ליקויי בטיחות בבניה - צו הפסקה שיפוטי

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא ליקויי בטיחות בבניה - צו הפסקה שיפוטי: פתח דבר בפני בקשה מתוקנת למתן צו הפסקה שיפוטי לפי סעיף 239 (א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"), לגבי המשיבים 4-1, ובמקורה עתרה הבקשה המשותפת גם למתן צו לניעת פעולות לגבי המשיבים 5-15, לפי סעיף 246 לחוק התכנון והבנייה. המדובר בבניין המיועד למגורים, בעל שש כניסות ברח' בלפור 2 בבת-ים, אשר הדירות בו הושכרו בשנים האחרונות על ידי המשיבים או מי מהם למגורים. כפי שהסתבר במהלך ניהול ההליך, המשיבים או חלקם הינם חלק מיורשי היורשים של בעליו הרשום של הבניין, המנוח רפאל חביב ז"ל, אשר נפטר בשנת 1974. המנוח רפאל חביב הוריש את הבניין לבנו חיים נתן חביב ז"ל (שנפטר אף הוא), אשר ניהל את הבניין כמנהל עיזבון עד ליום מותו בשנת 2008. המבקשת טענה במועד הגשת הבקשה המקורית, כי המשיבים 1-4 הינם האחראים לשימוש שנעשה בפועל בבניין וכי השימוש נעשה ללא היתר ובסטיה מהיתר הבניה והתוכנית המאושרת לפי סעיף 208 (א) (8) לחוק התכנון והבניה. בעקבות הגשת הבקשה הגיש המשיב 4 תגובה שבה ביקש לצרף שורה של משיבים נוספים הרשאים להיות יורשים של הנכס ובעלי הזכויות בו, למרות שטרם ניתן צו ירושה ביחס לרכושו של המנוח. בעקבות הגשת הבקשה מטעם המשיב-4, הגישה המבקשת תגובה ובקשה לצרף משיבים נוספים, כך שהבקשה המתוקנת הוגשה כלפי 15 משיבים. בבקשה המתוקנת, התבקש, כאמור, צו מניעת פעולות כלפי המשיבים 5-15, לפי סעיף 246 לחוק התכנון והבנייה, וזאת מאחר שנטען כי ידוע למבקשת, כי אין למשיבים 5-15 שליטה אפקטיבית בנכס ושליטה זו מצויה בידי המשיבים 1-4, אך נטען, כי יש ליתן נגדם צו צופה פני עתיד שיצווה עליהם להמנע בכל דרך במקרה שהשליטה האפקטיבית תגיע לידיהם מביצוע שימוש עתידי בנכס ללא היתר או בסטיה מהיתר. לאתר שהתיק החל להתנהל משיבים 11, 13, 14 ו- 15 נמחקו מן הבקשה בהסכמת המבקשת לאחר שהציגו הודעה לבית המשפט על הסתלקותם מן העיזבון והודיעו, כי אין להם כל חלק בעיזבון. המשיבה 5 הגישה לבית המשפט הודעה כי היא מסכימה לכל צו שינתן, ולפיכך שוחררה מן הצורך להתייצב בהליך. המשיב 6 - אף הוא מסכים לכל צו שינתן, והוא זה שמסר את התצהיר בתמיכה לבקשה. משיבים 7, 8, 9, 10, ו- 12 טענו באמצעות עו"ד נדב לב, כי אין בידם כיום השליטה האפקטיבית בנכס ולכן לא ראוי לתת נגדם צו עתידי. לאחר דין ודברים, הסכימו הצדדים כי בכפוף להתחייבות שיגישו המשיבים, שנוסחה הוסכם על ידי שני הצדדים, יפסק הדיון בבקשה בעניינם, ולא ינתן צו למניעת פעולות. המשיבים אכן הגישו התחייבות, לפיה כל עוד לא יוסדר בנכס היתר כדין, לא יבצעו בנכס כל פעולה או דיספוזיציה לרבות פעולות הכנה לשימוש על-פי סעיף 246 לחוק התכנון והבניה. כמו כן, התחייבו, כי יביאו לידיעת הועדה המקומית לתכנון ובניה, באמצעות באת-כוחה, עו"ד מץ, כל צו שיפוטי שינתן בנוגע לנכס שבנדון, לרבות צו הנוגע לניהול העזבון, וכל צו שיאפשר למי מהם שליטה אפקטיבית בנכס, ובלבד שצו כאמור ינתן בידיעתם. הם הוסיפו והתחייבו, כי כל עוד לא יהא היתר כדין לא ייעשה במקום שימוש תוך חריגה מהיתר. בנסיבות העניין, ולאור ההתחייבות האמורה, שנוסחה הוסכם בין הצדדים, אני מורה מחיקת הבקשה בנוגע למשיבים 7, 8, 9, 10, 12. באשר למשיב 3, המדובר בבנו של המשיב 2, והוא מסייע בידי אביו, לנהל את כניסה ב', בבניין. המשיב 3 אמנם התקומם על כך שהוא חלק מן הבקשה מאחר שבפועל אין לו זכויות בנכס, ואף הצהיר, כי יסכים לכל צו של בית המשפט (פרוטוקול הדיון מיום 24/6/12 שורות 15-14), יחד עם זאת הוא העלה טענות לגופו של עניין, נטל חלק פעיל בסיור שנערך כמו גם בדיוני בית המשפט, וניכר היה כי בידי המשיב 3, השליטה בפועל בכניסה ב' בבניין והוא מסייע בכל אשר נצרך כך גם עלה מהדינמיקה שלו מול הדיירים. לפיכך, ראוי להותיר אותו כחלק מן הבקשה. משכך, נותר הדיון המהותי, בנוגע לצו הפסקת שימוש באשר למשיבים 1,2 ו-3 אשר במועד הגשת הבקשה המתוקנת כל אחד מהם היה בעל שליטה בפועל בחלק מן הבניין, בכך שהשכיר חלקים ממנו לדיירים ולגופים המצויים במקום. גם בעניין זה, חלה התפתחות במהלך ניהול התיק, שכן מונו מנהלי עזבון לרכושו של המנוח רפאל איכר ז"ל, ובכלל זה הוטל עליהם התפקיד לנהל את הבניין, ומשכך, כפי שטענו מנהלי העזבון, סמכויות ההכרעה לגבי הבניין אינן מצויות עוד בידי המשיבים 1-4 ולא בידי היורשים או הטוענים לירושה האחרים. מנהלי העזבון, שנכחו בדיונים ואף בסיור שנערך בבניין, מסכימים כי לאור העדויות שנשמעו והראיות שנאספו, כי מצבו של הבניין כפי שהוכח, מקים סכנה ממשית לדיירים ומצריך מתן צו להפסקת שימוש. לכאורה, די בהסכמת מנהלי העזבון כדי לקבל את הבקשה, שעה שהגורם שבידיו השליטה האפקטיבית בנכס כיום, מסכים למתן צו כאמור, אך ברי כי בתיק זה לא מדובר בהחלטה פשוטה. כפי שהוכח וכפי שיפורט להלן, בבניין מתגוררים דיירים קשה יום, אשר משמעות קבלת החלטה בנוגע למתן צו איסור שימוש לגבי הבניין, משמעה כי יאלצו להתפנות, ללא חלופת מגורים של ממש. יתירה מכך, גם אם כרגע אין בידי המשיבים 1-4 את הזכויות לניהול הנכס, והאינטרסים שהם מבקשים להציג כפופים להחלטות בנוגע לטובת העזבון כולו ולא רק טובתם, הרי מדובר במי שיש להם זיקה של ממש בנכס, והביעו עניין ורצון להביע עמדה בבקשה ומשכך יש לדון גם בטענותיהם, מבלי להפחית כהוא זה מסמכויות מנהלי העזבון, והחלטותיהם שהם אלה שאחראים על ניהול הנכס. טענות המבקשת המבקשת טוענת כי במשך שנים רבות, בוצעו בבניין עבירות על סעיף 204 לחוק התכנון והבנייה, הוספו לבניין דירות ללא היתר בקומת הביניים ובקומת המרתף, ודירות קיימות חולקו אף הם ללא היתר. ביצוען של עבירות אלה ככל הנראה התיישן. לטענת המבקשת, בבניין שעל פי היתר הבנייה מיועד ל-50 יחידות דיור, קיימות בפועל כ- 200 יחידות מגורים עצמאיות ונפרדות המושכרות על-ידי המשיבים או חלקם למגורים בתנאים ירודים ללא היתר בניה ובסטיה מהיתר הבניה. כל דירה פוצלה למספר דירות חדר לפי מס' החדרים בדירה, ואף נבנו דירות בפרוזדורים ובמעברים. המבקשת טוענת, כי פיצולן של הדירות והוספת יחידות דיור ללא היתר, כמו גם מצבו התחזוקתי הירוד של הבניין, הביאו לקיומן של ליקויי בטיחות רבים המהווים סכנה לחיי אדם והשימוש בבניין מסכן באופן ממשי ומיידי את המשתמשים בו. כתמיכה לבקשה הוגשו תצהירים של מפקח בניה מטעם הועדה המקומית לתכנון ולבנייה בת-ים