הערות מיניות כלפי עובדת

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הערות מיניות בעבודה כלפי עובדת: פתח דבר בתקופה הרלוונטית לכתב אישום זה עבד המערער כמנהל מחסן חלפים של רכב עירוני בעיריית תל-אביב. המתלוננת בתיק זה הועסקה כקלדנית באותו מחסן חלפים והמערער היה מנהלה הישיר. בכתב האישום נטען כי בשנים 2008-2006 הטריד המערער מינית את המתלוננת. המערער העיר למתלוננת הערות הנוגעות למיניותה והציע לה הצעות בעלות אופי מיני בוטה. כך למשל ולשם הדגמה בלבד, החמיא המערער למתלוננת על רגליה, על החזה שלה ועל גופה, אמר לה כי הוא רוצה שתסור איתו לבית מלון שם יתקלחו יחד והוא יפשיט וינשק אותה, ואמירות נוספות מסוג זה. המתלוננת, כך על פי הנטען, ביקשה מהמערער לכל אורך הדרך כי יניח לה לנפשה. בקשותיה לא נענו. בשנת 2008 הפכו ההטרדות להיות גם פיזיות ולא רק מילוליות. כתב האישום מפרט שלושה מקרים ספציפיים, בהם נישק או ניסה לנשק את המתלוננת על שפתיה ועל לחייה בניגוד לרצונה וחרף התנגדותה. האחד בחודש ינואר 2008, השני בתאריך בלתי ידוע, והמקרה האחרון בחודש פברואר 2008. בעקבות ההסלמה פנתה המתלוננת בתאריך 17.02.08, כך עפ"י הנטען, לאחראית לבדיקת תלונות בגין הטרדה מינית בעירייה וסיפרה לה על ההטרדות. עוד נטען, כי משנודע למערער על הפניה דלעיל, ניסה להניע את המתלוננת לחזור בה מההודעה שמסרה. המערער צעק על המתלוננת ודרש ממנה לבטל את תלונתה לפני האחראית. למערער יוחסו עבירות של הטרדה מינית, מעשים מגונים וכן הדחה בחקירה. בית משפט קמא (כב' השופטת דורית רייך שפירא) הרשיע את המערער בעבירות אלה לאחר שמיעת הראיות. על המערער הוטלו העונשים הבאים: שישה חודשי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות. 12 חודשי מאסר על תנאי. קנס בסך 2,500 ₪ פיצוי למתלוננת בסך 50,000 ₪. על פסק הדין על שני חלקיו, הכרעת הדין וגזר הדין, הערעור בפנינו. קביעתו המרכזית של בית משפט קמא מטבע הדברים, העדים המרכזיים בתיק זה היו המתלוננת מחד גיסא והמערער מאידך גיסא. בית משפט קמא נתן אמון בגרסתה של המתלוננת וקבע שיש לתת לה משקל ראייתי מלא (עמ' 1110 להכרעת הדין). בית המשפט ציין כי מתן האמון נעשה לאחר ש"הזהיר את עצמו שלפניו עדותה היחידה של המתלוננת". יחד עם זאת, ואף זאת כפי שציין בית משפט קמא, לגרסתה של המתלוננת היו חיזוקים רבים, מהם חיזוקים שמקורם במתלוננת עצמה, כגון מצב נפשי ותלונות בזמן אמת, ומהם חיזוקים חיצוניים שנמצאו בעדויות עדים שהעידו מטעם התביעה. באשר למערער קבע בית משפט קמא כי "מנגד בגרסת הנאשם וחלק מעדיו נמצאו פגמים ועדויותיהם היו בלתי משכנעות". בדיעבד, אחת מהטענות המרכזיות שהעלה הסנגור בערעור, עניינה היעדר קביעת מהימנות מובהקת של בית משפט קמא באשר למערער: "ערכאה קמא לא מציינת בפסק הדין כי המערער עשה חלילה רושם רע או כי אין היא מאמינה לו- אין קביעה כזו בפסק הדין!" (ס' 6 לעיקרי הטיעון בערעור). הציטטה דלעיל מדברי בית משפט קמא מצביעה על כך כי אין ממש בטענה זו. בית משפט קמא לא האמין למערער ונתן לכך ביטוי בדרכים שונות. האמירה כי בגרסת הנאשם נמצאו פגמים וכי היא נמצאה כבלתי משכנעת, הינה דרך אחת לנסח ממצא שמשמעותו היא חוסר אמון וחוסר מהימנות שייחס בית משפט קמא לדברי המערער. כדי להשלים את התמונה נציין כי הביטוי דלעיל איננו היחיד, ולאורך הכרעת הדין שזורות אמירות נוספות שמשמעותן היא חוסר אמון בגרסת המערער. אין דרך אחת ואחת בלבד לניסוח ממצאי מהימנות. כל דרך כשרה לכך ובלבד שכוונתו של בית המשפט ברורה וחד משמעית. לעניינו, זוהי אכן התמונה. בית המשפט לא האמין למערער. נקדים