דוגמא לפסק דין בנושא ליקויים בממ"ד: 1. בפני תביעה כספית ע"ס 238,000 ₪ בגין נזקים כספיים שנגרמו לתובע, לטענתו, כתוצאה מליקויים בתוספת בניה - חדר ביטחון (להלן גם "התוספת", או "חדר הביטחון"), בדירה שהתובע הינו בעליה ברח' עולי הגרדום 31/20 בקרית שמונה (להלן: "הדירה"). התביעה הוגשה מלכתחילה הן כנגד הנתבעת, מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון והן כנגד עמידר - החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן: "עמידר"). אולם, בתאריך 12/3/12 ולאחר קיום ישיבת הוכחות, הודיע התובע, כי הוא מבקש למחוק את עמידר מהתביעה ותביעתו נותרה כנגד המדינה - משרד השיכון, בלבד. 2. עפ"י הנטען ע"י התובע - ב-19/8/99 רכשו הוא ואשתו את הדירה. התובע טען, כי בעת רכישת הדירה, לא היה גלוי לעין, פגם שהתפתח מאוחר יותר ואשר הינו סדק מתרחב והולך בין התוספת לבנין המקורי. לטענת התובע, כתוצאה מהסדק נוצרה רטיבות קשה עקב כניסת מי גשמים לקירות ולחדרים והמגורים בדירה הפכו מסוכנים עד שבשנת 2002 הפסיק להשכיר את הדירה. התובע צירף מכתב מטעם האדריכל בכרייה זיאד (מכתב אותו כינה "חוות דעת"), על פיו, התוספת זזה כ-13 סמ' אחורה לאורך כל הבניין וכתוצאה מכך נגרם נזק לריצוף, חוטי חשמל נמתחו ולא הייתה אפשרות לגור בדירה, לרבות נזילות מהתקרה. התובע תיאר את מאמציו בניסיונו למצוא את הגוף האחראי לבניית התוספת וכן הפנה לעתירה מנהלית שהגיש למתן צו המחייב להכריז על הבניין כבנין בסכנה, לתקנו ולפצותו בגין נזקיו. העתירה נמחקה בהמלצת בימ"ש שם. התובע צירף חוות דעת שמאית על פיה, כתוצאה מהליקוי נגרם לו נזק כספי בסכום של 59,520$, הן כתוצאה מירידת ערך הדירה בסכום של 29,000 $ והן כתוצאה מאובדן הכנסה משכירות בסכום של 30,520 $. 3. הנתבעת טענה בכתב הגנתה, שיש לדחות את התביעה הן על הסף בשל התיישנותה והן לגופה. לטענת הנתבעת, הדירה נרכשה ע"י התובע ב-19/8/99, התוספת נבנתה בשנת 1979 (בסיכומי הנתבעת נטען כי נבנתה בשנת 1978). לפיכך, טענה הנתבעת כי, אם מאחר שמדובר בתוספת שנבנתה לפני למעלה מ- 10 שנים ואם מאחר שחלפו 9 שנים ממועד רכישת הדירה ועד הגשת התביעה ובכל מקרה 7 שנים מאז נודע לתובע על הליקוי, התביעה התיישנה. לגופם של דברים, טענה הנתבעת, כי אין בטענות התובע כדי להוכיח מעורבות ישירה מצידה בבניית התוספת. לחילופין, טענה הנתבעת, כי היא אינה אחראית לתחזוקת הבניין והאחריות לתחזוקתו, לרבות תחזוקת התוספת, מצויה בידי עמידר (אשר כאמור נמחקה מהיותה נתבעת בתביעה). כן הכחישה הנתבעת את הנזקים הנתבעים. 4. מטעם התובע העיד, התובע, השמאי אשר נתן חוות דעת מטעמו לעניין הנזקים הנטענים, מר חרמון וקס - מנכ"ל מרחב גליל עליון בעמידר עימו נערכה תכתובת בקשר לטענות לליקויים בתוספת. כן העיד מר טלביץ - מהנדס מעיריית קריית שמונה אשר במכתבו מיום 19/2/09, פרט את הנתונים הידועים לעירייה בקשר לחדרי הביטחון בבניין. מטעם הנתבעת, העיד מר רוס - מפקח וכן מר איזנברג מנהל החטיבה הטכנית אצל הנתבעת. כן העידה גב' תקווה קופמן מנהלת סניף ק"ש בעמידר (כאשר כאמור, לאחר עדותה, נמחקה עמידר מהתביעה). דיון: 5. