דוגמא לפסק דין בנושא חריגות בניה לתוך שטח ציבורי: 1. בפתח הדברים אני רואה לציין כי ההליכים בתיק דידן הותלו ופסק הדין התעכב משך תקופה ארוכה על מנת לאפשר מיצוי ההליכים בתיק המינהלי שהתנהל בין הצדדים ולאחר מכן בערעור שהוגש לבית המשפט העליון. זאת, נוכח ההשלכות של הקביעות באותם הליכים על העניינים הנידונים בתיק זה. 2. מדובר בתביעה שהגישו התובעים 1-3 כנגד שכנם הנתבע, בגין בניה שביצע הלה תוך חריגה לתחומי הדרך הציבורית, וזאת באופן שהביא לחסימת דרך הגישה למגרשם. בגדר התביעה נתבקשו הסעדים הבאים: 2.1 צו עשה המורה לנתבע להשיב את המצב לקדמותו, ובכלל זאת לפעול על-פי צו בית המשפט שניתן בת"פ 2179/99 (שלום-נצרת), לפנות את ה'דרך' שבין המגרשים, ולסלק כל דבר שיש בו משום הפרעה לכניסה ו/או לגישה למגרשי התובעים. בנוסף, להרוס את המדרגות, לפנותן מהשטח ולמלא את השטח שמתחת למרפסת באופן שיושוו הגבהים שבין שטח ה'דרך' והחלקות, כך שניתן יהיה לעשות שימוש ב'דרך' לצרכי מעבר. 2.2 לחייב את הנתבע לשלם לתובעת 1 פיצוי כספי בסך 129,800 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד ליום התשלום בפועל, בגין הנזקים שנגרמו לה עקב ירידת ערך ביתה ואובדן הכנסות שנחלה, כתוצאה ממעשיו ומחדליו של הנתבע. 2.3 לחייב את הנתבע לשלם לתובעים 2 ו- 3 פיצוי בסך 55,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד ליום התשלום בפועל, בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מירידת ערך ביתם עקב מעשיו ומחדליו של הנתבע. 2.4 לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי בגין הנזקים הלא ממוניים שנגרמו לתובעים, לפי שיקול דעתו של בית המשפט. להלן תמצית העובדות הדרושות 3. התובעים הינם בעלי זכויות חכירה לדורות בשני בתים צמודי קרקע הבנויים על שני מגרשים שמספרם 5 ו- 6, הידועים כחלק מחלקות 121 ו- 124 בגוש 11093 ומצויים ברחוב הנורית ביקנעם. התובעת 1 הנה בעלת הזכויות במגרש העורפי (מגרש 5) ברחוב הנורית 5א' ואילו התובעים 2 ו- 3, בתה וחתנה, הנם בעלי הזכויות במגרש החזיתי (מגרש 6) ובו בנוי ביתם ברחוב הנורית 5. 4. הנתבע הנו בעל הזכויות במגרשים 7 ו- 8, המצויים דרומית לחלקת התובעים וגובלים עימם והוא מתגורר בבית מגורים צמוד קרקע ברחוב הנורית 7 הממוקם על מגרשים אלה. 5. על כלל השטח חלה תכנית מפורטת 3128 (להלן: "תב"ע 3128") אשר קובעת אזורי מגורים וחלוקתם למגרשי בניה. לפי תוכנית זו ניתן לראות כי בין המגרשים 5 ו- 6 לבין המגרשים 7 ו- 8, עוברת דרך ציבורית ברוחב של כארבעה מטרים ואורך של כ-40 מטרים. תכלית הדרך, כניסה משותפת למגרשי הצדדים, הן להולכי רגל והן לרכבים. (כלשון סעיף 8(5) לתקנון התב"ע - "דרך להולכי רגל תשמש "להולכי רגל ולגישה ברכב למגרשים"). 6. באוגוסט 1998 ביצע הנתבע מספר עבודות בניה, ללא היתר, בחלקה המזרחי של הדרך המיועדת לכניסה וגישה למגרשי הצדדים. 