מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא זכויות בת זוג של דייר מוגן שנפטר: נתוני רקע 1. לטענת התובע, כעולה מכתב התביעה, התובעים הינם הבעלים והמשכירים של דירה הנמצאת בנהריה, רח' בלפור 31 בקומה א' (להלן - "הדירה"). נטען כי בשנת 1956 הושכרה הדירה למנוח ז"ל (להלן - "המנוח"). לאחר שכירות בת שנתיים היה המנוח לדייר מוגן. המנוח התגורר בדירה ונפטר לאחר שנים. לשיטת כתב התביעה אשתו, המנוחה ז"ל (להלן - "המנוחה"), באה במקומו כדיירת מוגנת. ואולם בתאריך 20.9.09 נפטרה אף המנוחה. לנוכח זאת, כך התובעים, אמורה הייתה הדירה לשוב לחזקתם ואולם הנתבע, הוא נכדם של המנוח והמנוחה, מתגורר בדירה יחד עם אביו, מר אחיקם טהורי (להלן - "אחיקם") כמסיג-גבול בה. לנוכח זאת עתירת התובעים היא להורות על סילוק ידו של הנתבע מן הדירה. עוד הם עותרים לחייבו לשלם שכר ראוי בסך 1,800 ₪ לחודש החל מיום פטירת המנוחה ועד למועד פינוי הדירה ומסירת החזקה בה בפועל לתובעים. 2. הנתבע התגונן בפני התביעה. מלכתחילה נטען כי התובעים הם רק חלק מן הבעלים במשותף במקרקעין בהם נמצאת הדירה. הנתבע מפנה ל"תנאים המיוחדים" בחוזה השכירות שנקשר בזמנו עם המנוח. בגדרם ניתנה לשוכר זכות חד-פעמית להעביר את כל זכויותיו בדירה לאחר, אף ללא הסכמת המשכיר. לנוכח זאת, כך הנתבע, "הועברו אליו הזכויות על פי חוזה השכירות כדין, ולפיכך אין ליתן פסק דין של פינוי נגדו" (סעיף 5). עוד טוען הנתבע כי במהלך עשרות שנים, ועקב מצבה הלקוי של הדירה, נאלצו המנוח והמנוחה להשקיע השקעות נכבדות בתיקון ושיפוץ הדירה. לנוכח זאת נטען לקיזוז כל אלו, מול חוב נטען שלו. ולחילופין, וככל שתימצא עילת פינוי, עותר הנתבע לא לעשות כן אלא להעניק לו סעד מן הצדק, כאמור בסעיף 132 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן - "החוק הנ"ל"). 3. הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות. מטעם התובעים הוגש תצהירו של התובע 1 (להלן, גם "מאיר") ושל התובע 4 (להלן, גם "אלברט"), מיופה-כוחה של אחת מבעלי הנכס, גב' בלנש זכאי (להלן - "בלנש"). קבעתי התיק לישיבת הוכחות. בפתח ישיבת ההוכחות נמסר שאלברט נפטר. לנוכח זאת ב"כ התובעים הסכים שיש לדחות את התביעה, ככל שעסקינן בתובע 4. היתרתי לב"כ הנתבע, ככל שרצונו בכך, להגיש בקשה בכתב המתחייבת כתוצאה מההתפתחות הדיונית האמורה. משעה שבקשה כאמור לא הונחה בפניי ניתן פסק דיני החלקי בגדרו דחיתי את תביעת התובע 4. רשמתי כי "אין בדעתי להידרש לבקשה לסילוק התביעה על הסף בהמשך הדרך" (סעיף 2). קבעתי התיק להמשך הוכחות. 4. בפרשת ההוכחות, איפוא, נמסרו תצהיריהם ונחקרו מאיר, מטעם התובעים, ואחיקם והנתבע עצמו, מטעם הנתבע. סוכם כי המומחים מטעם בעלי הדין, והם העד יוסף דולב, מטעם התובעים, והעד יוסי מילוא, מטעם הנתבע, לא ייחקרו על מסמכים שהגישו, תוך שמירת זכויות וטענות. להלן אדרש לסוגיות הצריכות להכרעתי. טענות מקדמיות של הנתבע 5. בסיכום טענותיו טוען ב"כ הנתבע למשמעות פסק דיני החלקי. בלנש, שאלברט המנוח היה מיופה-כוחה, מחזיקה ב- 50% מן המקרקעין בהם מצויה הדירה. משעה שניתן פסק דיני החלקי ובלנש לא ביקשה, חרף זאת, להצטרף לתביעה מסיק ב"כ הנתבע כי התובעים שבפניי מייצגים אך 17% מבעלי הזכויות בדירה. לנוכח זאת אין להידרש לתביעה כל עיקר, משעה שהיא מוגשת על ידי מיעוט הבעלים שהרי נגזר מכך שאין הסכמה מצד מרבית בעלי הזכויות להגיש התביעה. 