הרוב בפרשת ישראליפט, אינה דורשת שליטה מוחלטת בנכס. לפי דעת השופט מצא, שקבע את דעת הרוב - "המבחן הראוי לקיומה של שליטה איננו אפוא מבחן טכני-פורמאלי המבוסס על חזקה מלאה, רצופה ובלעדית בנכס המזיק, אלא מבחן ענייני-מעשי, הבוחן אם זיקתו המיוחדת של הנתבע לנכס המזיק מעידה לכאורה על היותו בעל היכולת הטובה ביותר למנוע את התרחשות התאונה. אם התשובה לשאלה זו - על-פי מאזן ההסתברויות - היא בחיוב, כי אז ייראה הנתבע כבעל שליטה בנכס המזיק. אכן, בבואו לקבוע אם הנתבע הוא בעל שליטה, יידרש בית המשפט, מטבע הדברים, גם לשאלות הקשורות בחזקה שיש (או שהייתה) לנתבע בנכס: טיב זכותו להחזיק בו, עד כמה פעיל למעשה את זכותו, כלום חזקתו (בהתחשב בחובת הזהירות שחלה עליו מכוחה) הייתה רלוואנטית לגרימת הנזק, האם היו מחזיקים (או בעלי גישה) נוספים זולתו, מה המשקל שיש לייחס לאפשרות שהנזק נגרם עקב מעשה של אדם אחר, ועוד. אך מבחן זה איננו תולה את קיומה של שליטה בתנאי סף נוקשים; לא בלעדיות החזקה, ואף לא קיומה במועד התאונה דווקא, מהווים תנאים כאלה". במקרה דנן, ברז כיבוי אש נמצא בשטח שהוא בחזקת הנתבעת, כאשר לעובדיה הגישה למקום, אף כי לא ניתן לשלול אפשרות של הגעת אנשים אחרים למקום, כפי שקפץ עד התובעת מעל הגדר וסגר את הברז, כך יכל לקפוץ אחר מעל הגדר ולפתוח אותו. במקרה דנן, על אף שמדובר בברז כיבוי אש המצוי על קיר חיצוני ואינו מוגן בצורה מוחלטת, אני דווקא נוטה לקבוע כי במבחן המהותי לנתבעת נתונה השליטה לגביו. אין משמעות הדבר שהנתבעת אמורה להפקיד שמירה רצופה על ברז כיבוי האש, כפי שטוענת ב"כ הנתבעת בסיכומיה, אלא שבידיה האפשרות הטובה ביותר למנוע את התרחשות התאונה. ואולם, גם אם אניח, כי התנאי הראשון והשני מתקיימים, ספק אם התנאי השלישי מתקיים - ויודגש כי הנטל להוכיח שסביר יותר להניח שהתרשלות היא שגרמה, בנסיבות העניין, לנזק, מוטל על התובעת, ראה לעניין זה; ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן, פ"ד כד (2) 229, וע"א 4152/03 ענדאליב ואח' נ' בית החולים ביקור חולים, תק-על 2005 (1), 1135, שם נפסק בעניין זה, על ידי כב' השופט ריבלין כי: "כלל "הדבר מעיד על עצמו" מהווה חריג לדרישת ההוכחה האינדיבידואלית, בכך שהוא מאפשר לתובע להוכיח את תביעתו באמצעות ראיות סטטיסטיות גרידא - ראיות המלמדות כי במרבית המקרים, נזק מן הסוג שארע נגרם בשל התרשלות כלשהי... אלא שגם הראיות הכלליות אינן זוכות לאמון א-פריורי, והן נדרשות לעמוד באמות-המידה הרגילות של מהימנות ומשקל". 21. כאמור לעיל, התובעת לא עמדה בנטל להוכיח, את הנסיבות בגדרן התפרצו המים, גם אם אקבל כי הדבר ארע כתוצאה מהשתחררות צינור הפלסטיק מהטבעת המתכתית. התובעת לא תמכה את תביעתה בחוות דעת מומחה אשר יהא בידו לשכנע, כי התרחשות נזק מסוג זה הייתה בגדר צפיותו של האדם הסביר והתרחשותו היא תוצאה של רשלנות ולא של התערבות גורם זר לדוגמא, שעשה שימוש בצינור והותיר את ברז ההגנה פתוח. כל שהוכח הוא ארוע נקודתי בו פרצו מים מצינור כיבוי האש, דבר שיכול להתיישב עם התערבות גורם