7. ביום 31.3.1999 הוגש כנגד הנתבע כתב אישום בבית משפט השלום בנצרת (ת"פ 2179/99) בגין ביצוע עבודות בניה ושימוש הטעונים היתר, ללא היתר. בכתב האישום נאמר כי ביום 30.8.1998 או בסמוך לכך בנה הנתבע משטח מרוצף, המשמש כמרפסת בביתו, בשטח של כ- 60 מ"ר, כאשר אותו משטח נבנה בחלקו על שביל הולכי רגל. בנוסף נאמר כי הנתבע בנה קירות פיתוח באורך 40 מטרים, שאף הם נבנו בחלקם על שביל הולכי הרגל. ביום 23.3.00 הורשע הנתבע, על סמך הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בגזר הדין, נגזר עליו, בין היתר, להרוס את הבניה הבלתי חוקית שביצע תוך שישה חודשים, אלא אם כן יקבל היתר כדין. 8. משנמנע הנתבע מלקיים אחר הוראות גזר הדין הנ"ל, הוגש נגדו ביום 17.12.00 כתב אישום נוסף בת.פ. 2696/00 בגין אי קיום צו שיפוטי. ביום 3.7.02 הוא הורשע עפ"י הודאתו בשנית. 9. ביום 5.1.2005 הורשע הנתבע על-פי הודאתו, פעם נוספת, בעבירה של אי קיום צו בית המשפט וזאת בתיק פלילי ת.פ 20390/04 בבית משפט השלום בנצרת. בקשה להארכת מועד לביצוע צווי ההריסה שהוטלו עליו במסגרת התיק הנ"ל נדחתה ואף ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת (ע"פ 1162/05) נדחה ביום 17.5.05. 10. ביום 3.2.2005 הגישו התובעים תביעתם בתיק זה. בשלב מסוים, במהלך ניהול התיק, הרס הנתבע את המרפסת שבנה. עם זאת, הוא הותיר את הריסות המרפסת, את המשטח ואת גרם המדרגות על כנם ומיאן להשלים את ההריסה והפינוי המתחייבים. 11. בינואר 2007 הודיע הנתבע לבית המשפט כי תכנית שיכון ציבורי 2/14/26 אושרה ביום 19.11.06 וכי תוכנית זו הכשירה למעשה את הבניה שביצע, באופן שקווי המגרשים והגבולות שונו ביחס לתב"ע 3128 (להלן: "התרש"צ"). בעקבות כך, ובמקביל להליך בתיק שבפניי, הגישו התובעים עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת (עת"מ 1136/07), בגדרה ביקשו להצהיר כי התרש"צ חייבת להיות תואמת לתב"ע 3128. העתירה התקבלה ובית המשפט לעניינים מינהליים קבע בפסק דינו מיום 18.4.2010 כי התרש"צ תבוטל ביחס למגרשי הצדדים והדרך הציבורית, תוך שהורה למנהל מקרקעי ישראל לערוך תוכנית חדשה אשר תתיישב עם תב"ע 3128 וכן תתחשב בדרך הציבורית ובכל בניה בלתי חוקית. ערעור שהוגש על ידי הנתבע לבית המשפט העליון נמשך בעקבות המלצת בית המשפט. (עע"מ 4032/10 יחיא בושארי נ' חוה שפס, מיום 17.5.12). רק בשלב זה נפתחה הדרך בשנית להמשך ההליכים בתיק דנא. 12. לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים, הגיש הנתבע הודעה אודות החלטת ועדת משנה להתנגדויות לתוכנית מספר ג/19609, מיום 10.10.12, שעניינה הסדרת המצב התכנוני בתחום תוכנית ג/3128. להודעה צירף עותק מההחלטה שנתקבלה וכן עותק מפרוטוקול הישיבה. הנתבע סבור כי תוכנית ג/19609 משנה מהותית את תב"ע 3128 וכי בהתאם לתוכנית זו, שהנה העתק של התרש"צ שבוטלה בחלקה הרלוונטי על ידי בית המשפט, גרם המדרגות נשוא התביעה אינו נמצא בשטח הציבורי אלא בשטח שבבעלותו. טענות הצדדים 13. עיקר טענת התובעים מתמצית בכך שהבניה אותה ביצע הנתבע ללא היתר, נעשתה תוך פלישה לתוך תחומי הדרך הציבורית ולתוך מגרשה של התובעת 1. באופן זה מנע הנתבע אפשרות סלילת הדרך והכשרתה ככביש גישה לשתי החלקות