המחלוקת בין הצדדים נוגעת בעיקר לשתי שאלות והן זכות הנתבע כדייר מוגן בבית וקיומה של עילת פינוי כנגדו. בעוד שהנטל להוכחת המענה לשאלה הראשונה מוטל על הנתבע, הרי על התובעת עול הוכחת עילת פנוי במידה והוכיח את זכותו כדייר מוגן. דוגמא לפסק דין בנושא ילדים של דייר מוגן: 1. התובעת מבקשת בתביעתה לפנות את הנתבע מבית חד קומתי שהוחזק בזמנו ע"י הוריו שהיו דיירים מוגנים בו, ושלבינתיים נפטרו. הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") מנגד טוען לזכות דיירות מוגנת בבית היות שנולד בבית ועוד במהלך חיי אביו המנוח ובשנת 03' עבר להתגורר בו אצל ועם הוריו כ-5 שנים טרם פטירת אמו המנוחה, שנפטרה לאחר אביו. רקע 2. התובעת נרשמה ביום 14.11.10 כבעלים של המקרקעין הידועים כחלקה 171 בגוש 3932 המצויים ברח' איתמר בן אבי בראשל"צ (להלן: "המקרקעין"). עוד טרם רכישת המקרקעין על ידה, רכש חלק מהמקרקעין הנ"ל בשנת 2006 אדם בשם ג'ק שלחון (להלן: "מר שלחון") מבעלים קודם בשם מאיר אליהו (להלן: "אליהו"). האחרון היה בעלים יחד עם אחרים במקרקעין ואת חלקו מכר לתובעת במהלך שנת 2007. הואיל והבעלות במקרקעין הנ"ל נרשמה ע"ש התובעת לאחר הגשת התביעה, נסתמו טענות הנתבע בכל הנוגע לזכויותיה במקרקעין הנ"ל. 3. התביעה מתייחסת כאמור למבנה חד קומתי המצוי על המקרקעין הנ"ל הכולל בחלקו המערבי דירת מגורים (להלן: "הבית") שהוחזק ע"י המנוח בקשיץ מנחם עד פטירתו ביום 17.3.04, ובקשיץ מגדה עד פטירתה ביום 2.5.05 (להלן: "המנוחה"). חלקו המזרחי של המבנה הכולל דירה צמודה סגור ואין איש מתגורר בו. 4. לטענת התובעת, זמן קצר לאחר פטירת המנוחה פלשו הנתבעים 2 ו-3 לבית והחלו להתגורר בו ללא כל זכות או רשות מהבעלים, והשתלטו גם על חלק מהחצר שכלל לא היתה מושכרת בזמנו למנוחים. כמו כן, ביצעו שינויים בבית ללא היתר. בנוסף לא שילמו את דמי השכירות ולכן קמה לתובעת עילה לפנותם. לבינתיים ניתן פס"ד כנגד הנתבע 3, משפונה הבית על ידו. 5. לטענת הנתבע, אין זו הפעם הראשונה שבעלי הבית מבקשים לפנותו והחל בכך מר אליהו בשנת 07' כשהוא עושה שימוש בבריונים תוך איומים ואלימות לפנותו. משראה כי דרך זו לא צלחה, ניסה לפתותו בהצעות כספיות ועסקיות בתמורה לפינוי, אולם הנתבע סירב. כל הפניות הנ"ל מעידות לטענתו בבירור כי הנתבע הינו דייר מוגן בבית, שאף שילם את שכה"ד לנציג הבעלים בזמנו באופן סדיר. לדבריו, שב לגור עם הוריו בשנת 02', וכך גר כמו גם הנתבע 3 בזמנו עם המנוחים טרם פטירתם, ברציפות, והנתבע עושה כן גם עד עצם היום הזה. לטענתו לא ידע כלל על החלפת הבעלים והוא הכיר רק את מר אליהו שהתנהל מולו וממנו למד כי הוא בעליו של הבית. מאוחר יותר נודע לו כי האחרון מכר בשנת 2006 את זכויותיו למר שלחון אשר על פי הוראות אליהו שולמו דמי השכירות לידיו עוד בימי חייה של המנוחה. עוד נטען ע"י הנתבע, כי מעברו אל בית הוריו נועד בין היתר לסייע להם ובעיקר לאמו ע"מ לטפל באביו המנוח ולאחר פטירתו של האחרון טיפל באמו המנוחה לצד מטפלת שהיתה גרה