להלן פסק דין בסוגיית רישום פיקטיבי בלשכת האבטלה: פסק -דין רקע א. ערעור על פסק דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (עו"ד אורי כהן - אב"ד, וחברי בית הדין עו"ד ירח שפיר ועו"ד אפרת נאות מרקוביץ) בבד"מ 95/05 (הכרעת דין מיום 13.2.07 וגזר דין מיום 16.5.07), בו הורשעה המערערת לפי חוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963, והוטלו עליה אמצעי משמעת של נזיפה חמורה, העברה מתפקיד של מנהלת לשכת שירות התעסוקה ומכל תפקיד ניהולי למשך חמש שנים מיום מתן גזר הדין, והורדה בדרגה אחת לפרק זמן של שנה. ב. (1) על פי האמור בכתב התובענה, קיבלה המערערת בשנים 2003-2002 לטיפול לשכת התעסוקה שניהלה ארבעה דורשי עבודה, לרבות שני קרובי-משפחתה מדרגה ראשונה, אף שלא התגוררו בתחום הטיפול של הלשכה (להלן האישום הראשון); לצורך כך הזינה כתובות מגורים בניגוד לדין (להלן האישום השני); וכן רשמה התייצבויות של דורשי העבודה בדיעבד (להלן האישום השלישי). דורשי העבודה הנזכרים הם: בעלה של המערערת, בִתה, אשה נוספת וגבר נוסף, עתונאי במקומון בשרון. (2) בכתב התובענה יוחסו למערערת עבירות לפי סעיפים 17(1), (2) ו-(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963, הפרת הסעיפים 2.3, 3.1, 3.2 ו-3.4 לנוהל שירות התעסוקה ביחס לרישום דורשי עבודה והשתייכות ללשכה וביחס להתייצבות דורשי עבודה, וכן הפרת כללים 2.01, 2.06, 10.01, 10.03, 10.04 ו-12.01 לכללי האתיקה החלים על עובדי המדינה ביחס להתנהגות בניגוד עניינים. ג. בבית הדין המשמעתי העידו מטעם התביעה גב' יוכבד כץ, ששימשה כמנהלת האזור בשירות התעסוקה, מר מיכאל זיו, מבקר הפנים של שירות התעסוקה, וגב' רחל אשכנזי, הממונה על מערכות מידע באגף המיחשוב בשירות. מטעם ההגנה העידו המערערת עצמה וכן מר שמואל בצון, ששימש כסמנכ"ל השמה בשירות התעסוקה, ומר ניסים חסון, ששימש כפקיד השמה וייעוץ בלשכת התעסוקה בכפר סבא. ד. (1) בית הדין הרשיע את המערערת בעבירות בהן הואשמה לגבי שלושה מקרים של קבלת דורשי עבודה ללשכה בניהולה אף שלא התגוררו בתחום טיפולה של הלשכה, הזנת כתובות מגורים בניגוד לדין, ורישום בדיעבד של התייצבויות דורשי העבודה. בין שלושת המקרים היו גם האישומים ביחס לבעלה ולבתה של המערערת. ביחס לאשה הנוספת הוחלט לזכות את המערערת מן האישום המיוחס לה, לאחר התרשמות בית הדין כי נסיבותיה האישיות הקשות של אותה אשה הן שהביאו את המערערת לקבלתה לטיפול בלשכתה. (2) בבסיס הרשעתה של המערערת באישום הראשון עמדו הודעתה של המערערת בפני מבקר הפנים, מר זיו, ובפני חוקר של נציבות שירות המדינה (ת/2), שבה הודתה, הלכה למעשה, בביצוע המעשים המיוחסים לה, וכן עדותה של מנהלת האזור, גב' כץ, שבה טענה כי אינה זוכרת שאישרה למערערת לקבל לטיפול לשכתה דורשי עבודה המתגוררים מחוץ לתחום סמכותה (בניגוד לאמור בהודעתה של המערערת במסמך ת/2). כן התייחס בית הדין לעדותו של סמנכ"ל ההשמה בדימוס, מר בצון, שבה