ולמעשה חסם את הכניסה ואת הגישה ברכב לבית התובעת 1. גם עתה, לאחר שהנתבע הרס את המרפסת שבנה הגישה למגרשה של התובעת 1 באמצעות רכב, עודנה חסומה. זאת מאחר והמשטח שמתחת למרפסת, גרם המדרגות, וכן מילוי האדמה, נותרו על תילם. נכון הוא שלעת עתה בתה של התובעת 1 וחתנה מתגוררים במגרש הקדמי ולכן מתאפשרת כניסה למגרש האחורי של התובעת 1 דרך מגרשם, אולם מדובר במצב זמני שלא יתקיים כאשר אחד התובעים ימכור את ביתו. 14. לשיטת התובעים, הבנייה אותה ביצע הנתבע ללא היתר מנוגדת לסעיף 145 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, ומשכך מהווה הפרת חובה חקוקה, כמשמעה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין. בנוסף נטען לרשלנות הנתבע ולכך שפעל באופן המהווה "מטרד ליחיד", כמובנו בסעיף 44 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. עוד טענו התובעים כי פעולותיו של הנתבע גרמו לירידת ערכו של המגרש האחורי בשל סיכול הגישה אליו ובשל המוניטין הבעייתי שנוצר לנכס בעקבות סכסוך השכנים שפרץ. בנוסף, נגרמה גם ירידת ערך למגרש הקדמי הן בשל שלילת האפשרות לנצל את מלוא החצר העומדת לרשות התובעים והן בשל המוניטין הבעייתי שנוצר לנכס עקב הסכסוך. אותן מגבלות, הסבו לתובעים - כך לטענתם - גם אבדן הכנסות צפויות מדמי שכירות. בהקשר זה הסתמכו התובעים על חוות דעתו של שמאי המקרקעין מר דוד גוזלן שהוגשה מטעמם. 15. מנגד טען הנתבע כי משנכנסה לתוקף תוכנית מפורטת ג/19609 אשר משנה מהותית את תב"ע 3128, אין עוד יסוד לתביעה זו, המבוססת רובה ככולה על התב"ע. נטען כי בהתאם לתוכנית המפורטת הנ"ל גרם המדרגות נשוא התביעה אינו נמצא עוד בשטח הציבורי אלא בגדר שטחו של הנתבע. בהקשר זה הפנה הנתבע לאותו חלק בהחלטת ועדת המשנה הקובע כי "במסגרת התכנון המפורט יקבע מיקומו של שביל הגישה בהתאם לפסק הדין שיינתן בסכסוך בין שתי קבוצות המתנגדים או לחילופין יבוטל שביל זה כליל ותינתן גישה למגרשים באמצעות זיקות הנאה שייקבעו". על בסיס קביעות אלו של הועדה, טען הנתבע כי מאחר ואין בסמכותו של בית המשפט לקבוע את מיקומו של שביל הגישה, הרי שהמצב התכנוני דהיום הוא שאין שביל ציבורי ולפיכך גם אין כל פלישה ואין כל בסיס לתביעה. 16. בתצהיר עדותו הראשית ציין הנתבע כי כאשר רכש את זכויותיו במקרקעין, לפני עשרות שנים, לא היתה קימת דרך ציבורית בין המגרשים ובשנים שחלפו מאז לא בוצעה הפקעה כלשהי בשטחו לטובת דרך ציבורית. לדבריו, הוא לא ידע עד שנות התשעים אודות השינוי בתוכנית התב"ע שנעשתה בתחילת שנות השמונים. על-פי אותה תוכנית, אמורה היתה להתבצע הפקעה בשטח שבבעלותו, ואולם הפקעה מעין זו לא בוצעה עד היום. בהמשך תצהירו ציין הנתבע כי עם הכנת תב"ע 3128 נעשתה טעות גורלית בעת המדידות והכנת המפות לצורך התוכנית, אשר נבעה מכך שעורכי התוכנית הסתמכו על צילומי אוויר על פיהם קבעו את גבול השטח הציבורי, תוך הנחה מוטעית לפיה קו הבית של התובעים מתחיל במבנה הבלתי חוקי שהקים בעלה המנוח של התובעת 1, במקום להתבסס על קו הבית של התובעים. לתמיכה בטענתו זו הפנה הנתבע במסגרת סיכומיו לעדותו של יואב קולר שציין כי "אם היינו הולכים אחד לאחד לפי התב"ע, מרשך (הכוונה: הנתבע) היה צריך להרוס לא רק את המדרגות אלא את הבית בו הוא גר, ולכן לדעתנו התרש"צ הזה זה ההתאמה הטובה ביותר שיכולה להיות". 