עמם בבית כשנתיים טרם פטירתה. לאחר פטירת אמו נותר יחד עם בנו להתגורר בבית, ורק לאחר מכן עבר האחרון לגור אצל אמו ועזב את הבית. בכל הנוגע לשימוש בחצר הבית, המשיך הנתבע לטענתו לעשות את השימוש שעשו בה הוריו מאז 1950 ועד פטירתם. בנוסף נטען, כי בניגוד לבעלי הבית שלא דאגו לתחזוקתו ולמצבו של הבית מתוך כוונה להביא להתמוטטותו, הרי שעה שנזקק לתיקונים היה זה הנתבע שדאג לביצועם כמו החלפת הרעפים בשנת 04' (במועד חיי המנוחים), צנרת המים שהתפוצצה בינואר 08' והחלפת הריצוף לנוכח הצורך בהחלפת הצנרת. משכך, אין לתובעת כל זכות לפנותו מהבית ומכח זכותו כדייר מוגן הוא זכאי להמשיך ולהתגורר בו. המחלוקת 6. המחלוקת בין הצדדים נוגעת בעיקר לשתי שאלות והן זכות הנתבע כדייר מוגן בבית וקיומה של עילת פינוי כנגדו. בעוד שהנטל להוכחת המענה לשאלה הראשונה מוטל על הנתבע, הרי על התובעת עול הוכחת עילת פנוי במידה והוכיח את זכותו כדייר מוגן. הדיירות המוגנת 7. התובעת הסתמכה מטעמה על תצהירו של מר אליהו שהיה בעל הבית עד לשנת 07'. עפ"י תצהירו, עובר לפטירת המנוחה ב-05' התגוררה לבדה, ובכל ביקוריו של העד בבית לא ראה שהנתבע התגורר בו. העד ידע שהמנוחים התגוררו בגפם וידע שלנתבע יש דירה משלו ובבעלותו. הוא הכחיש את טענת הנתבע על פיה הציע לו חלוקת רווחים במתן חלק מהדירות שניתן יהיה לבנות על המקרקעין אם יפונה הבית וטען כי הנתבע ניסה לסחוט אותו וכעת מנסה לסחוט את התובעת ולהפעיל לחץ על בעלי הבית בהיות הבית "ביצת זהב" לטענתו ולאור העובדה שהוא מוקף בנייה רוויה וזכויות הבניה בו שוות ערך. לדבריו, הנתבע פלש לבית בידיעה שישיבתו בו תיצור לחץ ותעכב את תוכניות התובעת באופן שיגרום לה נזק כלכלי כבד וכך תשתכנע לנהל איתו מו"מ. עוד הצהיר, כי שלושה חודשים טרם פטירת המנוחה יצר הנתבע קשר עמו ובקש להיפגש אצל עו"ד מטעמו, עו"ד טורק. בפגישה שהתקיימה במשרד עו"ד טורק הציע הנתבע לרכוש מהעד ויתר הבעלים את הבית. הסכום שהוצע היה נמוך מדי והעד ויתר הבעלים סרבו. לאחר שנודע לו על פטירת המנוחה ב-4.8.05 התקשר ביום 14.9.05 או בסמוך לנתבע כדי לברר אם החל בפינוי הבית ואז החל האחרון להעלות טענות חדשות, חלקן סותרות שלא נזכרו עד שלב זה ביניהם כי בנו מתגורר בבית מזה מספר שנים. עוד הצהיר עד התביעה, כי ביום פטירת המנוחה היתה בבעלות הנתבע דירה אחרת ברחוב קרצ'בסקי 6/4 בראשל"צ המזוהה כגוש 3932 חלקה 228 תת חלקה 4. תמצית רישום ממשרד הפנים מיום 12.3.07 מלמדת כי מענו האחרון של הנתבע היה במען האמור, דהיינו, שנתיים לאחר פטירת המנוחה. לדבריו, משיחה של העד עם שכנה שגרה מול הבית עלה שהמנוחה התגוררה בגפה. גם קבלן בשם עמי חסון שהכיר את משפחת המנוחים מאחר ושהה רבות באזור אמר לעד שהמנוחה התגוררה בגפה וכי הנתבע התגורר ברחוב קרצ'בסקי 6/4. 