דוגמא לפסק דין בנושא העסקת עובדים זרים פיטום אווזים: השופטת לאה גליקסמן: ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופט לובוצקי; פ 499/05), אשר זיכה מחמת הספק את המשיב מעבירות של העסקה שלא כדין של ארבעה עשר העובדים זרים. הרקע לערעור: כנגד המשיב (להלן גם - ציון) וכנגד אביו (להלן גם - יוסף) הוגש כתב אישום ובו יוחסו להם עבירות אלה: העסקת 14 עובדים זרים (להלן - העובדים) ללא היתר כדין בעסק לפיטום אווזים ולשחיטתם שהפעילו וניהלו - עבירה לפי סעיף 2(א)(1) ו- (2) לחוק עובדים זרים, התשנ"א - 1991 (להלן- חוק עובדים זרים); העסקת העובדים ללא התקשרות בחוזה עבודה בכתב (עבירה לפי סעיף 2(ב)(2) לחוק עובדים זרים); העסקת העובדים ללא הסדרת ביטוח רפואי (עבירה לפי סעיף 2(ב)(3) סיפא לחוק עובדים זרים); העסקת העובדים בלא העמדת מגורים הולמים (עבירה לפי סעיף 2(ב)(5) רישא לחוק עובדים זרים ולתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (מגורים הולמים), תש"ס - 2000). על פי הנטען בכתב האישום, העובדים הועסקו בעסק לפיטום אווזים ולשחיטתם שהפעילו וניהלו ציון ואביו, במשק 10 במושב בן זכאי (להלן - העסק). בטרם צאתם של העובדים מן הארץ נגבו משישה עובדים עדויות מוקדמות (ב"ש 105/05). בית הדין האזורי הרשיע את יוסף, אביו של ציון, בעבירות המיוחסות לו, וקבע כי ממשקלן המצטבר של כלל העדויות והראיות הוכח מעבר לכל ספק כי: יוסף הוא הבעלים הרשום של המשק שבו נעברו העבירות ולא הוכח כי המשק עבר לבעלותו או לחזקתו של גורם אחר. כפועל יוצא מכך הוא גם נחזה כמי שהעמיד את המגורים הלקויים לרשות העובדים; ציון (הבן) הטיל בהודעותיו לפני החוקרים את האשמה להעסקת העובדים על יוסף אביו; מקצת מהעובדים ראו את יוסף כמי שמשלם את שכרם, באמצעות ציון, בנו; במשק הועסקו 14 עובדים ששהו ללא אשרה כדין, ובידי יוסף לא היה היתר להעסקתם על פי הנדרש; העובדים הועסקו ללא חוזה עבודה וללא ביטוח רפואי כנדרש על פי הדין; לעובדים לא סופקו תנאי מגורים הולמים כנדרש על פי הדין. בית הדין האזורי זיכה מחמת הספק את ציון. בית הדין ציין את הכלל לפיו במשפט הפלילי נטל השכנוע מוטל על כתפי התביעה, ודי בכך שהנאשם יעורר ספק סביר בגרסת המאשימה על מנת שיזוכה מכל אשמה. בית הדין קבע כי במקרה הנדון ציון הצליח לעורר ספק סביר באשר להיותו המעסיק של העובדים, למרות שמרבית העובדים אשר העידו זיהו את ציון כמעסיקם ובלשונם כ"בעל הבית", כמו גם כמי שנתן להם הוראות ומסר להם את שכרם, מנימוקים אלה: הבעלים הרשום של המשק והלולים הינו אביו, יוסף, ולציון אין שום חלק בנחלה, וממילא לא העמיד את המגורים הלקויים לרשות העובדים; מקצת מהעובדים שזיהו את ציון הבן כמעבידם, העידו כי האב הוא מקור תשלום שכרם, והשכר רק שולם באמצעות הבן; ציון ויוסף הצביעו לפני החוקרים על מעסיק אחר (בן נוסף) שכלל לא עומת על ידי החוקרים מול