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים והראיות שהובאו בפני, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות, הן מפאת התיישנותה והן לגופם של דברים. כבר בראשית הדברים אציין, כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו להצביע על חריג לתחולת ההתיישנות בנסיבות התביעה. אולם, גם אם לא הייתה התביעה נדחית מחמת התיישנות, הרי שהתובע לא הגיש חוות דעת מומחה (מהנדס בניין, קונסטרוקטור או כיו"ב) לעניין הגורם לסדק שנפער בין התוספת למבנה. העדר חוות דעת עומדת כנגד גרסתו של התובע, לעניין קביעת אחריותה הנזיקית של הנתבעת, כפי שיפורט להלן. 6. טענת ההתיישנות - בהתאם לסעיף 5 לחוק ההתיישנות (להלן: "החוק") תקופת התיישנותה של התביעה הינה 7 שנים. מועד תחילת התקופה כאמור בסעיף 6 לחוק, הינו ביום בו נולדה עילת התביעה, כאשר חריג לכך הינו במקרה בו נעלמו מהתובע עובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. במקרה כזה, ובהתאם לאמור בסעיף 8 לחוק, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום בו נודעו לתובע אותן עובדות. מקום שמדובר בתביעה בנזיקין, כבמקרה דנן, יחול גם ההסדר הקבוע בסעיף 89 לפקודת הנזיקין, על פיו במקרה של נזק סמוי שסימניו מופיעים רק במרוצת הזמן, (הרי למרות שעילת התביעה הינה יום ארוע הנזק), ידחה מועד היווצרות העילה למועד בו נתגלה הנזק, בהגבלה כי התביעה תתיישן בכל מקרה, אם לא הוגשה תוך 10 שנים מיום אירוע הנזק. ראה סעיף 89 לפקודה: "לענין תקופת - ההתיישנות בתובענה על העוולות - 'היום שנולדה עילת התובענה' הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה והמעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל; (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". על פי סעיף זה, יום גילוי הנזק ייחשב כיום בו נולדה עילת התביעה, והתובע יוכל להגיש תביעה כעבור 7 שנים ממועד זה. בנוסף קיימת מגבלה על פיה גם אם גילוי הנזק היה באיחור, בכל מקרה מוגבלת זכות התביעה לתקופה של 10 שנים מיום אירוע הנזק. כלומר, בכל מקרה על פי סעיף זה מוגבלת תקופת ההתיישנות ל-10 שנים מיום אירוע הנזק בלי קשר מתי נתגלה הנזק. אין לקבל את טענת הנתבעת כי אירוע הנזק היה בשנת 1978, ולכן תקופת ההתיישנות חלפה בשנת 1988 שכן בניית התוספת אינה "אירוע נזק", אלא היא מעשה הרשלנות הנטען . אירוע הנזק במקרה דנן, הינו התרחבות הסדק והוא אירע בשלב כלשהו לאחר בניית התוספת. יחד עם זאת, גם אם אניח, כי במקרה דנן לא הוכח ולא ידוע מתי אירע הנזק, דהיינו מתי התחיל להיווצר הסדק, הרי שהתובע לא הוכיח כי לא חלפו 7 שנים מאז גילוי הנזק ועד הגשת התביעה. לעניין היחס בין סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, ראה ע"א 2242/03 אברהם נ. רשאד, שם נקבע כי סעיף 89(2),חל על רכיב הנזק בלבד. לגבי שאר הרכיבים, כגון רכיב הקשר הסיבתי ימשיך לחול סעיף 8 לחוק ההתיישנות. במקרה דנן, הנזק הינו כאמור, התרחבות הסדק. אדגיש כי ,בניגוד לפס"ד רשאד המוזכר, לא טען התובע דכאן לנזק בשל כשל ביציבות המבנה או כיוב' ולא הגיש כל חוות דעת מקצועית בעניין. ה"נזק" לו טען התובע הינו התרחבות הסדק-התרחקות התוספת מהמבנה המקורי .