8. בעדותו הסביר העד מהו מקור זכויותיו במקרקעין, הגם שהודה כי זכויותיו לא נרשמו מעולם. לדבריו, לאם גרושתו היו זכויות בעלות יחד עם אחרים, לאחר שחלק מזכויותיה הועברו לגרושתו, וממנה אליו בהסכם הגירושין. בשנת 03' נמכרו הזכויות הנ"ל על ידו למר ז'ק שלחון, ולבינתיים נמכרו זכויותיו החוזיות של האחרון לתובעת. הוא אישר כי עוד טרם המכירה החל לטפל בפינוי הנתבע לנוכח פלישתו בשנת 05', ורק אז הוחלט לערב חוקר. לדבריו, בעת שקיבל את הזכויות לידיו לא הגיע לשוחח עם הנתבע על פינוי הבית. ברם, אישר כי הכיר את הנתבע כבנם של המנוחים עוד שהתגוררו בבית. וכך אמר (בעמ' 37 ש' 21): "אני לא באתי לדבר עם אשר שיפנה את הבית. זה שטות להגיד את זה. אני את אשר מכיר עוד כשההורים שלו גרו שם. כשדיברו על זה שהמשפחה שהיתה הבעלים של הנכס, דיברו איתי כארכיטקט לנסות לברר להם בעיריה לגבי זכויות המגרש. ואז התחלתי לטפל בזה, פניתי לעיריה כדי לראות את הזכויות בנכס. כשכבר טיפלתי בנכס מול העיריה, הכרתי שני אנשים בסביבה, אחד מהם היה קבלן בשם עמי חסון שבנה את הבניין הסמוך, ודרך עמי הכרתי גם את אשר שהיה הבן של הדיירים המוגנים בבית." מיד לאחר מות המנוחה, הגיע לבית ואז (עמ' 39 ש' 22): "הייתי בשטח, ולא ראיתי שלטים שהיא נפטרה, הם ניסו להסתיר את זה באיזושהי צורה. התייעצתי עם עו"ד סופר מה אנו עושים במקרה כזה שהיא נפטרה. הוא אמר שיש שבעה, היא רק נפטרה. אז אמרתי שנחכה שהשבעה תגמר. הוא אמר להמליץ לחכות לפחות לחודש הראשון עד גילוי המצבה, ואז אפשר לגשת. היה ברור לנו שאין שם אף אחד. היא גרה לבד. הייתי שם והיא היתה גרה שם לבד." עוד ציין, כי משנוכח שהבית נטוש הגיע למקום עם נציגי חב' שמירה והחליף מנעולים, אלא שאז הגיע הנתבע והתפתחה תקרית בעלת נופך אלים. למרות הכחשותיו הודה כי טרם פטירת המנוחה נוהל מו"מ שבו הועברה ע"י הנתבע הצעת מחיר לרכישת הבית, אולם העד סירב. הוא גם הודה כי הוא היה זה שהודיע לנתבע כי יש לשלם את דמי השכירות למר ג'ק שלחון. לפשר אפשרות קיום השיחה הנ"ל הסביר כי אכן נפגש עם הנתבע כי (עמ' 43 ש' 17 לפר'): "נפגשנו בחצר מפני שכל פעם שנפגשתי איתו פגשתי אותו שם." העד התעקש לטעון כי הנתבע, כמו גם בנו, לא התגוררו עם הורי הנתבע בחייהם, ברם כשנשאל מתי ראה את בנו של הנתבע לראשונה טען כי היה זה במועד שבא להחליף את המנעול. גרסה זו סותרת את דבריו הראשונים שבאותה עת לכשנדרש להחלפת המנעול לא היה איש בבית. העד נחקר שוב ושוב בשאלה לגבי מסקנתו כי הבית היה סגור ונטוש לאחר פטירת המנוחים והשיב (בעמ' 45 ש' 27): "ת: היה לי מאוד ברור שאף אחד לא גר שם, אף פעם אשר לא אמר לי שהוא גר עם אמא שלו. אף אחד לא דיבר על זה. נפגשנו 3 חודשים לפני כן. ברור שהוא גר ברח' אחר. היה לי ברור שהוא לא גר שם. התייעצתי עם עו"ד סופר, והוא אמר לי לחכות חודש. התייעצתי עם עורכת דין. ש: יש לך ראיות? ת: הראיה היחידה שיש לי זה שביום הצילום באנו ומצאנו את הנכס נעול, צילמתי אותו שהוא נעול. ש: נכון שאין לך שום ראיות שהנכס סגור? ת: הנכס היה סגור ונעול." 