גרסתם של ציון ויוסף; ציון העיד בבית הדין, ועדותו לא נסתרה על ידי התביעה, כי עבד כשכיר בחברת "גולדיס" שבעליה הינו אדם העונה לשם "אבי" ואדם נוסף שציון לא ידע לציין את שמו, והיא זו שהייתה למעשה מעסיקתם של העובדים הזרים; ציון הציג בפני בית הדין העתק מכתב פיטורים ולפיו הועסק כשכיר בחברת "גולדיס" החל מיום 20.5.2004 עד יום 31.8.2005. כן הוצגו תלושי שכר לתיק בית הדין לחודשים נובמבר 2004 עד דצמבר 2004 ו"טפסי תשלומים וניכויים משכר עבודה לשנת 2005 (במקום טופס 106)" המאשרים את עבודתו כשכיר בחברת "גולדיס" בתקופה האמורה. מסקנת בית הדין האזורי הייתה כי כל הנתונים לעיל יחדיו יוצרים ספק סביר המצדיק את זיכויו של ציון מהמיוחס לו, "שכן המאשימה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את עובדת היותו של הנאשם 1 [=ציון] בעלים של העסק בו נמצאו אותם 14 עובדים זרים. היותו של ציון עובד במקום בין כעזרה משפחתית לאביו ובין כעובד של האב, אינם מובילים לאחריותו כמעביד, אם לא הוכח, בצורה חד משמעית, היותו כזה לכל דבר ועניין. שכן, העסק והמגורים שסופקו לעובדים הזרים היו בחצרו של האב". הערעור וטענות הצדדים: ערעור המדינה סב על זיכויו של ציון, ולו מחמת הספק, מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. המדינה טענה כי הובאו בפני בית הדין קמא ראיות ברורות על כך שציון ביחד עם אביו, יוסף, הם אשר ניהלו יחדיו את העסק והעסיקו את ארבעה עשר העובדים שלא כדין. בהקשר זה ציינה המדינה כי היה על בית הדין האזורי להסתמך על עדויותיהם של העובדים, אשר נגבו בהליך של עדות מוקדמת; עדותו של ציון בבית הדין הייתה עדות כבושה, שנמסרה רק בחודש ספטמבר 2008, ולכן לא היה מקום להסתמך עליה כעדות המעלה ספק סביר; המסמכים אותם הציג ציון לתמיכה בגרסתו כאילו עבד בתקופה הרלוונטית עבור חברת "גולדיס" אינם אותנטיים; בכל מקרה, גם אם עבד כשכיר בחברת "גולדיס" אין בכך כדי לסתור את העדויות הברורות כי באותה תקופה תפקד כמעביד בעסק לכל דבר ועניין כלפי העובדים הזרים ביחד עם אביו, כפי שהעידו על כך העובדים. ציון טען כי הוא כלל לא ניהל את העסק ולא היה שותף בו מבחינה ניהולית או מבחינה כספית, אלא עבד לפרנסתו בעסק כשכיר ללא יכולת ניהולית כלשהי, וזאת עד לפיטוריו; ציון לא היה מעורב בניהול העסק ובכלל זה לא שילם את המשכורות לעובדים; גם על פי עדויות העובדים, הכסף הגיע מיוסף והועבר אליהם באמצעות ציון. בכל מקרה, אין לייחס משמעות לעדויות העובדים, אשר רואים את מי שנותן להם את שכרם כמעביד, גם אם אינו המעביד מבחינה משפטית; ציון עבד כשכיר בחברת "גולדיס" אשר ניהלה את העסק; ציון לא היה הבעלים של העסק ולא יכול היה לתת לעובדים תנאי מחיה אחרים. דיון והכרעה: לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, אנו קובעים כי יש לקבל את הערעור ולהרשיע את המשיב, ציון