מאוחר למוקדם ונאמר כי לא מצאנו כל סיבה להתערב בקביעה זו. עיקר העובדות למעשה האמור לעיל, דהיינו כי לא מצאנו מקום להתערב בממצאי המהימנות, מכתיב את התוצאה בתיק זה ושמא יכולנו להסתפק בכך. עדיין, כדי שהתמונה תהיה בהירה, נסקור להלן את עיקרי הדברים שנשמעו מפי המתלוננת ומפי העדים המרכזיים הנוספים לרבות המערער, תוך התייחסות קונקרטית לממצאיו של בית משפט קמא. כך סיפרה המתלוננת: היא עבדה במחסן החלפים. המערער היה הממונה עליה. עקב מצוקה שנקלעה אליה, פנתה למערער וביקשה שיעזור לה בהשגת העלאה בדרגה ושדרוג שכרה. עובדים אחרים באותו מקום היו מודעים אף הם למצוקה הכלכלית אליה נקלעה המתלוננת. בקשת העזרה שהפנתה המתלוננת אל המערער הייתה נקודת הפתיחה להטרדותיו. בצר לה סיפרה המתלוננת על התנהלותו של המערער לאחת מחברותיה לעבודה בשם טל שמיר, מנהלת החשבונות במחלקה (להלן: "טל"). המתלוננת נקבה גם בשמותיהם של מספר עדים נוספים להם סיפרה בזמן אמת על ההטרדות, בניהם עובד נוסף בשם אילן, אחיותיה, הבת שלה וכן חברות שאינן עובדות עירייה. עובד נוסף אותו הזכירה, בעקיפין בדבריה לוועדה, הינו אדם בשם ליביו אוסטרובסקי (להלן: "ליביו"), שממנו ביקשה המערערת באחת הפעמים לעמוד לעשן ליד דלת חדרו של המערער כאשר נכנסה אליו, ככל הנראה כדי שנוכחותו תמנע הטרדה מצד המערער. בדיעבד, מייחס הסנגור משקל רב לכך שהמתלוננת לא נקבה בשמו של ליביו בהודעתה במשטרה. כן טען הסנגור כי המערערת ניסתה להדיח את ליביו לשבש את החקירה ולמסור גרסה שקרית לפיה היא סיפרה לו על ההטרדות בזמן אמת. נחזור לנושא זה בהמשך. חברתה של המתלוננת, טל, הביאה לידיעת המתלוננת כי קיים מנגנון בעירייה שבודק תלונות מסוג זה. המתלוננת אכן פנתה לאנשי העירייה הרלוונטיים. בתחילה פנתה באופן אנונימי ולאחר מכן, לאחר גלגולים שונים, הובאה תלונתה בפני צוות בדיקה בעירייה (להלן: "הוועדה" או "הצוות"). הצוות המליץ על פתיחה בחקירה. לאחר מכן הצטרף לתמונה התובע העירוני. ביום 28.04.2008 הובאה לידיעת המערער המלצת הוועדה לפתוח נגדו "בחקירה עירונית". המערער זומן למסור את גרסתו בפני הוועדה. לאחר שקיבל את ההזמנה, התקשר למתלוננת ודרש ממנה לבטל את תלונתה. המערער אמר למתלוננת "מה את הולכת לספר סיפורים? את רוצה להרוס את השם שלי". במקביל לפנייתה לוועדה, פנתה המתלוננת למשטרה ומסרה תלונה מפורטת. התלונה נמסרה ביום 02.05.2008 והמערער נחקר סמוך לאחר מכן. סך הכל פעלו אפוא ועדת בדיקה עירונית לצד חקירה משטרתית. שני הגופים אספו ראיות. החומר שאספה הוועדה הועבר בדיעבד גם למשטרה. העדים שבשמם נקבה המתלוננת אישרו "בגדול" את גרסתה. לאחר התייחסות פרטנית הן לגרסתה של המתלוננת והן לגרסתם של העדים, הגיע כאמור בית משפט קמא למסקנה כי הוא "מאמין לעדותה השקולה והמדודה של המתלוננת, שבלט בה העדר רצון להשחיר את הנאשם". באשר לעדים, מנה אותם בית משפט קמא אחד לאחד, וקביעתו הייתה כי "דברי עדי התביעה, שנמצאו אמינים מהווים תמיכה של ממש לתלונת מתלוננת" (עמ' 1092 להכרעת הדין). להלן נתייחס פרטנית לעדים בודדים בלבד, שלעדותם ייחסו - בין אם התביעה ובין אם הסנגוריה - חשיבות. בשלב זה וכאמירה כללית נאמר כי בית משפט קמא לא התעלם מנקודות חולשה ככל שהיו כאלה בגרסתו של עד זה או אחר, ועדיין המסקנה הייתה כי העדים תומכים בגרסת המתלוננת תמיכה של ממש. באשר למערער, הוא הכחיש מכל וכל את גרסתה של המתלוננת. בחקירתו במשטרה טען כי התלונה היא שקרית ונקמנית. בית משפט קמא ייחס חשיבות לכך שחרף האמירה הגורפת הנ"ל, לא טען המערער במפורש כי המתלוננת העלילה עליו עלילה. על שלושה נושאים