הנתבעת טוענת להיותה דיירת מוגנת בדירה. לטענתה, היא הוחתמה על ידי התובעת על חוזה השכירות שלא בתום לב, אלא בדרכי רמייה וכחש, תוך התעלמות מזכויותיה כדיירת מוגנת בדירה. דוגמא לפסק דין בנושא הוכחת דיירות מוגנת: בפני תביעה לפינוי וסילוק יד וכן תביעה כספית ע"ס 13,440 ₪. הצדדים 1. רשות הפיתוח הינה הבעלים של המקרקעין והדירה הנמצאים ברח' שד' ירושלים 13 תל אביב - יפו, הידועה גם כגוש 7016 חלקה 38, יחידה מס' 15. (להלן: "הדירה"). (במאמר מוסגר יוער, כי בכתב התביעה ובחלקם של המסמכים שצורפו על ידי הצדדים, צוינה כתובת הדירה ברח' ירושלים 11 ת"א-יפו, ואולם שאלת זיהוי הדירה לא היתה שנויה במחלוקת בין הצדדים). עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן: "עמידר" או "התובעת") מונתה על ידי מינהל מקרקעי ישראל לנהל בשמו את נכסי רשות הפיתוח שבתל אביב יפו ובכללם את הדירה. הנתבעת מחזיקה בדירה. המחלוקות 2. הצדדים חלוקים בשתי סוגיות מרכזיות: סוגיה אחת מתייחסת למעמדה של הנתבעת בדירה. לטענת התובעת, הנתבעת מחזיקה בדירה כשוכרת מכוח חוזה שכירות בלתי מוגנת מיום 1/5/1994 (להלן: "חוזה השכירות"). לעומת זאת, הנתבעת טוענת להיותה דיירת מוגנת בדירה. לטענתה, היא הוחתמה על ידי התובעת על חוזה השכירות שלא בתום לב, אלא בדרכי רמייה וכחש, תוך התעלמות מזכויותיה כדיירת מוגנת בדירה. הסוגיה הנוספת מתייחסת להיקף הדירה. התובעת טוענת כי הנתבעת פלשה לשטח נוסף שבבעלות התובעת הנמצא בסמיכות לדירה תוך ביצוע תוספת בנייה והגדלת שטח הדירה בכ- 36.75 מ"ר. התובעת צירפה לכתב התביעה תשריט (נספח ג', אשר צורף גם לתצהיר התובעת כנספח ט"ז) עליו סימנה בצבע צהוב את שטח הדירה המקורי, ובצבע תכלת את תוספת הבנייה הנטענת בשטח הפלישה. (להלן: "השטח הנוסף"). הנתבעת טוענת כי לא פלשה לשטחי התובעת ולא בנתה כל תוספת בניה. התובעת עותרת הן לסילוק ידה של הנתבעת מהשטח הנוסף, והן לפינוי הנתבעת מהדירה. דיון ומסקנות מעמדה של הנתבעת בדירה 3. אין חולק כי הנתבעת חתמה על חוזה השכירות מיום 1/5/1994 אשר כותרתו: "הסכם שכירות בלתי מוגנת (מגורים בלבד)". עוד אין חולק כי דמי השכירות אותם מחויבת הנתבעת לשלם הם דמי שכירות מופחתים לפי שכר דירה סוציאלי. (פרוטוקול מיום 13/7/2011). טענת הנתבעת היא, כי הינה דיירת מוגנת בדירה על כל הצמוד והמחובר לה, לרבות בשטח הנוסף. 