בניית יותר יחידות דיור ממה שמותר

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא בניית יותר יחידות דיור ממה שמותר: הערעור בפני ערעורו של המערער על החלטת בית המשפט לעניינם מקומיים בחיפה (מיום 27.3.12) לא לבטל את פסק הדין שניתן בעניינו של המערער, בת"פ 1525/98; בת"פ 1526/98; ו- בת"פ 1527/98 (הכרעת הדין מיום 18.1.09 וגזר הדין מיום 14.9.10), על ידי כב' השופט אהרן ח. ורבנר (להלן: "בית המשפט קמא"). ההליך בבית משפט קמא כנגד המערער, ושתי חברות נוספות שהיו בבעלות המערער (להלן: "החברות") הוגשו 3 כתבי אישום בגין עבירות על חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה 1965. במסגרת ת"פ 1525/98 הואשם המערער בבניית בניין ברח' נמרי 1 בחיפה, תוך חריגה מהיתר הבנייה שניתן לו, כך שבנה 12 יחידות דיור במקום 6 יחידות דיור. במסגרת ת"פ 1526/98 הואשם המערער בבניית בניין ברח' יגור 10 בחיפה, תוך חריגה מהיתר הבנייה שניתן לו, כך שבנה 12 יחידות דיור במקום 6 יחידות הדיור שהותרו לו. במסגרת ת"פ 1527/98 הואשם המערער בכך שבנה בניין ברח' יגור 14 בחיפה תוך חריגה מהיתר הבנייה שניתן לו, כך שבנה 12 יחידות דיור במקום 6 יחידות דיור. לומר כי בסך הכול בנה הנאשם 36 יחידות דיור, במקום 18 יחידות דיור שהיה רשאי לבנות בהתאם להיתרי הבנייה שהיו בידו. בדיון שהתקיים בפני בית המשפט קמא ביום 21.10.04 הודה המערער בכך שהוא הקים החברות, וכי הוא הבעלים שלהן. במסגרת אותה ישיבה ניתנה החלטה, במסגרתה הנחה בית המשפט את המערער להיערך לדיונים בעניינו. במהלך הדיון שהתקיים ביום 10.11.05 עזב המערער את הדיון במהלך קיום ההוכחות, ולא הופיע כלל לישיבות ההוכחות העוקבות שנקבעו לצורך ניהול הגנתו. במצב דברים זה, ומאחר והמערער לא הופיע לדיון ולא ניהל פרשת הגנה, אף שניתנה לו הזדמנויות לכך, הכריע בית המשפט קמא בהתאם לראיות התביעה. בית המשפט קמא, הסתמך על עדותו של מר אליעזר פרוזר, ששימש בזמנים הרלוונטיים כמנהל אגף לרישוי ופיקוח על הבניה בעיריית חיפה, אשר תיאר את ההתנהלות מול המערער באשר לבנייה ללא היתר ועל הנסיבות שאילצו העירייה להסכים לחיבור הבניינים למים וחשמל על אף החריגה מהיתרי הבנייה, ועל כך שהבניינים לא הוכשרו עד היום; על עדותו של מר יפרח חנניה, שהוא מפקח הבניה באזור נווה שאנן שביקר בשלושת הבניינים וערך את הדוחות הרלוונטיים המלמדים כי המערער בנה בפועל בניגוד להיתר הבנייה שניתן לו; על עדותו של מר שלמה שוורץ, אשר שימש מנהל מחלקת פיקוח על הבניה, שמצא את הבנייה החורגת מההיתר וביקש להסירה. בהסתמכותו של בית המשפט קמא על עדויות אלו, הנתמכות בדוחות ובמסמכים שהוגשו על ידי העדים, נמצא כי המערער ביצע את העבירות המיוחסות לו ומשכך הרשיעו בדין. במסגרת גזר הדין בעניינו של המערער, שניתן ביום 14.9.10, פירט בית המשפט קמא, את השיקולים שעמדו לנגד עיניו בעת גזירת הדין על הנאשמים (המערער ושתי החברות שבבעלותו). בית המשפט מצא כי בנסיבות העניין יש להטיל על הנאשמים קנס, ברוח האמור בסעיף 219 לחוק התכנון והבנייה. לומר כפל הרווח שהשיג העבריין מעבירתו. במסגרת שיקוליו של בית המשפט קמא, הוא לקח בחשבון את היותו של המערער, הרוח החיה והגורם המרכזי שהביא לביצוע העבירות; את חומרת העבירה שבוצעה על ידי המערער, עת הכפיל את מספר הדירות המותרים בהיתר; את זיופו של טופס 4 על ידי מי מטעם חברות הבנייה על מנת לחבר הדירות לתשתיות המים והחשמל; את אילוצה של עיריית חיפה להכין תוכנית להכשרת הדירות, חרף כך שהמדובר בדירות שהן תולדה של עבירה, וזאת על מנת להימנע מפגיעה בצדדים שלישיים שתפסו חזקה בדירות; את היעדר הכשרת הבנייה בדיעבד על ידי הנאשמים על ידי בניית ממדים