ועיריית בת-ים, וכן חוות דעת ודרישות כיבוי אש מטעם רמ"ד מניעת דליקות, משירותי הכבאות, צורפו לבקשה תמונות רבות, כן צורף לבקשה התצהיר של המשיב 6 חיים איכר, נכדו של המנוח רפאל חביב. חיים איכר הצהיר בתצהירו, כי יחידות הדיור פוצלו לפני כ- 30-40 שנים עוד בתקופת חייו הסב המנוח, כל דירה פוצלה למס' יחידות דיור לפי מס' החדרים ויתכן שבמשך השנים נוספו יחידות דיור נוספות במקום. כאמור בתצהירו, וכפי שהוכח גם בדיון בפני, במשך כל אותם שנים, כניסה ב' נוהלה על ידי המשיב 2, כאשר בנו, המשיב-3 מסייע בידו. לדבריו, כיום השליטה בפועל הינה בידי המשיב 1, 2, 3, ו-4, כאשר המשיב 1, הינו הגובה הבלעדי של הכסף מהשכירויות ב- 4 כניסות. לבקשה צורף עוד חוזה שכירות, שהינו דוגמא לחוזים בבניין, עליו חתום המשיב 1, ואלו שם השוכר נמחק על מנת שלא יחשב כמשתף פעולה. המבקשת עמדה בטענותיה, על הבעייתיות שישנה בהחלטה שמשמעותה עשויה להיות פינוי הדיירים מן הבניין, ומשכך הצהירה, כי תעביר כל החלטה שתינתן על-ידי בית המשפט לכל הגורמים בעירייה, החל מראש העיר, מנכ"ל העירייה, מועצת העיר, שירותי הרווחה, כל מי שצריך, על מנת לתת כל סיוע שיש בידי העירייה (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 20/5/2012, שורות 21-19) אך שבה והבהירה, כי מדובר ברכוש פרטי, החלטות פרטיות, שכירויות פרטיות, כאשר העירייה היא הרשות שבאזורה מתקיים המפגע. לדבריה, במשך השנים הוגשו תביעות בבניין על בניה ללא היתר, נשפטו, כולל המנוח, יש תיקים פליליים על בניה ללא היתר, בניה על הגג ודברים שונים שהעירייה יכלה לעשות. לדבריה, אין המדובר בבניין שדינו בהכרח הריסה ומשום כך העיריה לא פעלה לפי חוק מבנים מסוכנים. יש בבניין היתר לקיומם של 50 יחידות דיור וככל שיעשה שימוש במבנה למטרה המותרת ובהתאם להיתרים לא יהיה סיכון ובעלי הזכויות יוכלו להמשיך להנות מזכויותיהם בבניין. מטעם המבקשת, העידו קצין מניעת דליקות רמי מזרחי והגב' רחל וידל משירותי הרווחה בעירייה. קצין מניעת דליקות רמי מזרחי העיד, כי ערך סיור יסודי במבנה בנובמבר 2011 וסיור נוסף חודשיים טרם עדותו בכניסה ב'. לדבריו, מדובר בבנין המורכב מחמש כניסות, שלוש קומות, כשבכל קומה 2 דירות שחולקו חלוקה פנימית למספר דירות לא ידוע, מדובר בחדרים שהסכנה לשוהים בהם גדולה, חדרים מאוד קטנים שמטען האש בהם גדול על שטח מצומצם לעומת דירה רגילה ששם השטח גדול ויש תפזורת של מטען האש. בנוסף, מערכות החשמל לקויות, בשטחים ציבוריים לוחות חשמל חשופים ויש סכנה של התחשמלות מיידית, כתוצאה מן החלוקה בדירות, יש מעבר של צנרת חשמל ומים ביחד, מה שעלול לגרום לכשל חשמלי, שריפה והתחשמלות. בנוסף, העיד קצין מניעת הדליקות, כי לא ראה כמעט בלוני גז מסביב לבניין, ויש סיכוי כי יש בלונים בתוך הדירות מה שמגדיל את הסכנה. בהנחה שתהיה דליפת גז מבלון כזה או שבלון יהא חשוף לשריפה או אז יכול להגרם פיצוץ ולא רק שריפה. בנוסף, בקומות יש סגירה של שערים בנוסף לדלתות הרגילות. בהנחה שיש שריפה כוחות הכיבוי צריכים לפרוץ כמה דלתות וזה מקשה על החילוץ, דבר שיעכב את התגובה. אשר לכניסה ב', לדבריו, שם ניסו לעשות כמה דברים בשטח הציבורי, בהתאם לדו"ח, יש התקדמות קלה, אבל זה כמו כוסות רוח למת. קצין מניעת דליקות סיכם את דבריו, כי קיימת במקום סכנה בטיחותית ממעלה ראשונה. לדבריו ההתרעות לבניין הן כ- 12 שנה - הוצאו מכתבים למשטרה, למנהל הגז, לבעלי הנכס ולמהנדס העיר. לשאלת בית המשפט השיב קצין מניעת דליקות כי "חד משמעי זה בניין מסוכן באופן שצריך להפסיק את האכלוס בו באופן מיידי. בשריפה שם אני מוציא גופות. אני לא אצליח לחלץ אנשים" (עמ' 5 לפרוטוקול שורות 26-25). משיב 1, טען בישיבה זו, כי לו יש 40 דיירים, למשיב 2 - 13 דיירים ולמשיב 4 עוד 2,3 דיירים. לדבריו יש עוד פולשים ומה שאומר קצין הכבאות לגבי הבלונים הוא נכון מאוד. בישיבה זו, ביקש המשיב 1 כי יערך סיור בשטח בשיתוף קצין מניעת דליקות וגורמי הרווחה בעירייה וכך נעשה. לדבריו: "נכון שהבית מסוכן, אני לא צריך שמישהו מכיבוי אש יגיד לי את זה,, הוא לא מסוכן רק בטיחותית אלא מבחינת אלימות מאוד. אני מבקש שיבוא כבר מחר בבוקר נציג של משרד הרווחה, נציג של כיבוי אש, כל מה שצריך כדי לפעול ולעזור לאנשים" (עמ' 6 לפרוטוקול מיום 24/6/12 שורות 30-28). הגב' רחל וידל משירותי הרווחה העידה, כי לפי רישומי משרד הפנים יש במקום 181 דיירים. בפועל, הם מכירים 23 משפחות, מתוכם 18 קשישים. לדבריה, בעקבות הכתבות בטלוויזיה ניסו למפות את הדיירים, הגיעו למקום מספר פעמים, אלא שהדיירים ככלל לא שיתפו פעולה וניתן היה לקבל תמונת מצב חלקית מאוד. לדבריה, הציעו לכל הדיירים בתי אבות, מאחר ומדובר בקשישים עצמאיים, ומאחר שאף אחד מהם לא חסר ישע, אין בידם לפעול מעבר להצעה זו. הקריטריונים של משרד השיכון הם מאוד קשים לאנשים בודדים ורוב האנשים במקום הם אנשים בודדים. הגב' וידל העידה כי הם ערוכים לטפל באנשים שיפנו אליהם, שכן העירייה היא הגורם המתווך בין האנשים לבין משרד השיכון, והם יוכלו ללוות אותם, אבל מעבר לזה הסיוע יצטרך להינתן על-ידי משרד השיכון. מטעם האגף לשירותים חברתיים בעירייה אף הוגש מסמך המפרט, את המידע הנמצא בידי הרווחה. על-פי האמור במסמך, גורמי הרווחה שוחחו עם 40 דיירים, משיחות אלה עולה, כי הדיירים משלמים שכירות, התשלום נע בין 400 ל- 1,500, וכולל חשמל, מים וארנונה. לחלקם יש חוזה מסודר. רוב הדיירים מקבלים קצבאות הביטוח הלאומי. משיחות עם מטפלות של קשישים שהתגוררו במקום בעבר, עלה, כי יש במקום בעיות במערכת החשמל, קצר חשמלי לעיתים קרובות. על פי המסמך, הדיירים שגרים בבניין מודעים לעובדה שהמקום לא בטיחותי, חלקם אף מסכימים ומבינים שבמידת הצורך יצטרכו לחפש מקום מגורים אחר, והם מודאגים מן העתיד שכן זו האופציה היחידה שיכולים להרשות לעצמם מבחינה כלכלית. מר אולג וינוגרד, דייר בכניסה ב', ביקש לומר את דברו, וטען, כי לא ניתן לזרוק אנשים ברחוב. לדבריו, הוא במקום באופן זמני מתגורר עם אמו, והבניין לא כל כך מסוכן. אין באפשרותו לשכור דירה ולקנות אוכל. לאחר דיון זה, נעתרתי לבקשת הצדדים לערוך ביקור במקום וכן הוריתי, כי המבקשת תתלה מודעה במקום המודיעה לדיירים כי קיים ההליך הנוכחי בבית המשפט שתוצאתו עשויה להיות צווים להפסקת שימוש, דהיינו - פינוי הדיירים וכי כל דייר שיבקש יוכל לפנות לרשויות הרווחה. כן הוריתי כי העירייה תמנה גורם מרשויות הרווחה שיטפל בדיירי הבניין וינסה