9. ע"מ לשכנע כי טרח ובירר מעבר להתרשמותו האישית, הסביר העד כי שמע את הדבר מקבלן שכן בשם עדי חסון, ומשכנים שדפק על דלתותיהם כמו שכנה שגרה בסמוך. דא עקא, שלא הובא לעדות ולו שכן אחד שהזכיר העד בחקירתו. בעניין זה יחול הכלל בדבר המנעות מהבאת, עד רלבנטי שתזקף, לחובת התביעה. (ראה ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה (1) 736, 760 (1980)) החוקר מטעם התביעה מר הרצל שהמרם העיד, בניגוד לעדותו של מר אליהו, כי נשכר לבצע עבודת חקירה על ידי האחרון בשנת 07' וגם הוא לדבריו ערך בירור אצל השכנים לבית. בשיחה עם אחת השכנות הוברר לו שהנתבע לא התגורר עם אמו. ברם, את שם השכנה לא ידע, ואף לא את כתובתה, והודה לבסוף כי לא נכנס לביתה אלא שוחח עמה מהחניה. ההסבר שניתן למיעוט הפרטים שהיו לו היה נעוץ לטענתו בשיטת החקירה שנעשתה תוך כדי נסיעה ברכב ותשאול עוברים ושבים היות שערך "חקירה בכיסוי". 10. התובעת ביקשה להדוף את טענת הנתבע בדבר מגוריו בבית עם הוריו, ולשם כך הוגשה תע"צ של סגן ראש מינהל הכנסות בעיריית ראשל"צ, מר חיים אהרוני, ועל פיה אין הנתבע רשום כמחזיק בבית נשוא התביעה, ואילו מיום 10.1.03 ועד 1.7.07 היה רשום כמחזיק בנכס אחר שברח' קרצ'בסקי 6/4 ראשל"צ. העד נחקר, חקירה נמרצת והודה לבסופו של דבר, כי (בעמ' 30 ש' 3): "ש: אין בעצם קשר בין המחזיק בספרי העיריה לבין המצב בפועל? ת: לא אמור להיות. אם רשום "מנחם בקשיץ ז"ל", אם מישהו מחזיק בנכס ולא בא להודיע לעיריה, עפ"י דין, אני לא אמור לדעת על כך." 11. הנתבע שטען לזכות לדיירות מוגנת הצהיר כי הוא עצמו נולד בבית ובמהלך שנת 2003 חזר להתגורר עם הוריו המנוחים יחד עם הנתבע 3 שעבר לגור שם עוד בשנת 2000. המנוחים היו אנשים חולים והנתבע סייע לאמו בטיפול באביו עוד לפני שעבר להתגורר בבית ובתקופה שלאחר מכן. לאחר פטירת המנוח המשיכו המנוחה והנתבעים 2-3 להתגורר בבית תוך שהאחרונים טיפלו בה, עד שחלתה ונפטרה בשנת 2005. בנוסף התגוררה במקום משך כשנתיים מטפלת שסייעה בטיפול. לאחר פטירת המנוחה נותרו לגור ורק לאחרונה עבר הנתבע 3 להתגורר עם אמו. בעלי המקרקעין בקרו בבית ובחצר במהלך השנים כדי לבדוק מי גר שם. לדבריו, ידעו כי הוא מתגורר בבית משנת 2003 וידעו שהנתבע 3 התגורר שם גם כן. 12. לטענת הנתבע היו מספר נסיונות של בעלי הבית במהלך השנים לפנותו. גרסתו למפגש אצל עו"ד טורק היתה שונה, ולדבריו היה זה מר אליהו ואחרים שיזמו את הפגישה עובר לפטירת אמו במטרה לשוחח עמו על גורל הבית. הוא שביקש כי הפגישה תתקיים במשרדו של עוה"ד, עליו סמך ובה נכחו מלבדו, גם אחיו ומר שלחון. למרות הנסיונות לפתותו בהצעות שונות הודיעם כי הוא ואמו מבקשים להמשיך לגור בבית. מר אליהו גם שלח אדם בשם כחלון שהוא קבלן כדי להציע דירות שיקבלו הנתבעים והמנוחה תמורת הפינוי. כאמור הנתבעים סרבו. מר אליהו הסביר לו טרם מות המנוחה שניתן לבנות בנכס 10 דירות והוא הציע להם חלק מהדירות. עצם הפניה מעידה על כך שהוא סבר שהנתבעים הם דיירים מוגנים. לאחר מות המנוחה הגיע מר אליהו לחנותו בראשל"צ יחד עם עו"ד שהציגה עצמה כמייצגת אותו ואת הבעלים. הם בקשו לדעת מה הוא מבקש בתמורה לויתור על זכותו לדיירות מוגנת