6. אין בדעתי להידרש לטענה זו גם אם הייתה צריכה לפנים, לנוכח המבואר מעלה. הזמנתי את ב"כ הנתבע, כאמור, להגיש בקשה המתחייבת מן ההתפתחות הדיונית כתוצאה מפטירתו של אלברט, מיופה-כוחה של בלנש, והוא לא עשה כן. כתוצאה מכך הבהרתי שלא אדרש לעניין זה בהמשך, וכך בדעתי לעשות. 7. מעבר לדרוש, וכמבואר כהלכה על ידי ב"כ התובעים בכתב התשובה, הרי בהתאם לפסק דינו של כב' הנשיא שמגר ב-רע"א 1475/94 פייר בושאר נ' רות פרינדלנדר, נדחתה שם הטענה על פיה אמורה הייתה להידחות תביעה הואיל ו"מי שתבע את החזקה היה רק בעלים של 1/6 מן הדירה שהיא נשוא הדיון". על כך השיב הנשיא שמגר שהוא מאמץ את עמדת בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי "שדן בטענה זו החליט כי כל אחד מן השותפים בנכס זכאי, לפי סעיף 31(א)(3) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, להגיש תביעה לסילוק יד. הוראת החוק האמורה קובעת כי כל שותף במקרקעין רשאי אף בלי הסכמת יתר הבעלים לעשות כל דבר הדרוש באופן סביר להגנת הבעלות והחזקה בהם". חוזה השכירות 8. עתה ראוי להתבונן בחוזה השכירות משנת 1956. המשכיר שם היה זוהר זכאי ז"ל (להלן - "זוהר"). בעמודו הראשון חוזה השכירות נחזה להיות חוזה שכירות סטנדרטי. אין עוררין כי מי שחתום עליו היו זוהר והמנוח בלבד. אף אין עוררין כי מלכתחילה התגוררו בדירה המנוח והמנוחה, בהיותה אשתו של המנוח עוד טרם כריתת חוזה השכירות האמור. 9. נטען כי חוזה השכירות הינו חוזה אחיד ויש לפרשו פירוש לחובת המשכיר. ככל שעסקינן בעמוד הראשון האמור, הדבר אינו מעלה ואינו מוריד הגם שלהתרשמותי מדובר בנוסח שניתן היה לרכוש בחנויות, והוא שימש לצרכי חוזי שכירות של דיירות מוגנת. שונים הם פני הדברים ככל שעסקינן בעמודו השני תחת הכותרת "תנאים מיוחדים". אין לי ספק, כפי שאראה להלן, כי העמוד השני הוא פועל יוצא של משא ומתן שהתנהל בין המנוח לבין זוהר. משום חשיבותם אביא במלואם את הסעיפים בגדרם של אותם "תנאים מיוחדים": "1. השוכר מתחייב על חשבונו לעשות בדירה המושכרת לו לפי הסכם מעבר לדף באופן חד פעמי את כל התיקונים הדרושים על מנת להביאה למצב טוב וראוי לשימוש ובכלל זה לתקן ולזפת את הגג. 2. השוכר יהיה רשאי תוך תקופת השכירות להעביר את כל זכויותיו לפי חוזה זה לאחר מבלי להיות זקוק להסכמת המשכיר. הרשאה זו הרשאה חד פעמית לשוכר הנוכחי בלבד. עם העברת זכויות השכירות לפי חוזה זה על ידי השוכר הנוכחי לא תהיה לשוכר שיבוא במקומו כל זכות העברה כזאת". הדיון המשפטי 10. המחלוקת המשפטית שבין הניצים בפניי היא אותה מחלוקת משפטית שתוארה ב-רע"א 1711/98 דוד שפי נ' עזבון המנוחה שושנה שדז'ונסקי ז"ל, פ"ד נד(1) 394 (להלן - "פרשת שפי"). אין לי אלא להתפלא על ב"כ הצדדים שלא ראו, לכל אורך הדרך, לאזכר את פרשת שפי שחולשת על מסכת העניינים שבפניי. 