מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא התפטרות עקב גיוס לשב''כ: התובע, הועסק על ידי הנתבעת כמאבטח של בתי אח"מ בשכר שעתי בשיעור 30.50 ₪, מיום 29.12.07 עד להתפטרותו ביום 6.7.09. היקף משרתו של התובע עמד על 80%. לאחר התפטרותו הגיש התובע תביעה זו בה הוא תובע פיצויי פיטורים פדיון חופשה, דמי הבראה, דמי חגים, פיצוי בעד הפרשות בחסר לקרן פנסיה, הפרשי שכר עבודה, כוננות, תשלום ימי קורס ורענון, הפרשי דמי נסיעות, החזר ניכוי שכר, אש"ל ותוספת וותק. כתב התביעה כלל גם בקשה לפסוק לתובע דמי כביסה אך התובע מחק תביעה זו בדיון המוקדם. התביעה לפיצויי פיטורים התובע טוען שהוא זכאי לפיצויי פיטורים לפי סעיף 11א לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, מאחר שהתפטר על מנת להתגייס לשירות הביטחון הכללי. לתמיכה בטענתו כי התגייס לשירות הביטחון הכללי צירף התובע אישור מיום 20.7.10 של אגף משאבי אנוש במשרד ראש הממשלה. באישור נאמר שהתובע מועסק במשרד ראש הממשלה מיום 5.7.09 בתפקיד מאבטח. לטענת התובע, למרות שסעיף 11א לחוק פיצויי פיטורים עניינו במי שהתפטר על מנת להתגייס למשטרה או לשירות בתי הסוהר, פרשנות תכליתית של הוראת סעיף 11א לחוק פיצויי פיטורים מצדיקה הכרה בזכותו של עובד שהתפטר על מנת להתגייס לשירות הביטחון הכללי לפיצויי פיטורים. הנתבעת טוענת כי אין כל בסיס עובדתי או משפטי לתביעת התובע, שכן אין ראיה לכך שהתובע התגייס לשירות הביטחון הכללי ואילו סעיף 11א לחוק פיצויי פיטורים אינו חל על מי שהתגייס לשירות הביטחון הכללי. לדעתנו, תביעת התובע לפיצויי פיטורים מוצדקת מטעמי התובע. נבאר: סעיף 11א לחוק פיצויי פיטורים קובע לאמור: "מתגייס למשטרת ישראל או לשירות בתי הסוהר, ובסמוך לפני גיוסו היה עובד והתפטר מעבודתו על מנת להתגייס כאמור, יהיו הוא או שאיריו זכאים לפיצויי פיטורים אם נתקיימה בו אחת מאלה: הוא שירת במשטרה או בשירות בתי הסוהר ששה חודשים לפחות. .. השאלה הראשונה הטעונה הכרעתנו היא האם התובע התגייס לשירות הביטחון הכללי. בעניין זה מקובלת עלינו עדות התובע לפיה הוא התגייס לשירות הביטחון הכללי. התובע לא נחקר על עדותו זו בחקירתו הנגדית ולא עומת עם טענת הנתבעת כי האישור שהמציא אינו קובע שהוא התגייס לשירות הביטחון הכללי. אנו סבורים שמשמעות מכתבו של אגף משאבי אנוש במשרד ראש הממשלה היא שהתובע הוא עובד של שירות הביטחון הכללי, אף שהמכתב אינו מציין זאת במפורש. מסקנה זו נתמכת בהוראת סעיף 7(א)(2) לחוק שירות הביטחון הכללי, התשס"ב-2002, הקובע את ייעודי שירות הביטחון הכללי ומונה עמם "אבטחת אנשים, מידע ומקומות, שקבעה הממשלה". טענת התובע כי הוא מאבטח במשרד ראש הממשלה מתיישבת עם סמכותה של הממשלה להטיל על השב"כ את אבטחת משרדו של ראש הממשלה. לעניין זה רלוונטית גם הוראת סעיף 4(ב) לחוק שירות הביטחון הכללי הקובעת כי ראש הממשלה ממונה על שירות הביטחון מטעם הממשלה. עתה נעבור לשאלה המשפטית - האם סעיף 11א לחוק פיצויי פיטורים חל על מי שהתפטר על מנת להתגייס לשירות הביטחון הכללי? כאמור, סעיף 11א לחוק פיצויי פיטורים קובע את זכאותו לפיצויי פיטורים של עובד שהתפטר על מנת להתגייס למשטרה או לשירות בתי הסוהר וסמוך לאחר התפטרותו אכן התגייס בפועל ועבד לפחות שישה חודשים במשטרה או בשירות בתי הסוהר. טענת התובע, כי על פי "פרשנות תכליתית" של סעיף 11א לחוק פיצויי פיטורים הוא חל גם על מי שהתפטר על מנת להתגייס לשירותי הביטחון הכללי, משמעותה, למעשה, היא כי קיימת לקונה בסעיף 11א לחוק פיצויי פיטורים וכי כוונת המחוקק הייתה להחיל את ההסדר הקבוע בסעיף 11א לחוק גם על התפטרות לצורך גיוס לשירות הביטחון