בוררות בין שכנים

דוגמא לפסק דין בנושא בוררות בין שכנים: הבקשה 1. לפני בקשה לאישור פסק בוררות על פי סעיף 23 (א) לחוק הבוררות התשכ"ח - 1968 (להלן:"חוק הבוררות"). 2. המבקש עותר לאשר פסק בוררות שניתן על ידי בית הדין הרבני האזורי בפתח - תקווה (להלן: "ביה"ד הרבני"), ביום 4.7.2004, בסכסוך שכנים שהתגלע בינו לבין המשיב, אשואל בצלאל (להלן: "המשיב"), בעניין סככת חניה שהוקמה על ידי המשיב. רקע עובדתי 3. המבקש והמשיב הם שכנים וקיימת ביניהם גם קרבת משפחה. 4. המבקש הינו בעל זכויות החכירה של מקרקעין המצויים ברח' כנפי נשרים 18 בראש העין, הידועים כגוש 4259 חלקה 33/2. 5. המשיב, ביחד עם רעייתו, גב' אשואל רותי, הינם בעלי זכות חכירה של מקרקעין המצויים ברח' כנפי נשרים 16 בראש העין והידועים כגוש 4256 חלקה 32/2. 6. בין המבקש למשיב התגלע סכסוך בעניין סככת חנייה שנבנתה על ידי המשיב ואשר חלקה מצוי בשטח המקרקעין שבבעלות המבקש, כפי שמודגם במפה הטופוגרפית מיום 4.5.99, שהוגשה וסומנה מב/2. 7. הצדדים הסמיכו את ביה"ד הרבני, לפסוק בסכסוך ביניהם, בהתאם לשטר הבוררות שנחתם על ידם (נספח ב' לבקשה להלן:"שטר הבוררות"). 8. לאחר שמיעת ראיות, ציין ביה"ד הרבני כי תכנית שינוי וחלוקה מחדש בטאבו אושרה על ידי הועדה המחוזית ביום 20.1.82, מכוחה שונה קו הגבול בין החלקות. ביה"ד הרבני פסק כדלקמן: "בעת הרישום של שינוי השטח כנראה לא היה ידוע לנתבע (המשיב - ב.ט), על הרישום, וזאת ע"פ חליפת המכתבים הנמצאת בתיק. מאידך לא ברור לבית הדין האם הייתה מחאה של התובעים בזמן הקמת הסככה...בשלב מאוחר חתם האב על שינוי גבולות המגרש, כך שהתובעים קבלו את החלק שאותו הם טוענים, אולם הנתבע לא ידע על כך. הנתבע בנה בינתים סככה, לדבריו הסככה היתה קימת מספר שנים ולא מיחו בידו, ואילו התובעים אומרים שמחו ביד הנתבע. העברה ממש בטאבו נעשתה מאוחר יותר. גם התובעים אינם טוענים שהנתבע נכנס שלא ברשות כמפורט בפרוטוקול. אילו לא היה הנתבע מחזיק במגרש בודאי היינו מקבלים את תביעת התובע, אולם מאחר והנתבע מחזיק בשטח, ויש לו חזקה מעל שלוש שנים, ולבית הדין אין בירור אם היתה מחאה אם לאו, אין בית הדין יכול לחייב את הנתבע לפנות את הסככה, אולם מאידך רישום של מקום המגרש ישאר ברשות התובעים, וכתוצאה מכך לא יוכל המחזיק לתקן שום תיקון בסככה. כיון שכך מחליט בית הדין על דרך הפשרה, התובעים ישלמו לנתבע כשווי שכירות מקום חניה לעשר שנים, ישאו בהוצאות פירוק ופינוי הסככה, והנתבע יפנה את הסככה לאחר התשלום הנזכר, לחילופין ימשיך הנתבע להשתמש בסככה עוד חמש שנים מהיום, ולאחר מכן תפורק הסככה ע"י התובעים". 9. הבקשה לאישור פסק הבוררות, הוגשה ביום 25.10.2012, כלומר בחלוף למעלה משמונה שנים ממיום מתן פסק הבוררות. 10. המשיב התנגד לאישור פסק הבוררות ואף הגיש ביום 26.11.12, בקשה לביטול פסק הבוררות (הפ"ב 48128-11-12). 