והצעת חניות לרכבים, אף שניתנה לנאשמים ההזדמנות לעשות כן; את התנהלות המערער לאורך ניהול המשפט נגדו, והארכת ההליכים על ידו; בנוסף לכך בית המשפט קמא הביא בחשבון כי גזר דינו יורכב מעונש בדמות קנס כספי בלבד ללא מאסר בפועל, דבר שיחייב את שיכלול הקנס הכספי לכדי עונש התואם את חומרת העבירות. בית המשפט קמא, נתן דעתו להיעדר נוכחותו של המערער בפניו בעת הטלת העונש, והשפעתו של נתון זה על סמכותו של בית המשפט קמא להטיל על נאשם נעדר, קנס או מאסר תמורתו. בית המשפט קמא סקר את הסעיפים הרלוונטיים מחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] (להלן: "החסד"פ"), אשר דנים בסוגיה זו (סעיפים 129 ו-130 לחסד"פ), ומצא כי בנסיבות העניין, ומשנשלחו למערער הודעות המיידעות אותו על קיומם של הליכים נגדו שבצידן אזהרה לאפשרות הטלת קנס כספי עם חלופת מאסר, הרי שאין מניעה להטיל עונש מסוג זה גם מקרה והמערער לא נמצא בבית המשפט. לנוכח האמור, הטיל בית המשפט קמא על המערער קנס כספי בסך של 1,400,000 ₪ או שנת מאסר אחת תמורתו. הבקשה לביטול הכרעת הדין בעקבות, הטלת הקנס על המערער, הגיש המערער באמצעותו בא כוחו, בקשה לביטול הכרעת הדין שניתנה נגד המערער, לחלופין בקשה לביטול חלופת המאסר שהוטלה על המערער, זאת מאחר שהם ניתנו בהיעדר נוכחותו של הנאשם. במסגרת החלטת בית המשפט קמא מיום 27.3.12, ולאחר שקוים דיון בו כל צד העלה טענותיו בעניין, דחה בית המשפט קמא את בקשת המערער לבטל את פסק הדין שניתן נגדו, תוך הפנייה לפסיקה הרלוונטית לעניין. בית המשפט קמא נימק, כי בהתאם לסעיף 130 (ח) לחסד"פ, ניתן לבטל פסק דין, אך אם הייתה סיבה מוצדקת להיעדר התייצבות הנאשם, וכן אם הדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין. בעוד שבמקרהו של המערער, הוא כשל בלהוכיח קיומם של תנאים אלו. אף נקבע, כי התנהגות המערער הייתה התנהגות שגילתה זלזול בבית המשפט, עת שהמערער, הנאשם בעת קיום הדיון בבית משפט קמא, עזב את הדיון מיום 10.11.05, ונמנע מלחזור ולהופיע בבית המשפט לצורך ניהול הוכחות, זאת חרף ההזמנות שנשלחו לו, ולנוכח התחמקותו של המערער מהדין. בית המשפט קמא חילק את טענות המערער והשיב עליהן אחת לאחת. כך ככל שהדברים עניינם בטענתו העובדתית של המערער לפיה הוא ברח לחו"ל עקב איומים על חייו, ושהוא לא שהה בארץ מאמצע שנת 2006 ועד לאמצע שנת 2011. קבע בית המשפט קמא כי טענה זו לא נתמכה בראיות, ומשכך יש לקבוע כי במשך אותה תקופה ועד לאחר מתן גזר הדין, המערער שהה בארץ וקיבל את מסירת הזימון שהגיעו לכתובתו. בית המשפט קמא, הבהיר כי המערער אישר כי כתובתו, לפחות עד לשנת 2006, היא שברח' איילון 32 שבקריית ביאליק (להלן: "הכתובת הרשמית"). בעוד שלאחר מכן המערער לא הודיע לבית המשפט על שינוי כתובתו הן אם בארץ או מחוצה לה, משכך כי המערער לא הוכיח כי מאז שנת 2006 הוא התגורר במקום אחר. בנוסף לכך, כי בהתאם לפרסום הרשמי של הכנ"ר, כתובתו של המערער היא בכתובת הרשמית, וזאת עד לפחות ליום 9.5.10. בית המשפט קמא דחה בנוסף את טענת המערער לפיה הבית שבכתובת הרשמית נמסר לחזקתו של כונס הנכסים ביום 19.8.10, שכן ביום זה אך ניתנה החלטת ראש ההוצאה לפועל למסירת הבית אך היא לא נכנסה לתוקפה המחייב, כך גם כי במסירת הנכס לכונס הייתה חובה על הכונס לדאוג כי תושם הודעה על כך בפתח הבית, וחזקה על נושא ההודעה כי היה פועל על פי הודעה זו. מכל מקום כי בין מועד זה (19.8.10) אל בין משלוח ההזמנה למתן גזר הדין מיום 7.9.10, עברו אך שבועיים. זאת ועוד כי לכל הפחות נשלחה הודעה למערער ביום 21.5.10 (ת/26) הכוללת את החלטת בית המשפט מיום 17.5.10 המפרטת את חובת המערער להגיש סיכומים מטעמו לצורך מתן גזר-הדין, ובכך כי המערער ידע על המועד שנקבע למתן גזר הדין. בית המשפט קמא הוסיף, כי המערער לא העלה בפניו טענות הגנה שיש בהם לשנות מהתוצאה המשפטית שבהכרעת הדין. כך המערער לא פירט אילו מזכויותיו נפגעו, ומה היה טוען אילו הוא אכן נכח בדיוניים שבעניינו. כך שהמערער לא הצביע על עיוות דין שנגרם בעניינו. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי בנסיבות העניין, לא הייתה חובה להתלות את הדיונים בעניינו של המערער, שכן סעיף 94 א' לחסד"פ, נותן סמכות שבשיקול הדעת להתליית הליכים. עם זאת בנסיבות העניין לא היה מקום להתלות ההליכים, שכן תחילה המערער לא הודיע לבית המשפט כי הוא נוסע לחו"ל, ולמעשה לא הוכיח כי הוא אכן שהה בחו"ל בתקופה הרלוונטית. שנית כי אין בכך לפטור את המערער מלשכור שירותיו של עורך דין ולנהל הדיון במקומו. שלישית, כי גם אם בית המשפט היה מתלה ההליכים הרי שלא היה כל צפי שהמערער יחזור וינהל הדיונים בעניינו, זאת במתן הדעת להתנהלותו והתחמקותו במסגרת ההליך שהתנהל בעניינו. כללו של דבר, בית המשפט קבע כי הנאשם לא הוכיח כי היעדר התייצבותו לדיון היה מוצדק וכן לא הוכיח כי היעדר נוכחותו במשפט פגע בזכויותיו. משכך דחה בית המשפט את בקשת הנאשם לביטול פסק הדין. טענות הצדדים הערעור נסוב על החלטת בית המשפט קמא לדחות את הבקשה לביטול הכרעת הדין וחלופת המאסר שבעונש. טענתו העיקרית של בא כוח המערער היא כי לא ניתן לגזור עונש על נאשם שלא בפניו, בהתאם כי העונש שהוטל על המערער ניתן בהיעדר סמכות משכך הוא בטל מעיקרו. האפשרות להכריע דינו של נאשם או לגזור עליו עונש, ניתן אך במקרה והנאשם הוזהר שבמידה והוא לא יבוא לדיון, בית המשפט ידונו שלא בפניו, זאת מכוח הוראות סעיף 130 לחסד"פ. בעוד שבמקרה דנן לא נשלחו למערער כל הזמנה כדין. כך פורט כי הכרעת הדין בעניינו של המערער ניתנה ביום 18.1.09, בהעדר הצדדים, אם כי המערער לא היה נוכח בדיון שקדם לכך, ביום 18.12.08 ולא נכח בשום דיון אחר בשנתיים וחצי שקדמו למועד הכרעת הדין. בנוסף כי המערער לא הוזמן כדין, ואין כל עותק להזמנה שנשלחה למערער לדיון להכרעת הדין בעניינו והכוללת אזהרה. אף מעבר לכך, במסגרת ההזמנות הנמצאות בתיק של בית המשפט, נמצא כי קיימת הזמנה לדיון הקבוע ליום 6.9.07, עם זאת מצוין בה כי המערער "העתיק מקום מגוריו לכתובת בלתי ידועה". בנוסף כי בהתאם לדוחות משטרתיים של שוטרים שביקרו בדירת המערער, עולה כי הבית עזוב, ובהתאם לתיעוד דברי השכן של המערער, הוא כבר זמן רב לא ראה תנועה במקום. על כן לגישת בא כוח המערער, בית המשפט לא היה רשאי לסמוך על אישורי מסירה שבוצעו על ידי המאשימה. בדומה לכך, גם בדיונים לעניין גזר הדין, המערער לא היה נוכח, כך גם לא התקבלו על ידו הודעות ואזהרות המודיעות למערער על האפשרות להטיל עליו קנס או מאסר במקומו. בעוד שבמקרה דנן לא הומצאה למערער שום הזמנה לדיון בגזר הדין, ולא הומצאה לו שום הזמנה בה צוין כי בית המשפט רשאי יהיה לגזור עליו מאסר במקום קנס. בעניין זה הדגיש בא כוח המערער, כי לא ניתן להסתפק בהזמנת המערער לדיון כלשהו בזמן כלשהו, אלא שיש צורך בהזמנת הנאשם למועד גזירת דינו. בא כוח המערער פירט, כי הדיון האחרון שהתקיים בעניינו של המערער, היה באפריל 2006, ובית המשפט הזהיר אותו לגבי המועד של ספטמבר 2006. בנוסף כי ההזמנות הקיימות בתיק ושהנוסח שלהן תואם את הקבוע בסעיף 130(ג) מתייחס לישיבות 27.11.09 ו-2.3.06 אם כי אין הזמנה למועד הטיעון לעונש או למועד גזר הדין. מכל מקום בא כוח המערער הדגיש כי ההזמנות לא התקבלו על ידי מרשו, זאת אף כעולה מאותן הזמנות לפיהן עולה שהמערער אינו גר באותה כתובת וככל הנראה העתיק את מקום מגוריו. בעוד