הכללי. בע"א 3622/96 חכם נ. קופת חולים מכבי, פ"ד נב (2) 638 נפסק כי יש להבחין בין לקונה לבין הסדר שלילי בהתאם לשאלה אם פרשנות דבר החקיקה על פי מטרתה מובילה למסקנה שהמחוקק ביקש לשלול תחולת הסדר שקבע בנסיבות שלא פורטו במפורש בחוק, או שמא שלא מדעת לא התייחס המחוקק לתחולת ההסדר באותן נסיבות. לדעתנו, המטרה החקיקתית וההיסטוריה החקיקתית בנושא התפטרות עובדים לצורך גיוס לשירותים הביטחוניים תומכות במסקנה כי קיימת לקונה בסעיף 11א לחוק פיצויי פיטורים וכי לא הייתה למחוקק כוונה להוציא מתחולת ההסדר לפי סעיף 11א לחוק פיצויי פיטורים מי שהתגייס לשירות הביטחון הכללי. הוספת סעיף 11א לחוק פיצויי פיטורים נעשתה בתיקון לחוק משנת 1973 (ס"ח 712 מיום 3.8.73 בעמ' 258). בדברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח 1081 מיום 16.7.73 בעמ' 434 נאמר כי מטרת התיקון היא לעודד את הגיוס למשטרה, לרבות משמר הגבול ולשירות בתי הסוהר וכי הוראה דומה בעיקרה קיימת בחוק החיילים המשוחררים (החזרה לעבודה), תש"ט-1949 לגבי המתחייבים לשירות קבע בצה"ל. אכן, סעיף 43(ב)(1א) לחוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה), תש"ט-1949 קובע הסדר על פיו בנסיבות המנויות בסעיף התפטרות לצורך מתן התחייבות לשירות קבע נחשבת לפיטורים. היעדר התייחסות להתגייסות לשירות הביטחון הכללי בתיקון משנת 1973 ניתן להסבר, לדעתנו, בהיעדר התייחסות חקיקתית גלויה לשירות הביטחון הכללי עד לסוף שנות ה-70, כפי שעולה מדברי ההסבר להצעת חוק שירות הביטחון הכללי, התשנ"ח-1998 (ה"ח 2689 מיום 23.2.98). מדברי ההסבר האמורים עולה כי ההתייחסות הראשונה לשירות הביטחון הכללי נעשה בחוק האזנת סתר, תשל"ט-1979. כפי שנאמר בדברי ההסבר להצעת חוק שירות הביטחון הכללי, הכללים המשפטיים הנוגעים לשירות הביטחון הכללי נקבעו בעיקר בהחלטות ממשלה, עד שהחלה מגמה של איזכור גלוי של קיומו ופעילותו של שירות הביטחון הכללי ב-1979, כאשר שיאו של תהליך זה בחקיקת חוק שירות הביטחון הכללי, תשס"ב-2002, בו הוסדרה פעילות שירות הביטחון הכללי בחקיקה ראשית. הכנסת התייחסה לזכויות עובדי שירות הביטחון הכללי בשנת 1987 כאשר היא חוקקה את פרק ג'1 לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970, בו קבעה הוראות מיוחדות שעניינן בגמלאות עובדי שירות הביטחון הכללי והמוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. התיקון לחוק שירות המדינה (גמלאות) עסק אך בנושא גמלאות לעובדי שירות הביטחון הכללי. אין לצפות למצוא בתיקון זה התייחסות למעמדו של מי שהתגייס לשירות הביטחון הכללי לעניין זכותו לפיצויי פיטורים ממעבידו הקודם, שכן ענייני של חוק שירות המדינה (גמלאות) הינו בגמלאות של עובדי המדינה ולא בהסדרת הזכות לפיצויי פיטורים. על רקע התכלית של עידוד השירות בשירותים הבטחוניים והפרקטיקה החקיקתית שנהגה בעת חקיקת סעיף 11א לחוק פיצויי פיטורים שלא להסדיר בחקיקה ראשית נושאים הנוגעים לשירות הביטחון הכללי, נראה לבית הדין כי אכן לפנינו לקונה בסעיף 11א לחוק פיצויי פיטורים, וכי מטרתו החקיקתית של סעיף 11א תומכת בהחלת ההסדר הקבוע בו גם על מי שהתפטר על מנת להתגייס לשירות הביטחון הכללי. משממלא התובע אחר התנאי של שירות במשך ששה חודשים לפחות, הרי שיש לקבוע כי התובע זכאי לפיצוי פיטורים. שעור פיצויי הפיטורים התובע מבקש לפסוק לו פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודה של 45 חודשים. לטענתו, הוא הועסק על ידי חברת "מודיעין אזרחי" באבטחת אחמ"ים ובשל הפסדה של "מודיעין אזרחי" במכרז לפרוייקט אבטחה זה וזכייתה של הנתבעת בו, הועבר התובע לעבודה בנתבעת. לגישת