דעדוש, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בטרם נפרט את הנימוקים, נקדים ונאמר כי בעיקרו של דבר הכרעתו של בית הדין האזורי אינה מבוססת על התרשמותו מהעדויות בפניו ועל קביעות בדבר מהימנות המשיב או העדים האחרים. הכרעתו של בית הדין האזורי מבוססת על חלקים מעדויותיהם של העובדים, שלא העידו בפניו אלא העידו בהליך של עדות מוקדמת בפני השופטת סיגל דוידוב; על העובדה שהמדינה לא זימנה לעדות את אחיו של ציון, בכור דעדוש, אשר נטען על ידי ציון ואביו בחקירה במשטרה כי הוא היה המעסיק; על מסמכים שהוצגו על ידי ציון (תלושי שכר, העתק מכתב פיטורים וטפסי 106) המעידים כי היה עובד שכיר של חברת "גולדיס" ועל כך שגרסתו בעניין זה לא נסתרה. יש להדגיש, כי בית הדין האזורי לא קבע בפסק דינו כי הוא נותן אמון בגרסתו של ציון, אלא קבע רק כי גרסתו לא נסתרה על ידי התביעה וכי הצליח לעורר ספק סביר בגרסת התביעה. לפיכך, בנסיבות המקרה הנדון, בהן הכרעתו של בית הדין האזורי מבוססת בעיקרה על הסקת מסקנות מן העדויות והראיות, להבדיל מממצאים עובדתיים שנקבעו על ידו על יסוד התרשמות ישירה ממהימנותם של העדים, אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור, ואין מניעה כי ערכאת הערעור תתערב במסקנה אליה הגיעה הערכאה הדיונית [ראו: ע"פ 9325/99 מורד יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (4) ע' 632, ע' 645 (2000); ע"א 9784/05 עיריית תל אביב נ' ידידיה גורן, עו"ד, מיום 12.8.2009]. מעבר לכך, אנו סבורים שבית הדין האזורי התעלם מראיות מהותיות שהיו בפניו, אשר ביחד עם הראיות אליהן התייחס בית הדין, מובילות למסקנה לפיה יש להרשיע את ציון, וגם מטעם זה יש מקום להתערב במסקנתו. להלן, נפרט את הנימוקים למסקנה אליה הגענו. סתירה בין גרסתו של ציון בזמן אמת לבין גרסתו בבית הדין והיות גרסתו בבית הדין "עדות כבושה": לבית הדין הוגשה הודעתו של ציון במשטרה (ת/4), שנגבתה ממנו ביום 15.2.2005, המועד בו נערכה ביקורת משטרת ההגירה ומפקחי משרד התמ"ת אשר במהלכה נמצאו העובדים הזרים. בהודעה זו טען ציון כי הוא "בא למושב מדי פעם כי יש לי סוסים במושב, וחוץ מזה אני מגיע לבקר את המשפחה. אני לא עובד במשק באווזים, אני מתעסק במסחר של סוסים וזה העבודה שלי. .. לי אין כל קשר לתאילנדים האלה ... אני לא משלם משכורות ואני לא נותן להם שום הנחיות ... אני אין לי שום קשר לדבר הזה... " (ההדגשה הוספה - ל.ג.). הנה כי כן, בעדותו במשטרה טען ציון כי אין לו שום קשר לעסק, כי עיסוקו היחיד במשק הוא המסחר בסוסים, וכי אין לו שום קשר לעובדים הזרים שהועסקו בעסק. גם בהודעתו למפקח משרד התמ"ת (ת/14) טען ציון כי הוא לא עובד באווזיה, אין לו שום קשר להעסקת העובדים, והוא מגיע למשק רק כדי להאכיל את הסוסים. לעומת זאת, בגרסה המאוחרת שהעלה בבית הדין, לראשונה בחודש מרץ 2008 ולאחר שהעובדים העידו על מעורבותו בעסק