שבכל אותה תקופה למעשה המערער שהה בחוץ לארץ עקב איומים על חייו. על כן ובהיעדר זימון המערער כדין, הרי שלא היה לבית המשפט הסמכות לגזור את דינו של המערער, ללא נוכחותו של המערער. לגישת בא כוח המערער במקרה כזה, היה על בית המשפט להוציא צוו הבאה ולחייב את נוכחות בעל הדין או להתלות ההליכים בענייניו. לנוכח נסיבות אלו, ביקש בא כוח המערער לבטל את הכרעת הדין ואת גזר הדין שניתנו נגד המערער, לחלופין לבטל את חלופת המאסר שהוטלה על המערער במקום קנס, זאת כאמור בסעיף 130 (ח) לחסד"פ. תחילה נטען כי הייתה סיבה מוצדקת להיעדר התייצבותו של המערער. שכן המערער עזב באמצע 2006 את הארץ ונשאר בחוץ לארץ עד לאמצע 2011, עקב איומים ממשיים על חייו מצד גורמים עברייניים שבאו לידי ביטוי בהטמנת מטעני חבלה מתחת לרכבו ובביצוע עבירות פליליות כלפיו וכלפי רכושו. שנית, כי היעדר ביטול פסק הדין נגדו יגרום למערער עיוות דין חמור. שכן המערער טען להפליה שבאה לידי ביטוי בכך שבפרויקטים דומים העירייה כן נותנת היתרי בניה, בעוד שבמקרה של המערער היא סירבה לעשות כן ממניעים פסולים. שלישית כי ההליך הפלילי נוהל נגד המערער מתוך שיקולים זרים ובחוסר ניקיון כפיים, שכן בזמנים הרלוונטיים העירייה הייתה חייבת לנאשמת 1 בתיק העיקרי סכומי כסף גבוהים (כמיליון ₪), והיא פעלה במסגרת ההליך הפלילי להטלת קנס גבוהה על הנאשמים וככלי להפעלת לחץ, על מנת שהעירייה תוכל להתקזז עם חובה לנאשמת 1, ולהימנע מתשלום כספיים אותם היא חייבת. מעבר לאלו, נטען כי בנסיבות העניין הוטל על המערער קנס גבוה מאוד, החורג לחומרא ובפער משמעותי מהקנס הראוי. בנסיבות העניין העונש לא הביא בחשבון את נסיבותיו האישיות של המערער ואת מצבו הכלכלי הקשה, כך שהקנס שהוטל אינו נגזרת מיכולתו הכלכלית של הנאשם ובהתאם כי אינו משקף את הגמול הראוי לנסיבות המקרה [כאמור בסעיף 40 ח לחוק העונשין]. למעשה בנסיבות העניין ומשנקבע קנס גבוהה שהמערער לא יכול לעמוד בו אז העונש בפועל הוא מאסר בפועל הנקבע בתמורה לקנס. מעבר לכך נטען כי בנסיבות העניין בית המשפט לא היה רשאי לגזור על המערער קנס לפי סעיף 219 לחוק התכנון והבנייה, שכן קנס זה ניתן להטיל רק על אלה שהפיקו רווחים מאותה בנייה, לומר הנאשמות 1 ו-2, ולא נגד המערער שהועמד לדין מכוח היותו מנהל פעיל לפי סעיף 253 לחוק התכנון והבנייה. המשיבה, ביקשה לדחות את הערעור תוך שהיא מדגישה את התנהלותו של המערער במסגרת ההליך שנוהל בבית המשפט קמא, עת התחמק מהדיונים, וגילה זלזול בוטה בהליך המשפטי שהתנהל בעניינו, תוך שהוא עושה ככל שביכולתו להארכת ההליך בעניינו. המשיבה פירטה כי המערער, על דעת עצמו נטש את הדיון שהתקיים ביום 10.11.05 וחרף אזהרתו. לאחר מכן, המערער הגיש בקשה לזמן עדי הגנה מטעמו ביום 8.1.06 ובדיון שהתקיים בנוכחותו ביום 27.4.06, נקבע מועד לשמיעת עדותו, אם כי מאז אותו מועד המערער לא הופיע בפני בית המשפט ולא הודיע דבר, ולמעשה התעלם לחלוטין מההליכים שננקטו נגדו. מעבר לכך, כי המערער זומן כדין על ידה באמצעות חוקר פרטי, כשאזהרות בצידן שהמערער יישפט בהעדרו, וכן נשלחו למערער החלטות בית המשפט כשהנחיות מפורטות ניתנו למערער באשר להיערכותו לניהול התיק ועל חובתו להתייצב לדיון. כך, גם לאחר הכרעת הדין ניתנו למערער ארכות רבות להעלות טענות במסגרת הטיעונים לעונש, כמו כן כי המערער זומן לישיבת הטיעונים לעונש ביום 19.3.09 במסירה אישית על-ידי המשיבה [ראו ת/22], אם כי המערער לא הופיע לדיון. בנסיבות אלו, המערער אינו עומד בתנאים הקבועים בסעיף 130 לחסד"פ המצדיקים את ביטולו של פסק הדין. שכן למערער ניתן יומו בבית המשפט, והן המשיבה והן בית המשפט קמא באו לקראתו של המערער ונתנו לו