לכן היה עליו להוכיח מתי הבחין או יכול היה להבחין לראשונה בכך שהסדק מתרחב. על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אין די באי ידיעה בפועל של התובע אודות העובדות הרלוונטיות, אלא מדובר במבחן גילוי אובייקטיבי: "די בכך שתהיה בידי התובע מודעות בכח בדבר עובדות שנעלמו מידיעתו בפועל, כדי שמרוץ ההתיישנות יחל במועד הרגיל ולא יידחה" (ראה ע"א 1254/99 המאירי נ. הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ). נקבע כי אין די שהתובע גילה את העובדות באיחור, אלא עליו להוכיח כי אי הגילוי נבע מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. גם ביחס למבחן גילוי הנזק על פי סעיף 89 (2) לפקודה, נקבע (ראה ע"א 2206/08 סיגמן נ. חברת דובק בע"מ) כי מבחן הגילוי הינו מבחן אובייקטיבי על פיו ההגנה תחול על מי שלא התרשל בגילוי ונקט באמצעים סבירים כדי לגלות עובדות שהיו קיימות ב"כח" ביחס לנזק. עוד נקבע בפסיקה כי משנתגלה הנזק, אין צורך להמתין לגיבושו השלם במלוא היקפו וככל שאדם סביר היה תובע בגינו, נפתח מרוץ ההתיישנות במועד היוודעו של הנזק (ע"א 10591/06 יפרח נ. מפעלי תובלה בע"מ ואח'). עוד אדגיש, כי משנטענת טענת התיישנות, הרי הנטל להוכחת חריג או סייג לתחולתה, אם מכוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לענין היעלמות עובדות המהוות את העילה ואם מכוח סעיף 89 (2) לענין יום התגלות הנזק, חל על התובע (ע"א 34/88 רייס נ. עיזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל פד"י מ"ד (1) 278,283). התביעה דנן הוגשה ביום 23/1/08 לפיכך, לעניין מועד גילוי הנזק כנדרש בסעיף 89 (2) לפקודה, היה על התובע להוכיח, כי לא גילה את הנזק ולא יכול היה לגלות את הנזק, אלא רק במהלך 7 השנים שקדמו להגשת התביעה, דהיינו, לאחר 23/1/01. התובע לא עמד בהוכחת טענה זו ולמעשה כלל לא טען אותה. כל שנטען ע"י התובע הוא, כי בשנת 2002 היה המצב כה חמור עד שפסק מלהשכיר את הדירה, אולם התובע לא זכר את המועד בו הבחין לראשונה בכך שהסדק הלך וגדל (עמ' 20, שורות 18-19). התובע טען, כי במועד רכישת הבית ב-8/99, המדובר היה בסדק סטנדרטי לחלוטין המקובל בכל תוספת בנייה (ראה עמ' 17 לפרוטוקול). אולם, לטענת התובע, במשך הזמן הלך הסדק וגדל. התובע טען בתצהירו, כי בשנת 2002 נאלץ להפסיק להשכיר את הדירה לאחרים. אין ספק, כי לא בשנת 2002 גילה את הנזק - גדילת הסדק, שכן, כאמור, כשנשאל התובע מפורשות מתי גילה לראשונה שהסדק גדל והולך, השיב, כי אינו זוכר, ולא טען כי גילה לראשונה את התרחבות הסדק רק בשנת 2002. זאת ועוד, התובע העיד, כי הסדק הלך והתרחב ולא נוצר בבת אחת. לפיכך, ברי, כי התפתחותו וגדילתו הייתה עוד קודם לשנת 2002, אז החליט התובע להפסיק להשכיר את הדירה. התובע הודה, כי נהג לבקר בדירה, בעת שהייתה מושכרת ולמרות זאת, לא יכול היה לנקוב במועד גילוי הנזק. אדגיש כי טענת התובע בסעיף 7 לסיכומיו, כאילו הנזק התגלה בסוף שנת 2002, לא נטענה בתצהירו של התובע, ואף לא נשמעה כאמור בעדותו בביהמ"ש. מובן לפיכך שאין לקבל את הטענה על בסיס האמור בסיכומים בלבד. עוד יצוין כי גם טענתו של התובע בסעיף זה לסיכומיו, כאילו הנתבעת לא הוכיחה את טענת ההתיישנות, מתעלמת מההלכה המפורטת לעיל, על פיה כאמור, הנטל להוכיח את החריג להתיישנות, מוטל על התובע המבקש לטעון כי למרות חלוף הזמן עד הגשת התביעה, לא חלפה תקופת ההתיישנות. יתרה מכך צודקת הנתבעת בטענתה בסיכומיה כי ככל שרק בשנת 2002 ניתן היה להבחין בנזק, יכול היה התובע להעיד