11. בישיבת 14.2.2013, הודיע ב"כ המשיב כי המשיב אינו עומד על הבקשה לביטול פסק הבוררות תוך שהוא שומר על זכותו לטעון את כל הטענות הרלבנטיות להתנגדות לאישור פסק הבוררות. בהתאם להודעה זו, הבקשה לביטול פסק הבוררות נמחקה (החלטה מיום 14.2.2013, עמ' 3 לפרוטוקול). טענות המשיב כנגד אישור פסק הבוררות 12. המשיב טוען כי פסק הבוררות ניתן בחוסר סמכות, שכן אשתו, גב' רות אשואל, שהינה בעלים במשותף במקרקעין וכן בעלי זכויות נוספים במקרקעין; רשות הפיתוח ואחיו של המשיב, מר אשואל עווד, אינם צד להסכם הבוררות. המשיב טוען כי נוכח העובדה שבעלי זכויות נוספים בחלקות 32 ו-33, לא היו צד להליך הבוררות, פסק הבוררות בטל מעיקרו ואין מדובר בפסק בוררות בר תוקף, בהתאם להוראות סעיף 24(1) לחוק הבוררות. 13. המשיב מוסיף וטוען כי ביה"ד הרבני פעל בחוסר סמכות, שכן אין לו סמכות לדון בענייני בעלות במקרקעין עניין המצוי בסמכותו הייחודית של בית המשפט המחוזי. לטענתו, בהעדר סמכות לדון בעניינים אלה, על פי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג - 1953 (להלן:"חוק שיפוט בתי דין רבניים"), אין בהסכמת הצדדים כדי להקנות לביה"ד הרבני סמכות שלא ניתנה לו בדין לפיכך, פסק הבוררות שניתן על ידו בטל מעיקרו ומכל מקום, אין לאשרו. 14. עוד טוען המשיב כי הצדדים לא הסמיכו את ביה"ד הרבני לפסוק לפשרה שכן פשרה מחייבת קבלת הסכמת הצדדים ומשביה"ד הרבני פסק לפשרה, חרג מסמכותו. 15. המשיב טוען כי נוכח הקביעות העובדתיות בפסק הבוררות כי לא ידע על שינוי גבולות המגרש, תוצאת פסק הבוררות מנוגדת לתקנת הציבור ויוצרת עוול ועיוות דין באופן שמתקיימת עילה לביטול פסק הבוררות, מכח סעיף 24 (10) לחוק הבוררות - מקום בו בית משפט היה מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד . בהקשר זה טען ב"כ המשיב כי המשיב לא הגיש, במועדים הקבועים בחוק הבוררות, בקשה לביטול פסק הבוררות שכן לא ידע על זכותו לעשות כן אך לשיטתו, מכח הטענות האמורות, יש לדחות את הבקשה לאישור פסק הבוררות. 16. המשיב מוסיף וטוען כי דין הבקשה לאישור פסק הבוררות להידחות מחמת שיהוי בהגשתה. לטענתו, השיהוי בהגשת הבקשה משך שנים רבות לאחר מתן פסק הבוררות, שיהוי המצטרף לשיהוי שחל בעצם הגשת התביעה לביה"ד הרבני שנים רבות לאחר שהסככה נבנתה, עולה כדי ויתור על זכויותיו של המבקש ובנסיבות אלה, כאשר המבקש לא פעל להגשת בקשה לאישור פסק הבוררות, תוך זמן סביר, דין בקשתו להידחות. תשובת המבקש 17. המבקש טוען כי הצדדים בחרו ליישב את הסכסוך ביניהם, על פי דין תורה, לפיכך חתמו על שטר בוררות המגדיר את סמכויות ביה"ד הרבני ומקנה לו סמכות ליתן פסק דין ".. בין לדין ובין לפשר, הן חלקי או זמני והן גמור ומוחלט, פה אחד או ברוב דעות ובלי כל הגבלת זמן". 