נאמר כי אישר לה את קבלת דורשי העבודה; נקבע כי העדות היתה רצופה אי-דיוקים וסתירות פנימיות ועל כן לא היתה מהימנה על בית הדין. בית הדין קבע עוד, כי קבלתם של בעל המערערת ובתה לטיפול בלשכה נבעה משיקולי נוחיות ודאגה למקורבים, מניעים אישיים וטובת הנאה אישית. נקבע, כי המערערת פעלה שלא על פי הכלל האוסר ניגוד עניינים, ובפעולתה זו נהגה שלא בהגינות, תוך הפרת חובת השויון. גם ביחס לקבלתו של האדם הנוסף נקבע, כי המערערת הביאה עצמה למצב של ניגוד עניינים, וכי לא מן הנמנע שהטיפול שהוענק לו עשוי היה להניב למערערת כתבות אוהדות בעיתונות מקומית בשל עיסוקו ככתב במקומונים בשרון. בית הדין התייחס לטענת ההגנה של המערערת, לפיה התופעה של חריגה מנהלים נפוצה בשירות התעסוקה, וציין כי שוכנע אמנם, שלמרבית הצער מדובר בתופעה שקנתה לה מקום בשירות, אך אין בכך כדי להקל בחומרת העבירה. (3) ביחס לאישום השני קבע בית הדין, כי על מנת לקלוט את דורשי העבודה שמקום מגוריהם מחוץ לתחום טיפולה של הלשכה, היה על המערערת לסטות מנהלים ברורים ולהזין, בניגוד לדין, כתובות פיקטיביות של דורשי העבודה. קביעה זו התבססה על עדויותיהם של מר זיו ושל גב' כץ, שלא נסתרו, ועל עדותה של הממונה על מערכות מידע באגף המיחשוב בשירות, גב' אשכנזי. ביחס לאישום השלישי קבע בית הדין, כי לא ניתן היה להגיע למסקנה החלטית מן העדויות אם דורשי העבודה התייצבו באופן פיזי או לאו, אולם קיים אוסף נסיבות המטיל צל כבד על התנהגות המערערת ומשמיע מעורבות אישית עמוקה בניהול הרישומים של בני משפחתה, ויש בכך כדי להטיל כתם על התנהגות המערערת מבחינה אתית. ה. בית הדין הטיל על המערערת את אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, העברה מתפקיד של מנהלת לשכת שירות תעסוקה ומכל תפקיד ניהולי למשך חמש שנים מיום מתן גזר הדין, והורדה בדרגה לפרק זמן של שנה. בגזר דינו התחשב בית הדין בתכלית הדין המשמעתי להגן על רמת השירות הציבורי, בחומרת העבירות ובניגוד העניינים של המערערת מזה, ובנסיבותיה האישיות של המערערת מזה. בין נסיבות אלה היו עבודתה של המערערת בשירות התעסוקה משנת 1988 וכהונתה כמנהלת לשכת תעסוקה במשך שנים ארוכות, תיפקודה התקין לאורך כל שנות עבודתה (למעט שתי הערות על התנהלות לא ראויה בעבודה), והפירוש המוטעה שנתנה לתופעות פסולות ששררו בשירות כאילו הן מכשירות את מעשיה. בית הדין ציין, כי לא מצא מקום להיענות לבקשת התביעה להטיל על המערערת עונש פיטורין, אשר יחמיר עמה יתר על המידה, וכן לא מצא מקום להורות על העברתה מעבודה בשירות, לנוכח שירותה רב-השנים בו והניסיון שצברה בו. ו. (1) בערעור - המופנה כנגד ההרשעה והעונש כאחד - נטען, כי פסק הדין מעיד על גיבוש דעה קדומה נגד המערערת, ומשתמש בלשון קשה שאינה תואמת את המסכת העובדתית. נאמר, כי המערערת נחשבת למנהלת טובה ומוערכת. נטען, כי מקור החקירה שנפתחה על ידי מבקר הפנים במכתב אנונימי משנת 2004 (קדמו לו שני מכתבים אנונימיים