את אותם דיירים ששהו בדירה עובר לגילוי הנזק. דיירים אלו היו יכולים להעיד על מועד הופעתו והתרחבותו של הסדק המתרחב. התובע בחר שלא להעיד כל עדים נוספים ויש בכך כדי לעמוד כנגד גרסתו. לעניין אי העדת עד רלוונטי כמעוררת חשד כי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה, ראה ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' פ"ד מ"ז (2) 605, וכן ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ. פלוני פ"ד ל"ח (1) 736). על בסיס הראיות שבפניי, לא אוכל לקבוע, כי הסדק שהיה קיים (אם כי לטענת התובע היה "סטנדרטי"), כבר ב-1999 החל להתרחב ולגדול רק לאחר 1/01. לא ניתן לקבוע כי קודם לתקופה של 7 שנים עובר להגשת התביעה , לא ניתן היה להבחין בהתרחבותו. גם אם בשנת 99 עדיין לא ניתן היה להבחין בתופעה חריגה, והסדק נראה סטנדרטי, הרי שלטענת התובע עצמו, המדובר בסדק שהלך והתרחב. קבלת טענת התובע כי התביעה לא התיישנה מהווה למעשה קביעה, הנעדרת כל ראיות, כאילו הסדק במראהו החריג, לא היה קיים, אלא לאחר 1/01 וכי למעשה כל התרחבותו עד 2002, אז לגישת התובע כבר היווה סכנה, התרחשה במשך שנה בלבד!!! בעניין זה ראה גם עדות המהנדס טלביץ אשר העיד כי לפחות בכניסה בה הוא גר, הרי שכבר ב-9/90 הבחין בפערים ובהתרחבות בתפר: "בכניסה שאני גרתי, אני גרתי בכניסה הצפונית, התובע גר באחת הכניסות הדרומיות, שמתי לב שיש התרחבות בתפר וזה היה בספטמבר 90', כשכבר ראיתי שיש תפר לא תקין" (עמ' 37, שורות 28-29). בהמשך אישר העד שוב כי המצב היה נגלה לעין כבר ב-1990. ככל שלטענת התובע הנזק נוצר כתוצאה מליקויים בבניית התוספת (טענה אשר כפי שיפורט להלן לא הורם נטל ההוכחה לגביה) וכאילו נודע לו על כך רק במהלך 7 השנים שקדמו להגשת התביעה, היה על התובע להוכיח כי קיום הליקויים נעלם ממנו ולא נתגלה לו, אלא לאחר 23/1/01 - כלומר שמאז הגילוי ועד הגשת התביעה, טרם חלפו 7 שנים. כן היה על התובע להוכיח כי קיומו של הליקוי נעלם ממנו מסיבות שלא היו תלויות בו וכי אף בזהירות סבירה לא יכול היה לגלות את הליקוי לפני המועד שבו התגלה לו. ראה ע"א 7261/97 שרבני ואח' נ' חברת האחים שבירו. צודקת הנתבעת בסיכומיה, כי זהירות סבירה מצד התובע, שהינו קבלן במקצועו, חייבה אותו לבדוק את הסדק כבר בעת שקנה את הדירה, זאת לאור העובדה שראה את הסדק, ומאחר שמדובר בתוספת שנבנתה 20 שנה קודם לכן. וראה בעניין זה רע"א 901/07, 9788/08, ע"א 2919/07 כהן נ. מדינת ישראל ואח', שם נקבע כי כאשר התובע חשד או היה צריך לחשוד, יראו בכך קצה חוט המתחיל את מרוץ ההתיישנות. בכל מקרה כאמור ,התובע לא הוכיח כאמור מתי הבחין לראשונה בהתרחבות הסדק ולא טען כלל כי היה זה לאחר 1/01. לאור האמור, מאחר שנטל ההוכחה להקמת החריג לתקופת ההתיישנות מוטל על התובע ומאחר שהתובע לא המציא כל ראיה ולמעשה אף לא טען כלל, כי הסדק החל להתרחב ולגדול רק לאחר 1/01 או כאילו, קודם לכן, לא הבחין ולא יכול היה להבחין בכך שמדובר בסדק חריג (ולא סטנדרטי כפי שהיה לטענתו, שנתיים קודם לכן), יש לקבל את טענת ההתיישנות. 