מרכזיים התעכב בית משפט קמא, בהתייחס לרכיבי גרסתו של המערער: בפי המערער הייתה טענה "ייחודית" ולפיה הוא סולד מרוק, ולכן לא ייתכן שנשק למתלוננת על פיה. בית משפט קמא סבר כי בהינתן ה"ייחודיות" שבטענה זו, מן הראוי היה לתמוך אותה בראיה חיצונית, והדבר לא נעשה. וזהו העיקר: לא עלה בידי המערער להסביר את לוח הזמנים הרלוונטי הקשור לתלונתה של המתלוננת. בבית המשפט טען המערער שהבעייתיות בהתנהגותה של המתלוננת החלה באוקטובר-נובמבר 2007. בהודעתו בפני הוועדה ת/3א דיבר על כך שרק במהלך שלושת השבועות שקדמו להגשת התלונה שינתה המתלוננת את התנהגותה לרעה, באופן שאילץ אותו להעיר לה. "הפיצוץ" ביחסיו עם המתלוננת ארע יומיים לפני שזומן לבירור בפני וועדת החקירה של העירייה. דא עקא, המתלוננת השמיעה תלונותיה כבר בשנת 2006 בפני קרוביה וחבריה (ראה עדותם של טל, אילן וירדנה). התלונות הרשמיות שמסרה המתלוננת בפני הגורמים הרלוונטיים בעירייה היו בתחילת פברואר 2008. המערער הופיע בפני הוועדה ביום 24.2.2008. משמע, גם לפי לוח זמנים זה, "הפיצוץ" כביכול ארע לאחר שהמתלוננת כבר מסרה את גרסתה, ולא לפני כן. בית משפט קמא ייחס חשיבות גם לכך שהמתלוננת לא העידה מיוזמתה ולא נחקרה על התרחשות "הפיצוץ", דהיינו על מקרה קונקרטי שבעקבותיו הוגשה התלונה. הדעת נותנת כי היא תחקר על רכיב חשוב כל כך בגרסת המערער. עוד ייחס בית משפט קמא חשיבות לכך שבפי המערער היו שלוש גרסאות שונות שנועדו להסביר הכיצד התלוננה המתלוננת כבר בשנת 2006 בפני גורמים שונים, כאשר לטענתו בשלב זה היחסים ביניהם היו תקינים לחלוטין ויותר מכך. התשובות שנתן המערער לסוגיה זו "במהותן אינן יכולות לדור בכפיפה אחת...". המסקנה המתבקשת, כך אליבא דבית משפט קמא, היא "שאין לנאשם גרסה אמיתית ולכן הציע שלוש חלופות בתקווה שלפחות אחת מהן תתקבל על דעת בית המשפט" (עמ' 1094 להכרעת הדין). עניין נוסף שלו ייחס בית משפט קמא חשיבות היה פתקים שכתב המערער למתלוננת ובדיעבד נתפסו והוגשו כראיה לבית המשפט (ת/1א-ג). בת/1א כתב המערער למתלוננת "אני לא יודע מתי תקלטי! אבל בשבילי את מיוחדת מכל הלב...", ולצד האמירה המילולית מצויר גם לב. בבית משפט קמא התנהל דיון ארוך בשאלה האם הלב הוסף או היה מלכתחילה. איננו רואים להיכנס לסוגיה זו. הנוסח המילולי מדבר בעד עצמו. בפתק ת/1ב רשום "יום אחד אני אגרום לזה שתוהבי אותי מעט" (כך במקור). בפתק ת/1ג שואל המערער את המתלוננת "איזה בושם את רוצה לשנה חדשה". הפתקים אינם נושאים תאריך. בבית המשפט טען המערער כי הם נכתבו בשנים 2004-2002. בית משפט קמא סבר כי נקיבת השנים דלעיל נועדה "להחריג" את הפתקים מהתקופה הרלוונטית ולמקמם בתקופה שבה היחסים בין המערער לבין המתלוננת היו טובים. טענה נוספת שהעלה המערער - הן בדבריו שלו והן בחקירת עדים שונים - עניינה סגנונו של המערער ככלל. לפיה, המערער הוא איש חם, הוא מתבטא בצורה לא פורמאלית, שעל כן אין לראות בפתקים כמשקפים מערכת יחסים חריגה בינו לבין המתלוננת. ממילא הם אינם יכולים להוות תמיכה בגרסת המתלוננת. בית משפט קמא לא קיבל את טענותיו של המערער באשר לעיתוי כתיבת הפתקים, וסבר כי השימוש במילה אהבה נבע מהדחף המיני שחש המערער כלפי המתלוננת בתקופת ההטרדות "בציר הזמן שתחילתו ב-2006, בתקווה שיום אחד תבין שהוא ממש אוהב אותה ומקווה שתענה לו". דיון בסיום הדיון בפנינו ולאחר ששמענו בהרחבה את טיעוני שני הצדדים, הודענו למערער ולבא-כוחו כי איננו רואים כל סיבה להתערב בממצאיו של בית משפט קמא. חזרנו על הדברים גם בפתיח לפסק הדין הנוכחי. מדובר בפסק דין מנומק ומפורט. חרף מאמציו של הסנגור לא