בקע מפשעתי כתאונת עבודה

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא בקע מפשעתי כתאונת עבודה: לפנינו תביעתו של התובע להכיר בבקע מפשעתי בו לקה, לטענתו, באירוע מיום 14.6.06 (להלן - האירוע) במהלך עבודתו במפעל "כרמל כימיקלים" (להלן - המפעל או כרמל כימיקלים) כ"פגיעה בעבודה", כמשמעותה בסעיף 84 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן - החוק וגם חוק הביטוח הלאומי). בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה, אשר הגיש התובע לנתבע, הצהיר, כי ביום 14.6.06 בשעה 4:30: "ניסיתי לסובב משטח עם משקל כבד (250 ק"ג) ואז הרגשתי בכאבים עזים במפשעה ולאחר כמה ימים גם נפיחות כאשר כל הזמן הכאב הלך והתעצם. ב- 11.9.06 עברתי ניתוח לאיחוי בקע במפשעה שמאלית". ( ר' מוצג נ/1) במכתבו מיום 7.2.07 דחה הנתבע את התביעה מהטעם: "לדבריך, הבקע הופיע בתאריך 14/06/2006, ומעיון במסמכים הרפואיים שבידינו עולה, כי פנית לטיפול רפואי רק ביום 3.7.06 היינו לאחר 72 השעות שנקבעו בסעיף 84(2) לחוק." (ר' נספח א' לכתב התביעה) בכתב ההגנה, הוסיף הנתבע וטען, כי הופעת הבקע לא באה כתוצאה ממאמץ לא רגיל בעבודתו. בדיון הערכה מוקדמת שהתקיים ביום 25.6.08 בפני כב' השופטת בדימוס מרגלית פיקרסקי, טענה ב"כ התובע, כי: "ההפניה לכירורג היא אכן מיום 3.7.06 עם זאת, אנו טוענים כי התובע קיבל טיפול במשחה מיד לאחר קרות האירוע ואני מבקשת לתת לכך פרשנות מרחיבה ..." (עמ' 2, ש: 6-8) ואולם מאוחר יותר טען התובע, כי פנה לרופא המשפחה עוד באותו יום, מספר שעות לאחר האירוע ואילו לרופא כירורג פנה יום למחרת האירוע (על כך יורחב בהמשך). עוד טען התובע, כי שלא כבדרך קבע, ביום האירוע ניסה לסובב משטח שעליו שקים במשקל כולל של כ- 250 ק"ג ובכך יש לראות משום "מאמץ בלתי רגיל". לטענת ב"כ המוסד, לא התמלאו בתובע התנאים המצטברים הקבועים בסעיף 84 לחוק, שכן עבודת התובע בעת האירוע הנטען אינה בגדר "מאמץ בלתי רגיל". כמו כן, התובע לא פנה לטיפול רפואי בתוך 72 שעות וכן לא הפסיק את עבודתו. מלבד התובע העידו מטעמו ד"ר מנחם הובר - רופא כירורג בקופת חולים מכבי, ד"ר מחמוד דסוקי - רופא משפחה בקופת חולים מכבי ומר מוחמד מראענה - מנהל משמרת בכרמל כימיקלים. יצוין, כי תחילת עדותו של התובע נשמעה ביום 3.3.11 ואולם עקב השתוללותו בעת החקירה הנגדית, לא ניתן היה להשלימה באותו יום והיא הושלמה, לאחר שמיעת יתר עדיו, ביום 30.6.11. מטעם הנתבע לא נשמעו עדויות. דיון והכרעה חוק הביטוח הלאומי קובע בסעיף 84 תנאים מיוחדים, שקיומם נדרש על מנת שבקע מפשעתי יחשב כתאונה בעבודה, היינו תוצאה של פגיעה בעבודה. שלושה הם התנאים אשר נדרשים בסעיף 84 לחוק כדי להכיר בבקע מפשעתי כתאונה בעבודה: "(1) הופעת הבקע באה תוך כדי העבודה כתוצאה ממאמץ לא רגיל או עקב פגיעה במישרין באזור קיר הבטן; (2) עקב הופעת הבקע הפסיק המבוטח את עבודתו וקיבל טיפול רפואי תוך 72 שעות מהופעת הבקע; (3) הודעה על התקף הכאבים עקב הבקע נמסרה למוסד או למעביד תוך 72 שעות מהופעתם ..." (ההדגשות שלי - מ.