4. בפתח הדברים יובהר כי בעל דין שיש לו, לטענתו, זכויות של דייר מוגן בנכס, עליו הנטל להוכיח את כל התנאים המקנים לו זכות כזו בין אם אלה תנאים "חיוביים" או שליליים". (ד. בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שניה, עדכון 5, עמ' 251). על כן הנטל על הנתבעת להוכיח את טענתה להיותה דיירת מוגנת בדירה. הדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב לכך שטענת הנתבעת להיותה דיירת מוגנת בדירה, אינה עולה בקנה אחד עם חוזה השכירות הבלתי מוגנת עליו חתמה. בחנתי בכובד ראש את טענות הנתבעת לעניין מעמדה כדיירת מוגנת בדירה, תוך התייחסות לכל אחת ואחת מהראיות שהוצגו על ידי הצדדים, ולא שוכנעתי כי עלה בידי הנתבעת להוכיח את טענתה. כפי שיפורט להלן, מן הראיות עולה כי הנתבעת איננה דיירת מוגנת בדירה. 5. גרסתה של הנתבעת באשר למקור הזכויות להן היא טוענת, לא היתה אחידה. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי היא "רכשה את זכויותיה כדיירת מוגנת בדירה מכוחו של בעלה לשעבר - אברהם בנימין - ואביו - יעקב בנימין - שהיו דיירים מוגנים בדירה עוד מתחילת שנות ה- 50 של המאה שעברה." (סעיף 3(ב) לכתב ההגנה). לפי גרסה זו הדיירים המוגנים שקדמו לנתבעת היו בעלה, מר אברהם בנימין (להלן: "אברהם בנימין") ואביו. לעומת זאת, בתצהירה טענה הנתבעת, כי רכשה את זכויותיה כדיירת מוגנת בדירה "מכוחו של בעלי אברהם בנימין ואחיו בנימין חיים מאז 1965" (סעיף 2 לתצהיר הנתבעת). לפי גרסה זו, הדיירים הקודמים בדירה היו בעלה של הנתבעת ואחיו, מר חיים בנימין (להלן: "חיים בנימין"). בחקירתה הנגדית העידה הנתבעת, כי האמור בתצהירה מבוסס על מה שאמר לה בעלה, בזמנו, ואינו בידיעתה האישית. שינוי גרסתה של הנתבעת באשר לזהותם של אלה אשר מהם קיבלה את זכויות הדיירות המוגנת, עומד לחובתה. 6. מעבר לכך. חיים בנימין טען בתצהירו כי רכש את הזכויות בדירה בשנת 1965 מאדם בשם "אבו דנה" (להלן: "אבו דנה", סעיף 1 לתצהיר חיים בנימין), ולאחר מספר שנים העביר את הדירה לאחיו אברהם בנימין. גרסתו של חיים בנימין לעניין מועד רכישת הזכויות בדירה בשנת 1965, מנוגדת לטענת הנתבעת לפיה היו הזכויות בדירה של האב עוד מתחילת שנות ה- 50. בנוסף, גם חיים בנימין אישר בעדותו כי האב לא היה דייר מוגן בדירה. (עמ' 28 שורה 21 לפרוטוקול). חיים בנימין טען, כאמור, כי רכש את הזכויות בדירה מאבו דנה, ואולם לא הראה כי שילם לתובעת את חלקה בדמי המפתח או כי קיבל הסכמתה להעברת הזכויות. כך גם, לא הוצג כל מסמך המלמד על העברת הזכויות הנטענות מאבו דנה לחיים בנימין. על כן לא הוכח כי חיים בנימין היה דייר מוגן בדירה, וממילא לא הוכח כי העביר כדין את זכויות הדיירות המוגנת לאחיו, אברהם בנימין, בעלה של הנתבעת. 7. בניגוד לגרסת הנתבעת לפיה בעלה, אברהם בנימין, היה דייר מוגן בדירה, גרסה אשר לא נתמכה במסמכים, הוצג בפני כתב תביעה שהגישה התובעת כנגד אברהם בנימין בשנת 1977 (ת.