17. הנתבע סבור כי אין שחר לטענת התובעים לפיה הכניסה ברכב אמורה להיות דרך ה'דרך הציבורית' שכן, לדבריו, על-פי תב"ע 3128 הכניסה למגרש 5 ברכב אמורה להתבצע מצדו הצפון מזרחי של מגרש 5 ולא מה'דרך הציבורית'. לשיטתו, ניתן להכשיר דרך מכיוון צפון בהתאם לתב"ע 3128. לדעתו, אין שחר לטענה לפיה אין גישה למגרש 5 באמצעות רכב שכן בפועל נכנסים רכבים למגרש 5 דרך מגרש 6. נוהג זה, להיכנס למגרש הפנימי דרך המגרש החיצוני, הוא נוהג מקובל באזור בו מתגוררים הצדדים. הפתרון האידיאלי לסכסוך, בעיני הנתבע, טמון בהסכמת גריעה שוויונית של הדרך משני מגרשי משפחות הצדדים. עקרון זה של נגיסה שווה בין החלקות עולה לדבריו אף מתב"ע 3128 (תוך הפניה לעדותו של מנהל המרכז לרישום עירוני - מר יואב קולר - ש' 8-6 בעמ' 24 לפרוטוקול). 18. בהתייחס להחלטת ועדת המשנה להתנגדויות לתוכנית מספר ג/19609, הפנו התובעים לכך שנקבע מפורשות בהחלטה כי 'כל מבנה או גדר החודרים לשטח הציבורי ייהרסו על חשבון הפולש' (סעיף 3 ג' לאותה החלטה). הנתבע ראה להגיב לדברים אלה בציינו כי הקביעה הנ"ל מתייחסת לשטחים ציבוריים אחרים שבשטח התוכנית ואינה רלוונטיות למקרה שלפנינו. דיון והכרעה אי חוקיות הבניה והפלישה לשטח הדרך 19. אני רואה לציין כבר בפתח הדברים כי חלק מהסוגיות העולות לדיון בפסק דין זה נידונו והוכרעו בעתירה המנהלית שהתנהלה בין הצדדים. הנתבע טען אמנם כי משנכנסה לתוקפה תוכנית מפורטת ג/19609 ובה גרם המדרגות נשוא התביעה אינו נמצא עוד בשטח הציבורי אלא בשטחו של הנתבע, הרי שאין עוד חשיבות לתב"ע 3128 ולקביעות בתי המשפט בהליך הנ"ל. אלא שדווקא בנקודה זו קיים השתק פלוגתא. בפסק הדין שניתן זה מכבר בעתירה המנהלית נקבעו ממצאים ברורים לעניין זה משנקבע בעמ' 11 לפסק הדין כי: "גם אם המדרגות אינן כלולות בפסק הדין המרשיע את המשיבים 2 ו- 3 בבנייתם הבלתי חוקית, אין בכך כדי להכשיר את חוקיות בנייתם, כעולה מתב"ע 3128, המדרגות ממוקמות בתוך שטח הדרך. לכך נוסיף כי למשיבים אין היתר בניה למדרגות. מכאן שדי בכל אלה כדי להוביל למסקנה שהמדרגות נבנו שלא כחוק. כאמור, התרש"צ נערכה על בסיס "המצב הקיים בשטח", ברור כי "המצב הקיים בשטח" יכול להיות שיקול תכנוני, אולם לא כאשר המצב הקיים מתייחס לבניה בלתי חוקית, ללא היתרי בניה, הבנוי על שטח המהווה דרך. אין כל אפשרות לכך כי מצב זה יהווה שיקול "מכשיר" בניה לתוך שטח ציבורי" ובהמשך אותו עמוד בפסק הדין: "מדברים אלה אתה למד באופן ברור, כי המדרגות נבנו ללא היתר, ועל כן לא נבנו כדין. הפועל היוצא הינו כי התרש"צ מאשרת, הלכה למעשה, בניה בלתי חוקית." ממצאים אלה הם בגדר השתק פלוגתא שאין עוד לחלוק עליהם, ואין בהחלטת ועדת המשנה כדי לשנות מן התוצאה האמורה. על רקע קביעות אלו, הורה בית המשפט לעניינים מנהליים למנהל מקרקעי ישראל לערוך תוכנית חדשה אשר תתיישב עם תב"ע 3128, וכן תתחשב בדרך הציבורית ובכל בניה בלתי חוקית. 