א.ח.) לא נאמר בחוק כי "בקע מפשעתי" יראו כ"תאונת עבודה" אם קוים האמור בסעיף 84 לחוק, אלא כי "אין רואים בקע מפשעתי תוצאה מפגיעה בעבודה אלא אם..."... התוצאה המעשית היא צמצום המושג "תאונת עבודה" עת מדובר בבקע מפשעתי (ר' עב"ל 368/97 דוד לייב פנטנוביץ - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לה 561, 564, להלן- עניין פנטנוביץ; ר' גם עב"ל 1348/00 אחמד חוסיין - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 27.03.03). עוד נפסק, כי התשובה לשאלה מהו "מאמץ לא רגיל" הינה בהשוואה למאמץ שרגיל הנפגע לעשות בעבודתו (ר' דב"ע לה/0-26 המוסד לביטוח לאומי - טנג'יו, פד"ע ו 382) וכי יש להתייחס, לעניין זה, באופן סובייקטיבי לנפגע עצמו, משום שהבקע "מופיע בגופו של אדם מסוים על רקע מצבו של אותו אדם ועל רקע המאמצים שהוא רגיל להם ושסטיה מהם היא היא שיכולה להביא לתופעה הסוטה" (ר' דב"ע לז0-66/ לוי - המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, צוטט בעניין פנטנוביץ). כמו כן לצורך הקביעה אם מאמץ הוא "רגיל" או "בלתי רגיל" "יש לתת משקל רב לתדירות" (ר' דב"ע מא/0-10 חדד - המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, צוטט בדב"ע נא/0-121 הופמן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כג 171). נדון אם כן בתנאי הסעיף אחד לאחד - "מאמץ בלתי רגיל" כאמור לעיל, בטופס התביעה ציין התובע כי האירוע אירע כאשר "ניסיתי לסובב משטח עם משקל כבד (250 ק"ג)" (מוצג נ/1). בהודעתו לחוקר הנתבע תיאר התובע את תפקידו במפעל - "אני עובד בייצור של החומרים. אני עובד מול מכונה שמייצרת אבקה לתוך שקים ויש שם משקל אלקטרוני שברגע שהשק מגיע למשקל 25 ק"ג נפסק המילוי ואז אני קושר את השק בחוט ומשכיב אותו על משטח עץ רצפתי בגובה הרצפה. ... אני עובד 6 ימים בשבוע. אני עובד במשמרות של 8 שעות כל משמרת. המשמרות מחולקות כך שאני עובד שבוע משמרת בוקר, שבוע ערב ושבוע לילה. אין הבדל בין המשמרות תמיד המכונה עובדת אותו דבר וצריך להספיק ולעשות תפוקה כמו בכל המשמרות. גם בלילה." (ר' מוצג נ/2, עמ' 1, ש: 16-19 ועמ' 2, ש: 1-4). דברים דומים סיפר מר מראענה בעדותו בפנינו - "הוא מחליף את השק שזה 25 קילו שם שק ריק ותופר את השק. על המכונה שהוא עובד יש אבקה. התובע עובד על מכונה מס' 2 שמייצרת גרגירים של פלסטיק. המכונה ממלאה את השק עד 25 קילו. הוא שם שק ריק על המשטח ואת השק שהתמלא הוא קושר ותופר ואחר כך הוא מרים ושם על