סמכות בית המשפט לתת הוראות לפירוק שיתוף לאחר פסק דין

דוגמא להחלטה בנושא סמכות בית המשפט לתת הוראות לפירוק שיתוף לאחר פסק דין: הקדמה ותיאור השתלשלות העניינים: בתיק זה הוגשה תביעה לפירוק שיתוף, בה עתרו התובעים לפירוק חברת דיזינגוף 259 בע"מ אשר כל בעלי מניותיה הינם בני משפחה אחת ואשר הנכס היחיד שבבעלותה הינו הבניין ברוב דיזינגוף 259 בתל אביב (להלן: "הבניין"). פסק הדין בתביעה ניתן, כידוע, ביום 06.12.10 ובו נקבע כך: "פירוק השיתוף ייעשה בדרך של פירוק החברה ורישום בית משותף וייחוד הדירות באופן הבא ובהתאם לס' 42(א) לחוק המקרקעין: הזכויות ב-3 הקומות התחתונות של הבניין - חלקו של צבי גילצר הינו 1/3, חלקה של טובה גלר הינו 1/3, חלקו של אליהו גינזבורג הינו 1/6 וחלקה של אורנה תמיר הינו 1/6. הזכויות בקומה הרביעית של הבניין, לרבות החלקים הבלתי בנויים וזכויות הבנייה, יחולקו בחלקים שווים בין אליהו גינזבורג לבין ארנה תמיר, באמצעות ביטול החכירה. זכויות הבנייה בו יחולקו בחלקים שווים בין צבי גילצר, טובה גלר, אליהו גינזבורג ואורנה תמיר באופן שכל אחד מהם יקבל 1/4. פירוק השיתוף יבוצע בדרך של רישום הבניין כבית משותף והקצאת דירות לשותפים, בהתאם לחלקם. לביצוע פירוק השיתוף בהתאם להוראות שפורטו לעיל ימונה כונס נכסים שיבצע את הפירוק בפיקוחו של בית המשפט בהתאם להוראות שתתבקשנה. כונסי הנכסים רשאים במסגרת זו, לאשר את התקנון המבוקש באופן שישקף את היותו של הגג וזכויות הבניה בגדר רכוש משותף". במועד מתן פסק-הדין מונו עורכי הדין בסון, גוטליב ונוי ככונסים במשותף, לצורך רישום הבית המשותף והתקנון. לאחר מתן פסק-הדין עתרו התובעים בבקשה, לקיום דיון במחלוקת, שנתעוררה בין כונסי הנכסים, המעכבת את רישומו של הבית המשותף. לכך הוגשה תגובתה של הנתבעת 2, בה ציינה כי התובעים הם המשהים התקשרות מיזמית, למקסום זכויות הבניה בבניין. הנתבעת 2 טענה, כי הוצע לה להסכים לפירוק השיתוף בדירה בקומה הרביעית, באמצעות רכישת זכויותיו של התובע 2 בדירה על דרך של תחלופת שטחים. הנתבעת 2 ציינה, כי הסכימה להצעה זו ובלבד שתינתן הסכמת הצדדים להקמת מעלית בבניין, במימון משותף, בהתאם לחלקיהם. לדבריה, לא זכתה לשיתוף פעולה ולכן, עמדה על כך כי פירוק השיתוף יתבצע, בדיוק "לפי לשון פסק-הדין". להודעה זו נמסרה תגובת התובעים, הטוענים כי הנתבעת 2 כבר הצהירה בעבר על נכונותה לפרק את השיתוף בדירה בקומה הרביעית, באמצעות חילופי זכויות עם התובע 2, בקומות אחרות ולאור זאת, ביקשו התובעים למכור את הדירה לכל המרבה במחיר, על-מנת לאפשר פירוק עד תום. בהודעה זו ציינו באי-כוח התובעים, כי דרישה זו מעוגנת עוד בכתב התביעה המקורי שהוגש, הגם שמבחינת שיקולי המס יש עדיפות לביצוע חילופי זכויות. לתגובה זו הוגשה תשובת הנתבעת 2, בה טענה כי פסק-הדין בעניין חלוקת הזכויות בדירה בקומה הרביעית, הפך לחלוט. לכך הגיבו התובעים בבקשה לפסיקת הוצאות לדוגמא, בשל הקשיים שמערימה לדבריהם הנתבעת 2, על