בהזדמנויות אחרות הנוגעות לקידומה של המערערת), אשר נשלח לנציבות שירות המדינה סמוך למינוי המערערת למנהלת הלשכה המשותפת לכפר סבא-רעננה, וכי הגשת כתב האישום נעשתה בניגוד להמלצות החקירה. עוד נטען, כי כנסיבה מקילה למערערת יש לזקוף גם את מצבו הבעייתי של שירות התעסוקה מבחינת נהלי העבודה הפנימיים, שהם - כנטען, בהתבסס בין היתר על עדותו של עד התביעה מבקר הפנים, ועל דברי בית הדין - בלתי ברורים ולאקוניים, ללא פירוט החריגים, ללא איגודם יחדיו, העברתם לעובדים באופן מסודר והטמעתם בקרבם. לגופם של האישומים נטען, בהתבסס על דברי בית הדין כי אינו יכול לקבוע אם דורשי העבודה התייצבו בפועל אם לאו. כי האישום השלישי (ביחס לרישום ההתייצבויות בדיעבד) נדון שלא על סמך ממצאים עובדתיים ברורים, אלא על בסיס "צל כבד" ו"עננה אתית". נטען, כי באלה לא די להביא להרשעה כה חמורה, ובפרט שהמעשים שעשתה המערערת - וביניהם מחיקת ימים המזכים בדמי אבטלה לדורשי העבודה - היו בתחום סמכותה, והם זהים למעשיה לגבי דורשי עבודה אחרים. (2) את עיקר טיעוניה באשר להכרעת הדין הפנתה המערערת כלפי ההרשעה בשני האישומים הראשונים, בטענה כי נהגה על פי הפרקטיקה הרווחת בשירות התעסוקה, וכי קיבלה את אישור הממונים עליה לכל מעשיה. ביחס לטיפול בדורשי עבודה המתגוררים מחוץ לתחום הלשכה - נטען, כי המדובר בפרקטיקה נפוצה בשירות, וכי הדבר עלה אף מעדויותיהם של הממונה על האזור ומבקר הפנים. נטען עוד בקשר לכך, כי קביעת בית הדין ששינוי הכתובת לצורך קבלת דורשי העבודה לטיפול הלשכה מנוגדת לנהלים, היא מוטעית בהסתמכה על עדותה של הממונָה על מערכות המיחשוב, שאינה מצויה בפרקטיקה. הוסף, כי האפשרות לפנות למשרד המיחשוב המרכזי בירושלים לצורך שינוי הכתובת נודעה למערערת לראשונה בהליך החקירה. כן נטען, בהסתמך על עדותו של מבקר הפנים, כי החריגים לנוהל אינם כלולים בו ועל כן פעולותיה של המערערת לא נראו לה מנוגדות לנהלים. עוד צויין בקשר לאישום זה, ובפרט בכל הנוגע לטיפול בקרובי משפחתה של המערערת - עליו הושם דגש בפסק הדין קמא - כי היא קיבלה את אישור הממונים עליה (הממונָה על האיזור, כץ, וסמנכ"ל ההשמה דאז, בצון) לפעולותיה. בעניין זה צויין, כי אמנם גב' כץ העידה שמתן האישור למערערת אינו זכור לה, אך מנגד העידה כי היא משוכנעת שהמערערת לא היתה עושה דבר אילולא היתה מקבלת לכך אישור ממר בצון. ביחס לעדותו של מר בצון קובלת המערערת כנגד קביעת בית הדין באשר למהימנותו. עוד נאמר, ביחס לקבלת קרובי משפחתה לטיפול הלשכה שבניהולה, כי אף מבקר הפנים, מר זיו, אינו רואה חומרה בקבלת בני משפחה בלשכה, וכי אין לומר שהמערערת קיבלה טובת הנאה מן העניין. הוזכר, בהקשר זה, כי המדובר בתקופות קצרות בלבד - ביחס לבת המערערת מדובר בתקופה בת ארבעה עד שישה חודשים, שברובם אף עבדה במשרה חלקית, וביחס לבעלה של המערערת מדובר בתקופה בת כארבעה חודשים, שמתוכם שלושה שבועות שירת במילואים (בהתנדבות) ובשלושה חודשים מצא משרה