התובע, מדובר ב"מקום עבודה אחד" לעניין סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים. אין צורך להכריע בשאלה אם מדובר כטענת התובע ב"מקום עבודה אחד" הואיל והתובע אישר בחקירתו הנגדית שהוא הגיש תביעה לבית דין זה נגד מודיעין אזרחי בגין תקופת עבודתו בה וכי ההליך הסתיים בהסדר פשרה במסגרתו שולמו לו כספים. בכך יש מיצוי של זכותו של התובע לפיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתו במודיעין אזרחי. נציין כי איננו מבססים את קביעתנו על אישורו של התובע בחתימתו בסמוך לתחילת העסקתו כי קיבל ממעסיקו הקודם את מלוא זכויותיו, שכן אישור כזה אינו יכול לגרוע מזכויות התובע לפי חוקי העבודה הכופים. בהתאם להלכה בדב"ע נז/57-3 סנונית, הדגמות וקדיום מכירות בע"מ נ. שולמית פרץ, פד"ע ל 364, עובד המקבל שכר שעתי ושעות עבודתו משתנות מחודש לחודש, יש לחשב את שכרו לצורך חיושב פיצויי הפיטורים לפי שכרו הממוצע ב-12 החודשים שקדמו לסיום העבודה. בהתאם לכך נחשב את השכר הקובע של התובע לפי ממוצע שכרו בחודשים 7/08 עד 5/09 (תלוש חודש 6/09 לא הוגש משום מה, לפיכך נחלק את סך השעות בחודשים אלה ב-11). בחודשים אלה התובע עבד מספר שעות עבודה רגילות כמפורט להלן (כעולה מתלושי השכר) - 7/08 - 45 שעות, 8/08 - 186 שעות, 9/08 - 186 שעות, 10/08 - 142 שעות, 11/08 - 130 שעות, 12/08 - 134 שעות, 1/09 - 186 שעות (כולל שעות בהן נעדר התובע מהעבודה בשל שירות מילואים), 2/09 - 91 שעות, 3/09 - 38 שעות, 4/09 - 136 שעות, 5/08 - 144 שעות. הממוצע המתקבל הוא 129. סכום זה נכפול בתעריף השעתי של התובע - 30.50 ₪ והתוצאה המתקבלת היא 3,934.50 ₪. זהו השכר הקובע של התובע לפיצויי פיטורים. בהתאם לכך, התובע זכאי לפיצויי פיטורים עבור תקופת עבודה של 18 חודשים ו-9 ימים לסך 6,011 ₪. התביעה לפדיון חופשה העובדות הצריכות לעניין הן: לתובע שולם פדיון חופשה בסך 800 ₪ בחודש 7/08. התובע יצא למילואים ביום 28.12.08 והיה בשירות מילואים לפחות עד סוף חודש 12/08 כעולה ממוצג ת/1. בחודש 12/08 נרשם בתלוש השכר של התובע בסך 1,207.98 ₪. בשים לב לשיעור משרתו של התובע, התובע היה זכאי בתקופת עבודתו ל-14.4 ימי חופשה (12+6)*80%=14.4 (לפי חישוב של שבוע עבודה בן 6 ימים). על פי סעיף 10(ב)(2) לחוק חופשה שנתית, יש לחשב את "השכר הרגיל" של התובע לפי שכר העבודה היומי הממוצע כפול במספר ימי החופשה, כאשר "שכר העבודה היומי הממוצע" הינו "הסכום היוצא מחילוק שכר רבע שנה שקדמה לחופשה למספר תשעים" ואם היו ברבע השנה כאמור חדשי עבודה לא מלאה יחושב השכר היומי הממוצע לפי רבע השנה של העבודה המלאה ביותר שבשנים עשר החדשים שקדמו לחופשה, לפי בחירת העובד. בשים לב להסכמת הצדדים בדבר היקף משרת התובע - 80% - אין מקום שלא לחשב את "שכר העבודה היומי הממוצע" של התובע בהתאם לתעריף השעתי עבור יום עבודה מלא של 8 שעות. בהתאם לכך, התובע היה זכאי בתקופת עבודתו לתשלומי חופשה בסך 3,513₪ (30.50*8=244*14.4=3,513) לטענת התובע, אין לזקוף את התשלום בסך 1,207.98 מחודש 12/08 על חשבון דמי חופשה ששולמו לתובע, שכן לטענתו לא ייתכן שסכום זה שולם עבור חופשה אליה יצא התובע בפועל ויש להסיק כי מדובר בתשלום של "פדיון" חופשה במהלך תקופת העבודה, הנוגד את תכלית חוק חופשה שנתית ואשר מעביד המבצע אותו מסתכן בכפל תשלום בהתאם להלכה בעע 1144/04 אברהם מרחיב נ. מוקד אמון סביון (1981) בע"מ (מיום 21.12.06). לעניין זה טוען התובע כי בהתחשב ביציאתו למילואים ב-28/12/08 ובימי עבודתו בפועל בחודש 12/08, לא ייתכן שהתשלום בעד חופשה בחודש 12/08 בסך 1,207.98 הינו בגין חופשה. טענת התובע אינה מקובלת עלינו שכן