מספר ארכות על מנת לנהל את ההליך כראוי. מעבר לכך נטען, כי העירייה לא נקטה באפליה נגד המערער, נהפוך הוא. העירייה באה לקראתו של המערער, והתחשבה במצב שנוצר לפיו יחידות הדיור שנבנו ללא היתר אוכלסו על ידי צדדים שלישיים. משכך העירייה לא ביקשה להורות על הריסת הבתים, אלא אפשרה את הכשרת הבנייה בדיעבד בתנאי שהמערער יפעל לבניית ממ"דים ואזורי חנייה. המערער והנאשמות האחרות לא פעלו להכשרת הבנייה ועזבו הדירות כפי שהן. מעבר לכך העירייה הדגישה כי במקרה דנן לא היה כל חוסר ניקיון כפיים בהתנהלותה, שכן אין שום קשר בין ההליך הפלילי להליך האזרחי הקיים בין העירייה לבין הנאשמים. כל מקרה לחוד. כך מהמערער והחברות, הפרו את חוקי הבנייה ובנו ללא היתר תוך עשיית רווח עצום בגין בנייה זו, פעלה העירייה כתובעת לצורך אכיפת החוק והענשת העבריין. המשיבה הוסיפה, כי בנסיבות העניין, בית המשפט נחשף למכלול הראיות הקיימות, הן למסמכים ולדוחות המתעדים את הבנייה הלא חוקית וכן הוכח פוזיטיבית כי המערער ושתי החברות הם האחראים על הבנייה הלא חוקית, משכך הרשעתו של המערער נעשתה כדין, וכי לא הוצג פגם שיש בו להצדיק את ביטול פסק הדין. כמו כן הפנתה המשיבה לגזר דינו של בית המשפט קמא המפרט את כל נסיבות האירוע החמורות, את הרווח הכלכלי ממכירת הדירות והתעשרותו של המערער על חשבון הציבור, כך גם מפרט את הוראות הדין הרלוונטיות והפסיקה בעניין, עת שלגישתה העונש שהוטל על המערער הוא עונש ראוי בנסיבות העניין ומשכלל נכונה את כלל נתוני העניין. לנוכח האמור, לגישת המשיבה הן הכרעת הדין המרשיעה והן גזר הדין הכולל עונש של קנס בסך 1,400,000 ₪ או שנת מאסר תמורתו, הם מתחייבים בנסיבות העניין. דיון ומסקנות לאחר עיון בפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט קמא בעניינו של המערער, ועיון בהחלטת בית המשפט קמא לדחות את בקשת המערער לביטול פסק הדין, אני סבור כי יש לדחות את הערעור, ולהשאיר את פסק דינו של בית המשפט קמא על כנו. אין ספק, כי זכותו של נאשם להיות נוכח בהליך פלילי המתקיים בעניינו, הינה זכות דיונית מהמעלה הראשונה, שיש לשמור עליה מכל משמר. סעיף 126 לחסד"פ, קובע מפורשות, כי "לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו". בבג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (2) 769, ראתה כב' השופט דורנר בזכות זו כ- "זוהי זכות יסוד, המבטיחה כי נאשם לא יישפט "מאחורי גבו" וכי תינתן לו ההזדמנות להתמודד עם ראיות התביעה ולפרוס את הגנתו. קיומו של משפט הוגן אינו עניינו של הנאשם בלבד, אלא הוא גם אינטרס ציבורי" [שם, 775]. עם זאת זכות זו, אינה מוחלטת אלא יחסית, זאת כפי שניתן לראות מהסעיפים העוקבים לסעיף 126 הנ"ל. כך סעיף 128 (1) מאפשר לדון אדם בעבירה מסוג חטא או עוון, שלא הוזמן לתחילת משפטו גם אם הוא לא נוכח במשפטו, כל עוד הנאשם הודה. סעיף 128(2) מאפשר לדון נאשם שלא בפניו אם הוא הסכים לכך והוא מיוצג. כך גם סעיף 130 לחסד"פ מאפשר לדון נאשם שלא בפניו אם הוא זומן להמשך משפטו, והוא נעדר (בכפוף לסייגים המנויים בהוראות סעיף זה). סעיף 131 מאפשר לדון נאשם שלא בפניו, מקום והנאשם מפריע לניהולו התקין של הדיון. כמו כן סעיף 132 מאפשר לדון נאשם שלא בפניו עת שהנאשם נעדר מסיבות בריאותיות, והוא מיוצג ונתן הסכמתו לכך. בכללו של דבר, זכות זו הינה זכות יחסית, מחד היא מאפשרת לנאשם הזכות העקרונית להיות נוכח בדיון, לשמוע הטענות המועלות נגדו וכן לתת לו ההזדמנות להדוף אותן ולהציג את הגנתו. מאידך אין בכך לכבול את ניהולו של ההליך המשפטי, להכביד עליו או למנוע את קיומו. כך לדוגמא, אם נאשם זומן לדיון המתנהל בעניינו כדין, אם כי מחמת סיבה כזו או אחרת, כגון