זמנית. (3) בהשגה על העונש נטען, כי אמצעי המשמעת שננקטו נגד המערערת אינם מידתיים ואינם תואמים את חומרת מעשיה; נזכרו שוב נסיבותיה האישיות, לרבות עברה המשמעתי הנקי והמלצות רבות המעידות על מילוי תפקידה במסירות ומעבר לנדרש. נטען עוד, כי אמצעי משמעת כאלה שהופעלו כאן הוטלו במקרים שבהם היו האישומים חמורים בהרבה. ז. לערעור נתלוותה בקשה לעיכוב ביצוע לה התנגדה המדינה. בינתיים החלה המערערת בעבודתה במקום אליו הוצבה, כמתאמת השמה בלשכת התעסוקה בנתניה. כיוון שהערעור נדון במועד מוקדם ופסק הדין ניתן עתה, לא ראיתי מקום להידרש לעיכוב הביצוע. ח. (1) בדיון טען בא כוחה המלומד של המערערת, כי המדובר בתחום אפור, שאפשר לטעון בו כי לא היתה עבירה. המערערת נמצאת בתחום הטעות, ואכן טעתה, ולא עברה עבירה בכוונה. הנוגעים בדבר לא קיבלו טובת הנאה, וזכו אך לאשר זכו אחרים. נטען עוד, כי כל רכיב העומד לטובת המערערת אוין בהכרעת הדין, ואילו כל העומד לחובתה הודגש, תוך שהועצמו טעויות שאירעו וחוסר סדר ששרר. העונש עצמו, לאחר שהמערערת היתה עובדת מצטיינת, וראתה בעבודתה שליחות, הוריד אותה לתפקיד נמוך. (2) המערערת עצמה ציינה בדיון בהתרגשות כי פעלה לטובת הציבור; פעמים רבות נתבקש הימנה לקבל אנשים שאינם קשורים לאזורה, ואם כן לא היה במעשיה חריג; היא עבדה בחריצות, גם מחוץ לשעות העבודה הרגילות, מבוקר עד ערב, לשם נתינה. (3) באת כוח המדינה טענה כי אין המדובר בעבירות של מה בכך, אלא בניגוד אינטרסים ממשי תוך עשייה מכוונת, תוך שינוי כתובת מגוריהם של אנשים כדי שניתן יהא לקבלם בלשכה אותה ניהלה, תוך טיפול בבני משפחה. הכרעה ט. אומר כאן, כי למקרא הפרוטוקול ופסק הדין בבית הדין למשמעת למדתי כי בשירות התעסוקה היו בתקופה הרלבנטית, למרבה הצער, ליקויים מסוגים שונים שחלקם נבעו מהרגלים לא טובים וחלקם נבעו מהעדר נהלים מסודרים (ראו בין היתר עדויות גב' יוכבד כץ מנהלת האיזור - כגון בעמ' 7-6 לפרוטוקול ומר מיכאל זיו, מבקר הפנים, בעמ' 18-17, 24-23; מר שמואל בצון הסמנכ"ל לשעבר, בעמ' 46-44). הראיות בתיק מצביעות על תרבות ארגונית בעייתית לעת ההיא, וגם אם לא אכליל כדי שלא לפגוע ללא צורך, סגי בתמונה שאין עליה מחלוקת כדי להדאיג מאוד, ואוכל רק לקוות כי הנוגעים בדבר נתנו ונותנים זאת אל ליבם, וליקויים תוקנו ויתוקנו. אין בכך כדי למעט מאחריותה של המערערת במקרים הספציפיים בהם הוכרע הדין כנגדה. י. לדידי נושא מרכזי שבו חטאה המערערת היה הטיפול בבני משפחתה, בבעלה ובבתה. צר כי המניעוּת האישית הנוגעת לכגון דא, שצריכה היתה להיות פשוטה וברורה כשמש בצהרי היום, כ"ביעתא בכותחא" ('ביצה בנוזל חלבי' - עניין פשוט בתכלית בלשון חכמים) (בבלי עירובין ס"ב, ב'), לא היתה בחינת מובן מאליו אצל המערערת. המערערת אמרה לגבי בעלה "היות והוא בעלי ... וביקשתי את אישורה של מנהלת האיזור, גב' יוכי כץ - מאחר והוא הגיע אתי לעבודה בבוקרו של יום, או לאסוף אותי בסוף היום, מצאתי לנכון שאת הטיפול