20. זאת ועוד, עיון בפרוטוקול ישיבת ועדת המשנה להתנגדויות לתוכנית ג/19609, מלמד כי שני הצדדים בתיק דנא הגישו התנגדות לתוכנית וכי בגדר ההתנגדות שהגישו התובעים לועדה, הם הביאו לידיעתה את פסק הדין שניתן בעתירה המנהלית. גם מההחלטה עצמה ניתן ללמוד על כך שקביעות פסק הדין בעתירה המנהלית וקיומו של הליך משפטי זה המתנהל בין הצדדים, נלקחו בחשבון בעת קבלת ההחלטה. וכך באו הדברים לידי ביטוי בהחלטה של ועדת המשנה: "התוכנית הופקדה כנדרש בחוק, בתקופת הפקדה התקבלו שני התנגדויות (כך במקור) להלן מהות התנגדויות. מתנגדים: חווה שפס, הדס גרש, עודד גרש בעלי חלקות 223 ו- 224. מהות התנגדות - מתנגדים לשינוי מיקום של הדרך הציבורית אשר בהתאם לתוכנית ג/3128 מסומנת בין החלקות 223, 224, 226 ו- 225 ברוחב של 4 מטר. בנוסף התכנית סותרת את הוראות בית המשפט אשר אושרו למעשה בבית המשפט העליון לפיהם קבע המשפט כי התכנית שיכון ציבורי מס' 2/14/26 תבוטל, ביחס למגרשי העותרים., המשיבים, הדרך הציבורית. כמו כן מורה בית המשפט למנהל מקרקעי ישראל לערוך תוכנית חדשה אשר תתיישב עם תב"ע 3128 וכן תתחשב בכל בניה בלתי חוקית. מתנגדים שולחי ה"ה יחיא ורחל בושרי: בתוכנית נשוא ההתנגדות הוסט שביל הגישה 2 מטר באופן שמיקם את כולו בתחום שטח המתנגדים חלקות 225 ו- 225 (צ"ל: 226) וזאת בניגוד לתוכנית ג/3128 לפיה השביל צריך לנגוס ממגרש המתנגדים וממגרש השכנים באופן שווה. הועדה לאחר ששמעה את המתנגדים מחליטה לקבל את ההתנגדויות בחלקן, ולאשר את התוכנית בתנאים הבאים: מגרשים מס' 223, 224, 225, 226 ו- 240 יסומנו כמתחם לתכנון מפורט בסמכות ועדה מקומית. ייעוד מתחם זה הוא - מגורים בו תותר דרך משולבת ברוחב שלא יפחת מ- 4 מטרים. זכויות הבניה והוראות הבניה במתחם זה יהיו כמפורט באזור מגורים בתוכנית ג/19609. במסגרת התכנון המפורט, ייקבע מיקומו של שביל הגישה, בהתאם לפסק הדין שיינתן בסכסוך בין שתי קבוצות המתנגדים, או לחילופין, יבוטל שביל גישה זה כליל ותינתן גישה למגרשים באמצעות זיקות הנאה שייקבעו.. ב. לסעיף 6.1.4 יוסף סעיף קטן 4: "הריסה - כל מבנה או גדר החודר לשטחים ציבוריים ייהרס על חשבון הפולש". [ההדגשות לא במקור - א.ט] 21. עולה איפוא כי הועדה הייתה ערה להליכים המשפטיים המתנהלים בפניי וממילא היא לא באה לשנות את פני הדברים ככל שהם נוגעים לעניינינו. זאת ועוד, קבלת גישתו של הנתבע משמעה למעשה פתיחתו מחדש, ב"דלת האחורית", של הליך משפטי שזה מכבר הוכרע והסתיים. ברי, כי בית המשפט לא ייתן ידו לאפשרות זו החותרת תחת עקרון סופיות הדיון. לפיכך, נקודת המוצא הנה שהן הבניה של המרפסת (משטח מרוצף בשטח של כ- 60 מ"ר), הן הבניה של הגדר (קירות פיתוח באורך 40 מטר) - בהתאם להרשעת הנתבע על-פי הודאתו בת"פ 2179/99 ובהסתמך על סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971- והן המדרגות - בהתאם לקביעות פסק הדין בעת"מ 1136/07 - נבנו באופן לא חוקי, ללא היתרי בניה, ותוך פלישה לשטח הדרך, שהנו שטח ציבורי. למעלה מן הדרוש אוסיף כי דבר הפלישה לשטח הדרך עלה גם מהעדויות שנשמעו בפניי. כך למשל עדותה של הגב' חיימוביץ מזל, מנהלת מחלקת חוזים במנהל מקרקעי ישראל בש' 14 - 16 , 4 בעמ' 8 לפרוטוקול). 