שכחה או התחייבות קודמת הוא לא הופיע לדיון בעניינו, הרי שבית המשפט יכול להמשיך בניהול המשפט נגדו, אף להרשיעו בדין ולגזור את דינו גם בהיעדר הימצאותו של הנאשם בדין, וזאת כאמור בסעיף 130 לחסד"פ [השוו האמור ברע"פ 5877/07 הרב אהרון רבינוביץ נ' מדינת ישראל (10.7.07); ראו עוד י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני (א) (תשס"ט- 2009), ע' 1052 (להלן "קדמי- חלק שני (א)")]. בנסיבות העניין, אני סבור כי הניתוח שנעשה על ידי בית המשפט קמא, בדיונו בעניינו בהתאם לסעיף 130 לחסד"פ אינו תואם את נסיבות העניין, זאת אף שהתוצאה הסופית אליה הוא הגיע והפנייתו לפסיקה הרלוונטית, הינה מקובלת עלי. בעיון במקרים בהם נדון סעיף 130 לחסד"פ, נראה כי סעיף זה מתייחס לאותם מקרים בהם נאשם נמנע מלהגיע לדיון בעניינו באופן נקודתי, כגון התחייבות אחרות או אירוע לא נשלט שמנע מהנאשם להגיע לדיון. כך לדוגמא ברע"פ 6286/01 שחוח נ' מדינת ישראל (26.11.01) הנאשם לא הגיע לדיון שהתקיים בעניינו כיוון שרשם ביומנו מועד אחר מהמועד שנקבע לו. ברע"פ 3186/05 מיכאל צביון נ' מדינת ישראל (11.4.05) הנאשם לא התייצב לדיון בעניינו כיוון ששהה בחוץ לארץ באותו מועד. במקרים מעין אלה, יכול בית המשפט להרשיע ואף לדון נאשם שנעדר, מלהגיע לדיון בעניינו בכפוף לקיומם של התנאים הקבועים בסעיף 130 לחסד"פ שעיקרם המצאת הודעה כדין ואזהרת הנאשם מאפשרות הרשעתו בדין וגזירת עונשו. עם זאת אני סבור כי נסיבות העניין, הינן שונות, וכי הסעיף הרלוונטי לנסיבות העניין הוא סעיף 131 לחסד"פ, זאת בהתחשב בהתחמקותו של הנאשם מהדין בעניינו. בע"פ 1632/95 משולם ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד מט (5) 534, נאמר: "האיזון בין הערך שבנוכחות הנאשם במשפטו לבין האינטרס הציבורי בקיום המשפט הפלילי שבא לביטוי בהוראות הנ"ל, שהוא פועל יוצא של שקילת האינטרסים המתנגשים על-פי משקלם הסגולי, נעשה אפוא בהתחשב בחומרת האישומים מזה, וברצונו של הנאשם והתנהגותו מזה. כאשר נאשם מבקש למנוע בזדון את קיום המשפט, שוללת התנהגותו את זכותו להיות נוכח בהליכים, ולעניין זה אין מבחינים בין עבירה קלה לחמורה. [.... [בענייננו, המערערים, בכוונת מכוון, סירבו להיות נוכחים באולם הדיונים, פיטרו את סניגוריהם, וכאשר בית המשפט סירב לשחררם מן הייצוג, הורו להם לא ליטול חלק בדיון. כל אלה במטרה לשבש את ההליך ולמנוע את בירורו התקין של המשפט. ואכן, בישיבה הבודדת שבה נכפתה עליהם הנוכחות מנעו בהפרעותיהם קיום דיון וביזו את בית המשפט. בנסיבות אלה חל סעיף 131לחוק סדר הדין הפלילי." [שם, 549- 550, להלן:"עניין משולם"]. אם כך עולה, כי מקרה ואדם נמנע בצורה מכוונת להגיע לדיונים בעניינו, הרי שיש בכך להצדיק שימוש בסעיף 131 לחסד"פ ולדון אדם בהיעדרו, הן אם מדובר בעבירות קלות והן אם מדובר בעבירות חמורות. בעניין משולם, התחמקותם של הנאשמים מהדין והיעדר רצונם לקחת חלק בדיוניים שהתקיימו בעניינם הייתה ברורה ובולטת. עם זאת אין בשימוש בסעיף 131 לחסד"פ לייחדו אך למקרים אלה, והשימוש בו ניתן גם מקרה והמדובר בהפרעה מכללא לניהולו התקין של המשפט, לומר על ידי הסוואת ההתחמקות, הארכת ההליכים, והיעדר התייצבות לדין בתירוצים שהם לכאורה לגיטימיים. בע"פ 10736/04 מרדכי כהן נ' מדינת ישראל (26.9.06) (להלן: "עניין מרדכי הכהן"), נקבע כי מקום ונאשם מונע קיומו של הליך משפטי ומנסה להכשילו בהיעדרו, הרי שלבית המשפט הסמכות להמשיך הדיון ולתת את פסק דינו אף ללא נוכחות של הנאשם. שם נקבע כי זכות הנאשם להיות נוכח בדינו, היא זכות דיונית שבאה בעיקרה לשמש עזר לבית המשפט בעשיית דין צדק וחשיפת האמת. בהתאם ובמידה ועשיית דין