לתת מענה כמיטב יכולתו על מנת שיוכלו לפנות את הבניין מבעוד מועד. אכן, המבקשת נהגה כפי שהוריתי, ובעת הביקור נוכחנו כי נתלו מודעות ואף חולקו לכל אחד מן הדיירים, בעברית וברוסית המזמינות את הדיירים לפנות לרשות הרווחה, לגורמים ספציפיים, במטרה לנסות ולאתר פתרונות סובייקטיביים לכל דייר בהתאם למצבו. בנוגע לגורלם של הדיירים, הוסיפה המבקשת וטענה כי לא כל המתגוררים במקום הינם אנשים קשישים בוודאי לא סיעודיים, ולדבריה לדיירים המתגוררים כיום במצב של סכנה מיידית, אין את הלוקסוס שלא לקבל את ההצעות שמציעה להם העירייה. המבקשת הוסיפה ועמדה על כך שחלק מן הדיירים הבהירו במפורש, כי המחיר האטרקטיבי של השכירות גורם להם להשאר במקום. נוחיות ושיקולי כדאיות לדבריה, אינם יכולים להיות שיקולים שבית המשפט יכול לקחת בחשבון במצב הדברים כפי שהוצג לבית המשפט ועיריית בת ים אינה מתיימרת אינה יכול ואינה צריכה לתת פתרון לכל דייר ודייר, אף כי תעשה כמיטבה לסייע לכל דייר על-פי חוק, מה גם שמרבית הדיירים הנמצאים במקום מקבלים את הסיוע של משרד השיכון. המבקשת שללה מכל וכל את טענת המשיבים, כי בקשה מוגשת משיקולים זרים ועל מנת לקדם תוכנית של העירייה, להרוס את הבניין, ואף הגישה תעודת עובד ציבור מטעם מהנדס העיר בעניין זה, ממנה עולה כי אף שישנה תוכנית טנטטיבית עתידית, אין וודאות לאישור התוכנית וגם אם תאושר סביר להניח שיעברו עוד שנים על שניתן יהיה להרוס את המבנה הישן ולהקים מבנה חדש בהתאם לתוכנית, ומכל מקום חוק התכנון והבנייה קובע מנגנונים לפיצוי, והיורשים לא יזוקו. ביקור במקום לבקשת הצדדים, ועל מנת להווכח במה מדובר באופן בלתי אמצעי, נעתרתי לבקשה לערוך ביקור במקום. כפי שהוכח, וכפי שבית המשפט נוכח במו עיניו בביקורו במקום, דבר שגם לא הוכחש באופן ממשי על ידי המשיבים, במשך שנים רבות בוצעו בבניין עבירות על סעיף 204 לחוק התכנון והבניה, הוספו לבניין דירות ללא היתר בקומת הביניים ובקופת המרתף, ודירות קיימות חולקו אף הן ללא היתר ליחידות דיור קטנטנות אשר רבות מהן מושכרות לדיירים קשי יום החיים בתת-תנאים, ובשכר דירה מופחת. ניכר, כי בבניין קיימות יחידות מגורים עצמאיות רבות, לא כולן מושכרות, אך אלה המושכרות, ובאלה בהן ביקרתי, קיימים תנאי מחייה ירודים, כאשר דירות שלמות פוצלו למספר דירות, ואף נבנו דירות בפרוזדורים ובמעברים ובכל מקום אפשרי. המספר שנקבה המבקשת לפיו מדובר בכ- 200 יחידות דיור, הוא ריאלי לחלוטין. כל דירה פוצלה ל- 3-4 יחידות דיור. נבנו יחידות דיור במעברים, במרתף ובכל מקום אפשרי. יתירה מכך, והדבר הודגש בכניסות ה' ו- ו' בעיקר - פיצולן של הדירות, הוספת יחידות הדיור ללא היתר, ההזנחה הקשה בתחזוקת הבניין, גרמה לליקויי בטיחות רבים המהווים סכנה לחיי אדם, והשימוש בבניין מסכן באופן ממשי ומיידי את המשתמשים בו, הכל כפי שהעיד קצין בטיחות משירותי הכבאות, מר רמי מזרחי שתאר את הבניין כמלכודת אש של ממש, ללא יכולת לחלץ את הדיירים ותוך הקמת סכנת חיים ממשית לכבאים במקרה בו תפרוץ שריפה. כפי שנוכחתי, ברבים מחלקי הבניין, שוב בהדגשה על כניסות ה' ו- ו', קווי החשמל חשופים, ללא תעלות מוחזקים בסמוך לצנרת מים, הסכנה ניכרת עד שלא נדרשת חוות דעת מומחה על מנת להווכח בסכנת חיים ממשית, זאת לעיתים בסמוך לקווי מיים, בלון גז נראה עומד על עמודי הבניין, תלוי בן שמיים לארץ כאשר הוא מחובר לאחת הדירות, הבטון בחדר המדרגות ובדירות מתפורר, הטיח מתקלף ונופל, התחזוקה בבניין כולו ירודה מאוד. כך גם בכניסות האחרות, עד שבאחת הדירות בכניסה ג', התמוטטה התקרה ונדמה שאין עוד צורך להוסיף. פיצול הדירות הביא לריבוי דלתות, כל שבכל מקום שהייתה פעם כניסה לדירה אחת או שתי דירות מצויות כיום 4-5 כניסות לדירה, כאשר בחלקן יש דלתות ברזל, דבר שלא יאפשר חילוץ במקרה של סכנה. חצר הבניין הפנימית, מוזנחת, מלאת אשפה, חומרי בניין וקרשים, באופן דומה הגג לא מתוחזק, מלא אשפה, חומרי בניין וקרשים וכך גם שטח המרתף והשטחים שנמצאים בקומת הקרקע, שלא ניתן היה לגשת אליהם, אך נראה מן החלונות שהם מלאים בפסולת מוזנחים ולא מתוחזקים. טענות המשיבים המשיבים טענו, בניאונסים שונים, כי העירייה היא זו האחראית למצבו של הבניין, שהוזנח משך שנים רבות ונוהל כך בשתיקתה של העירייה, וככל שיש צורך לפנות את הדיירים הרי שאין להטיל זאת עליהם אלא העירייה היא זו שחייבת למצוא פתרון לדיירים המתגוררים במקום. המשיבים 2-3, אף טענו לגופו של עניין שיש לאפשר להם להשלים את העבודות שביצעו בבניין, כי המצב בכניסה ב' הוא טוב, ואינו מצדיק מתן צו כאמור. להלן אפרט את טענות המשיבים, אחד לאחד. עמדת המשיב 1 בתגובה כתובה ומפורטת תאר המשיב 1 את מצבו של הבניין, כאשר לטענתו, מדובר בבית לנזקקים הלכה למעשה ועיריית בת-ים באמצעות כל מחלקותיה חייבת קודם כל למצוא פתרון מגורים לדיירים, ללא כל קשר לשאיפות שלו או של מי מהמשיבים, וכי מן הדיירים נגבים סכומים נמוכים מאוד המשמשים להחזרת ההוצאות ותו לאו. לדבריו, הוא עוזר לנזקקים האלה מתוך אילוץ, מתוך מצב קיים בלית ברירה. המשיב-1 הוסיף עוד, כי החוזה שהוצג על ידי המשיב 6 לתצהירו מזויף, וכי דמי השכירות לדירה הם 700 ₪ ולא 1,000 כפי שנטען בחוזה. מעניין מאוד לציין, כי כפי שיפורט בהמשך, המשיב לא מילא אחר החלטת בית המשפט ולא צרף חוזי שכירות שיש לו עם הדיירים בטענה כי אין בידיו העתקים, אך ברי כי כאשר המשיב רוצה הם שם ידו על חוזה שכירות ספציפי ויכול להציגו. יוער כבר כאן כי טענת המשיב 1 לפיה מדובר בחוזה מזוייף היא טענה בעלמא, כאשר אכן ניכר כי על החוזה שצורף לתצהירו של המשיב 6 נערכו שינויים בכתב יד, אך יחד איתם שונה גם התאריך בעוד החוזה שהציג המשיב התייחס לתאריכים 1/8/2010 - 1/8/2011, החוזה שהציג המשיב 6 מתייחס למועדים 1/8/2011 - 1/8/2012 - דהיינו שנה אחרי, ושכ"ד עלה מ- 700 ₪ ל- 1000 ₪. המשיב-1 לא הציג את החוזה לשנת 2011-2012, ועל כן אין בידי לקבוע כי החוזה שהוצג מזויף. לעומת זאת, בידי לקבוע, כי השכרת הדירות נעשית בכפוף לחוזי שכירות מסודרים, כפי שעלה גם משיחתי עם הדיירים, שכולם הקפידו לציין כי הם משלמים שכר דירה חודש בחודשו. הוסיף וטען המשיב 1, כי עיריית בת ים מקדמת תוכנית להרוס את הבית, ומשום כך חפצה לפנות את הבית מדייריו, כאשר גרים בבית דיירים מבוגרים חסרי יכולת המשלמים שכר נמוך כולל חשמל, ארנונה, ותיקונים ולדבריו אין להם אמצעים כלכליים לגור בבית אחר. לטענתו של המשיב-1, העירייה בכוונת מכוון, עושה