מעבר לכך שקיימת מוסכמה לפיה תלושי השכר משקפים את התשלומים שקיבל התובע בפועל, מתלוש השכר של התובע לחודש 12/08 עולה שהתובע עבד 134 שעות בלבד. בארבעת הימים שנותרו בחודש 12/08 מיום יציאת התובע למילואים נותרו 32 שעות עבודה רגילות. לפיכך אין בסיס לטענת התובע. בהתאם לכך, מגיע לתובע הפרש פדיון חופשה בסך 1,505 ₪ (3,513 ₪ פחות 2,007.98 ₪ =1,505 ₪). התביעה להפרשי דמי חגים על תביעת התובע לדמי חגים חלים ההסכם הקיבוצי או צו ההרחבה אשר היו בתוקף לפני ההסכם הקיבוצי הענפי מיום 2.11.08 והפסיקה שפירשה את ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה האמורים. כך הוא מאחר שעל פי הוראת סעיף 4 להסכם הקיבוצי הענפי מיום 2.11.08, כניסתו לתוקף הינה מיום שיוצא לו צו הרחבה, ואילו צו הרחבה להסכם הענפי מיום 2.11.08 הוצא ביום 21.6.09. כאמור, התובע סיים את עבודתו בנתבעת ביום 6.7.09 ולא חלו ימי חג בין מועד כניסתו לתוקף של ההסכם הקיבוצי החדש ועד למועד סיום עבודת התובע בנתבעת. בהתאם לכך מקובלת עלינו טענת התובע כי עלינו להיות מונחים על ידי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בעע 459/07 דוד יפה נ. ארי יוסי אבטחה ושירותים בע"מ ואח' (מיום 8.12.09), בו נקבע שבהיעדר ראיה לסתור, בענף השמירה והאבטחה ההנחה היא כי עובדים משובצים על ידי המעסיק ובהסכמתו ועל כן יש להניח כי היעדרות עובד בימים הסמוכים לחג הייתה בהסכמת המעביד ולפיכך אין לשלול בגינה זכאות עובד אבטחה לדמי חג. בענייננו נטען על ידי העד מטעם הנתבעת, מר בונדרמן, בתצהירו כי סידור העבודה נעשה על ידי התובע וחבריו על פי שיקול דעתם הבלעדי ודרישתם המפורשת. לעומתו התובע טען בתצהירו כי עבד בהתאם לסידור העבודה שנעשה על ידי הנתבעת. בחקירות הנגדיות לא עימתו באי כוח הצדדים את עדי הצד שכנגד עם גרסאות שולחיהם ונותרנו בעניין זה עם גרסאותיהם של הצדדים בתצהיריהם המכחישות זו את זו. בשים לב לכך שעל הנתבעת מוטל להפריך את החזקה בדבר היות העבודה בענף השמירה מבוצעת על פי סידור העבודה של המעסיק, ובהתחשב בכך שלא סבירה בעינינו גרסת הנתבעת בדבר קביעת סידור העבודה על ידי המאבטחים עצמם ללא מעורבות או אישור של הנתבעת, אנו קובעים שהנתבעת לא הרימה את הנטל להפריך את ההנחה כי היעדרויות התובע לפני או אחרי החגים, ככל שהיו, היו בהסכמת הנתבעת. אשר לשאלת זכאות התובע לדמי חג בגין ימי חג שחלו בשבת - אף בעניין זה לא הרימה הנתבעת את הנטל להוכיח שעבודת התובע בחגים כאלה נעשתה על פי סידור העבודה שהנתבעת קבעה, ועל כן היא בוצעה "מתוך כורח" כלשון צו ההרחבה. אשר על כן מקובלת עלינו טענת התובע כי יש לפסוק לו דמי חגים בגין 15 ימי חגים שחלו בתקופת עבודתו, כפי שפירט בתצהירו, בהתאם לשיעור משרתו, בניכוי סך 148 ₪ ששולמו לתובע כדמי חגים. בהתאם לכך, זכאי התובע לסך 2,780 ₪ (15*244*80%=2,928). 2,780=148-2,928. איננו מקבלים את תביעת התובע לפסוק פיצויי הלנת שכר בגין אי תשלום דמי חגים. אמנם על פי הגדרת "שכר עבודה" בסעיף 1 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, "שכר עבודה" כולל "תשלומים בעד חגים". עם זאת, הגדרת הסעיף דורשת תנאי נוסף והוא שמדובר בתשלומים "המגיעים לעובד עקב עבודתו ובמשך עבודתו". דמי חגים אינם תשלום בעד עבודה בחגים אלא בעד אי עבודה בחגים. אשר על כן דמי חגים אינם נושאים זכות לתשלום פיצויי הלנת שכר. התביעה לדמי הבראה אין מחלוקת כי לתובע שולמו דמי הבראה בתקופת עבודתו בסך 1,034 ₪. התובע צבר 4 ימי הבראה בשנת עבודתו הראשונה (80% מ-5 ימים) ו-2.4 ימים בגין מחצית השנה הנוספת שעבד מעבר לשנה אחת, ובסך הכל 6.4 ימי הבראה. ערך יום הבראה