11. בפרשת שפי נחלקו דעות השופטים. כב' השופט אנגלרד, בפסק דינו המקיף ובדעת מיעוט, תיאר את השתלשלות העניינים והגדיר את המחלוקת. כב' הנשיא ברק וכב' השופטת (כתוארה אז) ביניש, הביאו את דעת הרוב. 12. סעיף 20(א) לחוק הנ"ל מורה אותנו כי "דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשניים היו בני-זוג לפחות שישה חודשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו". לנוכח זאת, כך ניתח השופט אנלגרד, קריטית היא העובדה האם בן הזוג שלא חתם על חוזה השכירות נחשב ל"דייר מקורי" או ל"דייר נגזר". אף שם המנוח חתם על חוזה השכירות, כשנכנס לגור בדירה עם רעייתו המנוחה, כאשר היא אינה חותמת על חוזה השכירות ואף לא רשומה בו. במצב דברים זה, כך הגדיר השופט אנגלרד את המחלוקת, כזו שניצבת בפניי, כך - "השאלה הראשונה היא מה מעמדה של המנוחה בדירה עם מות בעלה. כלומר, אם היא בבחינת דייר מקורי או דייר נגזר. התשובה לשאלה זו היא בעלת חשיבות מכרעת לגבי מעמדה של הבת לאחר פטירת המנוחה. אם המנוחה נחשבה דייר מקורי, הרי בתה הופכת עם מות המנוחה לדייר נגזר על-פי הוראות סעיף 20(ב) לחוק; לעומת זאת, אם המנוחה עצמה הייתה בבחינת דייר נגזר - וזאת מכוח הוראת סעיף 20(א) לחוק - הרי מעמדה של הבת ייקבע כעת על-פי הוראות סעיף 27(1) לחוק. וזאת לדעת, התנאים לזכות בדיירות המוגנת אינם זהים בשני המקרים. הדרישות על-פי הוראת סעיף 27(1) מחמירות יותר" (סעיף 4). 13. עתה נשוב לפרשה שבפנינו. כאן, כמו שם, המנוח בלבד חתם על חוזה השכירות. גרסת הנתבע, למצער זו הנגלית לאור תצהירו ותצהיר אביו אחיקם, היא כי המנוחה העבירה לו את הזכויות. משום כך, וכבפרשת שפי, קריטית היא השאלה מה מעמדה של המנוחה. אם ייקבע כי היא בבחינת "דייר מקורי", כמוה כמנוח, הרי לנוכח המותנה בסעיף 2 ל"תנאים המיוחדים", היא רשאית הייתה להעביר את זכויותיה לנתבע. אם ייקבע כי היא בבחינת "דייר נגזר" הרי מעמדו של הנתבע ייקבע על פי הוראות סעיף 27(1) לחוק הנ"ל, ובשלב זה לא אעמיק חקר בעניין זה. 14. עתה נשוב לפרשת שפי. השופט אנגלרד, בדעת מיעוט, סבור היה כי מעמדה של בת הזוג הוא מעמד של דיירת מקורית. כך, לפרשנותו, כי "מעמדה של בת-זוג בקשר החוזי הראשוני, אין לקובעו אך ורק על-פי החותם הרשמי על חוזה השכירות. כאשר בני-זוג נכנסים לדירה בצוותא חדא, יש לראות את בן-הזוג החותם על החוזה כשלוחה של בת-זוגו. הקדמתי את הדוגמה שבה הבעל חותם בשם אשתו, כי כך היה הנוהג החברתי המסורתי, שעדיין שלט בשנות ה-40 של המאה הזאת, עת המנוח ואשתו נכנסו לדירה. הרעיון כי בנסיבות אלה בת-הזוג מתגוררת בדירה כבת-רשות גרידא מכוח זכויותיו של בעלה, אינו מתיישב עוד עם עקרון השוויון בין המינים. עיקרון זה מצא ביטוי מובהק בהילכת שיתוף הנכסים, שפותחה על-ידי בית-משפט זה בפסיקה רבת-שנים והנוגעת במיוחד לדירת המגורים" (סעיף 23). 15. דעתו של השופט אנגלרד, כאמור, הייתה דעת המיעוט. הנשיא ברק סבור היה כי הגם שלכאורה הוא מוכן לקבל את "הגישה ... שלפיה בני זוג אשר מתקיים בהם שיתוף נכסים, משמשים שלוחים זה לזה בכל הנוגע לפעולות משפטיות שהן טבעיות ומקובלות בחיי השיתוף", אין בדעתו לעשות כן בפרשה שבפניו. הוא נימק זאת בציינו כי - "ראשית, לא הובאו כל ראיות בעניין תחולתה של הילכת השיתוף על בני-הזוג בפרשה שלפנינו. איני סבור כי נכון יהא, בשלב מאוחר זה, כאשר הדיון כולו לא עסק בשאלות אלה, לפתוח 