22. חיזוק נוסף למסקנתי ניתן למצוא בשיקול של מניעת עידוד עבריינות בניה ובמשקל הראוי שיש ליתן לשיקול זה במסגרת מכלול השיקולים הנדרשים לעניין. וכך נפסק בהקשר זה בעע"ם 3319/05 פונטה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה באר שבע,(1.8.2005), שם התייחס בית המשפט העליון לבעייתיות שבאשרורן של תכניות ללגאליזציה: "אולם מוצא אני לנכון להעיר כדלקמן: על ועדת הערר, וגופי התכנון בכלל, לבדוק היטב היטב בהחליטם האם לא ייגרם עוול לשכן, במקרה זה לשכנה, וכמובן איני קובע עמדה מראש. אין חלקי עם הסבורים כי אין רלבנטיות בהקשר התכנון והבניה לחרות, שלא לומר הפקרות, שנוהגים הבונים בלא היתר בניה או בחריגה הימנו, מתוך הנחה כי כדאי להם אף לעמוד למשפט ולהיקנס, ומתוך תקווה, המתגשמת במקרים רבים, כי לא תיהרס הבניה הבלתי חוקית. הרלבנטיות הערכית מוצאת ביטויה בהעלאת רמת הקפדנות והדקדקנות הנדרשת מגוף התכנון, לבדיקה ולשיקול בשבע עיניים, כאשר המדובר במי שכבר התיר לעצמו לזלזל בחוק, ועננה בהקשר זה פרושה על טיעוניו ועל עמדתו. הדבר מתיישב לדעתי גם עם הפסיקה משכבר... נכון הוא, כי לפי הנחיות משכבר של היועץ המשפטי לממשלה (הנחיה 21.900 מ-1.12.68) לא היתה מניעה לדון בבקשות להיתר בניה במקביל לקיומו של הליך פלילי, בנימוק שתוצאה טובה של ההליך הפלילי היא בתיקון המעוות בפועל ממש. אך בהנחיה מאוחרת יותר של היועץ המשפטי (מס' 8.1150 מ-24.1.01) נאמר, גם "כי אין זה מופרך, כי במסגרת מכלול השיקולים שרשאית ועדת התכנון לשקול לעניין הטיפול והאישור של תכנית המוגשת לה על-ידי מי שתלויים ועומדים נגדו הליכים פליליים, כאמור, רשאית היא להביא בגדר שיקוליה גם את העובדה שמדובר בבקשה המיועדת להכשיר בדיעבד עבירות בניה, וכן את השיקול של מניעת עידוד עבריינות בניה". ... על אחת כמה וכמה בעידננו עתה, וכשהמדובר במעין מכת מדינה של בניה בלתי חוקית ולא אחת ולא שתיים איש הישר בעיניו יעשה, שיש מקום להביא שיקולים אלה בחשבון." [ההדגשות אינן במקור - א.ט] הפרת חובה חקוקה 23. הפסיקה הכירה בתחולה של עוולת הפרת חובה חקוקה בגין עבירות לפי דיני תכנון ובניה בין שכנים, הפרה שבעקבותיה נגרם נזק לבעל מגרש שכן. (ראו, לדוגמא: ע"א 140/53 אדמה חברה בינלאומית בישראל בע"מ נ' לוי, פ"ד ט(2) 1666; ע"א 416/58 ג'דעון נ' סלימאן, פ"ד יג(1) 916). אפנה כעת לבחינת יסודות העוולה, כפי שנקבעו בפרשת אדמה הנ"ל: 23.1 הנתבע עשה מעשה בלתי חוקי בעניינינו אין חולק כי הנתבע ביצע מעשה בלתי חוקי שעה שביצע ללא היתר עבודות בניה בניגוד להוראות סעיף 145(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. 