בתקופת עבודת התובע היה 340 ₪, ולפיכך על הנתבעת לשלם לתובע דמי הבראה בסך 2,176 ₪. נציין כי חישוב התובע המבוסס על תקופת עבודתו ב"מודיעין אזרחי" אינו מקובל עלינו מהטעם שצוין לעיל. התביעה לפיצוי בגין הפרשות לפנסיה בחסר אין חולק על כך שהחל מחודש 6/08 החלו להשתלם הפרשות בגין התובע לפוליסת ביטוח מנהלים בחברת הביטוח "מנורה". תלושי השכר החל מחודש 6/08 מציינים את סכומי הניכוי משכר העובד בגין חלקו בהפרשה לפנסיה. תביעת התובע להפרשי הפרשות לפנסיה מבוססת על כך שתלושי השכר אינם מציינים את גובה ההפרשות לפנסיה של הנתבעת, להבדיל מגובה הפרשות העובד. לטענת התובע הנתבעת לא ביצעה את ההפרשות שלה, אלא רק ניכתה לפוליסה את חלקו של התובע בהפרשות. הנתבעת מכחישה טענה זו. לטענתה, עם סיום תקופת הניסיון בת 6 חודשים, הופרשו בגינו הפרשות רטרואקטיביות עבור התקופה מתחילת עבודתו, ובחלק מתלושי השכר מצוינים גם הפרשות הנתבעת. לטענת הנתבעת, על התובע היה מוטל להגיש לבית הדין את הדוחו"ת התקופתיים שחברת מנורה שלחה לתובע על פי דין ומשלא עשה כן יש לקבוע כי לא הוכיח את תביעתו. עמדת הנתבעת אינה מקובלת עלינו. סעיף 24(ב) לחוק הגנת השכר בצירוף סעיף 7 לתוספת לחוק קובעים כי בין הפרטים שעל מעביד לפרש בתלוש השכר נכלל "תשלומי המעביד עבור תנאים סוציאליים לעובד, שאינם משולמים ישירות לעובד ואינם מנוכים משכר העובד, לרבות הפרשות לקופת גמל". בנסיבות בהן מוטלת על הנתבעת חובה חוקית לפרש בתלוש השכר את ההפרשות שביצעה עבור התובע לקופת גמל, הנתבעת אינה יכולה לגלגל את נטל הוכחת התשלומים ששילמה לתובע. לפיכך אין ממש בטענת הנתבעת כי יש לזקוף לחובת התובע אי הגשת הדיווחים התקופתיים שחברת "מנורה" שלחה לו ויש לקבל את עמדת התובע לפיה היעדר ציון הפרשות מעביד בתלושי השכר מעיד על אי ביצוען של אותן הפרשות, כל עוד לא הוכיחה הנתבעת אחרת. בנסיבות אלה, מקובל עלינו החישוב של התובע לעניין ההפרשים של הפרשות לקרן פנסיה המפורט בתצהיר התובע, לפיו הנתבעת הייתה חייבת להפריש בגין כלל השכר ששלמה לתובע סך 6,467 ₪ אך בפועל הפרישה רק סך 1,847 ₪ ונותר הפרש של 4,620 ₪ אותו יש לפסוק לתובע. התביעה להפרשי שכר התובע טוען ששולם לו סך 3,295 ₪ פחות מהשכר שהגיע לו מאחר שלא שולם לו גמול שכר עבור כל שעות עבודתו ולא שולם לו גמול עבודה בעד עבודה בשעות נוספות ובמנוחה השבועית בשיעור מלא. החלטנו לדחות את תביעת התובע מן הנימוקים הבאים: תביעת התובע מבוססת על טבלאות שצורפו לתצהירו, בהן מוצגים הפרשי השכר הנתבעים בגין כל חודש בהתאם לנתוני השתכרותו של התובע בחודשי עבודתו, בהם מספר המשמרות, אורכן, מספר השעות הרגילות, הנוספות ושעות השבת. אין בידינו לסמוך על הטבלאות שהכין התובע הואיל ומדובר בראייה מכלי שני ושלישי ובמה דברים אמורים? התובע אישר בחקירתו הנגדית כי הטבלאות הוכנו על ידי בא כוחו על סמך רישומים שרשם התובע ביומנו הפרטי. הרישומים ביומן לא הוצגו לבא כוחו אלא הוצג לו עיבוד שלהם שנרשם על ידי אשת התובע. התובע לא הגיש לבית הדין את היומן ממנו שאבה אשת התובע את הנתונים שהועברו לב"כ התובע. הגם שבית הדין אינו כבול בדיני הראיות, לבית הדין שיקול דעת שלא לסמוך על ראיות שאינן הראיה הטובה ביותר, ובנסיבות בהן לא ניתן כל הסבר מדוע לא הוגשו היומנים של התובע, אין מקום לסמוך על טבלאות שמולאו על פי הרשום בהם. בנוסף לאמור, חקירת התובע העלתה טעויות ברישומים בטבלאות שצורפו לתצהירו. בנסיבות אלה, בית הדין אינו רואה לסמוך על הטבלאות עליהן ביסס התובע את תביעתו. התביעה להפרשי שכר נדחית איפוא. התביעה לדמי כוננות התובע מבקש לחייב את הנתבעת בסך 1,220 ₪ בגין 40 כוננות בהן