'חזית חדשה' בעניין זה. שנית, בכל הנוגע למעמדו של בן-הזוג האחר כדייר מקורי או כדייר נגזר יש הסדר סטטוטורי בסעיף 20(א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב]. מוכן אני להניח כי מבחינה פרשנית, ניתן להעמיס על הסדר סטטוטורי זה את דיני השליחות, כמוצע על-ידי חברי. איני סבור כי יהא נכון לעשות כן. ביסוד גישתי זו מונחת ההשקפה כי אין זה ראוי להעמיס על גבו של בעל הבית דור נוסף של דיירים, וכל זאת במשיכת קולמוס שיפוטית. נראה לי, כי לאור המדיניות המשפטית המונחת ביסוד חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] מזה, ולאור האיפוק השיפוטי הנדרש בתחום דיני הקניין מזה, אין זה ראוי כי לעת הזו נרחיב באופן כה משמעותי את היקף ההגנה הסטטוטורית הניתנת לדיירים על-פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב]. על-פי ההלכה הקיימת צפו כל המעורבים בדיירות הסטטוטורית - בעלי הבתים והדיירים גם יחד - כי 'דור הילדים' יוכל ליהנות מהגנת החוק רק אם הוא מקיים את הדרישות המחמירות של סעיף 27 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב]. אין זה ראוי כי בשלב זה של חיי החוק, ובלא לשמוע כל טיעון בעניין, ובלא להביא בחשבון את המשמעויות החברתיות והכלכליות, נכריז על הארכת תחולת החוק לדור נוסף של דיירים" (עמ' 408) השופטת ביניש הצטרפה לעמדתו של הנשיא ברק. היא ציינה כי עמדתו זו עולה בקנה אחד "עם המגמה הפרשנית הזהירה והמצמצמת ביחס לדיני הגנת הדייר שעליה עמד בית משפט זה לא אחת". מכל מקום היא סבורה הייתה כי בפרשה שבפניה "לא הונחה תשתית עובדתית מספקת להסקת יחסי שליחות בין המנוחה לבעלה המנוח, שיש בהם כדי לחייב את בעלי הדירה. בעיקר לא מצאתי כי הובהרו במידה מספקת נסיבות שכירת הדירה נושא המחלוקת וכניסתה של המנוחה אליה" (עמ' 409). 16. על פי האמור בתצהירו של אחיקם את רצונה של המנוחה להעביר את זכויותיה לנתבע היא הביעה בעל-פה, בפניו. לאחר מכן, כך גרסתם של אחיקם ובנו הנתבע, אחיקם מסר לנתבע את רצונה של המנוחה. ככל שעסקינן בסוגיה זו מבאר ב"כ הנתבע כי העברת זכויות זו, להבדילה למשל מעסקה במקרקעין החייבת להיעשות בכתב, יכולה אף להיעשות בעל-פה. ואכן כך מורה אותנו כב' הנשיא לנדוי ב-ע"א 564/79 רומנו נ' שוחט, פ"ד לו(1) 634. 17. משכל אלו נגד עיניי אדון ואכריע בפרשה שבפניי. דיון והכרעה 18. לנוכח האמור בפרשת שפי סלולה דרכם של התובעים לזכות בתביעה. אכן לוּ הייתה מתקבלת עמדתו של השופט אנגלרד לא אמור היה הנתבע להוכיח כל תשתית עובדתית לעניין החלת דיני השליחות, שהרי עצם קיומם של יחסי נישואין תקינים, היה מספק דרישה זו. ואולם, כאמור, זו אינה עמדת הרוב של הנשיא ברק והשופטת ביניש. הנתבע לא התיימר להביא כל תשתית עובדתית לעניין זה. לנוכח זאת נהיר כי מעמדה של המנוחה היה מעמד של "דייר נגזר". ממילא לא סיפק הנתבע כל מענה עובדתי הגוזר את מעמדו, שהרי הוא השליך כל יהבו על כך שסבתו, המנוחה, הייתה בבחינת "דייר מקורי". משום כך, ובין אם אאמין לגרסה אודות העברת הזכויות בעל-פה ובין אם לאו, הדבר לא יעלה ולא יוריד. שהרי המנוחה, להבדילה מן המנוח, לא הייתה בבחינת "דייר מקורי", וממילא לא הייתה רשאית להעביר זכויות, זכות שניתנה אך למנוח, הוא "הדייר המקורי". 