והנתבע השיבם כי כל רצונו להמשיך להתגורר בבית יחד עם בנו. 13. עיקר טענתו של הנתבע להוכחת זכותו כדייר מוגן התבססה על מגורים ברציפות טרם פטירת המנוחים. בחקירתו עומת הנתבע עם אמירותיו בהליך הגירושין שהתנהל בינו לבין גרושתו, והתבקש להסביר כיצד נקב אז בכתובת מגורים אחרת שהיתה ברח' קרצ'בסקי בראשל"צ, שם התגורר עם אשתו. לדבריו, אין לדבר שחר הואיל והוא לא התגורר בתקופה הרלבנטית עם גרושתו משהוצא צו הרחקה כנגדו והוא התגורר עם הוריו. הנתבע הודה כי למרות שעזב את בית גרושתו לנוכח הסכסוך הבינאישי הותיר את כתובת דירתה ככתובת לקבלת מכתבים. כתובת זו מאוזכרת אף במקומות אחרים, אולם לגרסתו לא טרח להחליף את הכתובת עד היום. למרות שטען כי עבר לגור אצל הוריו בתקופה הנ"ל הודה כי היה גם מבקר בבית גרושתו לביקור בתו ועוזב כשאשתו מגיעה. הדבר התאפשר לו נוכח קרבת המגורים בין הבית שבו גר עם גרושתו לבית הוריו, כדבריו (בעמ' 59 ש' 26 לפר'): "כשהיה נגמר צו ההרחקה, זה ל-96 שעות, הייתי עולה הביתה, נשאר כמה שעות לראות את הילדים, ויורד למטה כאשר היא היתה מגיעה הייתי עוזב את הבית. מדובר בשכנות, החלון של חדר השינה של הוריי זה החלון של הבית שלה. זה מרחק של כ-2 מטר. כל מה שנעשה הייתי עולה ויורד. כשהיא היתה תופסת אותי בבית היא היתה ניגשת למשטרה, וזה היה משחק כזה." עוד הסביר כי לא היה מעוניין להודיע בביה"ד כי עזב את דירתו המשותפת עם אשתו למרות שלא התגורר בו. העובדה כי המשיך לשלם את תשלומי החובה של הדירה הנ"ל היתה נעוצה לטענתו בחובתו לשלם עפ"י החלטת ביהמ"ש וזאת עד למתן הגט. זו גם הסיבה לדבריו כי לא שינה את שם המחזיק בעירית ראשל"צ ובחב' החשמל. 14. הנתבע הסתייע בשורת עדים ע"מ להוכיח מגוריו בבית טרם מות המנוחים. העד עוה"ד יהודה בן יהודה - הכיר את הנתבע והוריו עוד מתקופת הילדות. מידיעתו העיד כי הנתבע 3 עבר לגור בבית בגיל 12-13 בערך ולאחר מכן גם הנתבע עבר לשם כשנה קודם לפטירת המנוח וגר בו אף לאחר פטירתו. לאורך השנים השקיע הנתבע רבות מזמנו וכספו בתחזוקת הבית והחצר ושיפוצם. לאחר פטירת המנוח בשנת 2004 ניהל העד כיזם ועבור מספר אנשי עסקים מו"מ עם מר אליהו לצורך רכישת המגרש עליו בנוי הבית. הוא תכנן להרוס את המבנה ולבנות בניין מגורים תוך מתן פיצוי של דירה למנוחה ולנתבעים 2-3, מתוך כוונה שבתקופת הבניה תמומן דירה חלופית עבורם. בסופו של יום העסקה לא התממשה. הוא הודה כי בזמנו התגורר הנתבע בדירה אחרת ברח' קרצ'בסקי עד שנת 2000. לאחר מכן היה מגיע לבית נשוא התובענה ופוגש את הנתבע אשר אף התיר לו לחנות את רכבו בחצר שעה שהתקשה למצוא חניה בתוך העיר ראשל"צ. העד מר יצחק חודיינטוב - עבר להתגורר ברחוב נורדאו בראשל"צ בסוף שנות ה-90 והיה קונה אצל הנתבע במעדנייה. לאחר שנוצרו קשרי חברות והעד הכיר את משפחתו לרבות המנוחים וילדיו וביניהם הנתבע 3 התוודע לכך שהנתבע עבר בשנת 2003 לגור גם הוא בבית בנוסף לבנו והעד בקר אותו מספר פעמים. לעיתים היה מגיע כדי לבצע תיקוני אינסטלציה וחשמל בשעות