18. המבקש מוסיף וטוען כי לא חל שיהוי בהגשת הבקשה, שכן על פי פסק הבוררות, נקבעו שתי אפשרויות; האחת- תשלום למשיב כשווי שכירות של מקום חניה לעשר שנים ולאחר התשלום, פירוק ופינוי הסככה על חשבון המבקש והשניה - המשך שימוש בסככה, על ידי המשיב, למשך חמש שנים ולאחר מכן פירוק הסככה על ידי המבקש. לטענת המבקש, הצדדים בהתנהגותם בחרו באפשרות של המשך שימוש בסככה למשך חמש שנים, שהרי בפועל המשיב המשיך והשתמש בסככה מאז מתן פסק הבוררות ועד היום, כך שלכל היותר מדובר בשיהוי של 3 שנים בהגשת הבקשה לאישור פסק הבוררות. המבקש מוסיף וטוען כי בתקופה שחלפה מאז מתן פסק הבוררות בכלל ומתום חמש שנים ממועד נתינתו בפרט, נוהלו מגעים לפשרה בין בעלי כלל הזכויות בחלקה לרבות בעניין סככת החנייה נושא פסק הבוררות, כך שאין לראות בבקשה לאישור פסק הבוררות כבקשה שהוגשה בשיהוי ואין לראות במבקש כמי שויתר על זכויותיו. כן טוען המבקש כי המשיב לא הצביע ולא הוכיח כל שינוי לרעה במצבו . 19. אשר לטענת חוסר הסמכות והטענה כי פסק הבוררות עוסק בזכויותיהם של צדדים שלא היו צד לשטר הבוררות ולהליכי הבוררות, טוען ב"כ המבקש כי פסק הבוררות מחייב ביחסים שבין המבקש למשיב, בהתאם לשטר הבוררות שנחתם ביניהם, וכי הטענה בדבר זכויות צדדים אחרים שאינם צד להסכם הבוררות, מקומה בהליכים אחרים ולא במסגרת התנגדות לאישור פסק הבוררות. כן טוען המבקש כי פסק הבוררות אינו עוסק בזכויות קנייניות אלא בשאלת השימוש במקרקעין, שאלה הראויה ויכולה להידון בבוררות. המבקש מדגיש בעניין זה כי ביה"ד הרבני לא קבע דבר בעניין הזכויות במקרקעין או בעניין הגבול בין החלקות אלא הסתמך בעניין זה על חלוקה שאושרה כדין על ידי הגורמים המוסמכים. דיון והכרעה 20. טענות המשיב כנגד אישור פסק הבוררות, מתמקדות בשני עיקרים. טענות בדבר היות פסק הבוררות בטל מעיקרו משניתן בחוסר סמכות וטענות בדבר שיהוי בהגשת הבקשה לאישור פסק הבוררות. טענות בדבר חוסר סמכות 21. בפסק הדין בבג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול (6.4.2006) (להלן: "בג"ץ אמיר"), נקבע כי בית דין רבני אינו מוסמך לדון כבורר בתביעות שאינן בסמכותו הייחודית על פי חוק שיפוט בתי דין רבניים וכי אין בהסכמת הצדדים להקנות לו סמכות שאינה מצויה בגדר החוק המסמיך. 22. בפסק הדין ברע"א 4198/10 איבגי נ' גבאי (25.12.2012) (להלן:"פרשת איבגי"), נדונה שאלת תוקפו של פסק בוררות שניתן על ידי בית דין רבני, לאחר פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ אמיר - האם מדובר בפסק בוררות הבטל מעיקרו (VOID) כך שאין צורך להגיש בקשה לביטולו או שמדובר בפסק בוררות הניתן לביטול? בעניין זה נפסק כי פסק בוררות שניתן על ידי בי"ד רבני מכח הסכמת הצדדים להתדיין בפניו כבורר אך בחוסר סמכות על פי החוק המסמיך ולאחר פסק הדין בבג"צ אמיר, אינו בטל מעיקרו אלא שמדובר בפסק בוררות הניתן לביטול על פי עילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות ועל פי בקשה שהוגשה בהתאם למועדים