19. ואולם לא זו בלבד שהנתבע לא החל במלאכה, כמצוות דעת הרוב בפרשת שפי, מרבית הנתונים שבפניי מעצימים את המסקנה שכפות המאזניים נוטות בבירור לזכות התובעים. 20. חוזה השכירות המקורי, כאמור, הוא משנת 1956. חותמי החוזה, זוהר והמנוח, כבר אינם עמנו ולא נותר לי, איפוא, אלא להתחקות אחר פרשנותו התכליתית של חוזה זה, ככל שעסקינן ב"תנאים המיוחדים". מחקירתו הנגדית של אחיקם על ידי ב"כ התובעים נגזר כי השקפתו היא שיש קשר בין שני הסעיפים שלהם, בעוד שאחיקם סבור שכל סעיף לעצמו. כשלעצמי נהיר לי כי יש-גם-יש קשר בין השניים. ביסודו של דבר שכירות של דירה נעשית כאשר עומדת לזכות השוכר דירה הראויה למגורים. לא כך נלמדים הדברים, למקרא סעיף 1 לתנאים המיוחדים. כזכור התחייב שם המנוח לעשות בדירה "את כל התיקונים הדרושים על מנת להביאה למצב טוב וראוי לשימוש". משמע, כך עליי להסיק בהכרח, אלמלא תיקונים אלו הדירה הייתה במצב כה גרוע, באופן שהיא לא הייתה "ראויה לשימוש". אין ספק שמדובר בתנאי חריג. כך הם פני הדברים, אף ככל שעסקינן בסעיף 2 לתנאים המיוחדים. ביסודו של דבר, כך נהיר לנו, זכות הדיירות המוגנת היא זכות אישית הניתנת לדייר המוגן. משום כך, דרך עיקרון, היא אינה ניתנת להעברה אלא בהתאם להוראות החוק הנ"ל, ובוודאי בשיתוף פעולה עם בעל הבית. מנגד, כזכור, נקבע בסעיף 2 כי "השוכר יהיה רשאי תוך תקופת השכירות להעביר את כל זכויותיו לפי חוזה זה לאחר מבלי להיות זקוק להסכמת המשכיר. הרשאה זו הרשאה חד-פעמית לשוכר הנוכחי בלבד. עם העברת זכויות השכירות לפי חוזה זה על ידי השוכר הנוכחי לא תהיה לשוכר שיבוא במקומו כל זכות העברה כזאת". אף אין ספק שוב כי מדובר בתנאי חריג. 21. משמע, כך עליי להסיק, קיים קשר הדוק בין שני הסעיפים. הואיל וחרף המצב הרגיל נוטל על עצמו המנוח התחייבות נרחבת להביא את הדירה למצב טוב וראוי לשימוש, הגם שמעיקרא ובדרך העסקים הרגילה הוא אינו חייב לעשות כן, התמורה היא שהמנוח מקבל הסכמה להעברת הזכויות המוגנות לאחר, ואף ללא הסכמת המשכיר, הוא זוהר. פרשנות זו מתחזקת לנוכח העובדה שהצדדים נקטו בתנאים המיוחדים הן בביטוי "השוכר" והן בביטוי "השוכר הנוכחי". וככל שהביטוי "השוכר" יכול היה לסבול את הפרשנות שמא הכוונה היא למנוח ולמנוחה, הרי ככל שעסקינן בסוגיית העברת הזכויות הבהירו בעלי החוזה כי "הרשאה זו הרשאה חד-פעמית לשוכר הנוכחי בלבד". מכאן אני למד כי עמדה כוונה אפשרית מובהקת שבסמיכות זמנים לביצוע השיפוצים, שמא יחליט המנוח שמשתלם לו להעביר את זכויות הדיירות המוגנת לכל דיכפין, כמובן כנגד תמורה כספית הולמת. משום כך הדגישו הצדדים שמדובר לאו דווקא ב"שוכר" אלא ב"שוכר הנוכחי" דווקא. משמע אדם שלא יכולים להיות עוררין על מעמדו, והוא המנוח, ולאו דווקא אדם שמעמדו יכול להיגזר או לא להיגזר ממעמדו של המנוח, והיא המנוחה. 22. בעלי הדין אף לא ראו להביא בפניי כל תשתית ראייתית אחרת באשר לתנאיה של אותה עסקה. האם, למשל, שולמו בכלל דמי מפתח, וככל ששולמו האם דמי המפתח היו במחיר השוק דאז, או שמא היו בסכום נמוך שלקח בחשבון את עלויות השיפוץ הנרחבות שנטל על עצמו המנוח. אין לי, איפוא, אלא את שרואות עיניי. דומה שהיה מדובר בעסקה כלכלית חריגה שהולידה את התנאים האמורים, כאמור תנאים חריגים, הן לטובתו של המשכיר, זוהר, הן לטובתו של השוכר, הוא הדייר המוגן, המנוח. 