הטוב ביותר במציאת עבודה יקבל אצלי" (הודעתה מיום 11.7.04 ת/2; הכרעת הדין עמ' 7). ולהלן התיחסה לכך בלשון זו: "היושר הציבורי שלי והמוסריות שבי רואה זאת כחובה" (ת/2; הכרעת הדין עמ' 8). בעדותה בבית הדין ציינה (עמ' 32) כי קיבלה לעניין זה אישור גב' כץ ומר בצון; כך גם בעמ' 41. אך הגב' כץ לא אישרה את הטענה בדברי אישור שנתנה לעניין זה, ואמרה כי היתה מטפלת בבעלה של המערערת בלשכתה שלה (עמ' 4 לפרוטוקול). הטענה כי מר בצון הסמנכ"ל אישר זאת, אף שכך אמר בעדותו (עמ' 45), אין בה ממש מהותית - שהרי אפילו אישר זאת, מה שבית הדין לא קיבל עובדתית (עמ' 11 לפסק הדין), לא היה הדבר בסמכותו ולא בגדרי מסגרת נורמטיבית כלשהי שעליה הופקד, הוא או כל עובד אחר. אשר לבעלה אמרה המערערת (בעמ' 35), כי "זה מצב קשה כשאחד מאתנו לא עובד, ולכן ביקשתי אישור לתת לו הפניה ולהיות נוכח בראיון העבודה". ולגבי הבת (שם) "ידעתי מה זה לשכת פ"ת ולכן ביקשתי לקבל אותה אצלי. הצעתי שאני אהיה העשיה בתום לב (כך - א"ר). צר לי אך בלשכה בפ"ת לא היו מטפלים בה באופן ראוי, את זה אני יודעת מהניסיון של בעלי ומהניסיון של אחרים". דברים אלה קשה להלום, כשם שקשה להלום את דברי מבקר הפנים כעולה מן הפרוטוקול (עמ' 23), כי אילו היה הוא עובד בלשכה ואשתו מחוסרת העבודה היתה באה אליו - לא היה רואה פסול בטיפולו בו. יצוין כי באותו עמוד אמר שורות אחדות לפני כן "אותי הדאיג מאוד הבעל והבת שיש פה קרבת משפחה ואתה יכול לראות שיש מניע ברור". אם המדובר בנורמה פסולה ששררה בשירות התעסוקה - ראויה נורמה זו לאכיפה ולסנקציה, ואם המדובר בהכרעה אישית לא ראויה, הוא הדין גם כן. קשה, לעניין זה, לקבל את הטענה שבערעור כי אין בידי העובד בלשכת התעסוקה ליתן לקרובו "טובת הנאה", שהרי אף החשש להקדמתו של דורש עבודה אחד על פני משנהו אין לבטלו. י"א. לפנינו איפוא ניגוד עניינים מובהק שכמתואר על-ידי הנשיא ברק בבג"צ 5734/98 עזריאל נ' ועדת המשנה של מועצת מקרקעי ישראל, פ"ד נג(2) 13,8, ולפני כן בבג"צ 531/79 סיעת הליכוד בעירית פתח תקוה נ' מועצת עיריית פתח תקוה, פ"ד לד(2) 566, 573-571, טעם הכלל לגביו כפול: ראשית - פרגמטי, החשש שהסמכות תופעל על-ידי בעל הניגוד שלא כראוי; ושנית - טעם ערכי, אמון הציבור, ורוב מלים אך למותר. בעש"מ 6529/03 קליגר נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נח(1) 734, 744-742 נדרשה השופטת (כתארה אז) ביניש אל הכלל והחלתו. הכלל הוא (עמ' 743), כי אסור לעובד ציבור "להעמיד עצמו במצב שקיימת בו אפשרות ממשית של ניגוד עניינים בין האינטרס שהוא מופקד עליו לבין אינטרס אחר שלו, אישי או רכושי ..."; "במקרה של התנגשות בין אינטרס שלטוני לאינטרס אישי, המבחן המקובל, שהוא גם המבחן הראוי, הוא מבחן, 'החשש הסביר'" להיווצרות מצב של ניגוד עניינים. הספרות בנושא זה רחבה, וראו למשל א' מעוז "משוא פנים: הדן בעניינו של קרוב, בג"צ 333/74 חג' יחיא נ' המועצה המקומית טייבה", עיוני