ובעבודתם, טען כי היה "עובד רגיל" בחברת "גולדיס" שניהלה את העסק, אשר העסיקה אותו כי יש לו ידע באווזים ובפיטום אווזים, וכי "חילק" את הכסף לפועל האחראי ואף נתן הנחיות (פרוטוקול מיום 25.3.2008, ע' 7; פרוטוקול מיום 24.9.2008, ע' 18 - 19). גרסתו של ציון בבית הדין סותרת חזיתית את הודעתו במשטרה. יש להדגיש, כי לציון לא היה הסבר משכנע מדוע התכחש למעורבותו בהעסקת העובדים בעת החקירה במשטרה והעיד כי אביו נתן להם את ההוראות, וההסבר שנתן לעניין זה היה "לא זוכר למה אמרתי שאת ההוראות אבא שלי היה נותן" (פרוטוקול מיום 24.9.2008, ע' 21, ש' 4). בהתאם לפסיקה - "ההכחשה הטוטאלית נושאת עמה לעתים תוצאות לוואי ראייתיות, השוללות העלתה המאוחרת של טענה חלופית, הסותרת את ההתכחשות הכוללנית. כפארפראזה של האמור בע"פ 267/72 ניתן לומר, כי ככל שיריעת ההכחשה רחבה וטוטאלית יותר, כך גם מתקצרת האפשרות לבנות תיזה אמינה, הבנויה על הודאה חלופית חלקית בעובדות תוך סיוג קיומה של מחשבה פלילית". [ע"פ 417/83 דוד מלכה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 670 (1984); קדמי, על הראיות (חלק שלישי), ע' 1628 - 1629, (2003)]. אנו סבורים, כי בהערכה אם ציון עורר ספק בגרסת התביעה, היה על בית הדין להביא בחשבון את העובדה כי בזמן אמת ציון הכחיש טוטאלית כל קשר להעסקת העובדים הזרים, בעוד שבעדותו בבית הדין, לנוכח עדויות העובדים שקשרו אותו להעסקתם, הציג גרסה חלופית לפיה היה מעורב בהעסקתם כעובד שכיר של חברת "גולדיס". המעבר מהכחשה טוטאלית לגרסה החלופית, בהעדר הסבר סביר לשינוי הגרסאות, מביא למסקנה לפיה אין לתת אמון בגרסתו המאוחרת של ציון. זאת ועוד. גרסתו של ציון בבית הדין היא "עדות כבושה", שכן כאמור היא הועלתה לראשונה רק בחודש מרץ 2008, בחלוף למעלה משלוש שנים מהמועד בו נתפסו העובדים הזרים. בהתאם לפסיקה - "עדות כבושה ערכה מועט .. אך במה דברים אמורים? כשאין הסבר מתקבל על הדעת על שום מה נכבשה העדות עת רבה. ... ההסבר שעל בית המשפט להשתכנע הימנו, הוא לגבי שני עניינים: האחד - על שום מה שתק העד וכבש את עדותו כל אותה עת עד למתן עדותו; והשני - מה נשתנה עתה, כאשר החליט העד להעיד, ומהו הנימוק שהניעו לשבור את שתיקתו ... שכנוע מיוחד מאמיתות הסבר זה, על שני פניו, יידרש לבית המשפט כאשר פגמה של העדות אינו רק בכך שכבושה הייתה עד עתה, אלא שעד זה עצמו מסר בהזדמנויות קודמות גרסה שונה וסותרת מגרסתו הנוכחית. זוהי עדות כבושה, שפגמה אינו רק בכך שעד עתה נסתרת הייתה, אלא גם בכך שעד עתה סותרת הייתה לעדות, המושמעת כיום לפנינו". [ע"פ 190/82 שאול מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז (1) 225, ע' 285 - 286]. אנו סבורים, כי במקרה הנדון לא סיפק ציון הסבר מתקבל על הדעת לכך שכבש את גרסתו במשך תקופה ממושכת בת שלוש שנים. כשנשאל ציון על ידי בית הדין מדוע לא סיפר בחקירה