23. ציינתי, לעיל, כי דרך עיקרון רשאית הייתה המנוחה להעביר את הזכויות, ככל שהיו בניגוד להשקפתי עד הנה, אף בעל-פה. ואולם העובדה שניתן להעביר את הזכויות בעל-פה, ולא בכתב, בוודאי גוזרת את הסיכון שהגרסה הנטענת אודות העברה בעל-פה לא תזכה לאמונו של בית המשפט. שהרי להבדיל ממסמך בכתב, שעשוי בקלות להוכיח את העברת הזכויות האמורה, קל ביותר להפריח לחלל האוויר גרסה סתמית אודות העברת זכויות שנעשתה בעל-פה. קיימים מספר נתונים המטילים ספק בנכונות הגרסה האמורה. אמנה אותם להלן. 24. ראשית, גרסת העברת הזכויות היא גרסה עם סממנים עובדתיים ייחודיים ומובהקים שכולם קשורים במנוחה, ולא במנוח. והנה, למקרא כתב ההגנה, גרסה מפורטת זו לא בא זכרה. כך, הגם שכתב ההגנה ידע לציין ש"בן ציון וחיה טהורי", עסקו בהשקעת משאבים רבים בתיקון הדירה (סעיף 4). ואולם לעניין העברת הזכויות נטען כי הן הועברו לנתבע "על פי חוזה השכירות כדין" (סעיף 5), מבלי לתאר את העובדה שמדובר בהעברת זכויות מן המנוחה דווקא. אין פלא, למקרא כתב התשובה, כי ב"כ התובעים תהה הכיצד המנוח יכול היה להעביר את הזכויות לנתבע, שעה שעובר למותו היה הנתבע בן שש בלבד. משמע, ב"כ התובעים, ככל אדם סביר, סבור היה שהעברת הזכויות הנטענת קשורה למנוח, ולא למנוחה. ואכן הגרסה המובהקת הקושרת את העברת הזכויות למנוחה ניתנה לראשונה רק בתצהירי העדויות. 25. שנית, העובדה שהעברת הזכויות יכולה להיעשות בעל-פה, ככל שעסקינן במסכת היחסים בין המעבירה הנטענת, והיא המנוחה, לבין הנעבר הנטען, והוא הנתבע, עדיין אינה פוטרת את הנעבר, כאדם סביר, למסור הודעה בכתב על כך לבעל הבית. אכן מצפה הייתי שהנתבע יעשה כן בהודעה בכתב לתובעים, או למי מהם. שהרי גם אם ההעברה משתכללת גם בהודעה בעל-פה, עדיין בעל הבית אינו אמור לנחש שנעשתה העברה זו והוא זכאי שתימסר לו הודעה מפורשת על כך. למצער, ובהעדר הודעה מפורשת, מצפה הייתי שתונח בפניי תשתית עובדתית הגוזרת את ידיעתו של בעל הבית אודות העברת הזכויות הנטענת, והשלמה עם כך. הדרך המובהקת לכך היא המשך סדיר של תשלום דמי השכירות על ידי הנתבע, הוא הנעבר הנטען, ללא מחאה מצד בעל הבית. אין בפניי כל ראיה על תשלום דמי שכירות מצד הנתבע. הונחה בפניי אך ראיה על העברה חד-פעמית אחת המעידה על תשלום סך 750 ₪ בחודש פלוני. 26. שלישית, נטען כי קדמה להליך המשפטי שבפניי התראה פורמאלית ששוגרה על ידי ב"כ התובעים הן לנתבע והן לאחיקם, במכתב מיום 7.6.10 (נספח א' לכתב התביעה). במכתב זה הוטח בפניהם של השניים שהם מסיגי-גבול ונדרש סילוק ידם. בין ב"כ הצדדים נטושה מחלוקת האם מכתב זה התקבל על ידי הנתבע, כפי שנחזה לכאורה מאישור מסירה, או על ידי גב' רות טהורי, אשתו של אחיקם ואמו של הנתבע. הגם שאני נוטה להעדיף את גרסת התובעים, הרי הדבר אינו מעלה ואינו מוריד. גב' רות טהורי לא התייצבה למתן תצהיר ועדות. במצב דברים זה אין לי אלא להניח שבדרך העסקים הרגילה גב' רות טהורי מסרה את המכתב לאחיקם ולנתבע. והרי אין עוררין שמכתב זה לא נענה. לכך נודעת משמעות מפליגה. שהרי זו הייתה ההזדמנות המובהקת לפרוס את גרסתם של הנתבע ואביו אחיקם. מצפה הייתי שתינתן הגרסה המכחישה שלהם אודות כך שהם אינם בבחינת מסיגי גבול, לנוכח העברת הזכויות הנטענת. כך, בעיקר, כאשר עותק ממכתב זה אף נשלח לעורך דינם. שתיקה זו מטילה ספק רב באמינות הגרסה אודות העברת הזכויות הנטענת. 