23.2 המעשה גרם נזק כספי לתובע או פגע בנוחיותו או בהנאתו מרכושו בנקודה זו ראוי להבהיר כבר בשלב זה כי לא שוכנעתי שמעשי הנתבע גרמו לתובעים בפועל נזקים כספיים. התובעים הגישו אמנם חוות דעת מטעם השמאי מר דוד גוזלן לתמיכה בטענתם לענין ירידת הערך של שני בתיהם, הן העורפי והן החזיתי. בחוות דעתו ציין השמאי כי מאחר והנתבע בנה ללא היתר ותוך חריגה אל תוך דרך הגישה המשותפת, אין גישה למגרש העורפי בדרך הגישה המשותפת המוגדרת בתשריט כדרך הן להולכי רגל והן לרכב. הגישה היחידה אל המגרש העורפי היא דרך מגרש מספר 6. נכתב כי עובדה זו פוגעת באפשרות של הבית החזיתי, הממוקם על מגרש 6, לנצל את כל שטח החצר העומדת לרשותו. לדברי השמאי, חוסר האפשרות להגיע עם הרכב אל תוך המגרש העורפי גורמת לירידת ערכו של הבית בשל הפגיעה באפשרות למכרו במחיר ראוי, ולירידה בשכר הדירה שניתן לקבל בעבורו. השמאי סבור כי ירידת הערך של הבית העורפי, אותה העריך ב- 15%, הנה נגזרת של הפרמטרים הבאים: אבדן היכולת להגיע באופן שוטף עם רכב למגרש; עיכוב מתמשך ביכולת למכור את הנכס העורפי בשל הבעיה בדרך הגישה המשותפת וכתוצאה מכך ביכולת להשיג את מחיר השוק עבור המגרש וכן המוניטין הבעייתי של הנכס בשל סכסוך השכנים. את ירידת הערך של הבית החזיתי אותו העריך השמאי ב-5%, ייחס השמאי לגורמים הבאים: אובדן כפוי של שטח החצר לטובת דרך הגישה לרכב בתוך המגרש; עלות סלילת דרך כורכר לרכב בעוד שקיימת דרך גישה משותפת שהשימוש בה נמנע על-ידי הנתבע; אובדן פרטיות בשל מעבר דיירי הבית העורפי דרך חצר הבית; חוסר היכולת להשתמש בחניה שהוסדרה בצמוד לבית; אי היכולת להסדיר את תוכנית פיתוח המגרש במלואה; וכן המוניטין הבעייתי של הנכס בשל סכסוך השכנים. בסיכומו של דבר, העריך השמאי את ירידת הערך של הבית החזיתי והעורפי בסך של 23,200$ ו- 29,750$ בהתאמה ואת אובדן ההכנסות הצפויות מהשכרת הבית העורפי בשל המגבלה הקיימת בנכס, בסך של 6,500$. פירטתי את אותם פרמטרים עליהם ביסס השמאי את ירידת הערך על-מנת להמחיש כי הם הפיכים וניתנים להסרה, כפי שאורה במסגרת פסק דין זה. אין מחלוקת כי הבתים טרם נמכרו ולפיכך מדובר בשלב זה בנזק ספקולטיבי בלבד. באשר לאובדן הכנסות מהשכרת הבית העורפי, כל שצוין במסגרת חוות הדעת הוא כי מדובר באובדן הכנסות צפויות, הא ותו לא. לא הובאה כל ראיה לגבי השכרת הבית העורפי, לא כל שכן השכרתו במחיר הנופל ממחיר השוק. על אף האמור, לצורך בחינת יסודות העוולה, אין הכרח דווקא בנזק ממוני מוחשי. די בפגיעה קלה בנוחות או בהנאה של התובעים מרכושם כדי לזכותם בסעד, אף אם הפגיעה אינה עולה לכדי מטרד. עמד על כך בית המשפט העליון בר"ע 62/83 בעל טכסא נ' גונן, פ"ד ל"ח(1) 281, בקובעו: "....מי שנפגע עקב הקמת מבנה ללא היתר או על-פי היתר שאינו חוקי זכאי לסעד, ובכלל זה סעד של צו הריסה או צו מניעה, אף אם הפגיעה אינה מגיעה כדי מטרד. די לו שיראה שנגרמה לו 'אי נוחות'". הפגיעה בהנאה מהרכוש ואי הנוחות שנגרמה לתובעים עולה מחוות דעתו של השמאי גוזלן, ומתצהיר עדותה הראשית של התובעת. הדברים גם עלו במסגרת חקירתה הנגדית של התובעת שם הסבירה כי אין לה גישה ברכב לביתה וכי הדרך היחידה למעבר רכבים לביתה הנה דרך מגרשם של התובעים 2 ו- 3 (ש' 25-28 בעמ' 13; וכן במסגרת חקירתה החוזרת - ש' 5,6 בעמ' 16 לפרוטוקול). בכך יש לקבוע כי התקיים גם היסוד השני של העוולה. 