מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה בגין רשלנות המשטרה בחקירה: בפני תביעתו של התובע כנגד הנתבעת, שהוגשה על הסך של 10,000 ₪, בסדר דין מהיר, וזאת בשל רשלנות והפרת חובות חקוקות שלטענתו ביצעו אנשי המשטרה והתביעה, בחקירתו ובהעמדתו לדין בת.פ. 4365/05 (בימ"ש השלום ב"ש) בעבירות של העלבת עובד ציבור והפרעה לשוטר, מהן זוכה על ידי כב' הש' נ' אבו טהא, בפסק דינו מיום 7/9/2010. בפתח הדברים אציין כי לטעמי איני מוסמך לדון בבקשתו של התובע כי ייפסק לו פיצוי, בהליך זה, על פי האמור בסע' 80 לחוק העונשין, וזאת מאחר שהדיון בבקשה מעין זו צריך להתברר רק בפני המותב בתיק הפלילי, כפי שנפסק - "סעיף 80 מעמיד לרשות נאשם שזוכה מתכונת דיונית מקוצרת לבירור שאלת זכאותו לפיצוי בגין מעצרו ולשיפוי בגין הוצאות הגנתו, אם על יסוד העילה כי 'לא היה יסוד להאשמה' ואם על יסוד העילה בדבר קיומן של 'נסיבות אחרות המצדיקות זאת'. ההכרעה בהליך כזה, שאינו אלא ספיח טפל להליך הפלילי העיקרי, אמורה, ככלל, להתבסס על הראיות שהובאו במשפט הפלילי" (ההדגשה שלי - י.ב. - מתוך רע"א 7652/99 מדינת ישראל נ' יוסף, פ"ד נו (5) 493). הדבר אף עולה מתקנה 2 לתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982: "בקשה תוגש לבית משפט עם תום הדיון בענין המעצר, האישום או המאסר של המבקש; הוגשה הבקשה לאחר סיום הדיון, תוגש לערכאה הראשונה שדנה בענינו של המבקש" (ההדגשה שלי - י.ב.), וכן מהאמור בתקנה 7 לפיה: "ערעור על החלטת בית משפט בבקשה לפי תקנות אלה יוגש ויידון בדרך שמגישים ערעור פלילי ודנים בו." (ההדגשה שלי - י.ב.). ברור לפיכך, כי הליך פסיקת הפיצוי על פי סע' 80 לחוק העונשין הינו הליך שנספח להליך הפלילי, והערעור עליו אף הוא ערעור פלילי, ואין הוא יכול ל"הסתפח" לתביעה אזרחית. התובע טוען לרשלנות המשטרה והתביעה המשטרתית ולהפרת חובותיהן החקוקות בטיפול בעניינו, החל מרגע תחילת האירועים המתוארים בכתב האישום שהוגש כנגדו, ועד לעצם הגשת כתב האישום וניהול המשפט. אתאר, אם כן, את ההשתלשלות העובדתית הרלוונטית, בקצרה, כפי שעלתה מן העדויות שנשמעו בפני וכן בפני כב' הש' אבו-טהא בהליך הפלילי: האירוע עצמו ביום 1/6/2004, בסמוך לשעה 19:30, שהה התובע במרכז "ביג" בבאר-שבע. באותו מעמד ובמקום סמוך, שני מתנדבים של המשמר האזרחי החנו את הניידת המשטרתית בה נסעו בחניית נכים, בסמוך לרכב אחר שחנה אף הוא בחניית נכים, וזאת לאחר שהבחינו שמנוע הרכב האחר דולק, ובספסל האחורי ישובים שני ילדים. לאחר זמן קצר הגיעה נהגת הרכב האחר, והמתנדבים החלו לרשום דו"ח תנועה בנוגע לעבירה שביצעה. בשלב זה, או בסמוך לפני כן, הגיע התובע לזירת האירוע והחל לצלם את המתנדבים. כמו כן, החל התובע לומר למתנדבים אמירות כגון: "שונא את המשטרה", "זבלים", "אף אחד לא יכול על המשטרה הזו רק בן לאדן". לטענת המתנדבים, בשלב זה אף היכה התובע באגרופו על מכסה המנוע של הניידת או פתח וטרק את דלתות הניידת. המתנדבים ביקשו מהתובע להזדהות באמצעות תעודה מזהה והתובע טען שאין להם כל עילה, אך מסר תעודה מזהה (רישיון נהיגה). בשלב זה, לטענת התובע, שמע כי בדעתם להזמין "בילוש" ולכן עזב מיד את המקום. שלב החקירה עוד באותו היום ניגשו המתנדבים לתחנת המשטרה בבאר-שבע ומסרו עדות אודות האירוע. כנגד התובע נפתח תיק חקירה ואולם ביום 5/7/2004 התקבלה החלטה שלא להוסיף ולחקור את תלונת המתנדבים, וזאת משום ש"נסיבות העניין אינן מצדיקות המשך החקירה" (ת/5). המתנדבים, או מי מהם, ששמעו על דבר סגירת התלונה, הגישו למפקד התחנה מזכר, שמתוארך 22/9/2004, שכותרתו "בקשה לעיון מחדש" (ת/2) וביקשו ממנו לשקול את ההחלטה. המת"ח העביר את המזכר לטיפול הרמ"ח (ראש מחלקת החקירות) שהחליט ביום 14/10/2004 לפתוח את החקירה מחדש (ת/6). בעקבות זאת זומן התובע לחקירה ביום 17/2/2005 ונחקר על ידי החוקר מיכאל עקנין. מיכאל עקנין לא התיר לתובע למסור את הודעתו בכתב ידו, למרות בקשותיו וכמו כן התעלם מבקשתו לאכול משום שהיה רעב. שלב האישום והמשפט ביום 24/8/2005 הוגש כנגד התובע כתב אישום בגין עבירות של הפרעה לשוטר והעלבת עובד ציבור, בת.