לפנות דיירים חסרי יכולת מביתם, ואינה מסתפקת במתן צו לתיקון הליקויים במטרה לקדם את מטרותיה ולגרוע מזכויות היורשים. הוסיף המשיב-1 וטען, כי עיריית בת-ים היא זו שנתנה היתר בכך שהסכימה שהבית יתנהל כפי שמתנהל 30-40 שנה. מכל מקום לטענתו, העיריה היא זו שצריכה לטפל בפינוי הדיירים, ככל שיהא צורך לעשות זה. לטענת המשיב-1, ראוי פתרון מגורים לדיירי הבית במקום אחר, או לאשר לתקן את כל הליקויים בדרך של פינוי כניסת הפולשים בכניסה ד' (שכמעט הושלם). שיקום כל הדירות בכניסה ד'. העברת הדיירים מכניסות א' ו- ו' לכניסה ד' לאחר השיקום, ואז שיקום והחזרת המצב לקדמותו בכניסות א' ו- ה' ולאחר השיקום העברת הדיירים וטיפול בכניסה ג' ו- ב'. המשיב 1, אף הפנה טענות בנוגע להתנהלות הדיון, כאשר לטענתו המבקשת התערבה במהלך קריאת החלטה, הפנתה את המסך לכיוונה הקריאה ותיקנה. אשיב כבר לטענה זו, שאכן במהלך קריאת ההחלטה ביום 24/6/12, ב"כ המבקשת לא שמה לב לאופן בו נכתבה סיפת ההחלטה, ואכן בית המשפט התיר לה לעיין בפרוטוקול מעל גבי מסך המחשב. אין בכך כל פסול. לאחר שעיינה בנוסח שנרשם, ביקשה ב"כ המבקשת את בית המשפט, תוך כדי קריאת ההחלטה, לתקן ניסוח ההחלטה שנגע למינוי גורם מוסמך בעירייה שיטפל בדיירים (כך שההחלטה תופנה לעיריה עצמה ולא לבאת כוחה) ובית המשפט אכן נעתר ותיקן. אין בהתנהלות זו כל פסול. באת-כוח המבקשת, כמו גם בית המשפט ואף המשיבים עצמם כפי שחזרו והעידו על עצמם, רוצים בטובת הדיירים, וניסוח לא אפקטיבי של ההחלטה שלא יופנה לגורמים המתאימים, לא יהא יעיל. המשיב-1, חופשי כמובן למצות את זכויותיו לפנות לכל גורם שירצה. עמדת המשיבים 2 ו- 3 - כניסה ב' המשיב-2 טען, כי מאז הגשת הבקשה, נעשו שיפורים רבים בבניין, ואף הציג תעודת בדיקת מתקן חשמלי מוסמך לצורך רישוי חוות דעת ותמונות, ומשכך לטענתו הכניסה אותה הוא מנהל עומדת בתנאי כיבוי אש ולא קיימת עוד סכנה לדיירים. כן טען ב"כ המשיב-2, כי לא הוכח שהדירות הן בניגוד להיתר, ובכלל לא הוגש היתר הבניה לבית המשפט ואין בידי בית המשפט לקבוע כי פיצול הדירות הוא בניגוד להיתר. על פי חוות דעת של בודק חשמל מוסמך שהוזמן לבדיקת כניסה ב', ושהוגש על-ידי המשיב-2, נדרשו תיקון ליקויים שונים, לרבות התקנת מערכות כיבוי אש, וכן על פי הצהרת החשמלאי המתחזק את המתקן לכאורה התיקונים בוצעו, יחד עם זאת ההצהרה שהוגשה לתיק בית המשפט אינה חתומה. כמו כן הגיש המשיב-2 מסמך החתום על יורם גרוסקופף - אדריכלות והנדסת בניין, לפיו על פי ביקורת שערך במקום ביום 25/3/12, בוצעה מערכת אספקת מים ראשית לכל כניסה ב' אשר ממנה ישנה התפצלות קומתית לכיוון גלגלונים באורך של 25 מ' כפי שנדרש לבצע, בוצעו הגנות על לוחות חשמל, וכן מבוצעות עבודות מיגון כבלי חשמל, כדי למנוע מגע ידני, כן נרשם כי בסיום עבודות האינסטלציה יתוקן מעקה הברזל. עוד נטען, כי מייד עם סיום העבודות הנ"ל, יועבר דו"ח מפורט לעירית בת ים מנהל ההנדסה, המאשר ביצוע דרישות כיבוי אש לכניסה ב'. אין מחלוקת כי דו"ח כזה טרם הועבר. במסמך נוסף מיום 14/5/12, שהגיש האדריכל, פורט כי בוצעו עבודות נוספות ונטען כי המשרד מטפל באישור תוכנית להיתר בניה והתאמתה לדרישות המחלקה הטכנית בעירייה, כמו כן בוצעה במקום תוכנית מדידת מפה טופוגרפית עדכנית המהווה חלק בלתי נפרד מהבקשה לחלוקת הדירות בהתאם לדו"ח שהתקבל מן העיריה. ב"כ המשיב 2, הביע נכונות להמשיך ולהסדיר את כל הליקויים בכניסה ב', יחד עם זאת נענה על ידי מנהלי העזבון כי כל פעולה אמורה להיעשות דרכם. הוסיף וטען ב"כ המשיב 2, כי מנהלי העזבון היו אמורים למנות בעל מקצוע שיבדוק מהם הליקויים, לא מטעם העירייה אלא מטעמם, והסכמתם למתן צווים אינה ראויה. בסוף דבריו ביקש ב"כ המשיב 2, לתת פרק זמן קצר למשיבים להגיע להסכמה ולקחת קבלן שיבצע את העבודות, ולאחר שכל נושא המסוכנות ירד, יהיה טעם לדון, הוסיף וטען כי לגבי כניסה ב' הם מוכנים לעשות את ההתאמה. עמדת המשיב 4 המשיב 4 טען בעמדתו הכתובה, כי המנוח חביב ביצע את השינויים - דהיינו פיצול הדירות - בין השנים 1970 ועד 1990 ופרנסי העיר לא מנעו מעשים אלה. לדבריו, כאחד מן היורשים הוא רואה את עצמו כמי שרשאי להוציא לפועל את הדרישות של העירייה המופיעות בבקשה, בכפוף ללוח זמנים אשר מקובל בענפי העבודות הקבלניות-בנאיות, אשר מתייחסות לדרישות הנ"ל. לטענתו, יש לצרף את הדיירים לבקשה שכן זכויותיהם עשויות להיפגע והוא אף הציע לפרסם לשם כך מודעה בעיתונות, כמו כן, הוא טוען כי לשיהוי של העירייה בנקיטת הפעולות. מספר הדיירים המתגוררים בבניין במהלך הדיון, הוריתי למשיבים 1,2 ו-3 להגיש רשימה של הדיירים המתגוררים במקום, וכן חוזי שכירות. המשיבים לא מילאו אחר החלטת בית המשפט במועד, וגם כאשר מילאו אחריה, עשו כן, באופן חלקי בלבד. המשיב 1, הגיש רשימה שמית של הדיירים המתגוררים בכל אחת מהכניסות בהן הוא מטפל (א, ג, ה ו- ד' - לא הוגשה על-ידו רשימה בנוגע לכניסה ו', אולם ככל הנראה המשיב 1 מתייחס לכניסות ה' ו-ו' ככניסה אחת). לדבריו, הביא את החלטת בית המשפט לדיירים איתם חתם הסכמי שכירות, הם מסרבים בתוקף לתת פרטים אישיים שלהם, לשתף פעולה ולתת לו העתק חוזה השכירות שחתמו איתו. כמו כן, טען, כי אין לו פרטים של כל הפולשים. טענה זו של המשיב, שנטענה במסמך שהגיש בכתב עם רשימת הדיירים סותרת חזיתית את טענתו בדיון בפני ביום 20/5/2012 בו טען "לשאלת בית המשפט יש לי את כל החוזים שנעשו מול הדיירים. אני מבקש לשתף פעולה עם העיריה כדי לדעת איך לדאוג לדיירים האלה" (עמ' 6 שורות 31-32). כמו כן, כפי שכבר ציינתי לעיל, המשיב-1, צרף לתגובתו הראשונה חוזה שכירות עם אחד הדיירים. המשיב 2 הגיש רשימה של דיירים ב- 8 דירות בכניסה ב', כאשר ניתן לראות מן הרשימה, כי במירב הדירות מתגוררים דיירים בעלי שמות משפחה שונים, לכאורה, בדירה אחת, אולם בית המשפט ראה בעיניו כי מדובר בדירות מפוצלות, חלקם נבנו במסדרונות, בתנאים ירודים. המשיב 2 טען מפי בא-כוחו כי אין בידיו הסכמי שכירות של הדיירים, וכי הסכמי השכירות מתחדשים משנה לשנה ולא ניתן לסלק את הדיירים לפני תום הסכמי השכירות. המשיב 4 טען שהוא משכיר רק כמה דירות בכניסה ג', הוא לא הגיש רשימה של הדירות, ואף לא צרף חוזה שכירות. כן טען כי הוא משכיר מחסן לחב' פרטנר בכניסה א'. והציג את הסכם השכרת המחסן, המעלה, כי המשיב מגלגל לידיו סך של 4,418 ₪ בכל חודש בגין השכרת המחסן. המחסן כמובן נעול ומסוגר, ככל הנראה מדובר בחדר תקשורת, כאשר