זר, או ארוע שלא ניתן לצפותו. על כן, סבורני כי בענייננו, לא הוצבה, תשתית ראייתית, המלמדת, כי ההסתברות לגרימת הנזק, כתוצאה מהתרשלות, עולה על ההסתברות להעדרה, לפיכך דין הטענה, בדבר תחולת הכלל הראייתי, "הדבר מדבר בעדו", להידחות. נסיבותיו של העניין הן כי חובת הראייה הייתה ונותרה על כתפי התובעת, וכאמור לעיל, היא לא עמדה בה משלא הוכח קשר סיבתי בין מעשי או מחדלי הנתבעת-1 לבין ההצפה כתוצאה מהתפרצות המים מצינור כיבוי אש (השווה: תאמ 1384/08 מגדל חב' לביטוח בע"מ נ' שלמה נגל (פורסם בפדאו"ר)). תחולת סעיף 38 לפקודת הנזיקין - המים כדבר שנמלט 22. מוסיפה התובעת וטוענת, כי בנסיבות העניין, כשמדובר בנזקי הצפה, יש לראות במים שהתפרצו מצינור כיבוי האש שנמצא בחזקת הנתבעת-1, משום "דבר נמלט" כמשמעו בסעיף 38 לפקודת הנזיקין (להלן:"פקודת הנזיקין") ולפיכך, על הנתבעת-1, כמחזיקת הצינור, להוכיח כי לא התרשלה. סעיף 38 לפקודת הנזיקין, קובע: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על-ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על-ידי דבר שנמלט העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה". באשר למים כדבר הנמלט כבר נקבע בעבר: "..אם נמלט דבר העשוי להזיק מנכסו של הנתבע, הנתבע מוחזק כרשלן עד שלא יצא ידי חובת ההוכחה המוטלת עליו בסעיף הנ"ל. אין חולק על כך שמים שנמלטו עשויים להזיק, ושיצאו מרשות הנתבעים - המערערים. לא נותרה אפוא למערערים אלא הגנה אחת, והיא שלא התרשלו." ע"א 302/67 חברת מפי בע"מ נ. משק אשר אשכנזי ושות', פ"ד כ"ב (1) 211, 222. 23. ככלל, אכן נפסק, כי מים, הינם בגדר "דבר נמלט", העלול לגרום נזק בהימלטו, בוודאי כך הוא בנסיבות בהם פרצו מים בעוצמה רבה מצינור כיבוי אש, שלא בעת הפעלת הצינור לשם כיבוי שריפה. בניגוד לטענת הנתבעות אני דווקא סבורה שהאמור בפסק הדין בע"א 1071/96 עזבון המנוח אמין פואד נ' מ"י, דווקא תומך בטענה שכאשר המדובר בנסיבות כמו המקרה דנן, בהם מים פרצו מצינור כיבוי אש שלא למטרה לשמה הוא נועד, מצדיקות את הפעלת סעיף 38 לפקודה. לפיכך, בנסיבות העניין, ראוי להחיל את הכלל בדבר העברת נטל הראיה כך שעל הנתבעת-1, כבעלת השליטה בנכס ובצינור ממנו נמלטו המים (ראה הדיון בעניין זה לעיל), חובת הראיה להוכיח, כי לא התרשלה בתחזוקת הצינור ממנו נמלטו המים וחדרו לבית העסק של המבוטחת (ראה ע"א 302/67 חברת מפ"י בע"מ נ. משק אשר אשכנזי, פ"ד כ"ב (1)211, וע"א 241/89 ישראליפט (שירותים) בע"מ נ. הינדלי רחל ואח', פ"ד מט (1) 45 , ע"א 7877/02 זיאד נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ, פ"ד נח (2) 279, תא 3854/03 הדר חברה לביטוח בע"מ גבעתיים נ' היחידה המרכזית לביטוח בע"מ (פתח-תקווה) (פורסם בפדאו"ר). 