במשטרה כי היה עובד שכיר של חברת "גולדיס" השיב כי "הם נפלו עלי. אני אמרתי להם שאני לא המעסיק. לא הזכרתי את חברת גולדיס אבל כן הזכרתי שאני לא בעל המשק אלא ההורים שלי" (פרוטוקול 24.9.2008, ע' 20, ש' 9 - 11). לטעמנו, הסבר זה אינו משכנע, שכן אך טבעי היה שציון יבהיר בהודעה למשטרה מי היה המעביד של העובדים, עת הובהר לו שהוא נחקר בחשד להעסקת עובדים זרים ללא היתר כדין. יתר על כן. ציון נשאל במפורש בחקירתו במשטרה מי הוא המעסיק של העובדים, האם אביו הוא המעסיק של העובדים ומי משלם לעובדים את שכרם, ולכל השאלות האלה הייתה לו תשובה אחת "לא יודע", בעוד שעל פי גרסתו בבית הדין האזורי חברת "גולדיס" הייתה המעסיקה של העובדים. גם אם, כגרסתו, בשלב הראשון בחקירה היה המום מעצם החקירה ולא ציין את מעמדו, אין כל הסבר סביר מדוע עת נשאל במישרין על זהות המעסיק של העובדים הוא לא נתן את המידע כי העובדים הועסקו על ידי חברת "גולדיס". לאמור לעיל יש להוסיף כי לנוכח העובדה שהגרסה הכבושה שהעלה ציון בבית הדין סותרת חזיתית את גרסתו בהודעה למשטרה, נדרש ציון לספק הסבר "משכנע במיוחד", וכאמור הסבר כזה לא ניתן על ידו. כללו של דבר: גרסתו של ציון כי העובדים הועסקו על ידי חברת "גולדיס" וכי הוא עבד בעסק כעובד שכיר של חברת "גולדיס" סותרת חזיתית את הודעתו במשטרה, לפיה לא היה לו שום קשר עם העובדים, והיא בגדר "עדות כבושה". לא ניתן על ידו הסבר משכנע הן בנוגע לשינוי גרסתו והן בנוגע להעלאת הגרסה בעניין חברת "גולדיס" רק בבית הדין, לאחר חלוף כשלוש שנים. עובדות אלה, במיוחד בהצטברן לנימוקים הנוספים שיפורטו בהמשך, מביאות למסקנה לפיה אין לקבל את גרסתו המאוחרת של ציון, ואין בה כדי לעורר ספק סביר בגרסת התביעה. לא הוכחה הגרסה בדבר העסקתו של ציון בחברת "גולדיס": להוכחת גרסתו כי הועסק בחברת "גולדיס" הגיש ציון מספר מסמכים: תלושי שכר; טופסי 106; מכתב פיטורים. לאחר בחינת המסמכים, אנו סבורים כי אין די במסמכים אלה כדי להוכיח את גרסתו של ציון בדבר העסקתו בחברת "גולדיס". ראשית, על תלושי השכר שהגיש ציון נרשם "בוצע על ידי: מערכת להדגמה בלבד". לא ברורה משמעותו של כיתוב זה, והוא מעלה ספק בדבר האותנטיות של תלושי השכר. שנית, טפסי 106 שהוגשו לתיק אינם חתומים, ולכן לא היה מקום לתת להם משקל, במיוחד לנוכח העובדה שציון לא זימן לעדות אף גורם מהחברה אשר יעיד על עבודתו בחברה. יש לציין כי בית הדין הבהיר לציון כי הוא רשאי למסור את פרטיהם של בעלי החברה על מנת שיזומנו להעיד בבית הדין (פרוטוקול מיום 24.9.2008 ע' 20, ש' 18 - 20) וניתנה לו הזדמנות לזמן אותם לעדות (שם, החלטה בע' 22 לפרוטוקול ). יתר על כן. בעדותו אמר ציון כי יזמן למתן עדות את אבי והמנהל הנוסף של חברת "גולדיס" (שם, ע' 21, ש' 12 - 13). אולם, כאמור, הם לא זומנו על ידו לעדות. אי זימונו של גורם כלשהו מחברת "גולדיס" להעיד הן