7. גם לגופם של דברים סבורתני, כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה להוכחת אחריות הנתבעת. דהיינו, לא הוכיח רשלנות בגינה תהיה הנתבעת חייבת לפצותו. אדגיש תחילה כי, ברמת מאזן ההסתברויות הנדרש בהליך האזרחי, שכנע התובע כי התוספת נבנתה באחריות משרד השיכון: גב' קופמן העידה, כי היא עובדת בעמידר מזה 42 שנים וכי במועד בניית חדרי הביטחון בבניין (בשנת 78) הייתה רכזת נכסים בעמידר. אמנם העדה הציגה בעניין פלט מחשב בלבד (הפרוטוקול של קבלת חדר הביטחון לא מצוי בידי עמידר, שכן לטענת העדה, החדר בו היה מאוחסן הפרוטוקול נשרף). יחד עם זאת, העדה העידה, כי היא עצמה ביצעה דאז בשנות ה-70 את הרישום בספרי עמידר: "כן, זה היה בשנת 78. עבדתי כבר וראיתי את הפרוטוקול. אני רשמתי אותם לפי הפרוטוקול. אז הייתי רכזת נכסים..." (עמ' 31, שורות 1-2) (הדגשה שלי ר.א). וכשנשאלה העדה האם היא מעידה מזיכרון השיבה: "אני רשמתי אותם, הפרוטוקולים נשרפו" (שורה 6) ובהמשך: "אני לא זוכרת משנת 78, אני מדברת מהרישום שישנו בספרים שלנו שאני עשיתי אותו בשנת 78". כלומר, אין המדובר בעדות שמיעה אלא בעדה המעידה על הרישום עצמו שנעשה על ידה ועל פיו אכן נרשם על ידה בספרי עמידר כי חדרי הביטחון נמסרו מהנתבעת ובהמשך: "ניגשנו לשטח וקיבלנו את החדר ממשרד השיכון" (עמ' 31, שורות 22-23). אמנם לעניין עצם ביצוע הבנייה ע"י הנתבעת, להבדיל מקבלת החדר ממנה, הודתה העדה כי המדובר רק בידיעה אישית מעצם מגוריה בקרית שמונה. יחד עם זאת, לאור העובדה שהחדרים נמסרו ממשרד השיכון וכי כאמור, אין המדובר בבנייה פרטית של בעלי הדירות ואף לאור מכתבו ועדותו של מר טלביץ ,שוכנעתי כי הוכח ברמה הנדרשת כי התוספת נבנתה ע"י הנתבעת. ראה מכתבו של טלביץ מיום 19.2.09 על פיו בירור שנערך העלה כי חדרי הביטחון "נבנו במאי 1978 ע"י משרד השיכון באמצעות חברת עמידר כמו כל חדרי בטחון שנבנו בתקופה זו בקרית שמונה". לפיכך, סבורתני כי הוכח ברמה של 51%, כי החדרים נבנו ע"י הנתבעת, או באחריותה. עיון בתעודת עובד ציבור מטעם מר רוס, מעלה כי אין בה אמירה חד משמעית כאילו המדינה - משרד הביטחון, לא הייתה מעורבת בבניית חדרי הביטחון, אלא רק כי לא קיימים מסמכים המעידים על כך. בחקירתו לא יכול היה העד לשלול אפשרות כי הייתה תקופה בעבר במהלכה לא תיעד משרד הביטחון את בניית החדרים. לאור העובדה כי ממכתבו של מר טלביץ, עולה כי גם בעיריית ק"ש לא אותר תיק בניין או בקשה להיתר המתייחסים לבניית חדרי הביטחון בבניין, הרי העובדה שגם אצל הנתבעת לא נמצאו מסמכים, אינה מצביעה בהכרח על כך שהנתבעת לא הייתה מעורבת בבנייה. בעניין זה ראה גם עדותו של מר וקס חרמון: "משרד השיכון הוא הפרוייקטור. היו שני שלבים: בשנות ה-80 בנו חדרי ביטחון, משרד הביטחון או משרד השיכון, אנחנו קיבלנו את זה כתוספת למבנה הקיים" (עמ' 23, שורות 5-6). אומנם בהמשך השיב מר וקס, כי הוא מתייחס לתיקון ליקויים ולא לבנייה, אולם, גם בעובדה שמשרד השיכון ראה עצמו כאחראי לביצוע התיקונים, יש לתמוך בקביעה כי היה מעורב בהקמת חדרי הביטחון שאלמלא כן, מדוע יראה עצמו כאחראי לביצוע התיקונים. גם העד הנוסף מטעם הנתבעת - מר איזנברג, לא סתר את הטענה המסתברת כי מי שמסר את החדרים ומי שראה עצמו כאחראי לתיקונם, הוא גם מי שהיה אחראי לבנייתם של החדרים. גם עדותו של מר איזנברג, בדומה לעדות מר רוס, לא קבעה חד משמעית כי הנתבעת אינה מי שבנתה את חדרי הביטחון, אלא רק שאין ברשותה מסמכים המעידים על זהות הגורם שבנה . בחקירתו