המשטח וזה 25 קילו. את זה הוא תמיד עושה. צריכים להיות 40 שקים ב- 8 שעות עושים 2 טון שזה 80 שק. אחרי 40 שק מגיעה מלגזה ולוקחת את השקים (ר' פרוטוקול מיום 3.3.11, עמ' 14, ש: 7-12) באשר לאירועי יום 14.6.06 סיפר התובע לחוקר הנתבע, כי: "זה קרה בחודש שישי 2006 באמצע החודש או ארבע עשרה או חמש עשרה לחודש אני לא זוכר במדויק, אני זוכר שעבדנו במשמרת לילה, זה קרה בשעת בוקר מוקדמת ארבע או ארבע וחצי אני חושב. הנחתי על המשטח שלידי כבר 5 או 6 שקים שזה משקל של 200-250 ק"ג בערך ואז רציתי לכוון את המשטח שיעמוד בצורה כזאת שהמלגזה תוכל להרים אותו כי הוא לא היה מכוון טוב. התכופפתי לכיוון המשטח בשביל לסובב אותו, ניסיתי להרים אותו טיפה רק בשביל לסובב אותו, הרמתי אותו קצת והתחלתי לסובב ופתאום הרגשתי כאב כמו סכין כמו קרע במפשעה בצד שמאל, עזבתי את המשטח, התיישבתי על הרצפה,..." (ר' מוצג נ/1, עמ' 2, ש: 14-20 - עמ' 3, ש: 1-2). בעדותו בפנינו, הסביר התובע, כי בדרך כלל הונח המשטח, עליו הונחו השקים, כך שניתן יהיה להרימו ע"י המלגזה. ברגעים שקדמו לאירוע, כך סיפר, הבחין כי המשטח אינו מונח בכיוון הנכון, זאת לאחר שכבר הונחו עליו מס' שקים. לפיכך, החליט לסובב את המשטח ובעת שניסה לעשות כן "קיבלתי את הכאב הזה, הרגשתי כאילו נתפס לי שריר אבל זה היה קרע" (ר' פרוטוקול מיום 30.6.11, עמ' 20, ש: 10-11). לשאלת חוקר המוסד האם "זה קורה הרבה שאתה מכוון את המשטח שיש עליו משקל כזה?" השיב התובע: "זה פעם ראשונה, בדרך כלל המשטח עומד בצורה הנכונה בשביל המלגזה, רק בפעם הזאת לא שמתי לב". (ר' נ/2, עמ' 4, ש: 9-11) לעומתו, השיב מראענה בעדותו בפנינו, כי: "ש. אם באותו יום הוא הזיז משטח עם 6 שקים זה לא משהו יוצא דופן בעבודתו? ת. זה לא יוצא דופן. זה קורה לפעמים. אם יש שתי שקים הוא יכול להזיז זה לא משקל כבד אבל אם יש 5-6 שקים זה משקל." (ר' פרוטוקול, עמ' 15, ש: 9-10) יודגש גם, כי למרות שהן התובע והן מראענה הצהירו בתצהיריהם כי התובע ניסה לסובב משקל כולל של 250 ק"ג, הרי מעדויותיהם עולה שמדובר במשקל כולל של כ- 150 ק"ג לכל היותר (6 שקים X 25 ק"ג). כאמור לעיל, הבחינה אם מדובר ב"מאמץ לא רגיל" היא סובייקטיבית לנפגע עצמו ולתדירות בה הוא מבצע את הפעולה. במקרה דנן, שוכנענו, כי אף אם "לפעמים" נדרש התובע לסובב משטחים עליהם משקל כפי שעשה ביום האירוע, עדיין אין מדובר בפעולה שגרתית החוזרת על עצמה מדי משמרת ולכן יש לראותה כ- "מאמץ לא רגיל" במיוחד נוכח המשקל הכבד של 150 ק"ג. "הפסיק המבוטח את עבודתו" בטופס התביעה ציין התובע, כי הפסיק לעבוד ביום 3.9.06 כחודשיים ומחצה לאחר יום האירוע. כך סיפר גם לחוקר המוסד: "יום למחרת כבר חזרתי לעבודה כי הרופא משפחה שלי דסוקי מחמוד נתן לי משחת וולטרן שעזרה לי