פ. 4365/05 בבית המשפט השלום בבאר-שבע. לתובע מונה סניגור ציבורי, עו"ד מאיר סויסה, ודיוני ההוכחות נשמעו בשנת 2010. ביום 7/9/2010 זיכה כב' הש' אבו-טהא את התובע מהאשמות שיוחסו לו, וזאת לאחר שקבע כי עומדת לו הגנת זוטי דברים. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שהגישו הצדדים, על נספחיהם, במוצגים אשר הוגשו, בעדויות העדים בפני ובסיכומי באי-כוח הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות. תביעתו של התובע מבוססת על עוולת הרשלנות ועל עוולת הפרת חובה חקוקה. על מנת שתקום עוולת הרשלנות על פי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), נדרשת חובת זהירות מושגית של המזיק כלפי הניזוק, וכן חובת זהירות קונקרטית, בנסיבות העניין. בנוסף, יש צורך במעשה או מחדל רשלני המפר את אותה חובת זהירות, וכן נדרש קיומו של קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק שנגרם (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ''ד לז (1) 113 בעמ' 123). לעניין עוולת הפרת חובה חקוקה, ההלכה היא כי: "תנאים אחדים נדרשים לכינון העוולה של הפרת חובה חקוקה, ואלה הם: חיקוק המטיל חובה על המזיק (הנתבע); המזיק (הנתבע) הפר אותה חובה שהוטלה עליו; החיקוק נועד, לפי פירושו הנכון, לטובתו או להגנתו של הניזוק (התובע); ההפרה גרמה לתובע (הניזוק) נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק. בהתקיים כל תנאים אלה כולם זכאי הניזוק (התובע) לסעדים המפורטים בפקודת הנזיקין, ואולם, הוא לא יהיה זכאי לסעדים אלה אם החיקוק שבו מדובר, לפי פירושו הנכון, נתכוון להוציא אותם סעדים. עיקר הוא, כמובן, במלאכת הפרשנות של אותו חיקוק לבר-פקודת-הנזיקין, לנסות לרדת לחקרו, לחלץ ממנו את תכליתו." (מתוך ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ - עיתון "משפחה" נ' אס.בי.סי פרסום, שיווק וקידום מכירות בע"מ - עיתון "משפחה טובה - ההדגשה שלי - י.ב.). שלב האירוע בחינת מעשיהם של המתנדבים בעת האירוע מעלה כי לא מתקיימים במעשיהם יסודותיהן של העוולות הנטענות על ידי התובע. אינני מקבל את טענת התובע כי המתנדבים הפרו חובה חקוקה כאשר החנו את רכב הניידת במקום חנייה המיועד לנכים, בנסיבות הארוע כפי שהיו ידועות להן בזמן אמת. יש לזכור כי את המעשים יש לבחון בחכמה שבזמן מעשה ולא בחכמה שבדיעבד (ראה לעניין זה בהרחבה בע"א 4584/10 מדינת ישראל נ' רגב שובר, פורסם במאגרים המשפטיים). המתנדבים, כאשר הגיעו למקום, ראו רכב מונע, החונה בחניית נכים, ללא נהג, ובספסל האחורי ישובים שני ילדים, ללא השגחת מבוגר. ברי כי מצב דברים כזה מצדיק, לכל הפחות, בירור עובדתי שייערך על ידי המתנדבים, ללא דיחוי, הן בשאלת מקום הימצאו של הנהג והן לגבי עצם הסיכון הכרוך ברכב מונע ובו ישובים ילדים בלבד, והן בשאלת החנייה במקום חנייה המיועד לנכים. האם מותר היה למתנדבים, בשל הצורך בקיום הבירור העובדתי, לחנות באופן זמני בחנייה המיועדת לנכים? על פי תקנות התעבורה, התשכ"א - 1961, "רכב בטחון" הינו: "אמבולנס של מגן דוד אדום או אמבולנס שניתן לגביו אישור על היותו רכב ביטחון מאת מנהל משרד הבריאות או מטעמו, אופנוע להשגת עזרה ראשונה, רכב של משטרת ישראל או של צבא-הגנה לישראל, רכב לכיבוי שריפות, רכב שיטור משולב ובלבד שמצוי בו שוטר ורכב אחר שאושר על-ידי רשות הרישוי כרכב בטחון, כשהם מפיצים בפנס מיוחד אור מהבהב אדום, כחול, כחול-צהוב או כחול-אדום ומשמיעים אות אזעקה בסירנה;" (ההדגשה שלי - י.