הודה העד, כי אינו יכול להעיד על המצב שהיה בשנת 78 ואינו יכול לסתור את עדות גב' קופמן, כי החדרים נמסרו לעמידר ממשרד השיכון. טענת הנתבעת בסיכומיה כאילו בסעיף 10 לתצהיר עמידר התנגדה המצהירה לטענה והצהירה כי מדובר בעדות שמיעה, אינה מדויקת, שכן עיון בסעיף מעלה שהעדה התייחסה לבניה ע"י משרד השיכון באמצעות עמידר. בהמשך הסעיף הבהירה העדה כי קיימים בניינים בקרית שמונה בהם בניית חדרי הביטחון בוצעה ביוזמת עמידר, אולם לא במקרה הנדון. קריאת הסעיף בכללותו ובהקשרו בתצהיר, ונוכח עדותה של העדה, מצביע על כך שהצהרתה התייחסה לטענה כאילו עמידר הייתה מעורבת בבניה ולא לטענה ביחס למשרד השיכון. 8. יחד עם זאת, לא הרים התובע את נטל ההוכחה להצביע על כך שהנתבעת היא שאחראית לנזקים הנתבעים, דהיינו, שבשל רשלנותה, נוצר הסדק. המדובר במבנה שנבנה לפני למעלה מ-20 שנה. בהעדר חוות דעת לעניין הגורם להיווצרות הסדק, הרי גם אם הנתבעת היא זו שהייתה אחראית לבניית התוספת, לא ניתן לקבוע את רשלנותה של הנתבעת כגורם להיווצרותו של הסדק בין התוספת למבנה. התובע לא צרף כל חוות דעת שבמומחיות לעניין הגורם לנזק. אין די בעצם קיומו של הסדק שנוצר בין המבנה לתוספת על מנת להוכיח רשלנות בבניית התוספת. כל שצרף התובע הינו מכתב האדריכל בכרייה זיאד, על פיו התוספת התרחקה כ-13 סמ' אחורה מן הבניין וכתוצאה מכך נגרמו נזקים לריצוף, לחוטי החשמל ונזילות מהתקרה. יצוין, כי אף שאין במכתב זה כדי להצביע על רשלנות הנתבעת בבנייה, הרי בכל מקרה, המכתב אינו מהווה חוות דעת ואף אינו בגדר ראיה קבילה: בהתאם לסעיף 20 לפקודת הראיות: (א) חוות דעת, תעודת רופא ותעודת עובד הציבור ייערכו לפי הטפסים הקבועים בתוספת הראשונה או בדומה להם ככל האפשר. (ב) שר המשפטים רשאי, בתקנות, קבוע דרך הגשתן של חוות דעת, תעודת רופא או תעודת עובד הציבור ולהביא שינויים בטפסיהן. אין במכתב מענו וכתובתו של המומחה, פרטיו ומידת הכשרתו ואין תאריך עריכה. אין "במכתב" הצהרה לפיה חוות דעתו ניתנת במקום עדות בית המשפט וכי ידוע שלענין הוראות החוק הפלילי בדבר עדות שקר בשבועה בבית המשפט, דין חוות דעתו כדין עדות בשבועה. לאור האמור, ברי כי אין המדובר בחוות דעת. התובע אף לא צרף תצהיר מטעם האדריכל ולא ניתנה לנתבעת האפשרות לחקרו על מכתבו, ולפיכך, המכתב אף אינו קביל כשלעצמו, שכן לא הוגש על ידי עורכו. גם אילו היה מוגש המכתב ע"י עורכו, הרי בכל מקרה אין במכתב כדי לקבוע את סיבת הופעת הסדק - האם המדובר בכשל בביצוע, או כשל בביסוס, כשל בתכנון, או אולי המדובר בכלל בתנודות קרקע שלא ניתן היה לצפות בעת שנבנתה התוספת. בהעדר ראיה ואפילו טענה, לעניין הסיבה להיווצרות הסדק, לא ניתן לקבוע כי הנתבעת היא שנהגה ברשלנות, גם אם היא זו שהייתה אחראית לבניית התוספת. בעניין זה אפנה גם לחקירתו של מר טלביץ אשר העיד כי התרחבות הסדק תלויה ברטיבות הקרקע (עמ' 38, שורה 5) ויתכן אם כך שאין המדובר בפגם בבנייה דווקא. בעניין זה ראה ת"א (חיפה)1209/01 יופה סופיה נ. חברה שיכון ופיתוח ישראל בע"מ, שם ניתנו כמה חוות דעת מומחים לעניין סיבת שקיעתו של בניין. כך הועלתה שם האפשרות שמדובר בכשל ביסודות שמקורו בזרימת מים ליסודות מצנרת מים, הועלתה אפשרות כי המדובר בביצוע לקוי של קלונסאות בביסוס הבניין וכיו"ב. מכאן