א. 10259/77, נספח ב' לתצהיר התובעת). בכתב התביעה האמור נטען כי אברהם בנימין תפס חזקה בדירה ומחזיק בה שלא כדין, ללא זכות ובניגוד לרצון התובעת. התביעה התקבלה וביום 26/6/77 ניתן כנגד אברהם בנימין פסק דין לסילוק ידו מהדירה. משניתן כנגד אברהם בנימין פסק דין לפינוי, ממילא לא יכול היה להעביר לנתבעת זכות דיירות מוגנת, אשר נקבע כי אין הוא זכאי לה. 8. בניסיון לבסס את טענתה, צירפה הנתבעת שורה של מסמכים מטעם התובעת, מהם היא מבקשת ללמוד כי התובעת הכירה בה כדיירת מוגנת. כך, מפנה הנתבעת להודעת התובעת מיום 16/10/91 בה צוין כי בקשת הנתבעת לרכישת הדירה אושרה תמורת סך של 105,000 ₪. (נספח ג' לתצהיר הנתבעת). הנתבעת טוענת כי בהמשך הופחת המחיר על ידי התובעת לסך 42,000 ₪, תוך אישור מעמדה כדיירת מוגנת הזכאית לשלם רק חלק מהסכום שנקבע (נספח ד' לתצהיר הנתבעת), ותוך הפנייתה לבנק לקבלת הלוואה על מנת לרכוש את הבעלות במחיר התואם דירה התפוסה בידי דייר מוגן. (נספח ה' לתצהיר הנתבעת). 9. נתתי דעתי לטענות הנתבעת ולמסמכים אליהם הפנתה, אך לאחר שבחנתי גם את יתר המסמכים שצורפו לתצהיר התובעת, מצאתי לנכון שלא לקבל את פרשנותה של הנתבעת למסמכים האמורים. להלן ייבחנו המסמכים שהוגשו על ידי הצדדים, על פי סדרם הכרונולוגי: א. מכתב התובעת לנתבעת מיום 22/7/85 (נספח ג' לתצהיר התובעת), בו נדרשה הנתבעת לסלק את "יתרת חוב דמי שמוש בדירה בשד' ירושלים 13 יפו גו"ח 7016/38". מכתב זה מלמד על דרישה לתשלום דמי שימוש, להבדיל מדמי שכירות, אשר הנתבעת היתה מחויבת בהם אילו היתה דיירת מוגנת. ב. מכתבה של הנתבעת לתובעת מיום 15/12/85 (נספח ד' לתצהיר התובעת) אשר כותרתו "בקשה לעריכת חוזה", ובו מציינת הנתבעת כי "אני בינדר זוהרה יושבת בדירה כבר 15 שנה בלי חוזה בצורה לא מסודרת מכל מיני סיבות שאינן תלויות בי. היום אני מעונינת לסדר את עצמי ולערוך חוזה עם עמידר במקום". ג. בשנת 1986 שלחה הנתבעת מכתב נוסף אשר התקבל אצל התובעת ביום 23/7/86 (נספח ה' לתצהיר התובעת). במכתב זה מלינה הנתבעת על שיעור דמי השימוש בהם היא מחויבת. ד. ביום 29/1/86 שלחה התובעת לנתבעת מכתב (נספח ו' לתצהיר התובעת). המכתב הינו טופס מודפס נושא כותרת: "הצעתך להשכרת המושכר לדייר מוצע". השימוש בטופס המתייחס לדיירות מוגנת, עשוי היה ללמד לכאורה על הכרה בנתבעת כדיירת מוגנת ואולם התוספות שהוספו בכתב יד על גבי הטופס שוללות מסקנה זאת. ע"ג הטופס צוין בכתב יד: "פלישה". בנוסף נרשם בכתב יד על גבי הטופס "הוועדה קבעה דמי מפתח מלאים בסך 9,000 שקל חדש ומזה חלקנו בסך 4,950 