24. לעניין הוכחת סבירות פעולותיה והעדר התרשלותה הביאה הנתבעת שתי ראיות עיקריות, האחת אישור ופירוט תנאים של רשות הכבאות להוצאת רשיון עסק, מיום 6/2/08, לפיו בהמשך לביקורת שנעשתה ביום 23/1/08, אין לרשות הכבאות התנגדות למתן רשיון עסק, והאחר ביקורת שנתית של חברת ברק אש מיום 30/12/08, לפיה המטפים וכל הציוד הידני לכיבוי אש עברו בדיקה וטיפול על ידי חברת ברק אש. 25. התובעת טוענת, כי הבדיקה של חברת ברק אש נעשתה לאחר הארוע שהיה במאי 2008, אכן כך, אך למעשה המסמך הראשון של רשות הכבאות, המלמד על ביקורת שנעשתה ביום 23/1/08, מהווה כשלעצמו אישור על תקינות הציוד באותו מועד שאם לא כן לא היתה נכונה רשות הכבאות לאשר מתן רשיון עסק. התובעת לא התנגדה להגשת המסמך ולא ביקשה לחקור את נותן האישור בדבר ההוראות והדרישות בנוגע להחזקת ברז כיבוי אש, ומשכך מוכיח המסמך, כי במועד הביקורת 23/1/08, ארבעה חודשים לפני הארוע היה ברז כיבוי האש תקין. יתירה מזו, האישור ניתן בכפוף לכך שיבוצעו בדיקות תקופתיות ותחזוקה ראויה של הציוד. האישור תקף למשך שנה ומכאן ניתן ללמוד שהבדיקות התקופתיות אמורות להיעשות פעם בשנה ואכן בסוף אותה שנה נדרשה הנתבעת לערוך ביקורת נוספת שאכן נערכה. מבחינה זו ניתן לקבוע, כי הנתבעת אכן הוכיחה, כי לא התרשלה בתחזוקת הציוד. לא הוכח ולא נטען שעל הנתבעת היו מוטלות דרישות נוספות מעבר לבדיקה תקופתית שנתית של הציוד, הדבר אף לא עולה מאישור כבאות האש. 26. חשוב עוד להוסיף, כי אין כל יסוד לקבוע, כי הנתבעת ידעה או הייתה חייבת לדעת כי ברז כיבוי האש הנדון אינו תקין או פתוח, והיה בידה לצפות את הנזק שעשוי להתרחש. במקרה דנן, התשתית העובדתית מצטמצמת לכך, כי ברגע הקריטי יתכן שמשהו בברז הכיבוי לא היה תקין, ואותו "משהו" בלתי ידוע גרם לכך שהמים התפרצו, כאשר בד בבד לא ניתן לשלול התערבות גורם זר, שפתח את ידית המגוף במועד לא ידוע והותיר אותו פתוח, דבר שיצר לחץ על הצינור שהתרופף, אך לא הוכח כי הנתבעת ידעה על עצם פתיחת המגוף או על ההתרופפות הנטענת. לא ברור כיצד ואם הברז תוקן לאחר הארוע, לא הובאה כל ראיה שהיה בה כדי להוכיח מה הפגם שהיה בברז כיבוי האש או את הפעולות שהייתה צריכה נתבעת סבירה לעשות על מנת לשמור על תקינותו של הברז, ואף שהדבר נרמז לא הובאה ראיה, כי הנתבעת נהגה לעשות שימוש בברז שלא ליעודו, דבר שהיה עשוי להצביע על אפשרות של בלאי גדול יותר של הברז או על כך שהנתבעת היא זו שהותירה את ידית המגוף פתוחה. 27. האפשרות, כי היה מעורב צד ג' כלשהו, שהחליט במועד לא ידוע לפתוח את ידית המגוף, עשה שימוש בברז והותיר אותו פתוח, מבלי שהייתה לנתבעת ידיעה על כך, היא אפשרות סבירה. כאמור, המבוטח לא טען בזמן אמת כי מלבד סגירת הצינור ביצע פעולה נוספת, הדבר לא נמסר לשמאי ואף לא נמסר לעד התובעת, וראה לעניין זה גירסתו של עד התובעת כפי שנמסרה לשמאי מטעמו לפיה עד התובעת פנה אליו באחד מימי א' וטען כי הצינור ניתק ממקומו וכי קפץ מעל הגדר וסידר את הצינור. 28. הכלל הוא כי לא בכל מקרה תוטל אחריות על המזיק, אף אם בית המשפט הגיע למסקנה כי חלה עליו חובת זהירות מושגית וקונקרטית. בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח' , פ"ד לז (1) 113, בעמ' 131, נאמר ע"י השופט ברק (כתארו אז): "חובתו של המזיק היא לנקוט באמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת רק אם לא נקט אמצעים אלה. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באימרה, כי על מזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות הענין". והשווה נסיבות בהן נקבע כי לא הייתה התרשלות בתחזוקת ברז כיבוי אש, תא 1015/06 יוניברסל משאיות ישראל בע"מ נ' עיריית פתח תקוה (פתח-תקווה) (פורסם בפדאו"ר). 29. במקרה דנן, ניתן לקבוע, כי הנתבעת נהגה בסבירות בכך שהברז היה מתוחזק תחת ביקורת של רשות כיבוי אש בהתאם להוראות שקיבלה, וכי אין יסוד לקבוע, שהתפרצות המים מברז כיבוי האש הייתה תוצאה של מעשה או מחדל רשלני של הנתבעת. 30. משקבעתי, כי הנתבעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח העדר התרשלותה בכך שעמדה בדרישות שהציבו בפניה רשויות כיבוי אש, הרי שמתייתר הצורך לדון בשאלת הנזק. 31. מעבר לצורך, ומשהעלו הצדדים טענותיהם, אתייחס גם לעניין הנזק. גובה הנזק 32. מבטח המגיש תביעת שיבוב כנגד צד שלישי נדרש להוכיח שלושה יסודות ורק בהתקיימותם עוברת זכות המבוטח כלפי הצד השלישי - למבטח: האחד, חבות המבטח על-פי הפוליסה. השני, תשלום בפועל על-ידי המבטח למבוטח בהתאם לחבות על-פי הפוליסה. והשלישי, חבות של הצד השלישי לפצות את המבוטח. 33. לגבי היסוד הראשון, לא נסתרה טענת התובעת כי שילמה בהתאם להוראות הפוליסה, וכי לא נדרשו בפוליסה אמצעי מיגון מיוחדים לנזקי מים. גם השמאי מטעם התובעת העיד, כי לא היו תנאים ודרישות בפוליסה בנוגע לנזקי מים (עמ' 10 לפרוטוקול שורה 4). לאור האמור, ניתן לקבוע כי תנאי הפוליסה התקיימו. 34. לגבי היסוד השני הוכח, כי התובעת שילמה למבוטח, 51,596 ₪, בהתאם לקביעת השמאי, ונשאה בהוצאות המומחים מטעמה בסכום כולל בסך 1,906 ₪ (נספחים ב' ו- ג' לכתב התביעה), סכומים שעמדו במועד הגשת התביעה, על סך של 59,456 ₪. 35. להוכחת גובה הנזק, צירפה התובעת לתביעתה את חוות דעתו של השמאי, בה הוערכו הנזקים לבית העסק של המבוטחת בסך 51,596 ₪. השמאי מטעם התובעת, מר רונן דואני, העיד כי הפיצוי שנקבע בגין הנזק הינו פיצוי גלובאלי שהועמד על 70%, וזאת משום שסטוקרים הציעו בעבור הסחורה 30% מערכה. בבית המשפט הוצגה רשימה של הפריטים שנפגעו שעלותם הכוללת הועמדה על 82,171 ₪. כפי שהסתבר, הלכה למעשה, הסחורה לא נמכרה לסטוקרים ונשארה בידי המבוטח, כאשר המבוטח הסכים לשלם את הסכום שהוצע. המבוטח עצמו העיד, כי חלק מהמוצרים חידשו ומכרו כמוצר מחודש, כאשר מוצר מחודש לדבריו נמכר בחצי עד 70% הנחה. לדבריו, בערך 50% הצליחו לחדש. בחקירה חוזרת העיד כי חידוש המוצרים כרוך בעלות, שכן מדובר במוצרי חשמל, מדובר במנוע, יש צורך להחליף חוטים, שכן הדבר יכול לגרום לנזק. השמאי מטעם הנתבעת, הגיע לבדוק את הנזקים קצת יותר מחודשיים לאחר הארוע, והעיד בהגינותו, כי לא היה מה לבדוק, לפיכך פנה לשמאי התובעת וביקש את רשימת המוצרים שניזוקו ואת הצילומים. כמו כן, ביקש את פרטי הסטוקר אך הסתבר לו שהמוצרים לא נמכרו לסטוקר ולא ניתנו לו הפרטים. בחוות דעתו טען השמאי כי יש פריטים ברשימה שאינם אמורים להיפגע ממים, לדוגמא כמו כדי מים, שמיוצרים