ב.). על פי תקנה 94(1) לתקנות התעבורה, "נוהג רכב בטחון רשאי בשעת מילוי תפקידו - (1) לחנות או לעמוד, שלא בהתאם להוראות שניתנו על פי דין;" (ההדגשה שלי - י.ב.). עולה מן המקובץ, כי טענתו של התובע לפיה עצם חנייתה או עמידתה של הניידת במקום שסומן לחניית נכים היא בבחינת עבירה, ולפיכך "מאיינת" את סמכותם של המתנדבים לפעול על פי דין, היא טענת סרק. אציין מעבר לצריך (שכן התובע בסיכומיו כלל לא ציין את החובה החקוקה שלטענתו הופרה) כי איני סבור שהחיקוק הנוגע להסדרת מקומות חנייה לנכים נועד לטובתו או להגנתו של התובע, שלא נטען כלל כי הוא נכה. חרף העובדה שהמתנדבים ניסו למלא את תפקידם ולברר את פשר חנייתו של הרכב האחר, כפי שחנה, וללא נהג, הוכח בפני בהליך זה, במאזן ההסתברויות, כי התובע החל לקללם ולהפריע להם בביצוע עבודתם. לטעמי פעלו המתנדבים במתחם הסבירות כאשר ביקשו מהתובע להזדהות, ולא ברורה כלל הטענה כי התרשלו בהפעלת סמכויותיהם או כי היו "משוללי סמכות". ההלכה היא כי הסמכות ה"חמורה" יותר (למשל, לעכב את התובע לשם בירור זהותו) ממילא כוללת בתוכו את הסמכות החמורה פחות, קרי, לבקשו להזדהות בלבד, וזאת על פי עקרון המידתיות (ראה לעניין זה בבש"פ 537/95 עימאד גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (3) 355). אינני מקבל את טענת התובע לפיה אם ניתן הדו"ח לנהגת הרכב האחר, בסופו של דבר, הרי שלא ייתכן כי הפריע למתנדבים במילוי תפקידם. טענה זו היא בגדר אבסורד. ההפרעה לשוטר במילוי תפקידו יכול ותהא זמנית, וייתכן שהשוטר "יתגבר" על ההפרעה וימלא, בסופו של דבר, את תפקידו בהצלחה. עובדה זו אינה מאיינת את עצם קיומה של ההפרעה הראשונית. האם יעלה על הדעת שאדם שפרש רגלו בכוונה, והכשיל (פיזית) שוטר אשר רדף אחרי חשוד, אינו אשם בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו משום שהשוטר, בסופו של דבר התרומם מן הרצפה, המשיך במרדף ותפס את החשוד? כאמור, בזמן אמת, כל שהיה בפני המתנדבים היא התנהגותו הפרועה של התובע, אשר מקלל אותם בציבור ומפריע להם למלא את תפקידם, ולפיכך, התנהלותם, הן בעת האירוע כאשר ביקשו ממנו להזדהות והן לאחר מכן, בהגשת הודעה מפורטת של השתלשלות האירועים כפי הבנתם, הייתה בגדר מתחם הסבירות. אני דוחה את טענתו של התובע כי המתנדבים קראו ל"בילוש", כלשונו, ומעדיף בעניין זה את עדותם של המתנדבים שדחו טענה זו מכל וכל, הן לאור נהלי העבודה של המתנדבים - המתקשרים, לדידם, עם ראש המשמרת, והן לאור חוסר סבירותה של הטענה שכן המתנדבים אף לא טרחו לעכב את התובע. שלב החקירה התובע טען בסיכומיו כי הנתבעת הפרה חובותיה החקוקות וכן התרשלה כלפיו כאשר פתחה את תיק החקירה מחדש, שלא כדין, לאחר שנסגר, וכן באופן בו התנהלה חקירתו. לענין האופן בו התנהלה חקירתו, נראה כי התובע זנח טענה זו בסיכומיו. מכל מקום, למען הזהירות, אציין כי אכן הודה החוקר אשר חקר את התובע, מר עקנין, כי לא איפשר לתובע לרשום את הודעתו במשטרה בכתב ידו, אך איני מוצא כל קשר סיבתי בין עובדה זו ובין הנזקים הנטענים בכתב התביעה. התובע לא טען, וממילא לא הוכיח, כי לו התאפשר לו לרשום את הודעתו בכתב ידו, היה מעיד עדות שונה או אחרת מזו שנכתבה בכתב ידו של החוקר, ולא הבהיר כיצד הייתה תוצאת המשפט משתנה (שהרי התובע, כאמור, ממילא זוכה בתום ההליך). התובע אף לא הסביר מדוע לא פירט את טענותיו כנגד המתנדבים בעת שנחקר, והסתפק באמירה הכללית והסתמית כי הם עברו "עבירות פליליות". לעניין