שקל חדש...". מכאן עולה, כי ניתנה לנתבעת האפשרות לתשלום חלקה בדמי המפתח בכדי לזכות במעמד של דיירת מוגנת בדירה, מעמד שלא היה לה קודם לכן. בתחתית נספח ו' צוינה בכתב יד המילה "ברשותנו". לעניין המונח "ברשותנו" הסביר עד התביעה, דורון סבח: "... יש מקרה אחר בו דייר לוקח דירה פנויה שלנו, שלא רכש מדייר אחר, וזה נקרא דירה מברשותנו" (עמ' 20 שורות 4-11 לפרוטוקול). יוער כי הסבר זה ניתן בהתייחס לנספח ד' לתצהיר הנתבעת ואולם הסבר המונח "ברשותנו" רלבנטי לכל המסמכים בהם הוא מופיע). לאור האמור, מצביע נספח ו' על כך שהתובעת לא הכירה בנתבעת כדיירת מוגנת. ה. במכתב מיום 8/4/86 ערערה הנתבעת על דמי השימוש אותם נדרשה לשלם. (נספח ז' לתצהיר התובעת). בתשובה, נשלח אליה מכתב התובעת מיום 9/4/86 בו נדחה ערעורה (נספח ח' לתצהיר התובעת). ו. ביום 31/7/86 שלחה התובעת לנתבעת מכתב תשובה למכתבה של הנתבעת מיום 23/7/86. (נספח ט' לתצהיר התובעת). במכתב זה הובהר לנתבעת, לבקשתה, כי דיירת אחרת משלמת פחות מהנתבעת מאחר שאותה דיירת מוכרת כדיירת מוגנת. בסיום המכתב נאמר: "לצערי בקשתך לרכישת הזכויות בדמי מפתח לא אושרה ע"י הועדה מאחר ואין עורכים חוזה מוגן לדירות בחלקה זו". ז. במכתב נוסף של התובעת מיום 15/9/86 (נספח י' לתצהיר התובעת) נמסר לנתבעת כי ערעורה על גובה דמי השימוש הראויים, נדחה. ח. עוד הוצג טופס סיכום עסקת מכר/חכירה מיום 24/9/91 אשר אושרה ביום 8/10/91. בטופס זה צוינו פרטי הדירה (אליהם אתייחס בהמשך) ונרשם מחיר המכירה: 105,000 ₪. עוד הוסף בכתב יד: "הנ"ל כפולשת משלמת דש"ר... במידה וישולם המכר, נא לאשר לה את הדש"ר לשכ"ד מוגן לפי 7 שנים רטרואקטיבי". (נספח י"א לתצהיר התובעת). ט. ביום 16/10/91 נשלחה לנתבעת הודעה על אישור עסקה במחיר 105,000 ₪ (נספח ג' לתצהיר הנתבעת, להלן: "נספח ג'"). י. ביום 9/3/92 שלחה התובעת לנתבעת מכתב על גבי טופס נושא כותרת "הצעתך להשכרת המושכר לדייר המוצע", המתייחס למכתב הנתבעת מיום 26/11/91. במכתב צוין סך של 42,000 ₪ (נספח ד' לתצהיר הנתבעת, להלן: "נספח ד'"). במקביל הופנתה הנתבעת לבנק למשכנתאות לקבלת מימון לרכישת הדירה (נספח ה' לתצהיר הנתבעת, להלן: "נספח ה'"). 10. כאמור הנתבעת טוענת כי שלושת הנספחים הנ"ל - ג', ד' וה' - מלמדים על הכרה בה כדיירת מוגנת. אין בידי לקבל טענה זו. אכן, מחיר הרכישה שהוצע לנתבעת הופחת מסך של 105,000 ₪ (נספח ג') לסך של 42,000 ₪ (נספח ד') ואולם אין בכך כדי ללמד על טיב זכויותיה של הנתבעת בדירה ועל היותה דיירת מוגנת בה. כך גם העובדה כי נספח ד' מתייחס לחוק הגנת הדייר, אינה מלמדת על הכרה בנתבעת כדיירת