בקשר לעבודתו של ציון והן בקשר למסמכים שהוגשו על ידו פועל לחובת ציון. לאמור לעיל יש להוסיף כי ציון גם לא יכול היה לתת פרטים מדויקים על חברת "גולדיס", ובכלל זה את הפרטים המלאים על הבעלים של החברה, וכל אשר יכול היה להעיד הוא כי "הייתה גם חברה בשם גולדיס שבחור בשם אבי היה הבעלים שלה וגם עוד בחור שהיא ניהלה המשק ושילמה לי.." (פרוטוקול מיום 24.9.2008, ע' 19, ש' 4 - 6). כללו של דבר: על יסוד כל האמור לעיל, אנו סבורים כי גרסתו של ציון כי פעילותו בעסק הייתה במסגרת עבודתו כעובד שכיר בחברת "גולדיס" לא הוכחה. קיים ספק משמעותי בנוגע לאותנטיות של המסמכים שהוגשו להוכחת העסקתו בחברת "גולדיס", לא זומנו להעיד הבעלים של חברת "גולדיס" או כל אדם אחר על עבודתו בחברת "גולדיס", והוא אף לא יכול היה למסור פרטים מלאים על החברה. על פי העדויות והראיות שהיו בפני בית הדין - ציון היה מעסיק של העובדים: כאמור, העובדים בעסק העידו עדות מוקדמת, ומעדותם עלה כי ציון גם כן היה המעסיק שלהם, נתן להם הוראות ושילם את שכרם. כך, העובד סונאן סריטאנוד העיד כי ציון "זה בעל הבית שלי .. הוא אמר לי לעבוד פה ולעבוד שם" (פרוטוקול מיום 1.3.2005, ע' 5, ש' 6 - 10), וכי לא הכיר עוד מישהו חוץ מציון (שם, ש' 16); ציון הוא זה שאמר לו מה יהיה גובה השכר שיקבל ואת מועד תשלום השכר (שם, ע' 7, ש' 17 - 22); את הכלים לביצוע העבודה קיבל מציון (שם, ע' 10, ש' 25, ע' 11 ש' 1), ומי שמכר את האווזים היה ציון (שם, ע' 20, ש' 11 - 13). העובד PHENGTION WORADET העיד כי ציון ניהל את העבודה ונתן הוראות ואף מינה אותו לתפקיד מנהל עבודה (פרוטוקול מיום 3.3.2005, ע' 3, ש' 1 - 4; ש' 16); ציון היה קונה להם בחגים שתייה וממתקים והיה בעל בית טוב (שם, ע' 11, ש' 14 - 19). העד CHAINARONK MONTRI העיד כי ציון שילם לו שכר, וכי אביו של ציון הגיע פעם בכמה זמן אולם "ציון היה בודק אווזים ובא כל יום" (פרוטוקול מיום 3.3.2005, ע' 19, ש' 19 - 26), ו-"ביום ציון היה מסתובב שם ומסתכל על האווזים"; (שם, ע' 22, ש' 2); ציון היה המעביד שלו (שם, ע' 23, ש' 8); ציון היה קונה לעובדים אוכל בחגים (פרוטוקול מיום 8.3.2005, ע' 27 ש' 25 - 26). העד BOONTHOM UNGCHAIYOPHUN העיד כי הלול שייך לציון וכי ציון נתן למנהל העבודה התאילנדי הוראות ומדי פעם גם נתן הוראות בעצמו (פרוטוקול מיום 8.3.2005, ע' 33, ש' 18 - 23); ציון נתן למנהל העבודה התאילנדי את הכסף לחלק לעובדים (שם, ע' 34, ש' 9); ציון ידע שהם ישנים בלול (שם, ע' 36, ש' 9). מעדויותיהם של העובדים המפורטות לעיל עולה בבירור כי ציון היה שותף לניהול העסק והמעסיק שלהם, ובכלל זה נתן להם הוראות ושילם את שכרם. אמנם, אחד העובדים (PHENGIONG WORADET) העיד כי גם האב היה המעסיק וכי הוא נתן את הכסף לציון כדי לשלם את שכר העובדים, אולם התמונה הכוללת העולה מעדויותיהם של העובדים היא שציון