ביצוע פירוק השיתוף והשלמתו. הצדדים הגיבו, האחד למשנהו, גם מבלי שהתבקשו לעשות כן וערמו על שולחני מסמכים , ביניהם החלטת בית-המשפט לענייני משפחה, ממאי 2011, בדבר עדכון דמי השכירות המשולמים בגין הדירה בקומה הרביעית, והערעור שהוגש בעניין. לאור זאת, זומנו הצדדים בפני לדיון על מנת לדון במחלוקת שנוצרה בעניין פירוק השיתוף שהתמקדה בזכויות בדירה בקומה הרביעית בבניין. הדיון התקיים ביום 13.7.11 ובו חזרו הצדדים על טענותיהם ואף הרחיבו ופרשו את עמדותיהם ביתר פירוט משעשו קודם לכן בכתב. בסיום שמיעת טיעוני הצדדים ניתנה החלטתי בזו הלשון: "התכנסנו כאן היום, בשל מחלוקת שנוצרה ביישום פסק-הדין שניתן על ידי, ביום 06.12.10. המחלוקת שנוצרה, נוגעת לסעיף 2 לפסק-הדין, בעניין הזכויות בקומה הרביעית של הבניין. עמדת התובעים הינה, כי פירוק השיתוף בקומה הרביעית צריך להיעשות באמצעות החלפה של חלקים בבניין, היינו, כי חלקו של התובע אליהו גינצבורג יוקנה לנתבעת מס 2 - אורנה תמיר ואילו המשך הפירוק, ייעשה בדרך של איזון יתר החלקים בבניין. עמדת הנתבעת 2 הינה, כי יש ליצור הפרדה בין פירוק השיתוף ביחס לסעיף 2, לבין יתר רכיבי הפירוק. בעניין זה, מעדיפה היא לרכוש בכסף את זכויותיו של אליהו גינצבורג בדירה. ההשלכה המעשית של מחלוקת זו, הובהרה גם היא על-ידי ב"כ הצדדים. בדרך זו, תזכה אורנה תמיר באיזונים, בחלק נוסף בבניין, שיפחת ממנה לולא ההסדר המוצע על ידה ואילו המשמעות האפשרית מבחינת הצד שכנגד, נוגע כפי הנראה, לשיקולי מס. שני הצדדים של השיקול הינם לגיטימיים. עם זאת סבורני, כי דרך המלך בפירוק השיתוף, הינו באמצעות החלפת השטחים, סטיה מהדרך הזו צריכה להיבחן בקפידה. התרשמותי הינה, כי ההסכם ההיסטורי מיום 04.09.1975 איננו רלוונטי להכרעה הקונקרטית כאן, מכיוון שאותו הסכם מתייחס לסיטואציה, בו ייעשה הפירוק באופן קונקרטי בקומה הרביעית ואילו כיום, הפירוק נעשה במסגרת של הליך כולל, המתייחס לפירוק הבניין כולו מהשיתוף, לפי תביעה שהוגשה ולא לאכיפת אותו הסכם היסטורי ולכן, כך סברתי מלכתחילה, אין לו רלוונטיות. מעבר לכך, אציין כי ההצעה של ב"כ הנתבעת, תחייב הערכה מחדש של כל הזכויות בבניין או עדכון מחדש, שעה שאין הסכמה לגבי התמורה כיום. אשר על כן ועם כל ההבנה לעמדתה של הנתבעת מס' 2, אין מתקבלת על דעתי ונדחית." על החלטה זו ביקשה הנתבעת 2 רשות לערער וזכתה בכך, כשבמקביל ניתן על ידי צו לעיכוב ביצוע ההחלטה , עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור. לצד זאת, הוגשו במקביל בקשות לקידום פירוק השיתוף, לפחות בחלק שפירוקו אינו שנוי במחלוקת. בתוך כך שבאי-כוח הצדדים מנהלים מאבק עמוס, בשאלת פירוק הזכויות בדירה בקומה הרביעית, קבעה ערכאת הערעור כי יש לבטל את ההחלטה שניתנה על ידי ביום 13.07.11 - וכך קבעה : "אם סברה ערכאה קמא שפסק דינה בדבר דרך הפירוק אינו סופי וזקוק להשלמה נוספת, מדוע לא הבהירה זאת מלכתחילה בפסק הדין. אם מדובר בהוראות ביצוע של