מוגנת. התובעת עשתה שימוש בטפסים מובנים, אך, כאמור, יש ליתן את הדעת לשינויים ולתוספות בכתב היד על גבי טפסים אלה. לענין זה ניתן להקיש מההלכה לפיה: "כידוע במקרה של סתירה בין חלק מודפס של חוזה ובין חלק הכתוב בכתב-יד, יש להעדיף את החלק הכתוב בכתב-יד, כמשקף את הכוונה האמיתית של הצדדים לחוזה (ראה צ'יטי, דיני חוזים - עקרונות כלליים, מהדורה 23, ע' 626, סעיף 626)" (ע"א 802/75 נגר נ' מרקוס, פ"ד ל(3) 29 (1976)). כך, בנספח ד' הוספה בכותרת המילה: "מברשותנו" (אשר הוסברה על ידי עד התביעה, בעמ' 20 שורות 4-11 לפרוטוקול כאמור לעיל). כך גם נמחקו מהטופס שלוש החלופות המפורטות בו. 11. זאת ועוד. המכתבים שנשלחו לנתבעת (נספחים ג', ד' ה' לתצהיר הנתבעת) נשלחו מכוח נספח י"א לתצהיר התובעת (סיכום עסקת המכר) אשר בו צוין במפורש כי אם יאושר המכר, תחויב הנתבעת בתשלום שכר דירה מוגן. משמעות הדברים היא, כי לא ניתנה לנתבעת אפשרות לרכוש זכויות בעלות אלא אפשרות להסדיר את מעמדה מפולשת לדיירת מוגנת. מעבר לכך. בנספח ה' בצד המילים "מחיר המכירה" הוספו בכתב יד המילים "בד.מ.פ.", באופן המלמד כי ניתנה לנתבעת האפשרות לשלם דמי מפתח בכדי לזכות במעמד של דיירת מוגנת. מכאן, שהנתבעת לא היתה במעמד של דיירת מוגנת. 12. יתר על כן. ביום 28/6/93 שלחה הנתבעת מכתב לתובעת, נושא כותרת: "חידוש בקשה לתשלום דמי מפתח" (נספח י"ב לתצהיר התובעת). הנתבעת מציינת כי בזמנו לא היה באפשרותה לעמוד בתשלום והיא מבקשת לדון בתיקה מחדש. בפרוטוקול וועדת חריגים מיום 6/4/94 (נספח י"ג לתצהיר התובעת) צוין: "מדובר בדירת 2 חדרים שנפלשה בשנת 1970 ע"י בינדר אברהם וזוהרה. בשנת 1984 התגרשו, ובדירה ממשיכה להחזיק זוהרה ושני ילדיה. ועדת דמ"פ אישרה הסדרת זכויות תמורת תשלום דמ"פ, אולם הנ"ל לא יכלה לעמוד בתשלום, ואין ביכולתה לשלם דש"ר. הנ"ל פנתה בבקשה לסיוע משר השיכון ומחברת חלמיש ביקשו שנסדיר חוזה שכירות בהתאם לנוהל לגליזציה". המלצת הוועדה היתה: "לערוך חוזה לא מוגן עם שכר דירה מוגן ולהקפיא את החוב". החלטת הוועדה היתה: "יש לערוך עם הדיירת חוזה שכירות חופשי (לא מוגן) ובגובה שכ"ד מוגן". בהתאם, ועל רקע החלטה האמורה, נחתם עם הנתבעת ביום 1/5/94 חוזה השכירות, אשר הינו על פי האמור בו "הסכם שכירות בלתי מוגנת". 13. הנה כי כן, לאחר שסקרתי בדקדקנות את כל הראיות שבפני, אין לי אלא לדחות את טענת הנתבעת לפיה חוזה השכירות נערך עימה בעורמה תוך דריסת זכויותיה. מן הראיות עולה כי התובעת דווקא עשתה מאמצים לאפשר לנתבעת להמשיך ולהתגורר בדירה, תוך הסדרת מעמדה, ותוך התחשבות במצבה הכלכלי. הנתבעת לא הוכיחה כי היתה או הינה דיירת מוגנת בדירה, והראיות שוללות את טענת הדיירות המוגנת. 