התחייב שלא לעזוב את ירושלים ולהיות מוכן להגיע לעבוד תוך זמן קצר. הנתבעת הכחישה את זכאותו של התובע לדמי כוננות וטענה כי התובע לא פירט את השעות בהן שהה בכוננות. מקובלת עלינו עמדת הנתבעת. אמנם מעדותו של עד הנתבעת עולה כי היה קיים הסדר בנתבעת לפיו משולמים דמי כוננות בשיעור חצי יום עבודה (עדות מר בונדרמן, עמ' 13, שורה 7), אך תביעת התובע לדמי כוננות אינה מבוססת עובדתית שכן התובע לא פירט את מועדי הכוננות הנטענים. בעדותו טען ש-40 השעות שהוא תובע הן משמרות כונן שהיה בהם ולא קראו לו למרות שהוא "משער" שהוא עשה יותר מ-5 משמרות כונן. התובע לא ידע לפרט תאריכים ספציפיים בהם ביצע כוננות בגינה לא קיבל תשלום. אשר על כן החלטנו לדחות את תביעת התובע לדמי כוננות. התביעה לאי תשלום בגין קורס תביעת התובע לתשלום סך 732 ₪ בגין השתתפות בקורס בן יומיים בתחילת עבודתו דינה להידחות. הנתבעת שלמה לתובע סך 488 ₪ בחודש 12/07 בגין השתתפות בקורס כעולה מתלוש השכר לחודש זה ולא הוכח שעלות הקורס הייתה גבוהה מסכום זה. התביעה להשלמת שכר בגין ימי ירי ורענון התובע ביקש לפסוק לו 809 ₪ בגין הפרשי ימי רענון. התובע קיבל בגין ימי ירי ורענון סך 2,485 ₪ אך לטענתו הגיע לו סך 3,294 ₪ מאחר שכל יום כזה היה למעשה יום עבודה של 12 שעות. לעניין זה טוען התובע כי עד הנתבעת אישר שהמאבטחים נאספו לימי ירי בשעה 6:45, הוסעו למטווח ליד שדרות וסיימו את יום הרענון בשעה 17:00 והוסעו חזרה לירושלים. הנתבעת טוענת שזמני נסיעה לעבודה וממנה אינם בגדר "עבודה". במחלוקת זו עמדתנו כעמדת התובע. הכלל לפיו זמני נסיעה לעבודה אינם בגדר זמן שהעובד עומד לרשות העבודה, אינו חל, לדעתנו, על הסעה להשתלמות מקצועית שהמעביד מחייב את העובד להשתתף בה, המבוצעת במקום מרוחק ממקום העבודה הרגיל של העובד. לדענתו, יש להחיל את הכלל בדבר אי התחשבות בזמני נסיעה לעבודה וממנה אך על ההגעה לנקודת האיסוף בצומת פת והחזרה ממנה לבית התובע. אל זמני הנסיעות לאזור שדרות בו בוצעה ההשתלמות ועל הנסיעה חזרה ממנו יש להתייחס כאל שעות בהן התובע עמד לרשות העבודה. הואיל והנתבעת אינה חולקת על כך שהגיע לתובע שכר עבודה בגין ימי הרענון, שהרי היא שילמה עבורם (למשל - בחודש 7/08 בו שילמה סך 244 ₪ עבור יום עבודה של 8 שעות "הכשרה"), ומשלא הוצג על ידי הנתבעת חישוב נגדי, יש לחייב את הנתבעת בתשלום ההפרש הנתבע על ידי התובע. בהתאם לכך התביעה להשלמת שכר בגין ימי רענון בסך 809 ₪ מתקבלת. התביעה להחזר דמי נסיעות התובע גר באפרתה והגיע לעבודתו בירושלים ברכבו הפרטי. מתלושי השכר עולה ששולמו לתובע נסיעות באופן לא עקבי. בחלק מהחודשים קיבל התובע דמי נסיעות בתשלום חודשי בסך 285 ₪ (עד 5/08) או בסך 292 ₪ (חודשים 8/08 -12/08) או בסך 300 ₪ (חודשים 4/09, 5/09). בחלק מהחודשים התובע קיבל דמי נסיעות לפי סכום יומי כפול מספר ימי העבודה (בחודש 6/08 - סך 15.40 ₪ עבור 10 ימי עבודה ובסה"כ - 154 ₪, בחודש 7/08, 15.50 ₪ עבור 6 ימים, בחודש 1/09 סך 32.40 ₪ לפי 16.20 ₪ עבור 2 ימים, בחודש 2/09 סך 178.20 ₪ לפי 16.20 ₪ עבור 11 ימים, בחודש 3/08 סך 81 ₪ לפי 16.20 ₪ עבור 5 ימים). התובע טוען שהוא זכאי לדמי נסיעות בשיעור המכסימלי בשל הריחוק של מקום מגוריו ממקום עבודתו. צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה עד לחודש 1/08 קבע שיעור נסיעות מכסימלי ליום בסך 21.14 ₪. מחודש 1/08 עד לחודש 12/08 נקבע בצו ההרחבה שיעור נסיעות מכסימלי בסך 21.56 ₪ ליום. החל מיום 1.1.09 הועמד השיעור המכסימלי על 22.70 ₪. בשים לב לכך שהתובע הגיע לעבודתו ממקום מגוריו באפרתה, התובע היה זכאי לשיעור המכסימלי של השתתפות מעביד