מחוץ לו עובדים שני מזגנים גדולים השומרים על טמפרטורה נמוכה. כפי שהסתבר במהלך הדיון, ככל הנראה יש גם אנטנה על הגג. צר לי שעלי לקבוע זאת, אבל די ברור כי המשיבים 1-4 הסתירו ומסתירים מבית המשפט את החוזים עם הדיירים וטעמיהם עמם, בין במטרה למנוע את זיהוי הדיירים, ובין משום שאין הם מעוניינים שבית המשפט ומאן דהוא אחר ידע מתי מסתיימים הסכמי השכירות, ומה הגמול אותו הם קיבלו במשך השנים ומקבלים. התרשמותי מדבריהם של המשיבים 1-4 כמו גם משיחות עם כל הדיירים שפגשנו בכל אחת מן הכניסות הייתה, כי ישנם חוזי שכירות מסודרים, וכי הדיירים משלמים חודש בחודשו למשיבים. עמדת מנהלי העזבון בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי, ולנסח הטאבו שהגישו מנהלי העזבון, הם מונו כמנהלי עזבון גם על הבנין ברחוב בלפור 2. כך גם הצהירו בדיון ביום 8/7/12. מנסח הטאבו עולה, כי על הבניין רובצים חובות כבדים וכן יש צווי עיקול, והערות אזהרה לרבות מחברת החשמל, מס רכוש (חוב של 927,732 ₪), עיריית בת ים (חוב של 1,396,319 ₪ וכן חוב של 1,696,988 ₪), כמו כן רשומה הערה על אי התאמה, לפיה קיימת תוספת בניה ללא היתר מהועדה המקומית לתכנון ובנייה. מנהלי העזבון, טענו, כי לא יתנו יד לכל פעולה בלתי חוקית, ואם קיימות אי התאמות בנכס לא יתנו לכך יד, ואף לא יסכימו שדיירים ימשיכו להתגורר במבנה, כמובן בכפוף להמלצות הגורמים המקצועיים, שימליצו כיצד לפעול. לדבריהם, קופת העזבון ריקה, ואין בידיהם להשקיע כסף בבניין, והם מסכימים לכל החלטה שתנתן על ידי בית המשפט. דיון והכרעה מצוידת בכל המידע הרב שנאסף במהלך ההליך והראיות שנשמעו, עלי לתת את ההחלטה הקשה בתיק זה, כאשר על מצבו העגום של הבניין ניתן ללמוד, אולי יותר מכל מדבריו של המשיב 1, ששב וניסה במהלך כל הדיונים לגלגל את הטיפול בדיירים ובבניין לעיריה, ותוך כדי כך אמר את הדברים הבאים - "לעיריה יש כוח כלכלי יותר חזק משלנו כיורשים. לא להתעלם מזה שהבית מסוכן. הבית הזה הוא קטסטרופה מוחלטת. איפוא שלא נכנסים בו הוא בעייתי. היום אנו שמים טלאים על בלון שכל רגע צץ בו חור במקום אחר..." (עמ' 8 שורות 7-5). אכן, כבר בשלבים ראשונים של דיון בבקשה, לנוכח התרשמותי מהמצב הגרוע בבניין, ועל פי הראיות שהובאו בפני, נתתי צווים האוסרים לאכלס דירות נוספות בבניין, והאוסרים לחדש חוזי שכירות. אין שמץ של ספק, כפי שגם עולה מדברי המשיבים, כי הבניין אינו יכול להתקיים במצבו הנוכחי. המבקשת טוענת כי לנוכח הפרות הבניה הקשות בשטח הבניין, והסכנה הממשית לדיירים בו יש ליתן את הצו המבוקש. סעיף 239 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965 שעניינו "צו הפסקה שיפוטי" ומכוחו מתבקש צו איסור השימוש והתאמה להיתר שבענייננו קובע, כי אם השתמשו במקרקעין בדרך ובנסיבות שיש בהם משום עבירה לפי סעיף 204, כי אז רשאי בית המשפט לצוות גם אם טרם הוגש כתב אישום, על מי שנראה לבית המשפט אחראי לביצוע העבירה להפסיק את השימוש במקרקעין. שימוש במקרקעין אשר יש בו משום עבירה לפי סעיף 204 בחוק, אשר מהווה תנאי למתן צווים לפי סעיפים 239 ו- 246, הוא "שימוש חורג בקרקע או בבניין, כפי שהוגדר בסעיף 1 בחוק התכנון והבניה. על פי הגדרה זו, שימוש ללא היתר, או בניגוד להיתר בקרקע או בבנין הוא מקום שבו "השימוש למטרה שלא הותר להשתמש בהם, הן במיוחד והן מהיותם באיזור או בשטח מיוחד, לפי כל תכנית או תקנה אחרת שלפי חוק זה החלות על הקרקע או הבניין או לפי היתר על פי כל חוק הדן בתכנון ובבניה". כפי שנקבע לא אחת בפסיקה, "על התכנית להתיר במפורש שימוש מסוים, כדי שזה יהיה מותר. כל שאינו מותר מפורשות - אסור. בענייננו, כפי שעולה מחומר הראיות, עסקינן במקרקעין, אשר אין חולק באשר לזיקת המשיבים בה, במשיבים 1, 2, ו- 4 משכירים כל אחד לפי חלוקה הקיימת ביניהם דירות בבניין בהיקפים שונים, המשיב 3 הינו בנו של המשיב 4 ומסייע בידו בטיפול בדירות. הבניין מיועד למגורים, ואכן השימוש שנעשה בו הוא למגורים, אך שימוש זה נעשה תוך חריגה משמעותית מייעודו המקורי של הבניין. טענת המבקשת כי הבניין מיועד ל- 50 יחידות דיור לא נסתרה, תצהירו של מוריס לוי מפקח הבנייה שצורף לבקשה לא נסתר, ואף הלכה למעשה מהראיות שהוכחו עולה חד משמעית וללא כל ספק, כי נעשה שימוש חורג במקרקעין, בכך שהבניין חולק ליחידות דיור בניגוד לתוכנית מאושרת, ואף הוספו דירות בקומת המרתף בניגוד להיתר הבנייה. יתירה מזו, לא ניתן לחלוק על כך שאם אמנם נעשה שימוש חורג במקרקעין הנוגד את היתר הבניה, כי אז ניתן להטיל עליהם אחריות לעבירה, למצער לעבירה של שמוש במקרקעין ללא היתר, בהיותם אלה שמשכירים את הדירות לדיירים, גם אם העבירה של בנייה ללא היתר התיישנה. מכאן, שאם אכן נעשה במקרקעין שימוש חורג וללא היתר כדין, כי אז לא ניתן גם לחלוק שניתן להוציא צו הפסקה שיפוטי. מכל מקום, כפי שהוכח כיום מנהלים את הנכס מנהלי העזבון, והמשיבים 1-4, אף שמנהלים את המקום בפועל, יצטרכו למסור את השליטה והניהול למנהלי העזבון. כפי שניכר במהלך הדיון, המשיבים 1-4 מסרבים לקבל את מרותם של מנהלי העזבון, וטוענים כי לא מונו לניהול הנכס או כי במינויים כאמור נפל פגם. כפי שהבהיר בית המשפט, כבר במהלך הדיון, בית המשפט אינו אמור ואינו מוסמך להכריע בסכסוך הירושה - על פי הצו למינוי מנהלי העזבון לבניין שהוצג בפני בית המשפט, מנהלי העזבון הם אלה שאמורים לנהל את הנכס מכאן ואילך, וככל שיש למשיבים טענות בנוגע לתקינות מינוי זה, הרי שעליהם להעלותן בפני בית המשפט המוסמך. המבקשת הצהירה אינה מתכוונת להגיש כתבי אישום נגד המשיבים, נוכח העובדה, כי העבירות של בניה ללא היתר או תוך סטיה מהיתר ככל הנראה התיישנו ונוכח העובדה, כי מדובר ביורשים שבעצם נקלעו למצב קיים, יחד עם זאת, היא מבקשת להפסיק את הפרת החוק הנמשכת באמצעות בקשה זו, דבר הנעשה נוכח מצבו העגום של הבניין ומתוך דאגה לדיירים במקום. אני קובעת על סמך כל החומר שנשמע בפני, התצהירים שהוגשו, הביקור שנעשה במקום, העדויות שנשמעו ובמיוחד עדותו של קצין כבאות, שלא נסתרו, כי אכן נעשה במקרקעין נשוא הצו שימוש חורג למגורים הטעון היתר, ללא היתר כדין הכל כטענת המבקשת. מודגש, כי בביקורי במקום נוכחתי, כי העדויות והתצהירים שצורפו לבקשה, היו מקצועיים, אחראים, כנים ומדויקים ונסמכים על הביקורות במקרקעין ואני סומכת על עדותם וממצאיהם שהינם מהימנים. כאמור, המשיבים 1-4 עצמם מאשרים את הדברים, אך חלקם טוענים כי הם עושים ומנסים לשפר