פסק דין סופי במובחן מהוראה על דרך הפירוק הדברים אינם מובהרים או מנומקים בהחלטה (לרבות הסמכות). אף קשה להבין מההחלטה מדוע הורה בית-המשפט קמא על החלפת שטחים דווקא ומדוע לא זכאי כל אחד מהצדדים לפעול ברכושו על-פי הבנתו וללא התערבות בית-המשפט. גם לא ניתן להבין מההחלטה מדוע החלפת שטחים לא תגרור הערכה שמאית, והיה על בית-המשפט קמה לנמק בפרטים כיצד הדרך של החלפת שטחים לא תגרור הערכה מחודשת ואיך תבוצע ההחלפה, שכן על פניו בדרך זו יהיה צורך לבצע הערכה מחודשת של ערך הקומות למטה. העובדה שביהמ"ש בהחלטתו סבר שמדובר בעניין כספי (החלפת שטחים תהיה פחות יקרה ממכירה היא הנותנת לפחות לכאורה שדרך הפירוק הושלמה בפסק הדין מה שמעלה את השאלה מדוע ערכאה קמא סברה שיש ליתן "הוראות יישום". במקרה דנא קיים קושי להעביר ביקורת ערעורית על ההחלטה נושא הבר"ע, בהעדר הסבר והנמקה, כמפורט לעיל. חובת הנמקה מעוגנת בתקנה 192 לתקנות סד"א, וכפי שנקבע בפסיקה: "ההנמקה היא שמאפשרת לצדדים להבין את הבסיס לפסק הדין והיא שמאפשרת לבית משפט של ערעור לבקרו. יתרה מזאת, להנמקה חלק חשוב בתהליך של גיבוש ההחלטה ובלעדיה לא ניתן לומר שזכה להתברר בבית המשפט (רע"א 1982/05 כל הצפון נ' פלוני, 23.01.06)". לאור האמור לעיל, הערעור מתקבל. ההחלטה נושא הבר"ל מבוטלת. עניין מוחזר לבחינה מחדש של ערכאה קמא בשים לב לאמור לעיל וזאת מבלי שתהיה קשורה להחלטה המבוטלת." באי-כוח הצדדים הוזמנו להגיב לאופן מתן ההנמקה, בהחלטתי מיום 12.12.12 והם אכן הגיבו לכך בהודעות מפורטות. ב"כ התובעים ביקש למסור את ההנמקה להחלטה ולהותירה על כנה, ללא שינוי ואילו בא כוח הנתבעת 2 טען כי , יש לבטל את ההחלטה נשוא הערעור כיוון שניתנה בחוסר סמכות. לדבריו, לא היה בית המשפט מוסמך ליתן החלטה זו שכן, הדירה אינה חלק מרכוש החברה ולכן לא ניתן להחיל עליה את פירוק החברה. עוד הדגישה הנתבעת 2 כי אינה מתנגדת לפירוק השיתוף בינה לבין התובע 2 בדירה, בכפוף לכך שהפירוק יעשה בהתאם למתווה ולהוראות, שנקבעו בהסכם שנחתם בין הצדדים. לדבריה, לא ניתן לפרק את השיתוף בדירה בקומה הרביעית באמצעות החלפה כוללת של שטחים וזכויות בבניין. המחלוקת המחלוקת בין הצדדים מתמקדת אם כן, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהחלטה בערעור, בנושא סמכותו של בית-משפט זה ליתן הוראות לפירוק השיתוף, בדירה בקומה הרביעית, כחלק מפסק הדין. גם בשלב זה העתירו הצדדים בקשות ותגובות, בדרך בלתי מידתית לעניין העומד על הפרק, ללא כל צורך אמיתי מלבד התנגחות הדדית. הדיון שאלה זו צריכה להבנתי להיבחן בשני מימדים. הראשון, נוגע לעצם הסמכות לדון בפירוק השיתוף בדירה בקומה הרביעית לאחר מתן פסק הדין. לכך הפנית ערכאת הערעור במפורש והשני, לשאלת צדקת ההחלטה המורה על פירוק הזכויות בדרך של החלפת חלקים בבניין וזאת מפאת זיקתה להחלטה בעניין עצם פירוק השיתוף. חלק ראשון - שאלת הסמכות אשר לשאלת הסמכות, כלפי מה שנראה כהשלמת פסק הדין שניתן בתיק: התביעה שהוגשה, כללה התייחסות מפורשת לצורך בפירוק השיתוף עד תום, כולל זה הקיים בדירה בקומה הרביעית. בעניין זה הנני להפנות לסעיפים 51 ו - 58 לכתב התביעה, שם עתרו התובעים שלא להותיר דירות בשיתוף בבניין. בכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעת 2, הצהירה זו מפורשות, כי אין היא מתנגדת לפירוק השיתוף אלא מעוניינת בו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסעיף 9 לכתב ההגנה. טענתה של הנתבעת 2 התמקדה בנושא היקף הזכויות העומד לזכות כל אחד מן הצדדים לתביעה, הא ותו לא. פסק הדין שניתן קבע כי טענותיה של הנתבעת 2 בעניין זה, לא הוכחו ולכן נדחתה הגנתה. פסק הדין קבע עקרונית את חלוקת הזכויות בבניין, מבלי להורות על אופן הפירוק של הזכויות. זאת, תוך שהוא ממנה לשם כך כונסי נכסים שתפקידם כולל את ביצוע הפירוק בעין, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפרוטוקול . הצדדים קיבלו על עצמם, לפי הבנתי, את סמכותו של בית המשפט בעניין זה כחלק מתהליך הפירוק. בעניין זה הריני להפנות לדבריו של בא כוח הנתבעת 2 בישיבת יום 13.7.11 :" אין מחלוקת כי צריך לפרק את השיתוף, גם בקומה הרביעית, אנחנו לא רוצים להישאר בשיתוף. צריך לסיים את התהליך הזה, כשהשיתוף פורק עד תומו. "ראה עמוד 26 לפרטיכל שורות 26 ו- 27. וכן דבריו של בא כוח הנתבעת 2 האומר בעמוד 29 לפרטיכל הטוען לעניין אופן הפירוק של הזכויות בדירה בקומה הרביעית ביחס לפירוק בכללותו וכך הוא אומר " בנסיבות אלה, אני סבור כי פירוק השיתוף בקומה הרביעית צריך להיעשות על דרך של מתן אפשרות לאורנה, שמתגוררת בדירה הזו כבר כ- 30 שנה, לרכוש את חלקו של אחיה בכסף." מכאן עולה, כי שאלת הסמכות, לא התעוררה כלל באותו הליך כאשר הצדדים הסכימו במפורש ולא רק במשתמע לביצוע הפירוק הסופי לפי העקרונות שנקבעו בפסק הדין. בכך לא נוצרה כל רבותא שכן, מן המפורסמות הוא, כי בעלי דין רשאים להגיע להסכמה בהליך אזרחי גם כשזו אינה עולה בקנה אחד עם כללי הפרוצדורה ואפילו המהות. לעניין זה ראה ע"א 61/84 ביאזי נ. לוי פד"י מ"ב (1) בע' 446,475 שם נקבע:" סבורני כי על פי שיטת המשפט הנקוטה בידינו, כשבידי בעלי הדין לנווט בהסכמה הדדית את דרך ניהולו של המשפט ודרך סיומו, לסטות מדיני הראיות, להגיש כל ראיה שברצונם ואף ליטול בחזרה ראיה שכבר הוגשה, להצהיר על עובדות בלי להוכיחן וכל כיוצא באלה הסכמות שבסדרי דין ובמהות, שבית המשפט קשור להן ואינו מכניס ראשו ביניהן, אין מנוס מן המסקנה כי אמת והסכם- הסכם עדיף, בחינת "ייקוב החוזה את ההר"." דברים אלה עוטים יתר תוקף במקרה שבפני בו ברור כי הסטיה שנעשתה, ככל שנעשתה, הולמת את העניין ואין בקיומה כדי לעוול לנתבעת 2, והשווה לעניין זה תא(ים) 4049/04. ודוק. מתכונת זו של דיון בפירוק שיתוף, מקובלת בבתי המשפט. לאחר הקביעה העקרונית בדבר עצם הפירוק, עובר הדיון לפסים ביצועיים של אופן הפירוק תוך מינוי כונסי נכסים המוסמכים לקבל חוות דעת שמאיות לשם מימוש