בהוצאות נסיעותיו. בהתאם לכך, מגיעים לתובע הפרשים בגין החודשים בהם שולמו דמי הנסיעות לפי מספר ימי עבודה על פי שיעור יומי נמוך מהשיעור המכסימלי הקבוע בצו ההרחבה. בהתאם לכך מגיעים לתובע הפרשי דמי נסיעות בסך 9.28 ₪ בגין חודש 12/07, סך 61.60 ₪ עבור חודש 6/08, סך 36.40 ₪ עבור חודש 7/08, סך 13 ₪ עבור חודש 1/09, סך 71.50 ₪ עבור חודש 2/09 וסך 32.50 ₪ עבור חודש 3/08. לגבי החודשים בהם שילמה הנתבעת דמי נסיעות לפי שיעור חודשי, לא הוכח על ידה כי השיעור לפיו היא שלמה את דמי הנסיעות תואם את מחיר הנסיעה המוזל בתחבורה ציבורית על פי מנוי חודשי, כמתאפשר בצו ההרחבה. בהתאם לכך, נבחן אם סכום הנסיעות ששולם לתובע בחודשים בהם שולם לו סכום כולל, נופל ממכפלת מספר ימי העבודה בשיעור דמי הנסיעה היומיים המכסימלי לפי צו ההרחבה. מתלושי השכר עולה שהתובע עבד בחודשים הבאים מספר ימי עבודה כמפורט להלן: בחודש 1/08 - 17 ימים, בחודש 2/08 - 22 ימים, בחודש 3/08 - 19 ימים, בחודש 4/08 - 18 ימים, בחודש 5/08 - 20 ימים, בחודש 8/08 - 24 ימים, בחודש 9/08 - 24 ימים, בחודש 10/08 - 18 ימים, בחודש 11/08- 17 ימים, בחודש 12/08 - 17 ימים, בחודש 4/09 - 17 ימים, בחודש 5/09 - 18 ימים. בהתאם לכך, התובע היה זכאי: בגין חודש 1/08 לדמי נסיעות בסך 366.52 ₪ (מכפלת מספר ימי העבודה בשיעור דמי הנסיעות המכסימלי). בפועל שולם לו סך 285 ₪ ומגיע לו הפרש בסך 81.50 ₪. בחודש 2/08 התובע היה זכאי לדמי נסיעות בסך 474.32 ₪ ובפועל שולם לו סך 285 ₪ ומגיע לו הפרש בסך 189 ₪. בחודש 3/08 הגיעו לתובע דמי נסיעות בסך 409.64 ₪ ובפועל שולם לו סך 285 ₪ ונותר הפרש בסך 125 ₪. בחודש 4/08 הגיעו לתובע דמי נסיעות בסך 388.08 ₪ ובפועל שולם לו סך 285 ₪ ונותר הפרש של 103 ₪. בחודש 5/08 הגיעו לתובע דמי נסיעות בסך 431.20 ₪ כשבפועל שולם לו סך 285 ₪ ונותר הפרש בסך 146 ₪. בחודש 8/08 הגיעו לתובע דמי נסיעות בסך 517.44 ₪ ובפועל שולם לו סך 292 ₪ ונותר הפרש בסך 225.44 ₪. הוא הדין לגבי חודש 9/08. בחודש 10/08 הגיעו לתובע דמי נסיעות בסך 388.08 ₪ ושולם לו בפועל סך 292 ₪ ונותר לזכותו הפרשי של 104 ₪. בחודש 11/08 הגיעו לתובע דמי נסיעות בסך 366.52 ₪ ושולם לו סך 292 ₪ ונותר לטובתו הפרש בסך 74.50 ₪. הוא הדין לגבי חודש 12/08. בחודש 4/09 הגיעו לתובע דמי נסיעות בסך 385.90 ₪ (17*22.70 ₪) ושולם לו בפועל סך 300 ₪ ונותר לטובתו הפרש בסך 86 ₪. בחודש 5/09 הגיעו לתובע דמי נסיעות בסך 408.60 ₪ ושולם לו בפועל סך 300 ₪ כך שההפרש לטובתו הוא 108.60 ₪). סך הפרשי דמי הנסיעות כאמור לעיל מגיע ל-1,767.26 ₪. התביעה להחזר ניכוי תביעת התובע להחזר ניכוי בסך 140 ₪ נזנחה בסכומיו ועל כן היא נדחית. התביעה לתוספת אש"ל התובע מבקש לפסוק לו סך 970 ₪ כדמי אש"ל לפי 51.06 ₪ לחודש עבור 19 חודשי עבודה. הנתבעת מתגוננת בטענה שהזכאות לדמי אש"ל על פי ההסכם הקיבוצי הענפי משנת 1972 וצו ההרחבה הרלוונטי, פקעה בשל אי עדכונה מאז ננקבה בלירות. כן נטען שמדובר בזכות שאינה ניתנת לפדיון וכי ממילא על פי עדותו של מר בונדרמן היה מטבחון ליד עמדת השמירה של התובע בו יכל לאכול ולשתות. טענות ההגנה של הנתבעת אינן מקובלות עלינו. בהיעדר מחלוקת של ממש בדבר היות התובע "עובד אבטחה" שהועסק באבטחת בתי אחמ"ים, תביעת התובע לדמ"י אש"ל מעוגנת בסעיף כד' לצו ההרחבה של ההסכם הקיבוצי הענפי הישן משנת 1972. היעדר עדכון מוסכם של סכום התוספת אינו מעיד על פקיעת הזכות המהותית, אשר ניתנת לתרגום לאחר שינוי המטבע. איננו מסכימים לטענת הנתבעת כי הזכאות לדמי אש"ל היאו זכות נלוית שאינה ניתנת לפדיון. מדובר בזכות שנועדה לממן חסרון כיס ישיר של