פתיחתו של תיק החקירה מחדש, לאחר שנסגר, אינני מקבל את טענתו הבסיסית של התובע, לפיה נעשתה פעולה זו בחוסר סמכות. יפים לעניין זה הדברים הבאים מתוך פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בע"פ 1197/06 מדינת ישראל נ' ציפורה אלימלך, פורסם בפדאו"ר-גוגל: "אשר להחלטה על פתיחת תיק החקירה מחדש, אשר לטענת המשיבה התקבלה שלא בסמכות, אין בידי לקבל טענה זו. לשיטת המשיבה, יש לראות במכתבו של מנהל בית הספר בו למדה המתלוננת "ערר" על החלטה לסגור את תיק החקירה, כמשמעותו בסעיף 64 לחסד"פ, ולפיכך הגוף המוסמך להחליט בערר הינו פרקליט המוסמך לכך, כאמור בסעיף 64(א)(1). על-כן, לשיטת המשיבה, לא היה ראש לשכת התביעות מוסמך להורות על פתיחת התיק מחדש. ואולם, בעניין זה נפלה המשיבה לכלל טעות, ובית משפט קמא עימה. אכן, אין ספק כי הסמכות לדון בערר שהוגש לפי סעיף 64(א)(1) לחסד"פ מסורה לגורמים המנויים בסעיף זה, אשר ראש לשכת התביעות אינו נמנה עמם ואולם, אין בכך כדי לגרוע מסמכותו של ראש לשכת התביעות להורות על פתיחת התיק מחדש, מכוח סמכותה של הרשות המינהלית לשקול מחדש את החלטותיה ולשנותן. אמר על כך כב' הנשיא שמגר בבג"צ 844/86 איתי דותן נ' היועץ המשפטי לממשלה ו-2 אח', פ"ד מא(3) 219 ,עמ' 222-223: "אין חולק, כי בחוק הנ"ל [חסד"פ - י' כ'] אין הוראה מפורשת כלשהי, לפיה מותנית החלטתו של תובע בעניין הגשת כתב האישום, בעקבות החלטה קודמת על סגירת התיק, בכך שהוגש ערר או בתוצאותיו. סמכותו של מי שמטפל בחומר החקירה היא פועל יוצא ממעמדו כתובע. המחוקק קבע אימתי התובע רשאי להחליט על סגירת תיק, והחלטה זו - משמע השלילה של ההליכים - פותחת בפני אדם מוגדר, היינו המתלונן, את הדרך להשיג על ההחלטה ולהביאה לדיון חוזר ... הטיפול והדיון של התובע בתיק חקירה שנסגר בעבר אינם מותנים, על-פי הוראותיו של החוק, בכך שהוגש ערר, וגם אם לא הוגש ערר וגם אם לא ניתן להגיש ערר, מסורות בידי התובע כל הסמכויות שהוקנו לו בחוק לגבי הגשת אישומים. סמכותו של התובע לגבי חומר החקירה, כסמכותה של כל רשות ציבורית בעלת סמכויות משפטיות, היא הסמכות להתייחס לחומר שלפניו באופן ענייני ולדון בו ולטפל בו על-פי חובתו המשפטית והציבורית, כפי שמתחייב ממהותו של החומר. אם התנהלה חקירה ולא נתגלו ראיות מספיקות והתיק נסגר, אין פירושו של דבר, שאין לפתוח בחקירה מחדש או להגיש כתב-אישום, אם, למשל, מתגלות ראיות חדשות. לשם כך אינו דרוש ערר, היינו הערר אינו תנאי לבדיקתו מחדש של תיק חקירה, והעיון והדיון מחדש בתיק יכולים להיעשות גם, כאמור, אחרי שחלפה בכלל התקופה אשר בתוכה ניתן היה להגיש ערר. ... זכות הערר נוצרה כדי לתת למתלונן אפשרות להעלות טענות נגד סגירת ההליכים, אשר בהם היה הוא הגורם הפותח. אין לה זיקה לזכותו ולסמכותו של התובע לעיין מחדש בהחלטה שלו או של תובע הכפוף לו ולהורות, בניגוד להחלטה קודמת בדבר סגירה, על הגשת כתב-אישום." (בכל מקום בו לא נאמר אחרת - ההדגשות שלי - י.כ.). העובדה שראש לשכת התביעות התייחס למכתב כאל ערר על סגירת התיק, ולפיכך הורה על פתיחתו מחדש, אין פירושה שלילת הסמכות מראש לשכת התביעות להורות על פתיחת התיק מחדש כליל. הרי אין חולק כי בסמכותם של גורמי התביעה לעיין מחדש בהחלטה על סגירת תיק, ואין להעלות על הדעת כי סמכות זו תהא תלויה או מוגבלת על ידי פנייתו של המתלונן בעניין זה. אמר על כך בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת דבורה ברלינר) בע"פ (תל-אביב-יפו) 545/98, מדינת ישראל נ' אלון פינקלשטיין, תק-מח 99(2), 2516: "לא יתכן, כי הסמכות לשקול מחדש את ההחלטה תלקח מהמדינה בשל דרך פעולה כזו או אחרת של מתלונן. כפי שאמר כב' הנשיא שמגר [בפרשת דותן