צדק, תהייה כרוכה אף בהמשך ההליך המשפטי ללא נוכחותו של הנאשם, הרי שהיא תותר. ובמקום ובו הנאשם מבקש לעשות שימוש בזכותו במטרה לסכל את ההליך השיפוטי, הרי שניתן יהיה לסטות מסדרי הדין הרגילים [שם, פסקה 24]. בהמשך הדיון, בעניין מרדכי הכהן, נאמרו הדברים הבאים: " הוראת סעיף 131 חלה לגבי כל עבירה ובכל ערכאה (פרשת משולם הנ"ל, בעמ' 549), וניתן להסיק ממנה כי סירוב קונסיסטנטי של נאשם להתייצב לישיבות בית-המשפט, עשוי להיחשב ל"הפרעה" ולהוות הצדקה לניהול המשפט בהעדרו, שכן: "זכותה של המדינה לנהל משפט ללא נוכחות הנאשם, אם הלה מוותר על זכותו להיות נוכח במשפט, בין במפורש בין מכללא; בין בבקשה מפורשת ובין באי התייצבות לדיון" (א' סטרשנוב שפיטת נאשם בהיעדרו המשפט ה 201, 207, והשוו: י' קדמי על סדר הדין בפלילים כרך ב', תשס"ג-2003, בעמ' 765; פרשת משולם הנ"ל, בעמ' 549). [...ובהמשך הדברים...] ולבסוף, סמכותו של בית-המשפט לנהל את ההליך בהעדרו של הנאשם או להגביל את ניהולה של פרשת ההגנה - מקום בו מסכלת התנהלות הנאשם את תקינות ההליך או את עצם ניהולו -  נגזרת מסמכותו הטבועה של בית-המשפט למנוע פעולה או מחדל מצדו של בעל-דין, תובע או נאשם, שיש בהם כדי להכשיל הליכי משפט ולמנוע ממנו מלמלא את ייעודו בעשיית דין צדק (רע"פ 4574/99 מדינת ישראל נ' לגזיאל, פ"ד נד (2) 289, 292; ע"פ 4977/92 גבארין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 700; בש"פ 1781/00 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (4)293, 303)." [שם, פסקה 25] מכאן עולה, כי מקרה והוכח כי היעדרו של נאשם מדיון שהתנהל בעניינו, נעוצה ברצונו להתחמק מהדין, ניתן יהיה להמשיך ולדון בעניינו אף בהיעדרו, ובהמשך להרשיעו בדין ולגזור את עונשו. סעיף 131 נפרד מסעיף 130, ואינו כפוף לתנאיו. לומר, שגם בהיעדר קיומם של התנאים הפורמאליים המנויים בסעיף 130 לחסד"פ, כגון המצאת הודעה כדין טרם הדיון בעניינו של הנאשם, שבצידה אזהרה לאפשרות להרשיע הנאשם או לגזור את דינו, ניתן יהיה לדון בעניינו של נאשם להרשיעו וכן לגזור את דינו. בנסיבות העניין, עולה כי המערער נמנע מלהתייצב לדיון בעניינו באופן שיטתי, הוא התחמק מההליך הפלילי שהתקיים בעניינו, וניסה בכך להביא לסיכול ההליך השיפוטי שהתקיים נגדו. בדיון שהתקיים בעניינו של המערער ביום 10.11.05, המערער קם באמצע דיון ההוכחות ועזב את אולמו של בית המשפט בלי שוב [על התנהלות המערער בבית המשפט קמא ראו פסקאות ד'-ו' להכרעת הדין בבית המשפט קמא]. למערער נשלחו הודעות רבות בעניין הדיונים בעניינו. המערער התחמק מקבלתם באופן ישיר. הודעות אלו, הודבקו על דלת ביתו של המערער, ובהתאם יש לראות בהם כהודעות שהומצאו כדין. מכלל הנסיבות עולה כי המערער ידע כי מתקיים הליך שיפוטי בעניינו ויידע על מועדי הדיון, אך הוא נמנע מלהתייצב להמשך משפטו. בית המשפט קמא, דחה את טענתו העובדתית של המערער לכך כי הוא עקר מביתו (שברח' איילון 32 שבקריית ביאליק) והסביר זאת בכך שהמערער מסר כתובת זו להמצאת כתבי בית דין, וכן הצהיר על כתובת זו ככתובתו בפני הכנ"ר, בהליך פשיטת רגל שנוהלו על ידו. וכן דחה את טענת המערער כי כונס הנכסים תפס החזקה בנכס מכוח החלטת רשם ההוצאה לפועל. בנסיבות העניין ובהתחשב בנימוקי בית המשפט קמא, אין אני רואה מקום להתערב בקביעה זו, ויש לראות בכתובת זו ככתובת של המערער אשר גר בה בזמנים הרלוונטיים לניהול ההליך בעניינו, ובהתאם כי יש בכך להוכיח כי המערער יידע על קיום ההליכים בעניינו. בנוסף לכך, בית המשפט קמא דחה טענת המערער לפיה, הוא שהה בתקופה הרלוונטית בחוץ לארץ עקב איומים על חייו. טענה זו לפיה המערער שהה בחוץ לארץ מאמצע 2006 ועד לאמצע 2011, לא