23.3 הנזק או הפגיעה הם תוצאה ישירה וטבעית של מעשהו הבלתי חוקי של הנתבע אין ספק שכתוצאה מהמעשה הבלתי חוקי של הנתבע נגרמה לתובעים לכל הפחות אי נוחות, שלא לומר הפרעה של ממש. מעבר לאותן פגיעות שפורטו לעיל, אי הנוחות שנגרמה לתובעים כתוצאה מהצורך לשכור שירותיו של עורך דין, לפנות לועדות השונות, לנהל מספר הליכים משפטיים וכיוב', כל אלה אף הם תוצאה ישירה וטבעית של המעשה הבלתי חוקי של הנתבע. 23.4 הנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזק שאליו נתכוון החוק הפרות של דיני התכנון והבניה הוכרו בפסיקה ככאלו המהוות בסיס מתאים לעוולה של הפרת חובה חקוקה במסגרת תביעתו של הבעלים או המחזיק של מקרקעין כנגד שכנו. (ראו: ע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד מו(5) 727). משכך, התקיימה בעניינו עוולת הפרת חובה חקוקה, שדי בה כדי לזכות את התובעים בסעד הנתבע על ידם. פיצוי בגין נזק לא ממוני/עוגמת נפש 24. אין לי ספק כי התובעים ראויים לפיצוי בשל אובדן ההנאה ועוגמת הנפש שנגרמה להם כתוצאה מהבניה הבלתי חוקית שביצע הנתבע והשלכותיה. כידוע, הפיצוי הלא-ממוני כפוף לשיקול דעת שיפוטי, ואין צורך בהבאת ראיות לגביו. הערכתו אינה מלאכה קלה, היא איננה מתמטית והיא משתנה בהתאם לנסיבות כל מקרה ומקרה. לאחר שקילת מכלול נסיבות המקרה, ותוך מתן הדעת לכך שפיצוי בגין עוגמת נפש אינו פיצוי עונשי, ואין מטרתו הענשת המפר, כי אם השבת המצב לקדמותו (ראו: ע"א 348/79 גולדמן נ' מיכאלי, פ"ד לה (4) 31 (1981)), הגעתי לכלל מסקנה כי יש לפצות התובעים בסך כולל של 30,000 ₪. סכום זה יחולק כך שהתובעת 1 תפוצה בסך של 20,000 ₪ והתובעים 2 ו- 3 בסך נוסף של 10,000 ₪. סוף דבר 25. התוצאה היא שאני מקבל את התביעה בחלקה וכמפורט להלן: 25.1 ניתן בזאת צו עשה המורה לנתבע לבצע תוך 60 יום את צו ההריסה שניתן על ידי בית משפט השלום בנצרת בת.פ 2179/99 לרבות פינוי הדרך שבין מגרשים 7,8 ובין המגרשים 5,6 וסילוק כל דבר שיש בו משום הפרעה לכניסה ו/או לגישה למגרשי התובעים. כמו כן אני מורה לנתבע להרוס תוך פרק הזמן האמור את המדרגות ולפנותן מהשטח ולמלא את החפירה שמתחת לשטח המרפסת באופן שישוו הגבהים בין שטח הדרך והחלקות כך שניתן יהא להשתמש בדרך לצרכי מעבר. 25.2 אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת 1 סך של 20,000 ש"ח ולתובעים 2 ו- 3 סך נוסף של 10,000 ₪, בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם. 25.3 כפי שכבר ציינתי דלעיל, לא הוכחה בפני ירידת ערך כלשהי שנגרמה לבתיהם של התובעים ולפיכך רכיב זה של התביעה נדחה. 25.4 הנתבע יישא בהוצאות התובעים בהליך זה ובנוסף בשכ"ט עו"ד בסך 25,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. הסכומים דלעיל ישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלומם בפועל. בניהחריגות בניהשטח ציבורי