ולעמוד בתנאי כיבוי אש ותנאי מגורים סבירים. סעיף 239 לחוק אינו סעיף עונשי, ותכליתו אינה עונשית. תכליתו של הצו לפי סעיף 239 היא תכלית מניעתית, שמטרתה הראשית- להפסיק את התמשכות העבירה. סעיף 239 לחוק, נועד ליתן מענה מיידי, מקום שברור, על פני הדברים, שמבוצעת עבירת בניה או שימוש נמשכת. בעניין זה קבע בית המשפט העליון, בעת שדחה ערעור על החלטה בדבר מתן צו הפסקה לפי סעיף 239 כדלקמן (רע"פ 631/06 מיכאל אשר נ' מדינת ישראל, תק-על 2006 (1), 1124): "ועוד, צו להפסקת השימוש במקרקעין אינו סנקציה עונשית המוטלת בגין הפרת הוראותיו של חוק התכנון והבניה. מטרתו של הצו הינה להפסיק את הפרתן המתמשכת של הוראותיו של חוק זה מוקדם ככל שניתן (ראו רע"פ 5584/03 מאיר פינטו נ' עירית חיפה, טרם פורסם), וגם מטעם זה יש לדחות את הטענה העוסקת במועד הדיון בבקשת המשיבה למתן הצו". וראה גם בבנ (נת') 31449-09-11 הועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה נ' דוד חפוטה (פרסום בנבו) (להלן: "פרשת חפוטה"). במקרה דנן, אכן הרשות לא פעלה נגד הפרת החוק הנמשכת שנים רבות, אין בכך כדי לאיין את הבקשה. בענין זה מורה ההלכה הפסוקה כפי שנקבעה ברע"פ 1520/01 יעקב ורות שוויצר נ' יו"ר הוועדה המחוזית, פ"ד נו (3) 595, 604-605, כי כאשר מדובר באי חוקיות ברורה ומובהקת, אין די בהימנעותה של הרשות מלפעול, כדי לבסס אינטרס מוגן של הפרט כנגדה להמשיך בהפרת החוק ולהוסיף ולעבור עבירה באין מפריע: "כאשר הפעולה המינהלית שאותה אנו בוחנים נוגעת לאכיפת החוק, ההשתהות בהפעלת אמצעי האכיפה כשלעצמה, לא תיצור מניעות כלפי הרשות האוכפת אלא במקרים קיצוניים ויוצאי דופן. רשות החייבת לבצע פעולות על פי דין, ובייחוד רשות הממונה על אכיפת חוק, אינה יכולה להשתחרר מחובתה עקב העובדה שלא נקטה אמצעים למילוי החובה במועד. מכל מקום בדרך כלל, בנסיבות של איו חוקיות, ובייחוד כאשר אי החוקיות ברורה ומובהקת, הימנעותה של הרשות מלפעול אין די בה כדי לבסס אינטרס מוגן של הפרט כנגדה".(בעמ' 604 ו' - ז'). ובהמשך: "... התנהגותה של הרשות והשתהותה אין די בהן בנסיבות שלפנינו כדי למנוע מן הרשות להפעיל את סמכויותיה כדי לאכוף את חוקי התכנון והבניה". (בעמ' 605 ג'). אכן, על פי הפסיקה, שיהוי בהפעלת אמצעי האכיפה, לא יקים מניעות כלפי הרשות האוכפת אלא במקרים קיצוניים ויוצאי דופן (אם ניהול המשפט לאחר זמן רב עלול לפגוע פגיעה חמורה ביכולתו של אדם להתגונן או עלול לעמוד בסתירה עמוקה לחוקת הצדק וההגינות המתחייבים מניהול הליך פלילי תקין, ולאחר איזון בין שיקולי הפגיעה בפרט לעומת אינטרס הציבור), ונסיבות כאלו לא קיימות במקרה דנן. גם ברע"פ 3584/11 יד שלום אלון נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה "חבל מודיעין" עמד בית המשפט על הדברים: "מעבר לנדרש יוער, כי דין הבקשה להדחות אף לגופה. לדעת המבקשים, השיהוי בהפעלת אמצעי אכיפה, יוצר מניעות כלפי רשויות האכיפה שלפיה לא ניתן להוציא צו הפסקה שיפוטי כנגדם בשלב זה. אולם, כבר נאמר בהקשר זה כי "כאשר הפעולה המינהלית שאותה אנו בוחנים נוגעת לאכיפת החוק, ההשתהות בהפעלת אמצעי האכיפה כשלעצמה לא תיצור מניעות כלפי הרשות האוכפת אלא במקרים קיצוניים ויוצאי דופן. (עניין שוויצר, בעמ' 604). בענייננו, על אף ההשתהות, אשר ככל הנראה איננה תקינה כלל, נכונה בעיני קביעתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה אין בנסיבות המקרה דנן כדי לאפשר המשך שימוש בלתי חוקי בקרקע ולמנוע את פעולות האכיפה. זאת במיוחד לאור העובדה שאין בצו שניתן להפסקת השימוש החורג במקרקעין, כדי ליצור מצב בלתי הפיך למבקשים". בענייננו, אף שהשיהוי עשוי להצדיק הימנעות מניהול הליך פלילי, אין מדובר בשיהוי המצדיק אי מתן צו הפסקה שיפוטי. אין בנסיבות המקרה כדי לאפשר המשך שימוש בלתי חוקי במבנה ולמנוע את פעולות האכיפה ואין גם בצו המבוקש להפסקת השימוש החורג כדי ליצור מצב בלתי הפיך למשיבים, שכן אם וכאשר יותאם המבנה להיתר, ניתן יהיה לחזור ולקיים שימוש במקום. במקרה דנן, אני קובעת, כי מתקיימים התנאים להוצאת צו הפסקה שיפוטי. אכן, דרך כלל צו כאמור הוא צו זמני-ארעי במהותו, המיועד ליישום במקרים בהם מתכוונת הרשות להגיש כתב אישום ולאכוף את קיומו באמצעות פסק דין בהליך פלילי שהוכח מעבר לכל ספק סביר. ראו לדוגמא, דבריו של כב' השופט ג'ובראן בעניין רע"פ 47/07 תימור מור נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גבעת אלונים (14.6.07); כך בדרך כלל, אם כי עשויים להיות מקרים נדירים כמו המקרה דנן, בו יכול הצו לעמוד כשלעצמו, ודי יהיה במתן הצו ובאכיפתו כדי לקיים את האינטרס הציבורי גם מבלי לנהל הליך פלילי. יתירה מזו, דומני, כי המבקשת הוכיחה את העובדות לפי כל קנה מידה לרבות זה הנקוט במשפט הפלילי, שהרי המשיבים עצמם לא חלקו על הפיצול הרב שקיים בדירות ועל הסכנה הקיימת במגורים במקום, אף שהמשיב 2 ביקש לטעון כי עקב הפעולות שנעשו לאחרונה הסכנה פחתה. בנסיבות כאלה ברי כי לו הוגש כתב האישום היו המשיבים חשופים לסנקציה מחמירה במידה ניכרת, הכוללת לא רק הפסקתו של השימוש החורג אלא גם עיצומים כספיים כבדים עד מאוד (השווה בש (ת"א) 1341/11 מדינת ישראל נ' אוֹדי וקסמן, פיסקה 8). כאמור לעיל, תכליתו של הצו לפי סעיף 239 היא תכלית מניעתית, שמטרתה הראשית להפסיק את התמשכות העבירה, גם במקרה של עבירת שימוש נמשכת. גם כב' השופט ג'ובראן הבהיר עמדה זו, וקבע כי צו הפסקה שיפוטי נועד גם כדי למנוע המשך ביצוען של עבירות, ולמנוע המשך שימוש חורג (כבענייננו), ולא רק מניעת יצירת עובדות בשטח. וראה ברע"פ 3584/11 יד שלום אלון, נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה "חבל מודיעין" נאמר לענין זה: "אוסיף, כי בפסק הדין בעניין שוויצר, מדובר היה בצו להפסקת שימוש בדירות שהוצא גם כלפי דירות שכבר אוכלוסו. מכאן שלא ניתן לומר שסעיף 239 מיועד רק למניעה דחופה ומיידית של יצירת עובדות בשטח, אלא תכליתו היא גם למנוע המשך שימוש החורג מהוראות החוק. אמנם, במקום אחר ציינתי ביחס לסעיף 239 לחוק כי "בבסיס הסעיף עומדת תכלית מניעתית הנוגעת להקפאת הבניה ומניעת מצב שבו יקשה להחזיר את הגלגל אחורנית". (רע"פ 47/07) תימור מור נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה גבעת אלונים (לא פורסם, 14.6.07) (להלן:"עניין מור") אולם, אין בכך כדי לומר שזוהי תכליתו היחידה של הסעיף. התכלית המניעתית עליה עמדתי בעניין מור, היא בהחלט