27. רביעית, נטען כי העברת הזכויות נעשתה בעל-פה בחודש אוגוסט 2009, כאשר המנוחה אושפזה. אין עוררין כי היא נפטרה ב-20.9.09. לכאורה יכולה להיות סבירות לכך שכאשר המנוחה צפתה את מותה הצפוי, היא מסרה את הודעתה בעל-פה לבנה, אחיקם, ולזכות נכדה, הוא הנתבע. ואולם, מנגד, העיד אחיקם, בניגוד לרושם המתקבל למקרא התצהירים אודות מעשה שנעשה בסמיכות למותה, כי "היא אמרה זאת הרבה פעמים, הביעה את רצונה לאורך השנים שהייתה לבד" (עמ' 12 לפרוטוקול). ואם אלו הם פני הדברים, פליאה כפולה ומכופלת היא הכיצד לא נעשו הדברים במסמך בכתב, כשם שלא נהיר על שום מה הנתבע לא העיד שהמנוחה מסרה לו על העברת זכויות זו, שהרי הוא העיד והצהיר שהדבר נאמר לאביו, אחיקם, בלבד. 28. חמישית, נטען כי לא זו בלבד שברבות השנים השקיעו המנוח והמנוחה השקעות רבות ולא זכו לקבל כל השתתפות מבעלי הדירה, אף הנתבע עצמו עשה כן, משעה שקיבל את החזקה בדירה. והרי נתון נוסף הנזקף לחובתו. אם אכן מדובר בנעבר אמיתי שקיבל זכויות של דייר מוגן, ובעיקר לנוכח העוול הנטען המתמשך על פני שנים של אי השתתפות בהשקעותיהם של המנוח והמנוחה, מצפה הייתי שלא זו בלבד שהנתבע לא ימתין למכתב התראה ואף לא יגיב עליו, אלא שינקוט בצעדים יזומים על מנת לקבל השתתפות בגין השקעותיו הנטענות. משמע, להבדיל מסבו וסבתו הרשלנים שלא עשו כן, הוא "יעשה סדר" ויעמוד על זכויותיו. אף נתון זה מעצים את מסקנתי לחובת הנתבע. 29. כך, ככל שיש להידרש בכלל לסוגיה העובדתית האמורה של העברת הזכויות הנטענת. כאמור, ומשקבעתי כי המנוחה אינה בבחינת "דייר מקורי" כנגזר מדעת הרוב בפרשת שפי, על אחת כמה וכמה. לנושא ההשקעות והתיקונים הנטענים 30. משעה שהגעתי עד הנה הרי אין כל מקום להידרש ולהכריע בנושא ההשקעות הנטענות של המנוחה והמנוח. כך, לנוכח העובדה שקבעתי שנכדם, הוא הנתבע, לא זכה למעמד של דייר מוגן בעקבות פטירת המנוחה. אין בכך, דרך עיקרון, כדי לגרוע, אולי, מזכות עזבון המנוח ועזבון המנוחה להגיש תביעת השבה, בהתאם לכל דין, ובוודאי שאין בדעתי לנקוט עמדה לעניין סיכויי תביעה זו. 31. ככל שעסקינן בנושא התיקונים הנטענים שבוצעו על ידי הנתבע עצמו, ושהוא הצהיר עליהם בסעיף 6 לתצהירו נ/6, הרי מדובר בהרחבת חזית לנוכח העובדה שלא נטענה כל טענה כאמור בגדר כתב הגנתו של הנתבע, אלא באשר להשקעות ותיקונים של המנוח והמנוחה, סבו וסבתו. אף בכך, דרך עיקרון, אין כדי לגרוע, אולי, מזכותו של הנתבע להגיש תביעת השבה, בהתאם לכל דין, ולוּ בנתון לקביעתי אודות כך שהוא מסיג-גבול, ובוודאי שאין בדעתי אף לנקוט עמדה לעניין סיכויי תביעה זו. סעד מן הצדק 32. משעה שקבעתי, כאמור, כי הנתבע לא היה, מעיקרא, דייר מוגן אין מקום לשקול האם להעניק לו סעד מן הצדק. עניין זה יכול היה להיטען על ידי המנוחה או המנוח, לוּ הייתה מוגשת תביעת פינוי כנגדם. משעה שהנתבע אינו דייר מוגן הוא אינו רשאי להישמע בטענות שיכולות היו להישמע על ידי המנוח או המנוחה. 