הפירוק. עניינית, וודאי הוא כי ניהול ההליך בדרך זו, חוסך סרבול והשהיה. סביר כי אם תיגרע סמכותו של בית המשפט להמשיך בתהליך הפירוק עד תום, והתובעים ייאלצו להגיש תביעה חדשה בנושא פירוק הזכויות בדירה בקומה הרביעית בנפרד מן הפירוק ביחס ליתר הזכויות, יספגו שני הצדדים נזק מיותר. כך שבכל היבט שבו נבחן את הדברים, נראה עניין הסמכות כעולה בקנה אחד עם הדין ויותר מכך, עם חובת תום הלב החלה גם על ניהול הליכים בבית משפט. בעניין זה, מנועה לדעתי הנתבעת 2 מלטעון לעניין הסמכות, שעה שקיבלה על עצמה את סמכותו של בית המשפט בעניין זה, באופן מלא. זאת, אם נביט על מכלול צעדיה הכוללים את הסכמתה לפירוק השיתוף המלא בכתבי הטענות, בדרך ניהול ההליך, העדויות וההתנהגות שלאחר מתן פסק הדין ואף כאמור, מן הטעם הענייני. אציין בהקשר זה, כי לא נעלמו מעיני טענותיה של הנתבעת 2 בבקשות ובתגובות שהוגשו לבית המשפט, בעניין קידום הפירוק, שם נקטה בעמדה דווקנית מילולית השוללת את פירוק השיתוף בדירה בקומה הרביעית. את אלה יש לראות, לדעתי, כחלק מטקטיקת ניהול המשא ומתן שבה נקטה לשם הישג שנראה בעיניה כ"אסטרטגי" שהוא התקנת מעלית בבניין. הנתבעת 2 "נופפה" בפרשנות המותירה את השיתוף בזכויות בדירה בקומה הרביעית, במטרה להביא את התובעים להסכים להתקנת המעלית. פניות מפורשות על ידה בעניין זה של התקנת המעלית חזרו ועלו במסמכים שהוגשו מטעמה לבית המשפט, המעידות על החשיבות שיוחסה על ידה לעניין זה, מבלי שניכנס למניעיה בנושא. חלק שני --הסמכות להורות על השלמת הפירוק מכאן לשאלת המהות, היינו, אם נכון נהגתי שעה שקבעתי כי פירוק השיתוף בדירה בקומה הרביעית ייעשה בדרך של החלפת שטחים בבניין עצמו- ערכאת הערעור פתחה בפני את הדרך לדון בהחלטתי מחדש כאילו לא ניתנה כך שהנני רשאית לשקול מחדש את עמדתי בנושא. קביעה זו, שנעשתה על ידי בהחלטה, הושתתה על ההנחיה בחוק המקרקעין הקובע כי ברירת המחדל בפירוק השיתוף הינה בחלוקה בעין ראה סעיף 39 (א) לחוק המקרקעין: "במקרקעין הניתנים לחלוקה יהיה פירוק השיתוף בדרך של חלוקה בעין". לכך כיוונתי באותה החלטה בצייני כי "עם זאת סבורני, כי דרך המלך בפירוק השיתוף, הינו באמצעות החלפת השטחים, סטיה מהדרך הזו צריכה להיבחן בקפידה". בדרך זו, צריכים הכונסים לפעול בפניה לשמאי על מנת להעריך את הפירוק בעין באמצעות החלפת שטחים וככל שהדבר אינו ניתן לביצוע כי אז קמה החובה להציע דרכים אלטרנטיביות להשלמת פירוק השיתוף. בהסמכה זו, כלולה החובה להציע את מתווה הפירוק בעין באמצעות הערכה שמאית ודבר זה נעשה דרך שיגרה. לכן, לא מצאתי לשנות מן ההחלטה שניתנה על ידי , בעודי משוחררת מכבליה, למרות ההזדמנות שניתנה לי לעשות כן. סבורני כי חשיפת נימוקיה תאפשר ביקורת חוזרת, לצד החפץ בכך. אשר על כן הנני מורה על הסמכתם של כונסי הנכסים להמשיך ולפעול לפירוק השיתוף בבניין נשוא התביעה בדרך של חלוקה בעין, עד אם ניווכח כי ביצועה אינו אפשרי, מן הסיבות המנויות בחוק. פירוק שיתוף