התכלית למנוע "יצירת עובדות חדשות בשטח", אך לצידה עומדת גם התכלית למנוע המשך ביצוען של עבירות והמשך הפקת רווח כלכלי מהן. אם כן, נוכח האמור, לא מצאתי להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי". במקרה דנן, הוצאת צו ההפסקה השיפוטי עולה בקנה אחד עם תכלית הסעיף למנוע המשך שימוש חורג ללא היתר כדין במבנה והמשך ביצוע עבירה תוך העמדת חיי הדיירים במבנה בסכנה של ממש. טענת ב"כ המשיב-2 לפגמים בהגשת הבקשה ולכך, כי לא הוגש היתר הבניה ולא הוכח כי מדובר בחריגה מהיתר, אף היא דינה להידחות וכך אני מורה. בקשת המבקשת, ויותר מכך העדויות שנשמעו, הביקור במקום ודברי המשיבים עצמם, מאפשרים לקבוע את העובדות באופן חד משמעי וללא כל ספק סביר - המדובר בבניין המקים סכנה של ממש ליושביו, אשר כולל חריגות ניכרות מהיתרי הבנייה, דבר שגורם ותורם תרומה ממשית לסכנה, עקב הפיצול הרב, הבלתי חוקי בעליל של הדירות, דבר שנראה בבירור לכל המבקר בבניין, דבר שפורט בתצהירו של מפקח הבנייה שצורפה לבקשה, מה גם שחוות דעת קצין הכבאות הקובעת באופן חד משמעי כי מדובר במבנה מסוכן, אשר במקרה של שריפה אינו מקים אפשרות של ממש לחילוץ הדיירים. יודגש, כי המשיבים ובכלל זה המשיב-2 ובא-כוחו, לא סתרו בכל דרך את הראיות שנשמעו, ולא הביאו כל ראיה, כי מצבו התכנוני של הבניין תואם את היתרי הבנייה במקום. הטענה, כי לא הוכחו חריגות מההיתרים היא לעג לרש שעה שבית המשפט ראה את הדברים במו עיניו ונוכח כי מדובר בפיצול דירות בלתי סביר ומסוכן שאין שמץ של סיכוי שאושר על ידי גורם כלשהו. אם אכן לא הייתה כל חריגה, והפיצול הרב והבלתי סביר של הדירות נעשה בהתאם להיתר, אזי מה הייתה המניעה להציג את ההיתר? אינני מקבלת את טענת המשיב-2, כי על המבקשת היה להגיש את היתר הבנייה לתיק בית המשפט ולהוכיח את החריגה מן ההיתר. המבקשת הוכיחה את החריגה, בחוות הדעת ובתצהיר שהגישה במצורף לבקשתה - חוות דעת ותצהיר שלא נסתרו, וכאמור, הדבר אף נראה באופן ברור לכל מי שמבקר במקום. יתירה מזו, המשיבים ובכלל זה המשיב-2, לא הביאו כל חוות דעת שעומדת למול חוות הדעת של שירותי הכבאות הקובעת כי אין סכנה בהמשך המגורים בבניין או כי הפעולות שנעשו על ידי המשיב-2 די בהם כדי למגר את הסכנה. ואף לא הוכיחו כי מצבו הנוכחי של הבניין תואם להיתר הבניה. אכן המשיב-2, ביצע פעולות שעשויות להקטין את הסכנה בכניסה ב', אך כפי שהגדיר זאת קצין הכבאות מדובר ב"כוסות רוח למת", ואין די בכך. כך גם נדחית טענת המשיבים ובעיקר טענת המשיב 1, כי הצו הוצא משיקולים פסולים, באשר הרשות רוצה להביא להריסתו של הבנין, כדי לקיים תוכנית עתידית. הראיות שנשמעו, מראה העיניים של הבניין, מצב הדירות והדירות בהם חיים הדיירים מסיר כל ספק ושמץ של ספק מחובת הרשות לפעול במקרה דנן, ואכן טוב מאוחר מאשר לעולם לא. הרשות, בית המשפט, ואף המשיבים אינם יכולים לקחת אחריות להימשכות המצב. המבקשת פועלת במקרה דנן, על פי חובותיה החוקיות להגשמת אינטרס הציבור, תוך נקיטת האמצעים החוקיים העומדים לרשותה. יפים לענייננו דברי כבוד השופט א' רובינשטיין בע"פ 3249/05 בר יוסף נ' יו"ר ועדה מקומית פתח תקווה וזו לשונם: "על בית המשפט ליתן ידו למאבק הקשה של הרשויות בעבירות תכנון ובניה, המגיע למרבה הצער רק לחלק אולי חלק לא גדול, מתוך העבירות, בין היתר מטעמי עומס. משנאכף החוק במקרים שבהם הוא נאכף, ובוודאי בהיעדר אפליה קונקרטית ובוטה, על בית המשפט להושיט ידו לכך, כל עוד מצא כי הרשויות פעלו כחוק". הימנעות מהוצאת צו ההפסקה שיפוטי בנסיבות דנן תנציח את המצב הבלתי נסבל והמסוכן וסופה שתוביל לאסון שעשוי לעלות בחיים רבים. ברי לכל, כי אין בנסיבות המקרה כדי לאפשר המשך שימוש בלתי חוקי בבניין, שעה ששימוש כאמור מקים סכנת חיים לדיירים הקיימים בבניין, ולכוחות ההצלה אם חלילה יארע משהו. ודוק. אין מדובר בסכנה ערטילאית, מדובר בפצצה מתקתקת תרתי משמע, כאשר כבר ארע במקום פיצוץ של בלון גז, שריפה ועוד אי אלו מפגעים. יתרה מכך, וכאמור לעיל, אין גם בצו להפסקת השימוש החורג כדי ליצור מצב בלתי הפיך למשיבים, ואם וכאשר יתאימו המשיבים את הבניין להיתר, ניתן יהיה לחזור ולקיים שימוש במקום. המשיבים שלא חלקו, ולא יכלו לחלוק הלכה למעשה על מצבו של הבניין, ניתלו במצבם העגום של הדיירים המצויים בבניין, הציגו עצמם כפילנתרופים המסייעים בידי הדיירים וטענו, כי אין בידם הכוח והאפשרות לפנות את הדיירים שלחלקם אין לאן לפנות. הלכה למעשה, הוכח כי המשיבים או לפחות חלקם משלשלים לכיסם סכומים מצטברים לא מבוטלים, בלא כל השקעה ממשית. כך לדוגמא, המשיב 1 שמסר בבית המשפט כי בכניסות שלו מתגוררים 40 דיירים, אף שלפי נתוני משרד הפנים מתגוררים במקום 181 דיירים, מכניס לכיסו, גם לפי גירסתו הוא, מדי חודש הוא כ- 40,000 ₪ בממוצע. המשיב-2, הגיש פירוט של 18 דיירים המתגוררים בכניסה ב', מכניס לכיסו כ- 18,000 ₪ מדי חודש. המשיב-4 לא הציג כל פירוט, ואולם רק חוזה השכירות עם אורנג', מכניס לכיסו כפי שפורט לעיל למעלה מ- 4,000 ₪ בכל חודש, ובהנחה שהוא משכיר עוד כ- 3 דירות מדובר על עוד כ- 3,000 ₪. אכן בביקור שנערך בבניין, שוחחתי עם הדיירים ונוכחתי שחלקם קשי יום, משלמים שכר דירה זעום, חלקם אנשים מבוגרים, חלקם בעלי נכות ואכן פינויים מן הבניין עשוי להותיר אותם ללא קורת גג. משכך, הוריתי לעירייה להקים מטה לטיפול וסיוע לדיירים האמורים להתפנות, על מנת שניתן למצוא לכל אחד מהם פתרון פרטני מבעוד מועד. מודעות מתאימות חולקו לדיירים בעברית וברוסית וכן הודבקו בבניין והם הוזמנו לפנות לגורמים המטפלים בעיריה. כפי שנמסר לי, עד כה לא פנה איש מן הדיירים. המשיבים אף טענו שמבחינה מוסרית אין הם מסוגלים לזרוק את האנשים לרחוב והעירייה היא זו שצריכה לדאוג לפינוי הדיירים. טענה זו אינה מקובלת, המשיבים הם בעלי הזכויות בבניין, הם אלה שמשכירים את הדירות לדיירים, הם אלה שקיבלו ומקבלים את דמי השכירות במהלך השנים, הם אלה שעושים שימוש שלא כדין במקרקעין ועליהם מוטלת החובה לדאוג להפסיק את השימוש שלא כדין הנעשה במקרקעין. המשיבים הם גם אלה האוחזים בחוזי השכירות מול הדיירים. המשיבים נמנעו מלהציג את חוזי השכירות, שיש להם מול הדיירים, דבר שאינו מאפשר לפעול למול הדיירים עצמם ואף לנסות לסייע בידם, אך ברי כי בידם הייתה עד לאחרונה הסמכות והיכולת לפנות את הדיירים מן הדירות, במיוחד מקום בו ינתן צו בית משפט המורה להם לעשות כן. הלכה למעשה, כעת חיה, מנהלי העזבון הם