33. מעבר לדרוש, וכמבואר למשל בפסק דיני ב-ת.א. 8680/96 סומרו תמימחאן טונץ נ' עזבון ישראל צחנובסקי ז"ל, אף לא הונחה כל תשתית עובדתית שהייתה מאפשרת לבית המשפט לשקול עניין זה, כנלמד מפסק דינו המנחה של בית המשפט העליון ב-ע"א 417/79 יעקב מרכוס נ' צבי המר ואח'. שהרי ככל שבית המשפט שוקל האם להעניק סעד מן הצדק, הרי במרבית המקרים הדבר אינו ניתן, סתם כך, מבלי שהדייר המוגן שנקבע שקיימת נגדו עילת פינוי, ייפטר מכך בלא כלום. ייתכן והדבר יהיה מותנה בהפחתת חלקו מדמי המפתח, ייתכן והדבר יהיה מותנה בהעלאת דמי השכירות, בשיעור זה או אחר, וכל כיוצא באלה. לשם כך אמור בית המשפט לקבל מידע מפורט מה הוא סכום דמי המפתח וחלקו של הדייר בהם, לשם שיקול הפחתה ושיעורה. לשם כך אמור בית המשפט לקבל מידע מפורט על אודות דמי השכירות המוגנים, על מנת לשקול שיקולים משיקולים שונים. הנטל להביא ראיות בעניין זה מוטל על הדייר המוגן. בפרשה שבפניי אף לא החלה המלאכה בעניין זה. דמי שימוש ראויים 34. משהגעתי עד הנה נהיר שיש להיענות לתביעת התובעים באשר לדמי שימוש ראויים מיום פטירתה של המנוחה ועד מועד פינוי הדירה בפועל. לא הונחה בפניי חוות דעת שמאית מטעם התובעים אלא הוגש מסמך של מתווך מקרקעין, שלא נתמך בתצהיר ולא נעשה על דרך חוות דעת. מנגד הנתבע, הגם שהגיש חוות דעת בנושא התיקונים הנטענים שכמסתבר הייתה ללא רלוונטית, לא מסר כל תשתית חילופית לשיעורם של דמי השימוש הראויים. 35. משכך, אין לי אלא להניח שהתשלום החד-פעמי ששילם הנתבע בסכום של 750 ₪ משקף את דמי השכירות המוגנים. נהיר שדמי השימוש הראויים אמורים להיות גבוהים יותר מהם. משאני משקלל כל אלו, ועל דרך האומדן השיפוטי, הנני אומד את דמי השימוש הראויים בסכום של 1,500 ₪. אין עוררין שהתובעים מייצגים 17% מבעלי הדירה ומשום כך הם זכאים ל-17% מן הסך הנ"ל, דהיינו לסך של 255 ₪. עד ליום הגשת התביעה, איפוא, זכאים התובעים לסך של 2,550 ₪, ולא לסך של 18,000 ₪, כנתבע על ידם. סוף דבר 36. לפיכך הנני מצווה על הנתבע לסלק ידו מן הדירה הנמצאת ברח' בלפור 31 בנהריה, קומה א', והידועה כחלק מחלקה 2 בגוש 18174 ולמסור את החזקה בה לתובעים כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ וזאת תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה. 37. עוד הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים סך של 2,550 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 13.7.10 ועד מועד התשלום המלא בפועל. בנוסף לכך הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים סך של 255 ₪ בגין כל חודש החל מאוגוסט 2010 ועד מועד התשלום המלא בפועל בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מכל חודש וחודש ועד מועד התשלום המלא בפועל. 38. ועוד הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים מלוא אגרת התביעה ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. 39. הסכומים האמורים מעלה ישולמו לידיו הנאמנות של ב"כ התובעים תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה. מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)