היה "בעל הבית", נתן לעובדים (או למנהל העבודה התאילנדי) הוראות, שילם את שכרם של העובדים ודאג להם (למשל - קנה להם אוכל ושתייה בעת החגים), ואף ניהל את העסק, ובכלל זה דאג לספק לעובדים כלי עבודה ומכר את האווזים. עדויות העובדים אושרו למעשה על ידי ציון בעדותו בבית הדין, עת העיד כי הוא נתן את הכספים שקיבל מחברת "גולדיס" לתשלום שכר לעובדים למנהל העבודה (פרוטוקול מיום 24.9.08, ע' 18, ש' 8 - 12; ע' 21, ש' 6 ו- ש' 10), הועסק על ידי חברת "גולדיס" במשק בשל הידע שיש לו, והיה עוזר לפועל האחראי בסדר העבודה ובפיתום (שם, ע' 19, ש' 9 - 12), ואף אישר כי נתן את ההוראות למנהל העבודה והגיע למשק כל יום (שם, ע' 20, ש' 1 - 6). כאמור לעיל, הגענו למסקנה כי לא הוכחה גרסתו של ציון כי הועסק במשק על ידי חברת "גולדיס". מכאן, לנוכח העובדה שהן על פי עדויות העובדים והן על פי עדותו שלו הוא ניהל את העסק והיה מעורב בהעסקת העובדים הזרים, המסקנה המתחייבת היא כי גם ציון היה המעסיק של העובדים, ולא רק אביו יוסף, כפי שקבע בית הדין האזורי. בהתייחס לנימוקים הנוספים שהביאו את בית הדין האזורי לזכות את ציון מחמת הספק: בית הדין האזורי נתן משקל רב לעובדה כי הבעלים הרשום של המשק והלולים הינו אביו של ציון, יוסף, וכי אין לו שום חלק בנחלה. אנו סבורים, כי רישום הבעלות על המשק אינו שולל את היותו של ציון שותף בבעלות ובניהול העסק של גידול אווזים ומעביד של העובדים, כעולה ממכלול העדויות והראיות כמפורט לעיל. עוד נציין כי ציון כלל לא טען כי מעורבותו בעסק הייתה במסגרת "עזרה משפחתית לאביו" או כ"עובד של האב", ולא היה מקום לזכותו מחמת הספק על יסוד גרסה שלא נטענה על ידו בשום שלב בהליך. בית הדין האזורי ציין כי יוסף וציון הצביעו על מעסיק נוסף - הבן בכור דעדוש - וכי הוא לא עומת מול גרסתם. לעניין זה יש לציין כי בכור דעדוש היה אחד המשיבים בבקשה לעדות מוקדמת, אולם רוב העובדים העידו כי אינם מכירים את בכור דעדוש כלל, ועובד אחר ציין כי ראה אותו מגיע מדי פעם אולם הוא לא נתן לו הוראות (פרוטוקול מיום 3.3.2005, ע' 17, ש' 1 - 20). בנסיבות אלה, לא היה מקום להבאת ראיות נוספות לשלילת הגרסה כי בכור דעדוש היה המעסיק של העובדים. מה גם, שציון לא חזר על גרסה זו בעדותו בבית הדין. סוף דבר: על יסוד כל האמור לעיל הערעור מתקבל. אנו קובעים כי הוכח, מעבר לספק סביר, כי ציון הפעיל וניהל את העסק והיה מעסיקם של העובדים מושא כתב האישום. לאור האמור, יש להרשיעו בכל העבירות מושא כתב האישום, ולא רק בהעסקת עובדים ללא היתר, שכן כמעביד הייתה מוטלת עליו האחריות לדאוג לכך שהעובדים יועסקו בהתקשרות בחוזה בכתב, להסדיר לעובדים ביטוח רפואי ולהעמיד לרשות העובדים מגורים הולמים. עניינו של ציון יוחזר לבית הדין האזורי, לשמיעת הטיעונים לעונש ולמתן גזר הדין. העסקת עובדים זריםבעלי חייםצער בעלי חייםפיטוםעובדים זרים