מאוד. המשכתי לעבוד אבל עם כאבים עד הפגישה עם הכירורג. אחרי הפגישה עם הכירורג זה החמיר לי מאוד אבל המשכתי לעבוד עם כאבים ובעבודה.... שהיו מחליפים אותי שאני אלך לנוח. ככה עבדתי עד הניתוח" (ר' מוצג נ/2, עמ' 3, ש: 17-20 - עמ' 4, ש: 1) מראענה הצהיר בתצהירו, כי התובע המשיך לעבוד לאחר האירוע ואולם "ביום 3.7.2006, הגיע לעבודה ולא היה מסוגל עקב כאבים, ואז לבקשתו החזרתי אותו הביתה ברכבי הפרטי" (ר' מוצג ת/3). בעדותו בפנינו סיפר תחילה התובע, כי לא חזר לעבודתו לאחר האירוע וכי לא עבד גם למחרת היום (ר' פרוטוקול מיום 3.3.11, עמ' 5, ש: 25). לאחר שעומת עם האמור בהודעתו לחוקר ולאמור בכתב התביעה, השיב: "אני לא זוכר. לא יכול להיות לבן אדם חולה ולא מסוגל לעמוד על הרגלים יחזור לעבוד. איך אני אעבוד. צריך הגיון" (שם, עמ' 6, ש: 9-10) מראענה השיב בעדותו כי אינו זוכר אם התובע חזר לעבודתו למחרת היום, אם לאו ואולם "אם כתוב שאמרתי שהוא חזר אז הוא חזר" (שם, עמ' 15, ש: 19). בהתאם להחלטתנו מיום 3.3.11 הומצאו לבית הדין דו"חות הנוכחות של מפעל כרמל כימיקלים לחודשים יוני-ספטמבר 2006, מהם עולה כי התובע הוסיף לעבוד כרגיל לאחר יום האירוע. באשר ליום 3.7.06 בו לטענת מראענה חש התובע שלא בטוב ולכן הסיע אותו לביתו לאחר שהגיע לעבודה, עולה מדו"חות הנוכחות כי באותו יום עבד התובע אף שעות נוספות וסה"כ למעלה מ- 12 שעות רצופות. עוד עולה מהדו"חות כי מיום 5.9.06 ואילך נעדר התובע מעבודתו ולכל חודש ספטמבר. בתצהירו, הצהיר התובע, כי ביום 11.9.06 נותח לתיקון הבקע ולאחר הניתוח שהה בחופשת מחלה למשך 30 ימים, אשר רק לאחריהם שב לעבודתו. האם בכך שהתובע הפסיק את עבודתו רק כחודשיים ומחצה לאחר האירוע, יש כדי להשיב על התנאי "הפסיק המבוטח את עבודתו"? בדב"ע לד/31-0 מוריס בסיס - המל"ל (פד"ע ה, 161) קבע בית הדין הארצי: "בסעיף 40 לא נאמר כי התנאי הוא שהעבודה תופסק "מייד", או אחרת, תוך קשר לזמן. התנאי הוא ש'עקב' הופעת הבקע, הפסיק המבוטח את עבודתו. לשון אחר - צריך שהופעת הבקע תגרום להפסקת העבודה. אם נתקיים תנאי זה, היינו אם 'עקב' הופעת הבקע הופסקה העבודה או לא, תלוי בעובדות ובנסיבות. במקרה הנדון, אין ספק שהמערער הפסיק את עבודתו ביום 22.3.1972 (כאשר התאונה אירעה ביום 15.3.72 - מ.א.ח.), ואין ספק שהפסקת העבודה באה 'עקב' האירוע. 13. בא-כוח המשיב טען שיש לקרוא פסקה 2 שבסעיף 40 לחוק הביטוח הלאומי כך, שהמלים 'תוך שבעים ושתיים שעות' תתפוסנה גם לעניין הפסקת העבודה. בין שרואים בסעיף 40 לחוק הביטוח הלאומי סעיף המגביל מהותית את המושג 'תאונת עבודה' בהקשר לבקע מפשעתי, כטענת בא-כוח המשיב, ובין שרואים בו סעיף המטיל דרך הוכחה בלבד, ברור שאותו סעיף בא לשים סייג, ואין לפרשו מעבר למתחייב מהלשון שנקט