14. בסיום פרק זה יוער כי ב"כ הנתבעת בסיכומיו טען כי נטל ההוכחה לעניין מעמדה של הנתבעת, מוטל על התובעת בשים לב לכך שהנתבעת מחזיקה בדירה משנת 1968. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת. סעיף 9 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב- 1972, קובע: "נכס שביום כ"ו באב תשכ"ח (20 באוגוסט 1968) (להלן - תשכ"ח) לא היה דייר הזכאי להחזיק בו - לא יחול חוק זה על שכירותו כל עוד לא הושכר בדמי מפתח." הנתבעת לא הציגה כל מסמך לביסוס טענתה כי נכנסה לדירה בשנת 1968. לעניין זה אין די באמור בתצהירו של חיים בנימין, אשר נטען על דרך הסתם. זאת ועוד, הנתבעת לא הציגה כל ראיה באשר למועד בו לטענתה נכנסה לדירה ולא הוכיחה כי היה זה לפני 20 אוגוסט 1968. מעבר לכך, לפחות בשני מכתבים, הנתבעת עצמה טענה כי נכנסה לדירה בשנות ה- 70 ולא קודם לכן. (נספחים ד'-ה' לתצהיר התובעת). לאור האמור, לא זו בלבד שהנתבעת לא הוכיחה כי החזיקה במושכר קודם ליום 20/8/68, אלא שוכנעתי, כי הנתבעת החלה להחזיק בדירה לאחר מועד זה. בהינתן הקביעה כי הנתבעת החלה להחזיק בדירה לאחר יום 20/8/68, נשמט היסוד לטענתה לפיה הועבר נטל ההוכחה ממנה אל התובעת. 15. מכל מקום, אף מבלי להיזקק לשאלת נטל ההוכחה, על יסוד מכלול הראיות, שוכנעתי וכך אני קובעת, כי הנתבעת איננה דיירת מוגנת בדירה. לעניין היקף הדירה 16. בכתב התביעה טענה התובעת כי הנתבעת פלשה לשטח נוסף שבבעלותה תוך הגדלת הדירה בכ- 36.75 מ"ר. התובעת צירפה תשריט (נספח ג' לכתב התביעה ונספח ט"ז לתצהיר התובעת) עליו סומן שטח הדירה המקורי בצבע צהוב, ושטח נוסף, הוא שטח הפלישה הנטען, בצבע תכלת. מנגד, הנתבעת טענה, כי לא ביצעה כל עבודות בניה בדירה או בתחום חלקה 38, וכי במשך כל השנים החזיקו היא ובני ביתה בכל הדירה, הן בשטח המסומן בצהוב והן בשטח המסומן בתכלת. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שהוצגו בפני, שוכנעתי כי הנתבעת פלשה לשטח של התובעת, אשר לא נכלל בשטח הדירה על פי חוזה השכירות, תוך ביצוע תוספת בנייה לדירה. 17. בחוזה השכירות מיום 1/5/94 (נספח י"ד לתצהיר התובעת), הוגדרה הדירה ככוללת: "2 חדרים, מטבח ושירותים". בפרוטוקול וועדת החריגים מיום 6/4/94 (נספח י"ג לתצהיר התובעת), במסגרתו הוחלט לערוך עם הנתבעת חוזה שכירות, תוארה הדירה ככוללת את היחידות הבאות: "חדר 14.70 מ"ר חדר 10.15 מ"ר מטבח/הול/חצר 8 מ"ר אחר סככה 19.60 מ"ר". הנה כי כן, עובר לחתימת חוזה השכירות עם הנתבעת, הוגדר שטחה הכולל של הדירה, לרבות הסככה, בהיקף