כי לשקיעת בניין, כמו גם להופעת סדק מתרחב, יכולות להיות סיבות וגורמים אפשריים רבים. על מנת לקבוע את רשלנות האחראי למחדל, היה על התובע להגיש חוות דעת מהנדס לעניין הגורם לסדק. לגרסת התובע התרחבות הסדק לא נוצרה אלא לאחר שנת 1999 ולפיכך, בהעדר טענה וחוות דעת לעניין הגורם להופעת הסדק, לא ניתן לקבוע כי בניה שנעשתה 20 שנה קודם לכן, נעשתה ברשלנות. ייתכן כאמור שגורמים אחרים (בקרקע או במבנה המקורי), הם שהביאו להתרחבות הסדק. בעניין זה יש להוסיף, כי אין מקום להפניות התובע לסעיף 41 לפקודת נזיקין. אין המדובר בנכס שהיה בחזקת או בשליטת הנתבעת, ומובן שהנסיבות - לרבות שיפוצים, או אירועים שאירעו במבנה במשך עשרות השנים מאז נבנה חדר הביטחון, אינן ולא היו בידיעת הנתבעת. 9. למעלה מן הצורך אוסיף כי אם וככל שהייתי מקבלת את טענת התובע לעניין אחריות הנתבעת והעדר התיישנות התביעה, הרי שהתובע לא הוכיח את מלוא הנזקים הנטענים. לכל היותר וככל שהייתה נקבעת אחריות הנתבעת לפיצוי התובע, הייתה הנתבעת מחויבת בפיצוי התובע בסכום של 23,000 $ בלבד: להוכחת הנזקים הנתבעים, צרף התובע את חוות דעתו של השמאי אבו ריא (להלן: "השמאי"), על פיה נגרם לדירה נזק של ירידת ערך בשווי 29,000 $ ואבדן הכנסת דמי שכירות בסכום של 30,520 $. לא מצאתי כי הוכח הנזק הנטען בגין אבדן הכנסות - חישוב השמאי נעשה לתקופה של 7 שנים ביחס לדמי שכירות בסך 250 $ וכן בגין הפסד בשנתיים עתידיות בהן יבוצע התיקון. לא רק שלא הוכח כי התובע לא השכיר את הדירה 7 שנים, אלא שהתובע הודה בחקירתו כי בשנתיים - שלוש, האחרונות, הינו משכיר את הדירה תוך סגירת חדר הביטחון בדיוק באותה תמורה כפי שהשכיר בעבר: ראה עדות התובע בעמ' 17, שורה 31, וכן עמ' 18, שורות 8-11, שם הודה התובע כי בין השנים 1999-2002 השכיר את הדירה בקצת יותר מ-1,100 ₪ ואף כיום, מזה 3 שנים ולאחר שסגר את חדר הביטחון הוא משכיר את הדירה תמורת אותם דמי שכירות - 1,100 ₪. מאחר שהשמאי העריך את דמי השכירות לדירה בסכום של 250 $ הרי שהתובע מקבל את מלוא התמורה בגין השכרת הדירה (ואף יותר מכך), גם במצב בו הדירה מושכרת לאחר נעילת חדר הביטחון. לא ברור, אם כך , מה מנע מהתובע גם בשנים שקדמו (ואשר לטענתו לא השכיר בהן את הדירה), להשכירה תוך נעילת חדר הביטחון. החובה החלה על תובע להקטנת נזקין נקבעה זה מכבר בפסיקה ומהותה הינה החובה החלה על הנפגע לנקוט באמצעים סבירים, למנוע או להקטין, את הנזק. מאחר שהתובע העיד כי לאחר נעילת חדר הביטחון הוא משכיר את הדירה בדמי שכירות זהים, ומאחר שלא הוצגה כל סיבה, או מניעה לנהוג כך בשנים שקדמו, לא זכאי התובע לכל פיצוי בגין אבדן דמי השכירות. בהערת אגב אציין כי עדותו של התובע לעניין אי השכרת הדירה, לא הייתה עקבית והתובע לא העיד באופן מהימן באיזה תקופות בדיוק לא הצליח להשכיר את הדירה. כך לדוגמא העיד בעמ' 17, שורות 28,31 כי לאחר שיפוץ הדירה לא השכיר אותה, אלא רק בשנים האחרונות. בעוד שבסעיף 10 לתצהירו העיד כי מייד לאחר רכישת הדירה השכיר אותה. וראה ניסיון תירוץ הסתירה בחקירתו: "אני לא זוכר, יכול להיות. השכרתי, הפסקתי, גרתי וברחתי" (עמ' 18, שורה 2). עדותו של התובע בעניין אי השכרת הדירה, לא נמצאה מהימנה בעיניי, לא נתמכה בכל עדות שיכול היה להביא (כגון עדות שכנים שיעידו