הוכחה כלל בבית המשפט קמא, כך גם לא הובאו ראיות לכך בפני. משכך גם בקביעתו זו של בית המשפט קמא אין אני מוצא מקום להתערב. מעבר לכך אוסיף, כי גם אם המערער אכן עזב הארץ באמצע שנת 2006, הרי שאין בכך להצדיק את הפסקת ההליכים בעניינו של המערער. כאמור, המערער ידע על קיומו של ההליך המשפטי בעניינו, ואף לקח חלק בתחילתו, אם כי בהמשך הוא נטש באמצע אחד מהדיונים ולא חזר לנהל הדיון. המערער לא מינה לעצמו סנגור שימשיך בניהול התיק בעניינו, הוא לא הודיע לבית המשפט על כך שהוא מתכוון לעזוב הארץ, ולא הגיש בקשה לבית המשפט שימונה לו סנגור שייצגו בהליכים כנגדו. כלל נתונים אלו מלמדים על כך כי המערער ביקש להתחמק מהדין, ולמצער פעל מתוך זלזול בוטה בהליך שהתקיים בעניינו, ועזב ההליך להתנהל בהיעדרו מתוך אדישות לניהולו ולהתרחשויות בו. ואוסיף גם תוך וויתור על זכויותיו הדיוניות, בהתחשב בהזדמנויות שניתנו למערער לנהל הגנתו. בנסיבות אלו, אני סבור כי צדק בית המשפט קמא שנמנע מהתליית ההליכים נגד המערער, שכן היה בכך להביא לסיכולו של ההליך המשפטי שהתקיים נגד המערער ולמעשה גניזתו עד למועד בלתי ידוע. לנוכח כלל האמור, אני סבור כי החלטת בית המשפט קמא לדחות את בקשת המערער לביטול הכרעת הדין בעניינו, בדין יסודה. גם לגופם של דברים, לא ראיתי כל מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא. הכרעת הדין שניתנה בעניינו של המערער, היא הכרעת דין מפורטת ומנומקת, שהביאה לידי ביטוי את כלל הראיות הרלוונטיות שהוצגו בדיון והמבססים את אשמתו של המערער. בעוד שהמערער לא הציג טענת הגנה שהיה בה להביא לשינוי מהכרעת הדין שניתנה. זו היא דעתי גם באשר לגזר דינו של בית המשפט קמא, עת הטיל על המערער קנס בסך של 1,400,000 ₪ או שנת מאסר אחת בתמורתו. בית המשפט קמא, סקר הפסיקה הרלוונטית בנושא, והביא בחשבון את כלל השיקולים שעלו במסגרת הדיון, ומתוך אלו שייכלל את העונש הראוי בעניינו של המערער. עונש זה הוא עונש ראוי בעיני, ביחס לחומרת העבירות שבוצעו על ידי המערער, זאת בהתחשב בבנייה שבוצעה בניגוד להיתרי הבנייה ובניגוד לתכנון, בהתחשב בפגיעה שהסב המערער לקוני הדירות הנאלצים לסבול מבנייה ללא היתר, וכן בהתחשב ברווח שהפיק המערער עקב פעולתו העבריינית. כלל נתונים אלו מצדיקים את העונש שהוטל על המערער, ואין אני מוצא מקום להתערב בכך. סיכום: המערער הועמד לדין, זומן כחוק וניתנו לו כל הזכויות הדיוניות והמהותיות שיש לנאשם בפלילים לנהל את הגנתו. מעת שעזב המערער/נאשם את הדיון בבית משפט קמא באמצעה של ישיבת הוכחות הוא ידע והיה עליו לדעת כי יידרש להמשך הדיון. עליו הייתה החובה לברר למתי נקבעו דיונים. בנסיבות אלו אין הוא יכול לחסות תחת טענה כי לא קיבל לידיו זימונים. נראה כי כל התנהגותו הייתה ניסיון לשבש את ההליך השיפוטי באופן בו יוכל להימלט מאימת הדין. אין לתת יד למהלכים שנקט המערער באופן שיכשיר את התנהגותו. ההגנות שבדין הפלילי לא ניתנו לשם שיבוש ההליך המשפטי אלא ככלי לנאשם להגן על עצמו במסגרת ההליך. הנאשם בחר לנסות ולהימלט מהדין בדרך של התחמקות מדיונים. אין מקום, כעת, ליתן החלטה לפיה החוטא בשיבוש הדיונים יצא נשכר. מעבר לאמור, המערער לא מצביע על כל טעם לגופו של עניין לביטול הכרעת הדין או גזר דין מעת שלגופו של עניין לא העלה כל טענת הגנה הראויה בירור. משכך, ומכל הטעמים שפורטו, דין הערעור להדחות על כל חלקיו. לסיום, אחזור על דברי כב' השופט רובינשטיין שנאמרו במסגרת רע"פ 8877/11 אחמד נעימה נ' עיריית חיפה (1.5.12), אשר ההליך הפלילי התנהל בו משנת 2005 ועד לשנת 2012, שם נאמר "הגיעה עת סיום", דברים היפים במיוחד במקרה דנן, שכבר מתנהל משנת 1998. בניהיחידת דיור