משפט ו' (תשל"ט) 203-197; ט' שפניץ וו' לוסטהויז, "ניגוד עניינים בשירות הציבורי", ספר אורי ידין ב' (תש"ן), 355-315; דפנה ברק ארז, "משפט מינהלי", ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ב-תשנ"ג בעריכת א' רוזן צבי, 226-223. י"ב. (1) חוששני כי המערערת לקתה במיוחד בנושא זה של בני משפחתה והוא לדעתי, בהקשר ניגוד העניינים, החלק הבעייתי ביותר - אף שלא היחיד - בדרך בה נהגה במקרים אלה, שגם גרר ליקויים נוספים. בית הדין מנה את כללי האתיקה לעובדי המדינה (הודעת נש"מ מז/81), שבהפרתם הואשמה המערערת. כללים אלה ראויים להטמעה, ולכן יש מקום להזכירם: "2.01 עובד המדינה חייב למלא בנאמנות תפקידים המוטלים עליו על-ידי מי שהוסמך לכך כדין וכן לקיים כל נוהל חייב, כגון: התקשי"ר הודעת נש"מ, תכ"מ, הנחיות היועץ המשפטי לממשלה ונהלי המשרד בו הוא מועסק. 2.06 על עובד המדינה למלא את תפקידיו על-פי אמות מידה מקצועיות ושיקולים ענייניים בלבד. 10.01 לא יהיה לעובד מדינה, בין לעצמו ובין על-ידי קרובו, סוכנו או שותפו, עניין אישי או תועלת כתוצאה ממילוי תפקידיו ולא יבוא לידי מצב של ניגוד אינטרסים בין מילוי תפקידיו לבין ענייניו האישיים. 10.3 לא ישתתף עובד המדינה בתהליך קבלת החלטה בנושא שיש לו או לקרובו, סוכנו או שותפו עניין אישי בו. 10.4 עובד המדינה אשר מוטל עליו לטפל בעניינו של אדם אשר היו או יש ביניהם קשר עבודה, חברות, משפחה או כל קשר אחר ואשר יש חשש כי עקב כך יושפעו שיקוליו המקצועיים, יפסול את עצמו מלטפל בעניין ויודיע על כך לממונה עליו. 12.01 אסור לעובד המדינה לנצל את מעמדו או תפקידו בשירות המדינה לקידום עניין אישי שלו או של אדם אחר ולכל מטרה שאינה קשורה במילוי תפקידיו". (2) אוסיף כי כללי האתיקה לעובדי המדינה מ-1987 בהם עסקינן מגבשים, והופכים לנורמה כתובה, דברים המובנים למדי מאליהם; "מאחר שהלכות שנפסקו בבתי המשפט והשגות של מבקרי המדינה נכללו בכללים אלה, אין עוד מן הצורך לברר באיזו מידה היו מחייבים את עובדי המדינה בלאו הכי" (חיים ה' כהן, "הרהורים על טוהר המידות", משפט וממשל ב' (תשנ"ה) 403, 430. ראו לעניין זה סעיפים 3-2 בהודעת הנציבות מז/81 הנזכרת. כללים אלה, גם אם לא קיבלו קודיפיקציה בגדרי חוק שירות המדינה (משמעת) (ראו יצחק אליאסוף "אתיקה של עובדי ציבור בישראל", שנתון משפט העבודה ב' 45, פורסם גם בספרו של השופט אליאסוף קובץ מאמרים, 85, 91), הריהם בודאי בסיס לקביעת התנהגות הולמת או שאינה הולמת על פי דין, ומתוך הבנה כי הנושא, גם אם לא הובא בפלילים, אינו עניין אסתטי-אתי בלבד, אלא גם מהווה עבירת משמעת. מובן כי הדברים אמורים בכפוף לבחינת כל מקרה לגופו (ראו ע"פ 884/80 מדינת ישראל נ' גרוסמן, פ"ד לו(1) 405, 412 (השופט טירקל), מובא גם אצל אליאסוף שם, 88; כן ראו א' ברק, "ניגוד אינטרסים במילוי תפקיד", משפטים י' (1980), פורסם גם בא' ברק מבחר כתבים, א' (ח' כהן וי' זמיר, עורכים), 621: "הכלל הוא, שכל מי שמבצע