של כ- 52.45 מ"ר. 18. לביסוס טענת הפלישה הפנתה התובעת לתשריטים אשר מהם עולה כי אכן חל שינוי בהיקף הדירה. התובעת צירפה לתצהיר מטעמה העתקי תשריטים וביקשה להגיש את התשריטים המקוריים במהלך הדיון. ב"כ הנתבעת התנגד להגשת התשריטים בטענה כי היה צריך להביא לעדות את מי שערך אותם. חרף התנגדות ב"כ הנתבעת, הוריתי כי התשריטים ישמשו כראיה. בהתייחס לתשריטים הסביר עד התובעת, עו"ד סבח, כי המודד מבצע מדידה ורושם עדכונים על גבי התשריט המקורי (עמ' 23 לפרוטוקול). במקרה זה המדידה המקורית היתה ביום 23/7/86 והעדכונים בתאריכים: 18/9/90, 26/7/93, 10/4/94, 26/6/94, 11/7/97. בעדכון התשריט מיום 18/9/90 צויינה הדירה (יחידה 38/15) בשטח של 53.2 מ"ר. בתרשים שצורף לתשריט סומנה הדירה ככוללת 2 חדרים, מטבח, יחידת שירותים וכן סככה. (במ/2 ונספח כ"א לתצהיר התובעת). בתשריט במ/1 מפורטים עדכונים כדלקמן: בעדכון התשריט מיום 26/7/93 צוין: "יחידה 15 ללא שינוי". בעדכון התשריט מיום 10/4/94 צוין: "יחידות 4,6,15,16 ללא שינוי". בעדכון התשריט מיום 26/6/94 צוין כי בוצע שינוי שטחים והצמדות ביחידה 16 (אשר אינה נשוא הדיון). בעדכון התשריט מיום 11/7/97 צוין: "תוספת חדר על הגג וכן משטח מקורה ביח' 15". עוד צוין בעדכון מיום 11/7/97 כי שטח היחידה 38/15 הוא: "86.1 מ"ר". מן המקובץ עולה, כי במועד כשלהו בתקופה שבין 10/4/94 לבין 11/7/97 חלו שינויים בהיקף הדירה, ושטחה הורחב משטח של כ- 53.2 מ"ר לשטח של כ- 86.1 מ"ר. 19. בניסיון לתמוך בטענתה בדבר היעדר פלישה מפנה הנתבעת למכתב מטעם העיריה מיום 28/12/05. (נספח ט' לתצהיר הנתבעת). עיון במכתב זה מעלה כי אין בו כדי לסייע לנתבעת שכן נאמר בו כי: "לפי השוואה בין תצ"א משנת 2001 לשנת 2005, לא קיימת בניה חדשה במקום". מכאן, שהמכתב מתייחס לכך שלא נעשתה תוספת בנייה לאחר 2001, ואולם אין בכך כדי לשלול את המסקנה העולה מן הראיות כי תוספת הבניה היתה קודם לשנת 1997. 20. על יסוד הראיות שבפני, הריני קובעת כי הנתבעת הרחיבה את דירתה תוך פלישה לשטח התובעת ובניית תוספת בנייה שלא כדין. באשר לגבולות המדויקים של שטח הפלישה יוער, כי אין התאמה מלאה בין "השטח הנוסף" שסומן בתכלת על גבי נספח ט"ז לתצהיר התובעת, לבין השטח שסומן בוורוד על גבי תשריט במ/1, ואולם, אין באי ההתאמה האמורה כדי לאיין את עצם הפלישה והיקפה. בנסיבות העניין, הריני קובעת כי השטח המקורי של הדירה היה כ- 53.2 מ"ר, וכי הנתבעת פלשה שלא כדין לשטח של התובעת בהיקף של כ- 32.9 מ"ר (להלן: "שטח הפלישה"), והגדילה את הדירה על ידי תוספת בנייה בשטח הפלישה. הנתבעת איננה זכאית להחזיק