העובד בנסיבות בהן הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים הסכימו כי המעסיקים יישאו בעלות אספקת מזון ושתייה הנדרשים לעובד במהלך יום עבודה. אין הצדקה לכך שהוצאה זו תגולגל אל העובד. נציין כי תמיכה לעמדתנו אנו מוצאים בפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב בתע"א 6670/03 אלכסנדר ציפנסקי נ. עמישב שירותים בע"מ (מיום 13.9.11 - סעיף 42 לפסק הדין). אשר לעדותו של מר בונדרמן בדבר קיומו של מטבחון ליד עמדת השמירה, אין דבר בעדות זו כדי לתמוך בטענה שהמזון והשתייה שהתובע יכל לצרוך בעת ההפסקות סופקו על ידי הנתבעת. חזקה על מר בונדרמן שהיה מפרש טענה כזו בתצהירו לו סבר שהיא חשובה להגנת הנתבעת מפני תביעת התובע, ובהיעדר פירוט כזה אין להסיק כי הנתבעת סיפקה לעובדי האבטחה את המזון והשתייה. ניתן להסיק לכל היותר שהנתבעת העמידה לרשותם מטבחון לאכסון וצריכת המזון והמשקה שהעובדים היו רשאים להביא עמם לעבודתם. בהיעדר חישוב נגדי מקובל עלינו החישוב שהציג התובע ולכן נפסוק לו כמבוקשו, בניכוי סך 40 ₪ בהתחשב בכך שהתובע עבד 18 חודשים ו-9 ימים ולא 19 חודשים, כטענתו. לפיכך נפסוק לתובע סך 930 ₪ בגין דמי אש"ל. התביעה לתוספת וותק התובע תבע סך 3,403 ₪ בגין תוספת וותק. אף לגבי תוספת הוותק התגוננה הנתבעת בטענה כי מדובר בתוספת שפקעה בשל קביעתה בלירות מבלי שעודכנה. עמדתנו בעניין זה כבר פורטה לעיל בעניין תביעת התובע לדמי אש"ל ואנו דוחים את טענת הנתבעת. טענת הנתבעת כי תוספת הוותק מגולמת בתעריף השכר השעתי של התובע היא טענה שראויה להישמע. הנתבעת מדגישה את תעריף השכר השעתי הגבוה יחסית של התובע. בעניין עב 2410/07 שני נדף נ. חברת השמירה אליו הופנינו על ידי התובע, נקבע על ידינו כי תוספת הותק משתלמת בנוסף לשכר המינימום. בעניינו של התובע שכרו השעתי עולה בשיעור ניכר על שכר המינימום. לפיכך ייתכן ששיעור השכר הגבוה יחסית של התובע כולל בתוכו את תוספת הוותק. יש להניח ששיעור זה נקבע על פי החוזה בין המדינה לבין הנתבעת על פיו נתנה הנתבעת למדינה שירותי שמירה. עם זאת, הנתבעת לא הוכיחה את טענתה כי שיעור השכר השעתי של התובע כולל את תוספת הוותק. בנסיבות אלה, מקובלת עלינו תביעת התובע לתוספת וותק, אשר מעוגנת בצו ההרחבה הענפי. לעניין חישוב התוספת נאמץ את הנחיית החשב הכללי למשרדי הממשלה המעסיקים עובדי קבלני שמירה, כפי שפורטה בפסק דיננו בעב 2155/09 מיכל כהן נ. סעד שמירה ושירותים (1986) בע"מ (מיום 22.7.12), לפיה יש להוסיף 0.35 ₪ לתעריף השעה לכל שנה לאחר השנה הראשונה. הואיל והתובע עבד כשנה וחצי, הוא זכאי לתוספת של 0.35 ₪ בגין שעות עבודתו החל מתום שנת עבודתו הראשונה. כאמור לעיל, התובע עבד מספר שעות בחודשים ינואר עד מאי 2009, כמפורט להלן בהתאמה: 186, 91, 38, 136, 144. לגבי חודש 6/09 נחשב את מספר השעות לפי שיעור משרתו - 80% ונעמידן על 149. סה"כ 744 שעות בגינן הגיעה לתובע תוספת 0.35 ₪, ובסך הכל 260.40 ₪. סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה, כמפורט להלן. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 6.7.09 עד לתשלום בפועל: פיצויי פיטורים בסך 6,011 ₪. פדיון חופשה בסך 1,505 ₪. דמי חגים בסך 2,780 ₪. דמי הבראה בסך 2,176 ₪. פיצוי בגין הפרשה לפנסיה בחסר בסך 4,620 ₪. הפרשי שכר בגין ימי רענון בסך 809 ₪. דמי נסיעות בסך 1,767 ₪. דמי אש"ל בסך 930 ₪. תוספת וותק בסך 260.40 ₪. הנתבעת תשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪. פסק דין זה נתון לערעור בזכות. הודעת ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים. התפטרותשב"כ (שירות הביטחון הכללי)