שוכנענו כי בית משפט קמא אימץ "קונספציה שגויה מיסודה" (ס' 1 לעיקרי הטיעון מטעם המערער). לא שוכנענו כי היו בתיק זה מחדלי חקירה שפגעו בהגנתו של המערער, בוודאי לא כאלה המקימים לו הגנה מן הצדק. להלן נתייחס לעיקרי השגותיו של המערער ככל שהדבר יידרש. באשר לקביעה המרכזית שעניינה אמינותה ומהימנותה של המתלוננת: עיון בדבריה של המתלוננת בכל המקומות שבהם נאמרו מצביע על כך שמדובר בסיפור הגיוני בעל רצף פנימי, שאין בו "קפיצות", וניתן להבין את התנהגותה של המתלוננת בשלבים שונים של העלילה. חשיבות מיוחדת יש לכך שהמתלוננת סיפרה לאנשים הקרובים לה - בין בעבודה ובין מחוצה לה - כבר בשנת 2006 על הטרדותיו המיניות של המערער. לשיטתנו קביעה כי נתון עובדתי זה הוכח כדבעי, די בה כדי לשאת על גבה את משקל התיק כולו. כאשר התלוננה המתלוננת בפני חבריה היו היחסים בינה לבין המערער תקינים לחלוטין. העובדה שבאותו שלב לא התלוננה בפני גורמים רשמיים כלשהם מצביעה על כך כי אכן חרדה מפני האפשרות כי תפסיד את מקום עבודתה, וכל עוד לא גלשה ההטרדה מהטרדות מילוליות למעשים פיזיים לא נקטה המתלוננת בשום צעד ממשי. מקובלת עלינו מסקנתה של כב' השופטת קמא באשר לכך שלא עלה בידי המערער לחשוף מניע נסתר שבשלו "נטפלה" אליו המתלוננת וייחסה לו דברים שלא התרחשו במציאות. עוד מקובלת עלינו מסקנתו של בית משפט קמא כי לא עלה בידי המערער להצביע על סתירות מהותיות בגרסתה של המתלוננת תוך השוואת הדברים שאמרה בהזדמנויות שונות אלה לאלה. בית משפט קמא ציין בהדגשה כי חרף טענותיו של המערער באשר לסתירות בגרסתה של המתלוננת, נמנע הסנגור מהגשת הודעתה במשטרה. אליבא דבית משפט קמא, ההימנעות "מפתיעה" שכן "הימנעות כזאת מתיישבת, דרך כלל, עם מסקנה שאין פער של ממש בין הגרסה בחקירה, לגרסה שנמסרה בבית המשפט, דבר שלכשעצמו עשוי לחזק את אמינות העד" (עמ' 1077 להכרעת הדין). מסקנתה של כבוד השופטת קמא בהקשר זה מקובלת עלינו לחלוטין. הגשת הודעה היא צעד בסיסי ומתחייב כאשר הטענה היא שהעד סותר את עצמו, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בגרסה מרכזית שעל פיה ייפול או יקום דבר. בית המשפט הוסיף ואמר כי אי הגשת ההודעה לא מנעה מהסנגור לצטט בדיעבד דברים מתוכה. המעט שנוכל לומר הוא כי התנהלות זו מחזקת את המסקנה כי אין מדובר בהשמטה מקרית, אלא בשיקול מקצועי, שככל הנראה אכן מצביע על כך שאין סתירות מהותיות בין הגרסה במשטרה לדברים שנאמרו בבית המשפט. בית משפט קמא בחן את עדותה של המתלוננת כאילו עומדת בפניו עדות יחידה ובכך נקט אמת מידה מחמירה. בפועל, כפי שאנו שבים ואומרים, נמצאו חיזוקים רבים לגרסת המתלוננת. משעמדה גרסת המתלוננת באמת מידה מחמירה זו, וטעמיה של כב' השופטת קמא לקבלת הגרסה נומקו בהרחבה, די בכך כדי להביא לכלל מסקנה כי המדינה עמדה בנטל עליה להוכיח את העבירות המיוחסות למערער מעבר לספק סביר. עדיין נתייחס גם לחוליות הנוספות (קרי החיזוקים לגרסת המתלוננת מחד גיסא וגרסת המערער ועדיו מאידך גיסא) המרכיבות את הכרעת הדין. גרסתו של המערער: לשיטתנו די היה בחוסר ההסבר לעניין נקודת הזמן שבה הפכה המתלוננת מ"ילדה טובה. מבצעת את העבודה" (כהגדרתו של המערער בהודעתו בוועדה ת/3א עמ' 3) לאישה חסרת מעצורים שמעוניינת ברעתו, עד כדי העללת עלילה נבזית ושקרית ולפיה הטריד אותה מינית - כדי להביא למסקנה שהמערער אינו דובר אמת. אין להתעלם מכך כי הגשת תלונה מסוג התלונות נושא תיק זה, אינה עניין של מה בכך. הדבר כרוך גם בחשיפה עבור המתלוננת. פרק הזמן הארוך שלאורכו הסתפקה המתלוננת בתלונות בפני חבריה - בין אם בתוך העבודה ובין אם מחוץ לעבודה - מצביע על הקושי שעמד בפניה כמו בפני כל מתלוננת אחרת במצבה. המתלוננת ידעה שתהיה חשופה לחקירות, לשאלות, לחיטוט בחייה האישיים, ועדיין החליטה להגיש את התלונה. כאמור בפי המתלוננת הסבר מדויק והגיוני באשר לנקודת הזמן שנבחרה, דהיינו המעבר מהטרדה מילולית להטרדה פיזית. המערער לעומת זאת לא הצליח להסביר מדוע קרה מה שקרה בנקודת הזמן המדוברת. בית משפט קמא פרט את סדר הדברים הכרונולוגי לעניין נקודת "הפיצוץ" (ראה עמ' 1093 להכרעת הדין). הזמנים שננקבו משקפים בדייקנות את הראיות שהיו בפני בית המשפט. לוח זמנים זה משקף חוסר כל היגיון בגרסת המערער באשר לשאלה המהותית מה ראתה המתלוננת להגיש נגדו את התלונה ביום שבו הגישה. אנו מפנים בעניין זה לאמור בפסקה 9(ב) לעיל לעניין ריבוי הגרסאות שהעלה המערער באשר לשאלה הכיצד התלוננה המתלוננת כבר בשנת 2006, כאשר אז לשיטתו היחסים ביניהם היו יחסי עבודה תקינים ולא מעבר לכך. ושוב - לו היינו סבורים כי יש צורך בחיזוק לגרסת המתלוננת, די היה בעובדה שהמערער לא הצליח להסביר את המפנה, כמו גם את נקודת הזמן שבו חל, כדי לספק את החיזוק הנדרש. נושא נוסף שאף בו, בדומה לבית משפט קמא, אנו רואים חיזוק של ממש לגרסת המתלוננת עניינו הפתקים. עיינו בעדויות העדים שניסו לתרץ את הפתקים בסגנונו של המערער ובחום שהוא נוהג להרעיף על הקרובים לו, לרבות הכפופים לו. בית משפט קמא לא השתכנע מן ההסבר, וכך אף אנו. מילים כמו "יום אחד אני אגרום לזה שתוהבי אותי מעט" אינן יכולות להתפרש בכל דרך אחרת מלבד התייחסות אישית לאדם מסוים, בהבדל מהבעת עידוד שניתנת על ידי אחראי בעבודה לכפופה לו. מבין העדים, אנו רואים להתייחס בקצרה לעדותו של העד ליביו שכבר הוזכר לעיל. ליביו הובא כעד הגנה, כאשר מטרת עדותו הייתה כפולה: א. לסתור את גרסת המתלוננת באשר לכך שהתלוננה בפניו בזמן אמת וכן שביקשה ממנו באחת הפעמים לעמוד לעשן מאחורי הדלת כאשר היא נכנסת לחדרו של המערער. ב. להפוך את הקערה על פיה בכך שיעיד כי המתלוננת ניסתה להניע אותו למסור עדות שקר כאילו התלוננה בפניו בזמן אמת, חרף העובדה שלא עשתה זאת. בית משפט קמא לא קיבל את עדותו של ליביו, על שני חלקיה, ולא מצאנו פגם בהחלטתו. עיון בהודעתו של ליביו בפני החוקר בר (מעיריית תל-אביב) מצביע על כך שהיא מתאפיינת בעיקר בחוסר זכרון. כך למשל מספר ליביו שהמתלוננת שאלה אותו במפורש האם אינו זוכר את בקשתה כי יעמוד מאחורי הדלת (משום שהיא מפחדת) ותשובתו הייתה כי איננו זוכר. בהמשך נשאל ליביו במפורש: "ש. האם לדעתך המתלוננת (במקור צוין שמה) משקרת ומעלילה על X ?" ותשובתו הייתה: "... בכל פרק זמן שאני בעבודה... לא זיהיתי שום דבר יוצא דופן... בהתנהגותו השונה של שלום... בהשוואה אלינו ליתר העובדים" (ת/7). אין אמירה מפורשת כי המתלוננת משקרת. זאת בהבדל תהומי מגרסתו בבית המשפט, שם לא היסס לכנות את המתלוננת "שקרנית" ו"מניפולטיבית" (עמ' 929 ש' 20-19). בית משפט קמא ציטט מדבריו של ליביו בשיחה המוקלטת ביניהם (אליה נתייחס להלן) "יכול להיות שאת סיפרת לי ואמרת דברים שאני לא התייחסתי אליהם בכלל, לא יודע. אני באמת לא יודע על מה מדובר..." (נ'8). די בנוסח הדברים כדי להטיל ספק באמיתותם. לא זוהי ההכחשה שניתן היה לצפות לה ממי שטוען כי המתלוננת היא שקרנית. בית משפט קמא סרב לקבל את טענתו כי נקט בלשון שנקט מחמת נימוס, ובדין כך. על פני הדברים היה מקום לאמירה מסוג "על מה את מדברת?" או "לא היו דברים מעולם" וכיוצא באלה. דבריו הבוטים של העד בבית המשפט תומכים במסקנה כי לא נימוס עמד מאחורי תשובותיו למתלוננת. נעיר עוד בהקשר זה, כי מלכתחילה אין זה סביר כי