המחוקק. כבר נאמר לעיל שבפסקה 2 כלולים שני תנאים שיכולים להתקיים, ובחוק שממנו שאבו - מתקיימים בנפרד. עניינית, אין איפוא כל הכרח לקרוא את הסעיף כפי שטענו לו. גם לשון הסעיף אינה מחייבת לייחס את המלים 'תוך שבעים ושתיים שעות' לסעיף כולו: אין 'פסיק' לפני המלים 'תוך שבעים ושתיים שעות', לציין כי מלים אלה הן משותפות לסעיף כולו, ואין הסעיף אומר 'תוך שבעים ושתיים שעות, הפסיק המבוטח את עבודתו וקיבל טיפול רפואי', אלא שדן הוא בשניים. רק לשני נקבעה מסגרת של זמן." בעב"ל 189/06 חיים דוניאץ - המל"ל (לא פורסם, 31.1.07) ציין בית הדין "מעבר לצורך", כי: "לעניין הדרישה להפסקת עבודה, נוקט החוק לשון 'הפסיק המבוטח את עבודתו'. לכאורה מכוון החוק להפסקת עבודה מיידית ומלאה, אלא שהפסיקה ריככה קימעא את לשון החוק: הלכה היא שהחוק אינו דורש שהעבודה תופסק מייד דווקא ודי שהמבוטח הפסיק את עבודתו 'עקב' הופעת הבקע, אף זמן מה לאחר הופעתו (ד"ר י. קובובי, שם, בעמוד 60). אשר להיקפה של הפסקת העבודה, נפסק כי גם הפסקה חלקית יכולה לקיים את התנאי הקבוע בחוק להפסקת עבודה (ד"ר י. קובובי, שם, שם) ובסופו של דבר ייבחן כל עניין על פי נסיבותיו המיוחדות." עם זאת, ומאחר שטענה זו לא עמדה לדיון בערכאה הראשונה, השאיר בית הדין הארצי בצריך עיון את השאלה מהו היקף חלקיות העבודה או השינוי בדפוסי העבודה בעקבות תופעת בקע מפשעתי שיש בהם כדי לקיים את התנאי בדבר הפסקת עבודה שבסעיף 84(2) לחוק. בתקופה האחרונה, שב בית הדין הארצי ודן בשאלה זו במסגרת הדיון בעב"ל 9937-09-10‏ ‏אהרון הרצל - המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 26.6.11; להלן - עניין אהרון הרצל) וכך נפסק: "לפי הוראת סעיף 84(2) לחוק נדרש כי 'עקב הופעת הבקע הפסיק המבוטח את עבודתו'. יש לבחון איפוא, בהנחה שאכן הופיע בקע אצל המערער במהלך האירוע מיום 18.3.07, אם הוא הפסיק את עבודתו. לטעמנו, צדק בית הדין האזורי בקובעו כי המערער לא הפסיק את עבודתו, ולא התקיים בו התנאי שבסעיף 84(2) לחוק. מתוך הודעת המערער לחוקר המוסד נמצאנו למדים כי המערער נשאר במקום העבודה מעת קרות האירוע ועד לסיום יום העבודה במשך כשעה; כי למחרת, הגיע לעבודה 'מתוך תחושת אחריות', על אף הכאבים מהם סבל, וכי עבד תוך כדי כאבים כמה שיכול היה. למחרת היום פנה לחדר מיון. בעדותו בבית הדין אישר את הדברים שמסר בהודעה, כמו כן ציין כי בחדר המיון נרשמו לו 3 ימי מחלה. נמצא אפוא כי המערער שהה בימי מחלה מיום 20.3.07 או 21.3.07, למשך 3 ימים (ולא כפי שצוין בטעות על ידי בית הדין האזורי מיום 19.3.07- 21.3.07). 