שהם אמידים למים, אולם כאשר נשאל אם מכיר חנות שתשווק מוצרי חשמל באריזות שיש בהם סימני פגיעה ממים, השיב בשלילה והסביר כי ניתן למכור זאת במחיר מופחת. שמאי הנתבעת העריך שאם היו מוכרים את המוצרים היו מקבלים 70% מערכם, אולם שוב בהגינותו הסביר: "שלושים אחוז שהשמאי קבע זה לא תורה מסיני וגם שבעים אחוז שלי זה לא תורה מסיני והערכה שלי שמדובר ב- 70%" (עמ' 15 שורות 18-17). שמאי הנתבעת אישר כי לא בדק את הערכתו עם סטוקרים, בהתאם לרשימה, לדבריו הוא דיבר עם סטוקר או שניים במהלך הקריירה וראה את הצילומים של המוצרים וזו ההתרשמות שלו. ההלכה היא, כי אמנם סבירות גובה הנזק, עומדת לבחינה ולבדיקה, גם כשעסקינן בתביעת שיבוב, אך בעניין זה, עומדת הנחה כי התובעת שיפתה את מבוטחה כדין ובסבירות, (ראה ע"א 7148/94 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' חברת השמירה בע"מ ואח' פ"ד נ(4) 567), כן נפסק כי בהעדר טענה לקנוניה או חוסר תום לב, בפעולתה של חברת ביטוח, אין לדרוש יותר מאשר סבירות, באשר להכרה בקיום כיסוי ביטוחי, גם אם שנוי הוא במחלוקת, שכן: "מן המפורסמות הוא, כי אין מדרכן של חברות ביטוח להעניק מתנות למבוטחיהן" (שם בעמ' 569). עוד נאמר, מפי כב' השופטת שטרסברג כהן: "אם קיימות אפשרויות לפרושים שונים של הפוליסה או של העובדות שבעטיין דורש המבוטח את הפצוי על פי הפוליסה וחברת הביטוח מעדיפה את הפירוש המזכה את המבוטח בתשלום, לא יורשה המזיק לפשפש בשיקולי חברת הביטוח, לפסלם ולדרוש הכרעה שיפוטית בשאלת חבות חברת הביטוח כלפי מבוטחה כאילו היתה זו התדיינות בין המבטחת והמבוטח..." (שם עמ' 570-571). במקרה דנן, לנוכח התרשמותי מהיקף הנזק, ולאחר עיון בתמונות שהוצגו ובחוות דעת השמאים ובעדותם ובעדות המבוטח ממנה עולה כי נדרשו משאבים להשמיש את המוצרים ולמכור כ- 50% מהם בסכום מופחת, ובהעדר יסוד לחשוד לקנוניה של התובעת עם המבוטח, או כי רשימת הציוד שנפגע שהוגשה היא רשימה מופרכת, אני סבורה שהערכת שמאי התובעת היא הערכה ריאלית יותר וסבירה בנוגע לשיעור הנזק שנגרם. לו הייתי מקבלת את התביעה, הייתי נוטה לקבוע, כי התובעת הוכיחה את הנזק שנגרם. 36. יחד עם זאת, נוכח העובדה שחלק מן המים נכנסו מחלונות העסק שהמבוטח לא ידע לומר אם היו פרוצים קודם לארוע אם לאו, ולנוכח תצהיר העדות הראשית מטעם המבוטח המדגיש את חדירת המים מן החלונות, הייתי קובעת כי למבוטח אשם תורם בשיעור של 20%, שכן לו היו החלונות בעסק מתוחזקים היטב הייתה נמנעת לפחות חדירת חלק מן המים, ומשכך מחייבת את הנתבעת לשלם את סכום התביעה בניכוי 20% אשם תורם. סוף דבר 36. התביעה נדחית, משעלה בידי הנתבעת להוכיח, כי נקטה באמצעי זהירות סבירים באופן בו תחזקה את ברז כיבוי האש שנמצא בחזקתה ונוכח האפשרות כי היה מעורב צד ג' שפתח את המגוף, דבר שספק אם ניתן היה לצפותו או למונעו, שעה שמדובר בברז כיבוי אש שאמור להיות גלוי ונגיש לשימוש במקרה של שריפה. 27. בנסיבות העניין, לא ראיתי לעשות צו להוצאות. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום. נזקי מיםהצפה