הקבועים בסעיף 27 לחוק הבוררות. כדברי כב' השופט דנציגר:" חוק הבוררות אינו קובע שפסק בוררות שניתן בחוסר סמכות בטל מעיקרו וכלל אינו ניתן לאישור, אלא קובע שטענת חוסר הסמכות ו"תאומתה" טענת המינוי שלא כדין - אשר הן הטענות הרלוונטיות לענייננו - מהוות עילות לבקשת ביטול פסק הבוררות (סעיפים 24 (2) ו- 24 (3) לחוק), הכפופות למועדי ההגשה ולצורת ההגשה הקבועים בחוק הבוררות ולשיקול דעתו של בית המשפט בסעיפים 24 ו- 26 לחוק". על אחת כמה וכמה בענייננו, כשהצדדים התדיינו בפני ביה"ד הרבני מכח הסכמתם שבאה לידי ביטוי בחתימתם על שטר הבוררות ומשפסק הבוררות יצא מלפני ביה"ד הרבני בטרם ניתן פסק הדין בבג"צ אמיר. 23. זאת ועוד, אין להלום כי צד המנהל הליכי בוררות בפני ביה"ד הרבני, משך שנים רבות (כעדות המשיב בעמ' 9 לפרוטוקול), מכח הסכמתו וחתימתו על שטר בוררות, יטען ברבות הימים ולאחר שתוצאת פסק הבוררות אינה לרוחו, כנגד סמכותו של ביה"ד הרבני, ראו לעניין זה, פסה"ד בפרשת איבגי (פסקה 22 לפסה"ד) ורע"א 4766/11 חב' סילבר טאוארס נ' סידני קסירר (7.3.2012) (להלן:"עניין סילבר טאוארס"). 24. המשיב לא הגיש בקשה לביטול פסק הבוררות במועדים הקבועים בסעיף 27 לחוק הבוררות. עוד יוזכר כי המבקש ביקש לחזור בו מהבקשה לביטול פסק הבוררות שהגיש לאחר הגשת הבקשה לאישור פסק הבוררות ובתגובה לה. הסברו של המשיב כי לא הגיש בקשה לביטול פסק הבוררות, שכן לא ידע על זכותו להגיש בקשה מסוג זה, אינו יכול לעמוד שהרי כלל יסודי הוא כי אי ידיעת הדין אינה פוטרת. אמנם המשיב שמר על זכותו לטעון כל טענה רלוונטית כנגד אישור פסק הבוררות אלא שבנסיבות העניין, כשאין בפני בקשה לביטול פסק הבוררות ולמעשה המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות חלף לפני שנים רבות, אין בטענות בדבר חריגת ביה"ד הרבני מסמכותו, כדי להוות טענה כנגד אישור פסק הבוררות. 25. המשיב הסתמך בטיעונו בדבר חריגה מסמכות המביאה לידי בטלות פסק הבוררות, על פסק הדין ברע"א 9041/05 "אמרי חיים" עמותה רשומה נ' ויזל (6.9.2007), אלא שאין הנדון דומה לראיה. באותו עניין דובר בפסק בוררות שבוטל מחמת שהתיימר לקבוע קביעות בעלות אופי קנייני, כלפי כולי עלמא לרבות הצהרה בדבר בעלותה של המערערת במקרקעין ובדבר רישום הערת אזהרה לטובתה - קביעות שיש להן תוקף כלפי צדדים שלישיים שלא היו צד לבוררות. להבדיל - בענייננו מדובר בפסק בוררות העוסק בענייני חזקה ושימוש במקרקעין. אין בפסק הבוררות כל קביעה ביחס לבעלות במקרקעין וכל כולו בשאלת השימוש בסככת החניה שנבנתה על ידי המשיב. תוקפו של פסק הבוררות, ביחסים שבין הצדדים לבוררות. המבקש עצמו מודה וטוען כי פסק הבוררות מחייב ביחסים שבינו לבין המשיב, וצודק ב"כ המבקש בטענתו כי ככל שיש לצד שלישי, שלא היה צד לבוררות, טענה כלשהי בעניין סככת החניה, תרופתו בהליכים אחרים ולא בהתנגדות לבקשה לאישור פסק