המתלוננת תבחר סתמית בעובד מסוים שאינו מודע כלל לפרשה ותנסה לשתול בפיו גרסה פיקטיבית. על פני הדברים אין כל סיבה שהעובד ש"נבחר" ישתף איתה פעולה וישקר למענה. באשר לחלק השני - ניסיון ההדחה - התברר כי ליביו הקליט את השיחה בינו לבין המתלוננת (נ/8), אותה שיחה שבה כביכול הודח למסור עדות שקר. למרבית הפלא, ליביו לא מסר את התמליל כאשר נגבתה הודעתו בפני החוקר בר (בעירייה) וגם לא מסר את מכשיר ההקלטה. רק בשלב מאוחר יותר מסר את התמליל דווקא למערער ולא לגורמי החקירה. על רקע זה קביעתה של כבוד השופטת קמא כי יש להעדיף את הגרסה בעירייה הינה קביעה הגיונית לצד היותה מבוססת על ממצאי התרשמות. באשר לתוכן הדברים, מנ/8 עולה כי המתלוננת ביקשה מליביו לומר מתי ובאילו נסיבות סיפרה לו על ההטרדות ולא מעבר לכך. בית משפט קמא קבע כממצא עובדתי כי המתלוננת לא הדיחה את ליביו לשבש חקירה ולא הניעה אותו למסור גרסה שקרית. עיון בתמליל מתיישב עם הממצאים דלעיל. מחדלי חקירה לטענת הסנגוריה הצטברו בתיק זה מחדלי חקירה רבים המקימים למערער הגנה מן הצדק. המחדלים אליהם מכוונת הסנגוריה עניינם אי-נקיטת פעולות חקירה נוספות שלדעתה היה מקום לנקוט בהם. בעיקר הכוונה לאי-חקירתם של עדים מסוימים, אי-תפיסת מסמכים ואי-עריכת עימותים. מבין העדים הושם הדגש אל העד ליביו אליו כבר התייחסנו. אליבא דהסנגור, מדובר בעד מפתח בפרשה והוא לא זומן לחקירה במשטרה. לא נחקרו גם עדים נוספים - הכוונה בעיקר לעדים סימני וקוזאינוף, שבדיעבד העידו כעדי הגנה. כמו כן לא נחקרו גורמים מקצועיים - רופא המשפחה, פסיכיאטר, פסיכולוגית, וכן אורטל בתה של המתלוננת. באשר לעימותים, לא נערך עימות בין המערער למתלוננת, לא נערך עימות בין ליביו לבין המתלוננת, וכן בין המתלוננת לעדים נוספים. הטענה כי נפלו מחדלי חקירה היא מסוג הטענות הנשמעות מדי יום בבתי המשפט. אין לך תיק שבו לא יכול סנגור להצביע על פעולות חקירה כאלה ואחרות שניתן היה לנקוט בהן, והגוף החוקר - בין אם המדובר במשטרה ובין אם בגוף אחר - לא נקט בהן. לענייננו, בתיק זה נחקרו עדים רבים, כל העדים הרלוונטיים שעדותם נראתה כחיונית וחשובה נחקרו. אין לשיטתנו הבדל של ממש האם מדובר בחקירה במשטרה או בפני הוועדה העירונית, ובלבד שהחומר הונח בפני הסנגוריה ונתון היה לעיונה. יהא הגוף החוקר אשר יהא, תוכן עדותו של העד הפוטנציאלי הובא לידיעת הצדדים. באשר לעימותים, אין לחשוד זכות מוקנית כי ייערך עימות בינו לבין עד מסוים או בין עדים מסוימים לבין עצמם. דרכי החקירה לעולם מותאמות לנסיבות הקונקרטיות ולמה שכבר מצוי בפני הגוף החוקר. במקרה הנוכחי מדובר בחקירות בפני שני גופים שונים, והתוצאה המצטברת הייתה כי העדים, בחלקם לפחות, נחקרו יותר מפעם אחת. בנסיבות אלה ספק אם יש צורך בעימות. מכל מקום הדבר נתון לשיקול דעתם של החוקרים. יצוין, כי לא ברורה לנו טענתו של הסנגור בעניין אי עריכת עימות בין המערער למתלוננת. ת/4א מיום 5.6.2008 הוא עימות שנערך בין המערער למתלוננת במשטרה. בשורה התחתונה, עיון בתיק מצביע על כך שבפני בית משפט קמא היה מכלול הראיות שניתן היה לצפות להן. התביעה הביאה את כל העדים הרלוונטיים לשיטתה, והדלת נותרה פתוחה בפני הסנגוריה להביא את העדים הנחוצים להגנתו של המערער. בפועל נראה כי אכן כך נעשה. סוף דבר לעניין הכרעת הדין 19. ממצאיו של בית משפט קמא מעוגנים היטב בחומר הראיות שהיה בפניו. ריבוי החיזוקים בתיק זה אינו מותיר כל מקום לספק. דעתנו היא כי המדינה עמדה בנטל המוטל עליה ואף יותר מכך, והוכיחה כי המערער הטריד מינית את המתלוננת בתקופה הנקובה בכתב האישום. המערער גם עבר את