אלה שנכנסו בנעליהם של המשיבים והם אלה שחייבים לפעול לקיום צו בית המשפט בין להתאמת הבניין להיתר, ובין לאיסור השימוש למול הדיירים, ככל שיהא צורך בפינויים. סוף דבר לאור כל המפורט לעיל, לאחר שהוכח בפני אף מעבר למידת ההוכחה הדרושה בבקשה מסוג זה, גם מפיהם של המשיבים עצמם, כי הבניין מתנהל תוך חריגות משמעותיות מהיתר הבנייה, וכי המשך שהותם של הדיירים בבניין מקים להם סכנה של ממש, אין מנוס בידי, אלא לקבל את הבקשה. לא ראיתי לעשות הבחנה משמעותית בין כניסות א, ג, ד, ה ו-ו' לבין כניסה ב'. אכן המצב בכניסה ב', טוב מעט יותר, אבל מדובר בכניסה אחת מתוך הבניין כולו, שאין חולק שמוגדר כבניין אחד, כאשר מצבו של יתר הבניין משפיע גם על כניסה זו. יחד עם זאת, וגם לפי דברי קצין הכבאות בסיור, המצב בכניסה זו קצת יותר טוב, חוטי החשמל נמצאים במצב סביר יותר, נעשו פעולות שיאפשרו התמודדות טובה יותר, אם חלילה תארע שריפה, ויש נכונות של המשיב 2 לנסות ולהתאים את המצב להיתר. למותר לציין, כי אינני מקבלת את טענת ב"כ המשיב-2, כי החוזים מתחדשים מדי שנה לשנה שלמה. לא רק שהמשיב-2, נמנע במכוון מלהציג את החוזים, אלא שבחוזה שהוצג הן על-ידי המשיב-6, שאושר כאותנטי על ידי המשיב-1, למעט גובה התשלום, והן על-ידי המשיב-1, עולה: כי "כל אחד מהצדדים יהא רשאי להביא הסכם זה לכלל סיום ובלבד שימסור הודעה מוקדמת מראש ובכתב לצד האחר 30 יום מראש..." (סעיף 16 לחוזה השכירות, שנספח לתצהירו של המשיב-6). נוכח כל האמור אני מצווה על המשיבים, מי מטעמם או מי ברשותם וכן על מנהלי העזבון האחראים לניהולו של הבנין, להפסיק כל שימוש בבניין ללא היתר ובסטיה מהיתר הבניה, וזאת לנוכח הסכנה הבטיחותית הנשקפת לחיי המשתמשים בבניין אשר ברח' בלפור 2 בבת-ים, גוש 7146 חלקה 256 (להלן: "הבנין"). צו הפסקת השימוש יכנס לתוקף בנוגע לכניסות א', ג', ד' ה' ו- ו' לתוקף ביום 19/9/12 ובנוגע לכניסה ב', יכנס הצו לתוקפו ביום 15/10/12. עד מועדים אלה חובת המשיבים / מנהלי העזבון לדאוג לסיום כל חוזה השכירות מול הדיירים ולהפסקת השימוש בבניין אלא אם יתאימו את הבניין להיתר במהלך התקופה האמורה. המבקשת, כמו גם משטרת ישראל, יעניקו למנהלי העזבון את הסיוע הנדרש על מנת לקיים את צו בית המשפט אך יחד עם זאת על כל הגורמים כולם לפעול בדרך אנושית וסבירה מבלי לפגוע שלא לצורך בדיירים המתגוררים במקום. ככל שצו בית המשפט לא יבוצע במועד, מוסמכת בזאת הועדה המקומית לתכנון ובנייה לפעול לביצועו על חשבונם של המשיבים. מנהלי העזבון, כמו גם המשיבים עצמם, יודיעו באופן מיידי לדיירים על החלטת בית המשפט ועל האפשרות שיאלצו לעזוב את הבניין, ככל שלא יותאם להיתר בפרק הזמן שנקצב. על מנת שמנהלי העזבון יוכלו למלא את תפקידם על המשיבים 1-4 להעביר למנהלי העזבון את כל חוזי השכירות שיש להם מול הדיירים וליתן להם את כל המידע הדרוש על מנת שיוכלו לבחון את הפעולות הנדרשות. כמובן, שבידי המשיבים והיורשים האחרים לנסות ולשכנע את מנהלי העזבון כי ניתן ואף אפשר להתאים את הבניין או את חלקו להיתר הבנייה, וככל שיעשו כן, הרי שעליהם לעמוד בפרק הזמן שהוקצב. למותר לציין, כי שיתוף הפעולה של המשיבים עם מנהלי העזבון הוא תנאי בל יעבור לשם השמשת הבניין למגורים והמשך שימוש בו. אני נמנעת מלהטיל על המשיבים סנקצית בגין אי מילוי אחר הוראות בית המשפט, שכן בידי מנהלי העזבון הסמכות והיכולת לפעול נגדם בהליך בבית המשפט המוסמך הדן בניהול העזבון, וראוי כי אותו בית המשפט הוא זה שיראה את התמונה הכוללת מבחינת שיתוף הפעולה של המשיבים. הבקשה נגד המשיבים 7, 8, 9, 10, ו- 12 נמחקת, בשים לב להתחייבותם להמנע מכל פעולה בבניין בלא היתר כדין ובלא אישור הרשויות המוסמכות. הבקשה נגד המשיבים 5 ו- 6 מתקבלת, לאחר שלא הביעו כל התנגדות לקבלתה ואף הסכימו למתן כל צו על ידי בית המשפט, במובן זה שניתן כנגדם צו למניעת פעולות לפי סעיף 246 לחוק התכנון והבנייה, לפיו ימנעו בכל דרך, במקרה שהשליטה האפקטיבית תגיע לידיהם מביצוע שימוש עתידי בנכס ללא היתר או בסטיה מהיתר. בשולי החלטה קשה זו, אין אלא לקוות ולצפות שכל הגורמים המוסמכים בעירייה, במשרד השיכון ובכל הרשויות האחרות, ישכילו לטפל בדיירים הגרים במקום בצורה אנושית וצודקת ויפעלו ליתן מענה לדיירים שזקוקים לעזרה במציאת מקום מגורים הולם, ומובהר לעירייה כפי שהובהר גם לגורמי הרווחה במהלך הדיון, כי ככל שישנם בבניין קשישים שמתפקדים, בית אבות אינו בהכרח מקום הולם ויש מאמץ לנסות למצוא לקשישים דיור מוגן, או מקום אחר בו יוכלו להתגורר ולו באופן זמני. בטווח הזמן המיידי, חובתן הבסיסית של הרשויות להתארגן למתן מענה סביר זמני לחלק מן הדיירים ככל שיהא צורך לפנותם. המאשימה תדאג להעביר את ההחלטה, כפי שהצהירה במהלך הדיונים, לכל הגורמים המוסמכים בעירייה ואף לגורמים המוסמכים במשרד השיכון, שבצוותא חדא יעשו את המירב על מנת למצוא פתרונות הולמים לדיירים נזקקים ולו באופן זמני עד שימצאו מקום הולם אחר להתגורר בו. גורמי הרווחה בעירייה, כמו גם מנהלי העזבון, יעמידו את הדיירים על זכותם לפנות לסיוע משפטי, על מנת למצות את זכויותיהם, ויסייעו בידם לממש את זכותם האמורה, באמצעות הפנייתם לגורם המתאים בלשכת הסיוע המשפטי. החלטה זו תשלח על-ידי המבקשת, גם לראש לשכת הסיוע המשפטי הרלוונטי, תוך הסבת תשומת הלב כי המדובר במקרה מיוחד ובנסיבות קשות של חלק מן הדיירים, שעל פני הדברים עומדים בתנאים לקבלת סיוע ויהיו זקוקים לעזרה במיצוי זכויותיהם, מן הראוי שלשכת הסיוע תשקול מינוי עורך דין שייסע ביד הדיירים, ככל שהדבר מתאפשר מבחינת הסמכויות הנתונות בידה. אין לי אלא לסיים בכך, כי מדובר במצב המצריך התגייסות יוצאת דופן מצד כל הגורמים המוסמכים, עדיף עתה מבעוד מועד, ולא חלילה לאחר שיקרה אסון וכולנו נכה על חטא בכך שניתן וראוי היה לעשות יותר ויצוצו לפתע התקציבים לפעולות ולו לפנים משורת הדין. מדובר במצב יוצא דופן, שהעירייה בחוסר המעש במשך שנים ארוכות תרמה להנצחתו, עתה עליה לאזור כוחות לכפר על ההזנחה רבת השנים ולנהוג בדרך חוקית, מוסרית ואנושית בד בבד עם הרשויות האחרות על מנת למצוא פתרונות הולמים וסבירים לדיירים הנזקקים. דברים אלה נכתבים ביום קשה, יום לאחר שמשה סילמן הצית את עצמו בשל מצוקה, ואף שברור שהסמכויות והתקציבים הנתונים לכל הגופים העושים במלאכה מוגבלים, אני מקווה ומאמינה שיעשה המירב. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום. בניהצו הפסקה שיפוטיצווים