לעיל - י' כ'] אין זיקה בין השניים. הסמכות להחליט על הגשת כתב אישום מסורה לתביעה וכל מה שיעשה או לא יעשה המתלונן אינו מעלה או מוריד. ... המשטרה רשאית היתה גם לנהוג במכתב כפי שנהגה - דהיינו כפניה כלשהי, לאו דוקא מכוח סעיף 64 לחוק, לשוב ולשקול את הענין. מעין תזכורת, חוו"ד, דעה חולקת - או כל כינוי אחר שניתן לכנות בו את הפניה. המשטרה בהחלט רשאית היתה להתחשב בפניה זו, לשקול את הדברים פעם נוספת ולהגיע למסקנה שהגיעה. קבלת החלטתו של בימ"ש קמא, משמעה כי ההחלטה תיפול עפ"י הגדרת המתלונן את פנייתו. עפ"י השקפה זו, אם לא היה המתלונן מזכיר את המלה ערר, והיה פונה באופן סתמי לממונה במשטרה כדי שישקול החלטתו פעם נוספת - הרי המשטרה היתה רשאית לעשות זאת, וכל הסוגיה לא היתה מתעוררת. האבסורד בגישה זו בולט על פניה. אין גם ממש בקביעתו של בימ"ש קמא, לפיה 'צריכות לקום נסיבות חדשות ומיוחדות כדי שהחלטת רשות תשונה מקצה אל קצה'. אין כל דרישה בחוק לקיומן של נסיבות חדשות. ואף זאת מפי הנשיא שמגר בבג"צ דותן: 'כפי שאין למי שחשוד בביצוע עבירה זכות מוקנית לכך שהתיק לא יפתח מחדש אם יתגלו עובדות חדשות, ... כך גם אין לו זכות מוקנית לכך שתיקו לא יבדק מחדש מבחינת האינטרס הציבורי.' ... כפי שאמרתי אין גם צורך בנסיבות חדשות, אפילו לא נסיבות מיוחדות: 'סייג כאמור בדבר קיומן של נסיבות מיוחדות אינו סביר מקום בו מדובר בביצועה של עבירה ובפתיחת הליכים בקשר אליה" (אף זאת מדברי הנשיא שמגר בבג"צ דותן).'" (ההדגשות שלי - י.ב.). עולה מן האמור לעיל, כי סמכותו של ראש משרד החקירות לשקול מחדש את ההחלטה לסגור את תיק החקירה, היא סמכות הנובעת מסמכותו הראשונית לסגור את תיק החקירה, ובחינת סבירותה נוגעת לשאלה האם התייחס לחומר שלפניו באופן ענייני ודן בו על-פי חובתו המשפטית והציבורית, כפי שמתחייב ממהותו של החומר. מכתב המתנדבים, כמו כל פנייה, חוות-דעת או דעה חולקת, יכול לשמש כ"טריגר" לשימוש נוסף בשיקול הדעת, ואין כל חובה להתייחס אליו כאל ערר. בענייננו, הסביר ראש משרד החקירות בחקירתו בפני, כי כאשר נסגר התיק לראשונה, התובע טרם נחקר כלל על האירוע, ולפיכך, לדידו, סגירת התיק הייתה מוקדמת. לטעמי, הסבר זה הינו טעם סביר לפתיחת תיק החקירה מחדש, ויש בו כדי להביא את ההחלטה אל גדרי מתחם הסבירות. לפיכך, ממילא לא הופרה כל חובה חקוקה בעניין זה. לעניין תחום הסבירות של אופן ניהול החקירה המשטרתית כבר נקבע בע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' משה וייס ו-3 אח', פורסם בפדאו"ר-גוגל: "אמנם, למשטרה נתון שיקול-דעת רחב בדבר אופן הטיפול; בידי המשטרה המומחיות הנדרשת להחליט על קו הפעולה המתאים, אלא שאין הדין מותיר למשטרה שיקול-דעת בדבר עצם הטיפול בתלונה. המשטרה אינה רשאית להתעלם כליל מתלונה, וכאמור, החלטתה שלא לחקור צריכה להתקבל מתוך שיקול-דעת ולהיות מנומקת. ודוקו, כשם שחובה על המשטרה לפעול בצורה סבירה בחקירת תלונות מבוססות, כן עליה להגן גם על האינטרס הנגדי של הנילונים ולנקוט אמצעים סבירים כדי לברר אם יש ממש בתלונות. "...עצם ניהול חקירה על-פי מידע לא נכון מהווה ראיה לכאורית כי המשטרה התרשלה בהערכת המידע שעל פיו פתחה בחקירה שבעטיה נפגע הנחקר" (בג"ץ 64/91 חילף נ' משטרת ישראל [9], בעמ' 658). נדרשת אפוא בחינה עניינית של כל תלונה על-מנת להחליט על קו הפעולה המתאים ביותר לטיפול בה. אמנם, העומס המוטל על המשטרה הוא רב, וסדר העדיפויות המתחייב משיקוליה המקצועיים והתקציביים מוביל לכך שלא כל תלונה תצדיק פעילות חקירה אקטיבית. בהתאם לכך, לא בנקל יתערב בית-המשפט בהחלטותיה המקצועיות של המשטרה לפעול או להימנע לפעול תוך שיכבד את מיתחם שיקול-הדעת הנתון לה ויעמיד לנגד עיניו את החששות והסיכונים מהתערבות יתר. אלא שככל גוף שלטוני, גם למשטרה אין שיקול-דעת מוחלט, והיא אינה חסינה מביקורת, לרבות ביקורת הדין הנזיקי. חובת הזהירות המוטלת על המשטרה בטיפול בתלונות אינו שונה אפוא מהותית מחובת הזהירות המוטלת עליה בפעילויותיה האחרות. אף כאן מתחייב איזון בין שיקולי המדיניות הנוגדים, המוביל להטלת אחריות מקום שבו קיימת סטייה ניכרת ממיתחם הסבירות הרחב העומד לרשות המשטרה.". (ההדגשה שלי - י.