העבירות הנוספות שיוחסו לו, דהיינו מעשים מגונים והדחה בחקירה. הרשעה, אי הרשעה וגזר הדין 20. באשר לתוצאותיה הקונקרטיות של הכרעת הדין המרשיעה, שני רכיבים בהודעת הערעור: האחד עניינו סירובו של בית משפט קמא להיעתר לבקשה להפנות את המערער לקבלת תסקיר של שירות המבחן לצורך שקילת האפשרות של הימנעות מהרשעה ובדיעבד הרשעתו של המערער. השני העונש שהוטל עליו - מאסר בפועל שירוצה בדרך של עבודות שירות וכן הסכום שנפסק כפיצוי - 50,000 ₪. באשר לרכיב הראשון: לטענת הסנגור התקיימו הקריטריונים להימנעות מהרשעה. המערער הוא איש נורמטיבי, עובד מסור כל שנותיו; "המערער שימש מנהל מחסן חלפים בעיריית תל אביב, והיה מנהל מוערך על ידי הממונים..." (שם); המערער מילא את תפקידו באמונה במשך כעשרים שנה בעיריית תל אביב ועשה זאת במסירות, מקצועיות ויושר; קודם לעבודתו בעירייה עבד בתעשייה האווירית, שגם בה הוכר כאדם ישר "באורח קיצוני" (ס' 26 לעיקרי הטיעון של המערער); עדים רבים העידו בשבחו ולכך צריך היה לתת משקל; באשר לעבירה - עיקרם של המעשים היה "עבירות של דיבור, של הטרדה מינית ולא חלילה מעשים מגונים" (ס' 24 לעיקרי הטיעון של המערער). המערער הפנה בעניין זה להחלטה שניתנה בת"פ 69560/05 מ"י נ' גולדברג דוד (פורסם במאגרים משפטיים, 12.2.2008), שם בוטלה הרשעתו של נאשם בעבירות מין על ידי אותו מותב שדן בתיק הנוכחי, וטען כי היה מקום לנקוט בדרך זו גם בתיק הזה. עוד הפנה הסנגור לפרשת חיים רמון (ת"פ 5461/06 מ"י נ' חיים רמון (פורסם במאגרים משפטיים, 29.3.2007) - עבירת המין שדובר בה באותו עניין חמורה בהרבה מזו שבה הורשע המערער בענייננו, ועדיין התלבט בית המשפט האם לבטל את הרשעתו אם לאו. "אם בעניין חיים רמון עמדו כפות המאזניים כמעט ב'שוויון' בשאלת אי ההרשעה הרי כאן בוודאי צריכה הייתה להיות מוטית הכף לטובת אי הרשעה" (ס' 21 לעיקרי הטיעון של המערער). הרכיב השני עניינו כאמור חומרת העונש. לטענת הסנגור לא היה מקום להטלת מאסר בפועל. למערער נגרם עינוי דין קשה. הוא נחקר בכמה רשויות; הוא נאלץ לעזוב את העירייה מיד לאחר הכרעת הדין ופרש טרם זמן; במשך שנתיים לא עבד ולכך כמובן היו השלכות כלכליות קיומיות; לאחר מכן המערער השעה את עצמו וסיים את עבודתו בעירייה. כל אלה גם יחד צריכים היו להביא לכך שבית המשפט יימנע משליחתו של המערער לריצוי מאסר, ולו גם בדרך של עבודות שירות. באשר לפיצוי שבו חויב המערער, משאביו הכלכליים של המערער מצומצמים מאוד: כרגע הוא אינו מקבל משכורת וחי מפנסיה מופחתת ומוקטנת; המערער הוא איש משפחה, הוא תומך ברעייתו ובילדיו; בית משפט קמא יצא מנקודתה הנחה כי המערער נתמך בידי משפחתו, ובכך שגה. כאשר טען הסנגור כי המשפחה תומכת במערער הכוונה הייתה לתמיכה רגשית ולא מעבר לכך. מצבו הכלכלי של המערער צריך היה להילקח בחשבון לעניין סכום הפיצויים שנפסק למתלוננת, במיוחד כך כאשר המערער נתבע בתובענה אזרחית לשלם כספים למתלוננת. 21. לא מצאנו להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא, על שני נדבכיה. באשר לשאלת ההרשעה: חומרת המעשים בתיק הנוכחי מדברת בעד עצמה. מדובר בהטרדה שנפרשה על פני יותר משנתיים, והסלימה עם הזמן. מהטרדה מילולית עבר המערער למעשים של ממש, גם אם אלה אינם נמצאים ברף העליון בהיבט המיני. לא ניתן להקל ראש בהטרדה המילולית. הדברים שהשמיע המערער באוזני המתלוננת היו מפורשים, חלקם וולגריים, וההתמדה שבה חזר עליהם המערער עלולה ליצור, ובפועל יצרה, מצוקה של ממש אצל המתלוננת. אין לשכוח כי המערער היה הממונה הישיר של המתלוננת. היא לא יכלה להימנע מפגישות ושיחה עמו, והמערער ניצל