הבוררות. לעניין זה ראה, רע"א 340/94 חברת חלקה 41 בגוש 6415 נ' בסן, פ"ד נ' (1) 636 (1996) ופסה"ד בעניין סילבר טאוארס, המבחין בין חיובים אישיים שנפסקו בפסק הבוררות ומחייבים רק את הצדדים לבוררות - וכזה הוא המקרה שבפנינו, לבין קביעות בעלות אופי קנייני שתוקפן כלפי כולי עלמא. 26. למעלה מן הצורך יצויין כי טענת המשיב שביה"ד הרבני לא הוסמך לפסוק לפשרה, עומדת בניגוד לאמור בשטר הבוררות. בכל מקרה, טענה זו שעניינה חריגה מסמכות המהווה עילת ביטול על פי סעיף 24 (3) לחוק הבוררות, כמו גם הטענה כי פסק הבוררות עומד בניגוד לקביעות העובדתיות הכלולות בו ועל כן הינו מנוגד לתקנת הציבור במובן המקים עילת ביטול על פי סעיף 24 (10) לחוק הבוררות, אינן יכולות להישמע בהעדר בקשה לביטול פסק הבוררות ואין בהן להוות טעם ונימוק כנגד בקשה לאישור פסק הבוררות. טענות בדבר שיהוי בהגשת הבקשה לאישור פסק הבוררות 27. סעיף 23 (א) לחוק הבוררות אינו קובע מועד להגשת בקשה לאישור פסק בוררות. 28. בפסק הדין בעניין רע"א 5793/05 אגודת בית הכנסת הגדול -"שונה הלכות" נ' עיריית נתניה (11.9.2007), נפסק כי על אף שחוק הבוררות אינו קובע מועד מחייב לצורך הגשת בקשה לאישור פסק בוררות, אין פירוש הדבר שאין כל הגבלת זמן על הגשת בקשה כזו וכי זכותו הדיונית של הזוכה על פי פסק בוררות, עומדת לו לנצח. כדברי כב' השופטת פרוקציה: "בעל דין שזכה בפסק בורר אמור מכוח דרישת תום הלב הדיונית להגישו לאישור בתוך פרק זמן סביר בהינתן הנסיבות המיוחדות של המקרה הרלוונטי. בעל דין אשר במשך שנים רבות התעלם מהפסק, לא פעל על פיו ונחזה כמי ששוב איננו עומד עליו, צפוי להיתקל בטענת מניעות דיונית שתיטען כנגדו". באותו עניין דובר בבקשה לאישור פסק בוררות שהוגשה בחלוף כ-30 שנה ממועד מתן פסק הבוררות, כאשר נפסק כי התנהגותו של מבקש האישור, במהלך השנים הרבות שחלפו מאז ניתן פסק הבוררות, הייתה התנהגות של מי שלמעשה ויתר על הסתמכותו על הפסק. בנסיבות אלה, נדחתה הבקשה לאישור פסק הבוררות. 29. בפסה"ד בעניין רע"א 9060/04 נבו נ' כאשי (23.1.2008), נפסק כי לצורך ביסוס טענת שיהוי במסגרת התנגדות לאישור פסק בוררות, יש להוכיח כי התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו וכי הנתבע שינה את מצבו לרעה. כדברי כב' השופט דנציגר: "אני סבור כי מן הראוי לדחות בקשה לאישור פסק בוררות מטעמי שיהוי אך ורק במקרים קיצוניים, לאחר שחלפו שנים רבות בין המועד בו ניתן פסק הבוררות לבין המועד בו הוגש לאישור ולאחר שהחייב על פי פסק הבוררות הוכיח, ברמת הוכחה גבוהה, כי התקיימו יסודותיה של טענת השיהוי... ובפרט כי הסתמך על מצב מפורש של הזוכה לפיו אין בכוונתו לפעול למימוש פסק הבוררות ושינה את מצבו לרעה כתוצאה מהגשת בקשת האישור...". כב' השופט דנציגר הוסיף ועמד על כך שבמקרים בהם נטענת טענת שיהוי כנגד בקשה לאישור פסק בוררות, ממילא חלף המועד להגשת