ב.). בענייננו, פתיחתו מחדש של תיק החקירה על מנת למצות את הליכי החקירה ובהם את חקירת התובע (שהיא פעולת חקירה טבעית ומתבקשת) מעידה על רצון לבחינה עניינית של התלונה על-מנת להחליט על קו הפעולה המתאים ביותר לטיפול בה, ולפיכך, נעשתה הפעולה במסגרת מתחם הסבירות. אני קובע כי הפעולה נעשתה במסגרת מתחם שיקול הדעת הנתון לראש משרד החקירות, ולא הייתה סטייה (שלא לומר סטייה ניכרת) ממתחם הסבירות הרחב העומד לרשות המשטרה בהפעלת סמכויות החקירה שבידיה. שלב האישום והמשפט התובע טוען, בתמצית, כי ההחלטה להעמידו לדין הייתה החלטה בלתי סבירה ורשלנית, משום שהתקבלה בניגוד להנחיות היועמ"ש לממשלה הרלוונטית וכן בניגוד להלכת דנ"פ 7383/08 אונגרפלד נ' מ"י, פורסם במאגרים המשפטיים (להלן: "הלכת אונגרפלד"). על פי הפסיקה, מתחם הסבירות של החלטות התביעה בהגשת כתב אישום הינו מתחם רחב. זאת ניתן ללמוד מן ההלכה לפיה: "מיתחם הסבירות מתווה את התחום שבו החלטת הרשות תהיה סבירה, במובן זה שלא קמה עילה להתערב בהחלטה. אך תחום פריסתו של מיתחם זה אינו אחיד. ..... על-פי אותו קו מחשבה, ייחסה הפסיקה חשיבות בקביעת היקפו של מיתחם הסבירות, לאופיו של הגוף העומד לביקורת שיפוטית, ולמעמדו החוקתי. קו מחשבה זה מעוגן בכך שעילת הסבירות אינה עילה ערטילאית. אמנם, בהפעלתה אין בית-המשפט עושה סובייקטיביזציה מוחלטת של הרשות המינהלית (בג"ץ 389/80 [1], בעמ' 440). אין הוא בוחן את סבירותו של שיקול-הדעת על-פי נתוניו וכישוריו של האדם המסוים, אשר הופקדה בידיו סמכות פלונית. אך בהתוותו את מיתחם הסבירות לפעולת הרשות נותן בית-המשפט משקל וחשיבות למאפייניה המוסדיים של הרשות העומדת לביקורת. הוא מביא בחשבון את טיבה ומהותה של אותה רשות. הוא מביא בחשבון את תפקידה של רשות זו ואת מעמדה במערך המשטר הדמוקרטי." (מתוך בג"ץ 2534/97 חבר-הכנסת יונה יהב נ' חבר-הכנסת יוסי שריד, פ"ד נא (3) 1- ההדגשה שלי - י.ב.). מתחם הסבירות בהחלטה על העמדה לדין נלמד, על דרך האנלוגיה, מהמבחנים שנקבעו לעניין זה בנוגע לעילת "לא היה יסוד לאשמה" המצוייה בסע' 80 לחוק העונשין. כך באו לידי ביטוי הדברים בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין ע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (3) 73: "עד שנגיע לכלל מסקנה כי לא היה יסוד להאשמה, אין די בכך שניווכח כי נאשם זוכה במשפטו. זיכויו של נאשם הוא תנאי מוקדם והכרחי אך אין הוא תנאי מספיק. שומה עליו על בית-המשפט להוסיף ולבדוק את תשתית הראיות שהייתה עובר להגשת כתב-האישום לבית-המשפט, שרק כך יוכל להגיע לכלל מסקנה אם היה ואם לא היה יסוד להאשמתו של פלוני בדין פלילי. כך, למשל, ניתן לומר כי לא היה יסוד להאשמה במקום שהמעשה אינו עולה כלל כדי היותו עבירה, או במקום - והוא השכיח - שאין תשתית ראיות ראויה. ראו, למשל: בע"פ 1524/93 מיכאלשווילי נ' מדינת ישראל (פרשת מיכאלשווילי [2]), בעמ' 655-654; ע"פ 3583/94 לעדן נ' מדינת ישראל [3], בעמ' 796. יש לבחון באורח אובייקטיבי "אם חומר החקירה שהיה בפני התביעה עובר להגשת כתב-האישום היה מעלה אצל תובע סביר ציפייה כי יש בו ראיות לכאורה לבסס ההרשעה": ופרשת יוסף וסרסור [1], בעמ' 