שלא גרו בדירה, תקופות מסוימות). כאמור מאחר שהתברר כי למעשה לא הייתה מניעה להשכרת הדירה באותה תמורה, תוך נעילת חדר הביטחון, לא זכאי התובע לפיצוי, רק בשל העובדה שבחר, לגרסתו, לא להשכירה בשנים קודמות. לעניין הפסד דמי שכירות לשנתיים עתידיות הרי שהשמאי קבע כי לא ניתן כלל לתקן את הליקוי. מאחר שאין בפניי כל חוות דעת מהנדס לעניין זה כמו גם לעניין משך הזמן של בניה, הריסה ובניה מחדש של חדר ביטחון ואף לא נטען או הוכח כי במהלך הריסתו ובנייתו לא ניתן יהיה לגור בדירה עצמה (כפי שהיא מושכרת עתה ללא חדר ביטחון) - לא הוכח כי הריסת ובניית חדר הביטחון ימנעו השכרת הדירה לשנתיים. בהערת אגב אוסיף, כי צודקת הנתבע בסיכומיה על כי הקביעה של השמאי לעניין מהות הליקוי או היכולת לתקנו, הינה בגדר עדות סברה ואין לקבלה בהעדר חוות דעת מומחה בתחום. לעניין ירידת ערך הדירה - ראשית אציין כי בחוות הדעת ציין המומחה כי עלות הפיצוי אשר נקבעה על ידו התייחסה גם לתיקוני ריצוף וטיח המתחייבים מהזנחה של הדירה. בחקירתו הודה השמאי כי אלמלא הנזקים הנוספים הנובעים מחוסר תחזוקה, היה הפיצוי פוחת ב-6,000 $ (עמ' 10, שורות 7-9). לפיכך, יש להפחית את הפיצוי בסכום של 6,000 $ ולהעמידו על 23,000 $ בלבד. קביעת המומחה התבססה על חוות דעתו לעניין שווי הנכס כיום ללא הליקויים ושווי הנכס במצבו הכולל ליקויים. לטענת הנתבעת מאחר שהדירה נרכשה ע"י התובע בסכום של 31,000 $ - סכום הקרוב לשווי הנכס עם הליקויים, יש להסיק כי התובע קנה את הנכס במחיר המשקף את הליקוי ולכן אינו זכאי לפיצוי בגין ערכו ביחס לליקוי זה. אינני מקבלת טענה זו של הנתבעת. טענה מסוג זה מחייבת חוות דעת לעניין שווי הנכס במועד רכישתו וסתירת העדות היחידה שבמומחיות, אשר הובאה בפניי. השמאי העיד (עמ' 13, שורה 6 ו-9), כי המחיר בעת רכישת הדירה שיקף את שוויה דאז ללא ליקוי ומחירי הדירות בארץ ובאזור הרלוונטי הכפילו עצמם וגדלו במשך השנים. בהעדר חוות דעת סותרת, או עדות ממוכר הנכס כאילו מחיר הנכס דאז נקבע בהתחשב בליקוי, לא ניתן לקבל טענת הנתבעת בעניין. כפי שפורט לעיל, דין התביעה להידחות מחמת התיישנותה וזאת מאחר שלא הוכח כי מעת רכישתה ועד ל-7 שנים שקדמו להגשת התביעה, לא הבחין התובע ולא יכול היה להבחין בסדק המתרחב. יחד עם זאת, ככל שהתובע היה מצליח להוכיח כי התביעה לא התיישנה וככל שהיה מוכיח רשלנות הנתבעת, הייתה הנתבעת מחויבת בסכום של 23,000 $ בלבד. 10. לסיכום, התובע לא הוכיח כי למרות שמדובר בתוספת שנבנתה בסוף שנות ה-70 ולמרות שהדירה נרכשה על ידו בשנת 99', לא התיישנה תביעתו ולא הוכיח את אחריות הנתבעת לנזק שהתגלה. לאור כל האמור, אני מורה על דחיית התביעה ומחייבת את התובע בהוצאות הנתבעת ,לרבות שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 6,500 ₪. למרות דחיית התביעה ולמרות שב"כ התובע הודיע מפורשות כי תביעתו הינה כספית בלבד, (ולמרות עדות מר טלביץ כי הבניין עומד ממלא לעבור שיקום), אני מוצאת לנכון לפנות לרשות העירונית - עיריית קריית שמונה ולבקש ממנה לבדוק לאלתר האם נשקפת סכנה מידית למבנה והאם אין המדובר במבנה מסוכן שיש לנקוט אמצעים דחופים למניעת הסכנה. לפיכך אני מורה לתובע להמציא פסק דין זה, תוך הפניה לסיפא זו, לעירית ק"ש וזאת ללא כל דיחוי. ליקויי בניה