הערב. הוא זכר היטב לדבריו שהנתבע עבר לגור עם המנוחים לפני פטירת המנוח ועד לאחרונה התגורר שם גם הנתבע 3. העד מר אליהו נסים פיטוסי - הכיר את הנתבע מזה 35 שנה כאשר היה אוכל במסעדה בבעלותו. השניים נעשו חברים ומשפחותיהם בלו יחדיו רבות. הוא הכיר את המנוחים ולעיתים היה מגיע לביתם. משכך ידע להעיד שהנתבע שהתגורר קודם לכן ברח' קרצבסקי עבר להתגורר בבית לפני פטירת המנוח וכן שהנתבע 3 התגורר שם עוד קודם. לדבריו, היה מגיע לעיתים בשעות הערב ורואה את הנתבע סועד את הוריו. גם לאחר פטירת שני המנוחים המשיכו הנתבעים 2-3 להתגורר בבית. העד מר גדעון בקשיץ - אחי הנתבע הצהיר כי הנתבע 3 גדל בבית המנוחים מתקופת היותו בגיל בר מצווה והמנוחים גדלו אותו. המנוחים היו ניצולי שואה וחולניים. טרם מות המנוח סעד אותו הנתבע ואף עבר להתגורר שם לפחות שנה קודם לכן. בתקופה זו חלתה המנוחה בסרטן ואז טיפל הנתבע בשני הוריו. לאחר פטירת המנוח סעד את המנוחה יחד עם המטפלת שהיתה בבית ולאחר פטירת המנוחה המשיכו הנתבעים הנ"ל לגור בבית. גם הוא היה נוכח בפגישה אצל עו"ד טורק טרם פטירת המנוחה שם הציעו מר אליהו ומר שלחון הצעות שונות במטרה לשכנע את הנתבע והמנוחה לפנות את הבית אלא שהנתבע הבהיר כי אין בכוונתם לעשות כן. לאחר פטירת המנוחה התחיל מר אליהו להטריד את הנתבע ולאיים עליו שיעשה שימוש נגדו בכוח. באחד הימים אף הוזעק ע"י אחיו ממקום עבודתו כאשר ראה את מר אליהו בתוך הבית ואיתו אחיו וכן אדם חמוש. מר אליהו פקד עליהם שלא יתנו לנתבע או לעד להכנס לבית ורק לאחר הזמנת משטרה הם עזבו והוזמנו לחקירה. 15. במבחן טענות הצדדים אני קובעת כי הנתבע הוכיח טענתו בדבר זכותו כדייר מוגן בבית. אמנם עדותו נמסרה תוך מודעות להשלכותיה, אולם היא נתמכה בשורת העדים שאיכות עדויותיהם לא הופחתה בחקירתם. עוד יש לקבוע כי גרסת הנתבע לא הופרכה או נסתרה בעדות עדי התביעה אשר עשו מאמץ ניכר להדגיש טענה נגדית בלא שנתמכה בראיות מלאות ומהימנות. עילות הפינוי 16. סעיף 131 לחוק הגנת הדייר מונה עילות ומקרים שבהם קמה לבעל הבית עילה לפינוי הדייר המוגן, והן: א. אי תשלום דמי שכירות. ב. אי קיום תנאי מתנאי הסכם השכירות אשר הפרתו מקנה לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לפנות. תשלום דמי השכירות 17. לטענת התובעת, לא שילם הנתבע את דמי השכירות, כמו גם אמו המנוחה לפניו עוד משנת 06'. עוד נטען, כי הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי שילם את דמי השכירות כסדרם, ועל כן זכאית התובעת לפנותו ולכן שעה שלא הוכיח כי ביצע את התשלומים כסדרם יש לראותו כמי שהפר את חוזה השכירות. 