14. אנו סבורים כי אין במצב הדברים כמתואר כדי לשכנע כי התקיים במערער התנאי בדבר הפסקת עבודה. אפילו היינו אומרים כי בהישארותו של המערער במקום העבודה ביום האירוע אין כדי לשקול, נוכח העובדה שמדובר בשעה אחת בלבד, נמצאנו למדים כי למחרת היום המערער עבד, אם כי תוך כדי כאבים. בכך לדעתנו יש די על מנת לקבוע כי לא התקיימה במערער דרישת הסעיף בדבר הפסקת עבודה. לא מצאנו, כי בפסק הדין בעניין דוניאץ אליו מפנה המערער יש כדי לשנות מן המסקנה האמורה (עב"ל 189/06 דוניאץ - המוסד, מיום 31.1.07). לא רק שהשאלה בדבר הפסקת העבודה לא עמדה באותו עניין לדיון והושארה בצריך עיון, אלא שבמפורש צוין שם כי לאחר הפגיעה עבד המערער באופן חלקי ושינה מדפוסי עבודתו הרגילה, מה שאין כן בענייננו." (ההדגשה במקור - מ.א.ח.) בענייננו, כאמור לעיל, הפסיק התובע את עבודתו לשעות ספורות עד לסיום המשמרת ולמחרת היום שב לעבודתו הרגילה למשך למעלה מחודשיים, עד סמוך לניתוח. נציין לעניין זה, כי אמנם בעדותו בפנינו סיפר שבתקופה שבין האירוע הנטען לבין הניתוח "נתנו לי לעבוד בעבודות ניקיון, עם מטאטא, לא יכולתי לעבוד פיזית. הייתי צולע לפעמים" (פרוטוקול מיום 30.6.11, עמ' 21, ש: 13-14) ואולם מהודעתו לחוקר עולה, כי עבר לעבודות הניקיון לאחר הניתוח ולא לאחר האירוע הנטען - "ש. כמה זמן לאחר הניתוח חזרת לעבודה? ת. שלושים יום אחרי הניתוח חזרתי לעבודה, לתפקיד אחר. היום אני בניקיון עם מטאטא. עבודה הכי קלה שיש במפעל." (ר' מוצג נ/2, עמ' 4, ש: 2-4). כך, גם בתצהירו סיפר התובע, כי: "לאחר הניתוח הייתי בחופשת מחלה למשך 30 ימים ולאחריה חזרתי לעבודה במפעל, כאשר לאור הכאבים וחוסר היכולת שלי לבצע את תפקידי הקודם, הועברתי לתפקיד קל יותר של ביצוע עבודות ניקיון" (ר' סעיף 11 לתצהיר - מוצג ת/1). זאת ועוד, מדו"חות הנוכחות עולה, כי היקף משרתו של התובע לא השתנה לאחר האירוע הנטען וכי התובע הוסיף לעבוד במתכונת של שבוע משמרות ולעיתים אף עבד שעות נוספות. לאור האמור לעיל ובפרט לנוכח פסיקת בית הדין הארצי בעניין אהרון הרצל, אנו קובעים שלא נתמלא בתובע התנאי של "הפסיק המבוטח את עבודתו". משעה שסעיף 84 לחוק קובע תנאים מצטברים ומשמצאנו כי אחד מהם אינו מתקיים, די היה בכך כדי לדחות את התביעה ואולם למען השלמת התמונה נדון גם בתנאי הנוסף - "קיבל טיפול רפואי תוך 72 שעות מהופעת הבקע". "קיבל טיפול רפואי תוך 72 שעות" לעניין זה הציג התובע בפנינו מספר גרסאות, אשר חלקן כלל אינן מתיישבות זו עם זו: בטופס התביעה ציין התובע, כי קיבל טיפול לראשונה ביום 3.7.06 על ידי ד"ר דסוקי מחמוד. בהודעתו לחוקר סיפר, כי מיד לאחר האירוע, עזר לו מנהל העבודה מראענה לעלות למשרדו, שם מרח לו האחרון משחה. לאחר מכן המתין במשרד עד להסעת העובדים, אשר לקחה אותו לביתו. על מה שקרה לאחר מכן מספר, כי: "נחתי בבית שעתיים עד שנרגע לי קצת הכאב ואז הלכתי לקופת חולים מכבי בפרדיס. בדק אותי רופא המשפחה שלי דסוקי