520-519, והאסמכתאות בו; נדע כי לא היה יסוד להאשמה מקום "ששום משפטן בר-דעת, לא היה חושב שיש מקום להביא האשמה נגדו [נגד הנאשם - מ' ח']": ע"פ 269/55 היועץ המשפטי נ' דוד (פרשת יעקב דוד [4]), בעמ' 1825. כך הוא כאשר "לא היה לאל ידי התביעה הכללית, מלכתחילה, להוכיח בוודאות סבירה" פרטים מרכזיים באישום (ע"פ 420/63 ברגמן (ברטל) נ' היועץ המשפטי לממשלה (פרשת ברגמן (ברטל) [5]), בעמ' 562). עוד נאמר, כי יש מקום לבחון, לאחר מעשה, אם הזיכוי היה צפוי מראש: ר"ע 310/84 ברעלי נ' מדינת ישראל (פרשת ברעלי [6]), בעמ' 504; ע"פ 425/88 בדיר נ' מדינת ישראל (פרשת בדיר [7]), בעמ' 207. בילוש בניסיון למצוא מכנה משותף לכל נוסחאות אלו כולן יוליכנו קוממיות - ולא להפתעתנו - אל מבחן הסבירות קשישא, אותו מבחן שהורגלנו בו זה מכבר בענפי המשפט כולם, או, אם נישמר בדברינו - ברובם; "סבירות" או היעדר "אשם" מצד התביעה בהגשתו של כתב-האישום לבית-משפט (ראו ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל (פרשת רייש [8]), בעמ' 487, מפי השופט א' גולדברג). פירוש הדברים הוא זה: במקום שהתביעה נהגה בסבירות ובזהירות ראויה, כראוי לתביעה, לא נאמר כי לא היה יסוד להאשמה גם אם בערבו של יום יצא נאשם זכאי בדינו. במקום זה נאמר - בכפיפות לעילה השנייה - כי הנזק והצער ינוחו על מקומם, ובלשון השאולה ממקום אחר נאמר: THE LOSS LIES WHERE IT FALLS. ואילו אם התביעה נהגה שלא בסבירות ושלא בזהירות ראויה, תישא המדינה בהוצאותיו של הנאשם ותיאלץ לפצותו על מעצרו ועל מאסרו. ככל גוף מינהלי חייבת התביעה לפעול בסבירות ובתום-לב, ואמת-המידה של הסבירות מאזנת בין השיקולים המושכים לצדדים. העמדה לדין חייבת שתעמוד במבחן של סבירות - מבחן סבירות מיוחד לה (למשל בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה [9]) - וכישלון באותו מבחן סבירות יכול שיחייב מסקנות לעניין שיפוי ופיצוי הנאשם על נזקים שנשא בהם. מבחינה מושגית כללית, העילה של היעדר יסוד להאשמה כהצדק לחיוב המדינה בהטבת נזקיו של נאשם שיצא זכאי בדינו, ניתן לראות בה שלוחה ונגזרת של משפט הנזיקין ושל החובה שחבים אנו ל"שכנינו". השוו על"ע 663/90 פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין תל-אביב-יפו [10], בעמ' 403 (מפי השופט ברק). המדינה חבה כלפי היחיד את חובת דוניו נ' סטיבנסון - היא החובה בעוולת הרשלנות - והעמדתו של פלוני לדין בלא שהיה יסוד להאשמה שקולה כנגד הפרת אותה חובה. אכן, העילה הראשונה שבסעיף 80 לחוק העונשין, רוחה היא כרוחה של עוולת הרשלנות בנזיקין, ובחיי המעשה יכולה שתהא חפיפה, ולו חפיפה חלקית, בין השתיים". (ההדגשות שלי - י.ב.). לפיכך, השאלה היא האם זיכויו של התובע בתיק פלילי 4365/05 היה "זיכוי צפוי מראש", והאם "שום משפטן בר-דעת לא היה חושב שיש מקום להביא האשמה נגדו". נקודת המבט הכרונולוגית הרלוונטית לענייננו, היא נקודת הזמן בה החליט התובע המשטרתי על הגשת כתב האישום. כמו כן, על השאלה להיבחן על פי הראיות שהיו בפניו בעת קבלת ההחלטה. באותה עת היו בפני התובע המשטרתי עדויותיהם של המתנדבים מר אריה בירמן, ומר אברהם אביטל, במסגרתם נטען כי, תוך כדי שהם ממלאים דו"ח תנועה לנהגת שחנתה על חניית נכים, התובע קילל וגידף אותם בכינויים "זבלים", "אני שונא אתכם". באותה עת, שני המתנדבים העידו עדות זהה באשר תוכן הגידופים שהופנו אליהם. ההבדל שהיה קיים כבר באותה עת בין עדויותיהם היה שהמתנדב אריה בירמן טען שהתובע השתולל, סגר ופתח את הדלת הימנית הקדמית של הניידת, ואילו המתנדב אברהם אביטל טען כי התובע "נתן אגרופים ברכב". עוד הייתה בפני התובע המשטרתי חקירתו של התובע, במסגרתה טען, בשלהי החקירה, כי המתנדבים