18. הנתבע הכחיש אי התשלום הנטען. לדבריו הנתבעים 2-3 היו אלו שהפקידו את דמי השכירות בשנים האחרונות טרם פטירת המנוחה לידי מר שלחון, בהתאם להנחיות מר אליהו. גם נכון למועד הגשת התביעה שלמו הנתבעים 2-3 את שכר הדירה לחשבון של מר שלחון, הואיל ולא נתקבלה אצל הנתבע הודעה לגבי שינוי זהות הבעלים או בעלי הזכויות או דרישה לתשלום לגורם אחר. רק במועד הכנת כתב ההגנה התוודע הנתבע לקיומם של מספר בעלים במקרקעין ובבית כשהתובעת לא נמנתה עמם. לטענתו, התובעת לא פנתה אליו מעולם ולא הודיעה כי רכשה את הבית, והוא לא נדרש לשלם לה שכ"ד מעולם אלא התמיד בביצוע התשלומים לחשבון הבנק של מר שלחון. גם מאז הגשת התביעה המשיך לשלם לחשבון זה בהעדר מסירת פרטי חשבון אחר. הנתבע חזר על גרסתו הנ"ל בעדותו בהדגישו כי היה מקפיד על התשלום החודשי. כדבריו (בעמ' 61 ש' 21 לפרו'): "אני שלמתי את הכל, חודש אחד אפילו לא פספסתי. שילמתי את כל התשלומים לדירה..... הגשתי את הקבלות. לא היה חודש שפספסתי." יחד עם זאת, הודה, כי לא הציג את כל הקבלות המעידות על כך, אם מתוך שאבדו ואם מחמת שאירעה פריצה לדירתו ונגנבו ממנה מסמכים לאחר החלפת המנעול ע"י מר אליהו, שאז גילה העדרם של מסמכים רבים. לדבריו, חיפוש נכון בחשבון הבנק של מר שלחון היה מעיד על התשלום כסדרו. 19. ב"כ התובע הגיש לצרכי התמצאות בעניין טבלה מסכמת של תשלומי הנתבע וממנה עלה לטענתו כי כל שהמציא הנתבע הן קבלות על תשלום חלקי לשנים 04'-12'. החוסר הראייתי קיים בעיקר לשנים 04', 06' ו-07' מחד, ולשנים 09'-12' מאידך. דווקא השנים האחרונות לוקות בחסר גדול יותר. לאחר ישיבת ההוכחות והסיכומים הגיש ב"כ הנתבע בקשה להוסיף ראיות שנמצאו לאחר שנערך ע"י הנתבע סדר בבית. ב"כ התובעת התנגד להגשה המאוחרת, וטען כי היו לנתבע שלוש שנים ממועד הגשת התביעה לאתר את המסמכים, ואילו הצגתם בשלב מאוחר זה מהווה התנהגות בחוסר תום לב. יתר על כן, הראיות הנוספות יכול שתלמדנה על תשלום שכ"ד לכאורה של 9 חודשים בשנים 2010-2011 בעוד שכתב התביעה הוגש בשנת 09' וכאשר הוכח כי לא שולם שכ"ד בתקופה כוללת של כשנה וחודשיים בשנים 06', 07', 09', 10' ו-11'. במסגרת התגובה הבליע ב"כ התובעת טיעונים נוספים כמו היות אי תשלום דמי השכירות משום הפרה המתחדשת מידי יום, וככזו מקנה לבעל הבית את הזכות לפינוי. 20. אני סבורה כי הנתבע הציג מכסת ראיות מספקת כדי להוכיח שעמד בתשלום דמהש"כ. אמנם רק חלק מהקבלות הוצגו, אולם מאלו שהוצגו ניתן ללמוד על תשלומים שבוצעו במהלך השנים בקטעי זמן שאינם מצביעים על חדלון ואף לאחר פטירת המנוחים, ועובדה זו מצביעה כי הנתבע לא נמנע מתשלום אלא לכל היותר לא הקפיד בשמירת הראיות. כמו כן טענתו בדבר שיעור דמי השכירות (בסך 65 ₪ לחודש) לא היתה שנויה במחלוקת, וכך גם הטענה כי התובעת או קודמיה לא פנו אליו או למנוחים בדרישת תשלום או השלמתו. משכך, לא מצאתי כי התקיימה מטעם זה עילה לפינוי. 21. התובעת הצביעה בנוסף בטיעוניה על שינויים שבוצעו ע"י הנתבע בבית ללא היתר אשר מקימים לטענתה עילה אחרת לפינוי. כך נטען כי בשנת 2007 בוצעו שינויים בבית והוחלף גג הרעפים, נבנו סככות ופרגולות ללא היתרים, הבית שופץ ונצבע וגודר בבד יוטה ללא קבלת הסכמת העד ויתר בעלי הבית. למעשה גידור הבית לא נעשה לשם הגנתו אלא כדי להשתלט על הבית וכאקט של בריונות. בעניין זה טען הנתבע, כי הגם שנדרש לביצוע עבודות שונות בבית, הרי