מחמוד. אחרי שבדק אותי אמר שיש סימנים של שבר וקבע לי תור לכירורג לעוד שבועיים משהו כזה. הלכתי לכירורג אחרי שבועיים דוקטור הובר בזכרון יעקב בקופת חולים מכבי. הוא בדק ואמר לי שיש לי שבר ונתן לי תור לניתוח לעוד חודש בערך אבל אני לא הסכמתי והלכתי לניתוח רק אחרי שלושה חודשים. בהתחלת חודש תשיעי היה הניתוח" (ר' מוצג נ/2, עמ' 3, ש: 9-15). בתצהירו, חזר התובע על גרסתו לפיה מנהל העבודה העלה אותו למשרדו לאחר האירוע, שם מרח לו משחה. כן חזר וסיפר כי המתין במפעל להסעת העובדים, אז נסע לביתו, שם נח מספר שעות בטרם פנה לרופאו, ד"ר דסוקי, אשר הפנה אותו לכירורג. בתצהירו, מוסיף התובע ומספר את הדברים הבאים: "9. למחרת האירוע, ביום 15/6/06, נבדקתי על ידי רופא כירורג ד"ר הובר מנחם, אשר אבחן כי אני סובל מבקע והמליץ לי לבצע ניתוח...." בדיון הערכה מוקדמת, שהתקיים בפני כב' השופטת בדימוס מרגלית פיקרסקי, טענה ב"כ התובע, כי: "אין רישום בתיק הרפואי של התובע מיום התאונה 14.6.06. ההפניה לכירורג היא אכן מיום 3.7.06 עם זאת, אנו טוענים כי התובע קיבל טיפול רפואי במשחה מיד לאחר קרות האירוע ואני מבקשת לתת לכך פרשנות מרחיבה, לאור תכלית החקיקה..." (ר' פרוטוקול מיום 25.6.08, עמ' 2, ש: 6-8). בעדותו בפנינו סיפר התובע, כי: "חזרתי הביתה בהסעה נחתי כמה שעות בבית והלכתי לרופא המטפל באותו יום ד"ר דסוקי. כשהגעתי לד"ר דסוקי זה היה סגור זה היה ב- 13.00 - 13.15. הלכתי אליו הביתה והוא בדק אותי בבית ונתן לי מספר טלפון של ד"ר הובר שהוא כירורגי כדי שאעשה תור אצלו ולמזלי למחרת היה לי תור אצל ד"ר הובר. ד"ר הובר בדק אותי וקבע לי לעשות ניתוח. אני לא זוכר באיזו שעה הגעתי לד"ר הובר" (ר' פרוטוקול מיום 3.3.11, עמ' 5 ש: 28 - עמ' 6 ש: 5). הנה כי כן, בפנינו לא פחות משלוש גרסאות שונות באשר למועד פנייתו הראשונה של התובע לטיפול רפואי. אכן, ככל שכל מה שהיה בפנינו היו גרסאות אלה, אפשר שהיינו מתקשים לקבוע, כי התמלא בתובע התנאי של פניה לטיפול רפואי בתוך 72 שעות, ברם העידו בפנינו, מטעם הנתבע, הן ד"ר דסוקי והן ד"ר הובר ומעדויותיהם, אשר נתמכות במסמכים, עולה, כי התובע פנה לד"ר דסוקי כבר ביום האירוע ולד"ר הובר ביום למחרת. ונפרט - ד"ר דסוקי מספר בעדותו, כי ביום 14.6.06 פנה התובע למרפאה, אלא שזו כבר נסגרה והתובע מצא אותו בחניון, שם סיפר לו "על כאבים במפשעה אחרי שהזיז משהו כבד בעבודה". ד"ר דסוקי הפנה אותו לכירורג ואישר לו להגיע אליו הביתה, ככל שיוחמרו הכאבים. התובע אכן הגיע לביתו של ד"ר דסוקי שעות ספורות מאוחר יותר, אז בדק אותו (ר' פרוטוקול מיום 3.3.11, עמ' 11, ש: 6-11). עוד העיד ד"ר דסוקי, כי פניה זו של התובע לא תועדה מאחר שאין לו מחשב בבית (שם, ש': 20-22). אמנם, ד"ר דסוקי העיד, כי התובע