את מעמדו ההיררכי ואת מחויבותה להיפגש עמו כדי להטריד אותה. העובדה היא כי המתלוננת התלוננה על ההטרדות שנתיים לפני שהפרשה התפוצצה. לאורך כל אותה תקופה ארוכה סבלה המתלוננת ולא העזה להתלונן משום שחששה למקום עבודתה. הסנגור כזכור הלין על כך שבית משפט קמא לא מצא לנכון להפנות את המערער לקבלת תסקיר כדי שייבחנו נסיבותיו האישיות. בית משפט קמא סבר כי "טיבן של העבירות נשוא הרשעת הנאשם, המקבלות חומרה יתירה לנוכח נסיבות ביצוען... מבססים מסקנה שהאפשרות לבטל את ההרשעה לא עומדת בקריטריונים שנקבעו בפסיקה לעניין זה והיא איננה בגדר אופציה ריאלית...". יתכן שטוב היה עושה בית משפט קמא לו היה מפנה את המערער לקבלת תסקיר, שהרי לא ניתן לדעת מראש מה יחשוף התסקיר, ושמא תעלינה נסיבות חריגות במיוחד שיש להתחשב בהן. עדיין, במבט לאחור, שבו לעולם משקיפה ערכאת הערעור על החומר המונח בפניה, דעתנו היא כי לא נגרם עיוות דין למערער. מסתבר כי כבר במהלך הדיון עמדו בפני בית משפט קמא עדים שונים אשר העידו על מיהותו, יושרו, אופיו ודרך מילוי תפקידו של המערער (ראה אף דברי בית משפט קמא בעמ' 1092 להכרעת הדין), והוגשו גם מסמכים בהקשר זה. מדובר בעדים שפרשו בפני בית המשפט תמונה רחבה באשר לאישיותו של המערער. ושמא משום כך סבר בית משפט קמא כי אין צורך בתסקיר בנוסף. נסיבותיו האישיות והמשפחתיות נחשפו אף הן במלואן בפני בית משפט קמא. בשורה התחתונה דעתנו היא כי תסקיר של שירות המבחן לא יכול היה לשנות את התמונה באופן מהותי. מקובלת עלינו המסקנה כי לא הוכחו במקרה זה הנסיבות החריגות המצדיקות את סיום ההליך ללא הרשעה. אינטרס הציבור הוא כי למעשים מסוג זה שביצע המערער תהיה תגובה עונשית הולמת. מקומות עבודה אמורים להיות בטוחים עבור העובד, ולא מקום שבו הוא נאלץ להתמודד מדי יום עם הטרדות מיניות. שאלת דרך סיום ההליך היא לעולם איזון בין אינטרס הציבור לאינטרס הפרט, כשהכוונה לעבריין שמדובר בו. אין צורך לומר כי ככלל עבירה שבוצעה הרשעה בצידה. רק מקום בו שוכנע בית המשפט כי הרשעה תגרום נזק בלתי מידתי ובלתי ראוי לנאשם שמדובר בו, יבחר בדרך החריגה של סיום ההליך ללא הרשעה. לענייננו, חומרת העבירה כאמור לעיל, אורך התקופה שמדובר בה, והצורך בהטמעת נורמות תקינות במקומות העבודה, מצביעים על כך כי אין זה המקרה הראוי לסיום הליך ללא הרשעה. לא שמענו גם על נזק קונקרטי שייגרם למערער מהרשעתו. המערער כבר פרש מעבודתו ככל שאנו מבינים, ומכל מקום אין מדובר במסלול עבודה כלשהו שנחסם בפניו עקב ההרשעה. לפיכך ההרשעה ראוייה ומתחייבת. באשר לעונש, גם בנושא זה לא מצאנו לנכון להתערב. המעשים המכוערים שבביצועם הורשע המערער מצדיקים הטלת מאסר, ובית המשפט שקלל את נתוניו של המערער, לרבות העובדה שמדובר בהרשעה ראשונה, בכך שהסתפק במאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות. שקלנו בקפידה את טיעוניו של הסנגור לעניין גובה הפיצוי. מקובל עלינו כי מדובר בסכום לא מבוטל, והדעת נותנת כי הוא מטיל נטל כלכלי משמעותי על המערער. עדיין, לאחר שבחנו את הפרשה, איננו רואים להתערב בכך. לצערנו אין מנוס מלהזכיר פעם נוספת, הפעם בהקשר הפיצוי, את אורך התקופה שמדובר בה. לכך יש להוסיף כי המתלוננת גם ללא קשר למערער הייתה בתקופה קשה מאוד מבחינת נסיבותיה האישיות - היא טיפלה בבן זוג שסבל ממחלה קשה. יש להזכיר בהקשר זה גם את העובדה כי המערער הורשע בהדחה בחקירה, בכך שניסה להשפיע על המתלוננת שתחזור בה מתלונתה, וגם בכך היבט שיש לשקלל לעניין הפיצוי. התוצאה היא כי לא מצאנו להתערב גם בנדבך זה של גזר הדין. סוף דבר הערעור כולו נדחה. הטרדה מינית