בקשה לביטול פסק בוררות וממילא לא ניתן לבטל את פסק הבוררות, וכי: "המשמעות המעשית של מצב דברים זה הינה כי הזוכה לא יוכל לאכוף את פסק הבוררות בהוצאה לפועל אם פסק הבוררות לא אושר על ידי בית המשפט. לדעתי, רצוי להימנע ככל הניתן מדחייתן של בקשות לאישור פסק בוררות שלא במסגרת אחת העילות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות אלא במקרים חריגים בלבד". באותו עניין אושר פסק בוררות אשר ניתן כ-5 שנים בטרם הגשת הבקשה לאישורו. 30. אין חולק כי הבקשה לאישור פסק הבוררות, הוגשה בחלוף כ-8 שנים ממועד מתן פסק הבוררות. יחד עם זאת, בנסיבות העניין, מקובלת עלי טענת ב"כ המבקש כי הצדדים פעלו למעשה על פי פסק הבוררות וקיבלו על עצמם בדרך של התנהגות את החלופה של המשך שימוש בסככה על ידי המשיב, למשך 5 שנים ופירוקה לאחר מכן על ידי ועל חשבון המבקש. בנסיבות אלה, כאשר המבקש לא שילם למשיב כשווי שכירות של מקום חנייה לעשר שנים, הרי שזכותו לפרק את הסככה התגבשה רק בחלוף חמש שנים, קרי ביום 4.7.09, כך שאין לראות בבקשה כנגועה בשיהוי של שמונה שנים. 31. המשיב טען כי במהלך התקופה שלאחר מתן פסק הבוררות, ניהלו הצדדים משא ומתן בניסיון להגיע לפשרה במחלוקות הקיימות גם בין בעלים נוספים של החלקה בנושא הגבולות בין החלקות וכי במסגרת המו"מ הפשרה דובר גם על הסדרת המחלוקת בעניין סככת החנייה, נושא פסק הבוררות. בד בבד עם טענתו זו, טען המשיב כי המבקש גילה דעתו שהוא לא עומד על פסק הבוררות וכי הוא שינה את מצבו לרעה. עצם העובדה שנוהל משא ומתן לפשרה, אין בה כדי להצביע על ויתור של המבקש על זכויותיו על פי פסק הבוררות. כפי שעולה מעדויות הצדדים, המשא ומתן לפשרה עסק בסכסוך רחב יותר בין כלל בעלי המקרקעין שהינם גם קרובי משפחה. המשיב אישר בעדותו בחקירה נגדית כי המשא ומתן נועד לפתור את הבעיה הכללית ולא רק את בעיית הסככה (עמ' 10 לפרוטוקול). עצם העובדה שהמבקש השתתף במשא ומתן לפשרה, בו נטלו חלק גם עו"ד אונגר וגם אחיו של המשיב, אינה מלמדת על ויתור על זכויותיו על פי פסק הבוררות וכפי שהמבקש העיד, לאחר שלא הושג הסדר פשרה כולל הגיש את הבקשה לאישור פסק הבוררות (עמ' 7-8 לפרוטוקול). 32. בנסיבות אלה, לא זו בלבד שהמשיב לא הוכיח את טענתו כי המבקש ויתר על זכויותיו על פי פסק הבוררות, אלא שגם הטענה כי המשיב שינה את מצבו לרעה נטענה כטענה בעלמא, אשר לא הוכחה. המשיב אמנם המשיך והשתמש בסככה אך בכך אין משום שינוי מצבו לרעה. סוף דבר 33. מהנימוקים המפורטים ראיתי לקבל את הבקשה לאישור פסק הבוררות. אני מאשרת את פסק הבוררות שניתן על ידי ביה"ד הרבני ביום 4.7.2009 ונותנת לו תוקף של פסק דין. למען הסר ספק, תוקפו של פסק הבוררות, בין הצדדים לשטר הבוררות ולתובענה זו. המשיב יישא בהוצאות המבקש בסך כולל של 15,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. יישוב סכסוכיםבוררותסכסוך שכנים