אמור היה לשוב למחרת לקופת החולים עם הכרטיס המגנטי על מנת שהביקור יוזן במחשבי הקופה, ואולם התובע שב אליו רק ביום 3.7.06 והביקור הביתי לא תועד, מאחר שככל הנראה לא זכר אותו (שם, ש: 31-32 ועמ' 12, ש: 1-9). יצוין, כי הדברים תואמים את שסיפר לחוקר הנתבע ביום 27.10.08: "מה שאני זוכר, לפני שנתיים וחצי, הגיע אליי הנ"ל, אם אני זוכר טוב, הגיע כבר כאשר סגרנו פה את המרפאה וסיפר שסובל מכאבים במפשעה, אני אמרתי לו שכבר סגור ואם זה במפשעה, צריך להפנות לכירורג, והפניתי אותו לד"ר הובר הוא הכירורג שלנו פה באיזור. ש. האם אתה זוכר את התאריך שהגיע אלייך ומה סיפר? ת. אני לא זוכר באיזה תאריך הגיע אלי, אבל אני זוכר שסיפר לי שעבד בלילה והרים הזיז איזה שק משהו כבד ואז חש כאבים במפשעה, הוא סבל מכאבים בבוקר שלפני שהגיע. אני רוצה לציין שלא ציינתי בתיק הרפואי שלו את הביקור הראשון, כי כנראה הגיע לאחר הסגירה. ש. אם כך מדוע לא ציינת ב- 3.7.06 שהגיע התובע לפני מס' שבועות וסיפר על כאבים במפשעה? ת. יכול להיות שלא זכרתי היות ויש לי כ- 50 מטופלים ביום לפחות, אבל ב- 3.7.06 ציינתי בתיק את מה שהיה כתוב בבל 250 שהוא נפגע ב- 14.6.06 בשעה 4.30" (ר' מוצג נ/8, ש: 11-24 לנוסח המודפס). כך גם ד"ר הובר אישר, כי ביום 15.6.06 הגיע אליו התובע לביקור במרפאתו בזיכרון יעקב והתלונן על נפיחות במפשעת שמאל מזה חודש וחצי. עוד סיפר התובע לד"ר הובר, כי אמש (קרי ביום 14.6.06) במהלך עבודתו חש "שמשהו נתפס בפנים" (ר' פרוטוקול מיום 3.3.11, עמ' 9, ש: 23-25). בתיעוד הביקור ציין ד"ר הובר כי התובע הופנה על ידי ד"ר דסוקי (שם, ש: 19). יצוין לעניין זה, כי הומצא לנו סיכום ביקור של התובע אצל ד"ר הובר מיום 15.6.06 בשעה 17:45 בו נכתב כי סיבת הפניה: "חש נפיחות במיפשעה שמאל מזה חודש וחצי. כאבים יותר במאמץ. בעברו בעיית טחורים. אמש בעבודתו חש שמשהו נתפס בפנים." (ר' מוצג נ/4) עוד יצוין, כי הביקור הוגדר כ"ביקור רגיל" ולא כ"תאונת עבודה". כאמור, על אף הסתירות העולות בין גרסאות התובע לעדויות רופאיו ומשאלה נתמכות בתיעוד הביקור במרפאתו של ד"ר הובר, אשר שוכנענו כי הוא אותנטי, קובעים אנו כי התובע פנה לטיפול רפואי עוד ביום האירוע ובכל אופן, לא יאוחר מ- 72 שעות לאחריו. סוף דבר: לאור האמור לעיל, אף כי מצאנו, כי להופעת הבקע קדם מאמץ בלתי רגיל של התובע וכי התובע פנה לטיפול רפואי בתוך 72 שעות, הרי שמשעה שהגענו למסקנה כי התובע לא הפסיק לעבוד עקב הופעת הבקע, אלא רק למעלה מחודשיים לאחר מכן, אין מנוס מדחיית התביעה והיא נדחית בזאת. משעסקינן בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי - אין צו להוצאות. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. בקע מפשעתיהכרה בתאונת עבודהתאונת עבודהבקע