בשטח הפלישה אשר לא נכלל בשטח המקורי של הדירה. על כן, יש לקבל את התביעה לסילוק ידה של הנתבעת משטח הפלישה. התביעה לפינוי הדירה 21. בנוסף לתביעה לסילוק ידה של הנתבעת משטח הפלישה, עותרת התובעת לפינוי הנתבעת מהדירה. התובעת טוענת כי תוספת הבניה תוך פלישה לשטח התובעת, מהווה הפרה של סעיף 6ג לחוזה השכירות ומקנה לה זכות לביטולו ולפינוי הנתבעת מהדירה. אינני מקבלת טענה זו של התובעת. אכן סעיף 6ג' לחוזה השכירות מחייב את הנתבעת "לא לבצע במושכר, או בכל חלק ממנו, לרבות קירותיו החיצוניים שינוי כלשהו", אלא שבהסכם לא נקבע כי הפרת סעיף זה הינה הפרה יסודית. על כן, מחובת התובעת היה ליתן לנתבעת ארכה לתיקון ההפרה וזאת לא עשתה. התובעת אישרה כי לא נשלח לנתבעת כל מכתב התראה לעניין ההפרה האמורה, אלא מיד הוגשה התביעה (פרוטוקול מיום 5/4/11). נוכח האמור, לא היה מקום להגשת התביעה, ככל שהיא מתייחסת לפינוי הדירה (להבדיל מסילוק יד משטח הפלישה), בלא ליתן לנתבעת אפשרות לתיקון ההפרה. 19. זאת ועוד. לשיטת התובעת, הפלישה והבנייה הנוספת נעשו על ידי הנתבעת בתקופה שבין 1994-1997. לאור גרסת התובעת בדבר ביצוע עדכוני מדידה מזמן לזמן, ניתן לייחס לה ידיעה בדבר הפלישה מיד בעת שזו נעשתה, דהיינו לכל המאוחר בשנת 1997. חרף כך השתהתה התובעת שיהוי ניכר והגישה את התביעה רק בשנת 2008. הגם שחלפו לפחות 11 שנים מאז בוצעה הפלישה, נמנעה התובעת ממשלוח מכתב התראה, ובאחת- הגישה את התביעה ודרשה, בנוסף לסילוק יד משטח הפלישה, גם את פינוי הדירה. לכך לא היה מקום. בהקשר זה עומדת לזכות הנתבעת העובדה כי לא הועלתה כלפיה כל טענה בדבר אי תשלום דמי השכירות השוטפים וההנחה היא כי אלה שולמו כסדרם. בנסיבות שבהן הסכימה התובעת לקבל מהנתבעת דמי שכירות במשך השנים, אף לאחר שידעה (או למצער יכולה היתה לדעת) כי קמה לה עילה לביטול חוזה השכירות, מושתקת התובעת מלטעון לביטול החוזה והיא מנועה מלעתור לפינוי הדירה בשל הטענה להפרת חוזה השכירות. בנסיבות העניין, נדחית התביעה לפינוי הנתבעת מהדירה. התביעה הכספית 23. התביעה הכספית נזנחה בסיכומים ועל כן אין להיזקק אליה. מכל מקום, דינה של התביעה הכספית היה להידחות גם מחמת כך שהתובעת לא הוכיחה כנדרש את טענתה בדבר שיעור דמי השימוש הראויים. התביעה הכספית - נדחית. סוף דבר 24. על הנתבעת לסלק ידה משטח הפלישה (כאמור בסעיף 20 לעיל), ולהחזירו לתובעת נקי מכל אדם וחפץ, וזאת בתוך 90 יום ממועד קבלת פסק הדין. התביעה לפינוי הדירה - נדחית. התביעה הכספית - נדחית. בנסיבות העניין, יישא כל צד בהוצאותיו. מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)