ביצעו עבירות פליליות וכדי להציל את עצמם, כלשונו, הגישו כנגד התובע תלונת שקר. האם במצב דברים ראייתי זה היה זיכויו של התובע "צפוי מראש"? האם שום משפטן בר-דעת לא היה חושב שיש מקום להביא האשמה נגדו? סבורני שהתשובה לשאלות אלה הינה שלילית. הביטוי, שבאותה עת, עפ"י חומר הראיות שהיה בפני התובע המשטרתי, שהפנה לכאורה התובע אל המתנדבים, המבצעים את עבודתם כעובדי הציבור, כי הם "זבלים", וזאת במקום ציבורי, ברחובה של עיר, ובנוכחות אנשים אחרים, יכול להיחשב, בנסיבות האמורות, כמקים עבירה של העלבת עובד הציבור. אמנם, הלכת אונגרפלד, אותה ציטט כב' הש' אבו טהא בזכותו את התובע, קבעה כי יש צורך בוודאות קרובה , כי דבריו העולבים של התובע עלולים לפגוע בתפקודם של המתלוננים ושל המערכת המשטרתית אליה הם משתייכים, ברם, מלבד העובדה שהלכת אונגרפלד נפסקה בבית המשפט העליון (הן ברע"פ והן בדנ"פ, לאחר הגשת כתב האישום בענייננו ויש לבחון את המצב המשפטי בעת הגשת כתב האישום), הרי שאין זה בלתי מתקבל על הדעת שהפניית האמירה "זבלים" לעבר שוטרים-מתנדבים הממלאים את תפקידם, שאין בה שום ביקורת הגיונית או מנומקת על תפקודם, עלולה לפגוע בתפקודם ולכל הפחות יש בו "מסר שלילי שיש בו משום השפלה, ביזוי ופגיעה בליבת כבודו האישי של עובד הציבור בקשר עם מילוי תפקידו" (מתוך הכרעתה של כב' הש' פרוקצ'יה בדנ"פ 7383/08 יוסף אונגרפלד נ' מדינת ישראל). ודוק, התובע בחקירתו במשטרה, לא סיפק הסבר מפורט אודות האירועים ולא טען כי המתנדבים חנו במקום אסור (לדידו), אלא הסתפק בטענה כללית אודות "עבירות פליליות" שעברו. לפיכך, בפני התובע המשטרתי הייתה גירסתם של המתנדבים בלבד כגירסה מלאה ומפורטת לאירוע. מכאן, שהגם שזיכויו של התובע היה בגדר תוצאה אפשרית, למשל לאור העובדה כי המדובר באירוע חד-פעמי בינו ובין המתנדבים, הרי שלא הייתה זו התוצאה היחידה המתקבלת על הדעת, ואין המדובר ב"זיכוי צפוי מראש". לעניין הסתירה הלכאורית שהייתה קיימת בין עדויות המתנדבים לגבי מהותה של עבירת ההפרעה לשוטר, קרי - בין טענתו של בירמן כי התובע פתח וסגר את דלת הניידת, וטענתו של אברהם אביטל כי היכה באגרופים על הניידת, הרי שאין להתעלם מן העובדה שאברהם אביטל היה טרוד, באותה עת, בכתיבת הדו"ח לנהגת, ומר בירמן אף טען כי אמר לתובע "להירגע ולסגור את הדלת בצורה יפה" ולפיכך רשאי היה התובע המשטרתי להעדיף, באותה עת, את עדותו של בירמן כמדוייקת ומלאה יותר. פעולה זו שתיאר בירמן של פתיחה וסגירה של דלת הניידת, בחוזקה, ללא רשות, הגם שהיא בטווח הקל של הפעולות שיש בהן משום הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, יכולה להיחשב כמעכבת את פעולת כתיבת הדו"ח, בעצם הצורך להידרש להפסקתה ולדין ודברים עם התובע. אלא שלא ניתן לומר, רק בשל כך שאין המדובר בפעולה חמורה של הפרעה, כי זיכויו של הנאשם היה צפוי מראש, שכן השאלה האם מדובר ב"זוטי דברים" היא שאלה של שיקול דעתו של בית המשפט ומדיניות משפטית שלא ניתן לצפותה מראש. לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי ההחלטה על העמדתו של התובע לדין הייתה החלטה שהתקבלה במסגרת תחום הסבירות הרחב הנתון לתביעה המשטרתית בעניין זה. סוף דבר - עולה מן המקובץ, כי לא עלה בידו של התובע להוכיח כי הנתבעת עוולה כלפיו בעוולה של רשלנות או בעוולה של הפרת חובה חקוקה, ואני דוחה את תביעתו. התובע ישלם לנתבעת את הוצאות הדיון בתביעתו ושכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. מתוך סכום זה תשלם הנתבעת לעדים מטעמה - אריה בירמן ואברהם אביטל, שכר בטלת עדים בסך 250 ₪ לכל אחד. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בתוך 45 ימים מהיום. משטרהרשלנות