אלו נדרשו בשל מצבו הירוד שחייב תיקון מיידי. לדבריו, בעלי הזכויות בבית לא דאגו לתקינותו ומצבו ולא היו מוכנים לבצע כל תיקון למען שמירה עליו והיותו ראוי למגורים. הכל במטרה להתיש את המנוחים ולהביא את הבית למצב שאינו ראוי למגורים. לדוג', במאי 2008 התמוטט החלק האחורי של המבנה ונציגי העירייה ניסו לאתר את הבעלים, והנתבע הפנה אותם למר אליהו ומר שלחון שחרף פניות העירייה אליהם לא פעלו בעניין ולבסוף תיקנה העירייה על חשבונה את המבנה וככל הידוע אף הגישה תביעה נגדם. לגבי החלפת הרעפים הרי שאלו הוחלפו במהלך 2004 לפני מות המנוח מאחר ומר אליהו ושותפו סירבו לתקנו אפילו שעמד להתמוטט ושקע לתוך המבנה. הם הודיעו לנתבע שהוא יכול לתקן זאת על חשבונו ואין להם כל כוונה לשאת בכך גם אם יתמוטט. כמו כן הבית נצבע מספר פעמים במהלך השנים והכל בידיעת הבעלים שביקרו בו מספר פעמים וראו את הנתבע משפץ. מר אליהו אפילו לעג לו שהוא עובד קשה ומשקיע בבית שאינו שלו. חלק מבעלי הבית (מר אליהו ומר פרלמן) הסכימו תמיד לכל שיפוץ ובלבד שלא ישקיעו כסף מכיסם. זאת ועוד, ביום 21.1.08 התפוצצה צנרת המים שמתחת למבנה והכל הוצף מים, תוך שנגרמו נזקים לתכולה. מר אליהו הודיע שאין הדבר מעניינו והנתבע פנה לחברת "שחר נזקי צנרת" לשם ביצוע התיקון. מעבר לאמור לא נעשו שינויים בתוך הבית - ולא הותקנה מערכת חשמל חדשה. עוד הוסיף הנתבע והסביר, כי במהלך חיי המנוחים הם צבעו את הבית ושפצו מבחוץ לרבות חיזוקים חוזרים למבנה והכל בהסכמת וידיעת בעלי המקרקעין שסרבו להשקיע מכספם. אלה תמיד הפנו את המנוחים לשלם מכספם הם וההשקעה לא הושבה להם. ברי כי השיפוצים היו נדרשים כדי שהמבנה לא יתמוטט ויקרוס. 22. התובעת סומכת טענותיה בעיקר על הצהרתו של מר אליהו כי החל משנת 07' בוצעו שינויים בבית, הוחלף גג הרעפים, נבנו סככות ופרגולות, והבית שופץ ונצבע. לטענת התובעת, הודה בכך הנתבע באופן מפורש, ומשכך, הואיל והעבודות הנ"ל לא נועדו לשמירת הבית כראוי למגורים, יש להכיר בהם כמעשי השתלטות ללא הסכמת הבעלים. לתצהיר העד צורפו תמונות להעיד על ביצוע העבודות הנ"ל. אני סבורה כי עלה בידי הנתבע לשכנע הן בנחיצותן של העבודות שבוצעו והן בהעדר התנגדות לכך מצד בעלי המקרקעין או מי מטעמם. דווקא מתוך צילומי הבית ניתן לראות את מצב הגג שדרש תיקון חלקי, ואילו בכל הנוגע להסכמה, תמוהה גרסת העד הנ"ל שמעיד על העדר קבלת הסכמתו לשינויים שבוצעו בשנת 07', וזאת לאחר שהודה כי כבר בעת הנ"ל מכר את חלקו במקרקעין. גרסה זו תומכת בוודאי בגרסת הנתבע בדבר העדר כתובת למתן מענה לביצוע התיקונים שנדרשו, וממילא משלא הוכח ע"י התובעת כי הודיעה לנתבע על רכישת הבית, אין לה להלין אלא על עצמה. עוד יצוין, כי התובעת לא הוכיחה דרישה חוזית לקבל את הסכמתה או הסכמת הבעלים הקודמים לתיקונים הנ"ל. לסיכום 23. לאור האמור, התביעה נדחית. אני משיתה על התובעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. קטיניםמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)