פעולה או תפקיד עבור זולתו, אסור לו להימצא במצב שבו עלול להיות ניגוד אינטרסים בין האינטרס של זה שלמענו הוא פועל ובין אינטרס אחר כלשהו". י"ג. גם כשהמדובר במציאות אנושית המעמידה בפני עובד ציבור דילמות (פרשת א' ג' שממנה זוכתה המערערת היא דוגמה לכך), טיפול בעניינם האישי של בני משפחה מצוי בבירור בתוך התחום האסור; כשם שנאמר כי "אפשר שהתנהגות תיחשב בלתי הולמת אף שאין לה שום ייחוד למקצוע מסוים או לארגון מסוים. היא אינה הולמת משום שהיא שלילית ופסולה בכל מקצוע או ארגון" (ער"מ 1351/95 פינקלשטיין נ' התובע בבית הדין למשמעת, פ"ד מט(5) 573, 578, מפי השופט זמיר) - כך ניתן לומר שטיפול בעניינם של בני משפחה הוא בחינת פשיטא של איסור, גם אילולא הופיע בכלל כתוב. זהו נושא שצריך שיהא מוטמע בצופן הגנטי של עובד הציבור. י"ד. ניגוד עניינים הוא מן הסוגיות הנדונה לא מעט במשפט המינהלי העברי, שבעש"מ 4203/07 בוגייסקי נ' נציבות שירות המדינה (טרם פורסם) נדרשתי אליו בהקשרים מסוימים (ראו האסמכתאות שם בפסקה י"ג). החיים מזמנים, גם במשפט העברי, מצבים שונים שבהם מצוי אדם בניגוד שבין אינטרס כללי וציבורי שהוא מופקד עליו לבין עניינו האישי. בתלמוד הבבלי (פסחים י"ג, א') נאמר: "גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק, פורטים לאחרים ואין פורטין לעצמן, גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק מוכרים (מן המזון שנצבר בידם - א"ר) לאחרים ואין מוכרין לעצמן (רש"י - שמא יחשדום שלקחום בזול), משום שנאמר 'והייתם נקיים מה' ומישראל' (במדבר ל"ב, כ"ב)". פסוק אחרון זה, שעניינו נקיון הדעת, מהוה בסיס להוראות הלכתיות אחדות, למשל דברי המשנה הידועה מאוד במסכת שקלים, ג', ב' "אין התורם (המוציא כספים מקופות המקדש - א"ר) נכנס לא בפרגוד חפות ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפילין ולא בקמע (לכל אלה יש בתי קיבול - א"ר), שמא יעני ויאמרו מעוון הלשכה העני, או שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר, לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר 'והייתם נקיים מה' ומישראל'"; ראו גם רקובר, שלטון החוק בישראל, 94-91. המשפט העברי רואה אנשים הממונים על ענייני ציבור כשופטים ("טובי הקהל, הממונים לעסוק בצרכי רבים או יחידים, הרי הן כדיינים ..." - ר' משה איסרליש (הרמ"א), המאה הט"ז, בהגהתו לשולחן ערוך חושן משפט ל"ז, כ"ב). על שופט נאמר בהקשר זה (רמב"ם סנהדרין כ"ג, ו') "אסור לדיין לדון למי שהוא אוהבו... ולא למי ששונאו..."; ודאי כך לבני משפחה, שהם האוהב-האהוב האולטימטיבי, ככלל, במציאות האנושית. ראו גם מאמרו המקיף של רון ש' קליינמן "מאולמו של הדיין לעולמו של עובד ציבור, שלושה דגמים לפתרון מצבים של ניגוד עניינים", בתוך דין ודיין בעריכת י' חבה וע' רדזינר, בר אילן תשס"ז, 163-159 והאסמכתאות שם, וכן 176-174; המחבר מציג פתרונות לסוגיות ניגוד העניינים, בין על-ידי הסתלקותו של הנקלע לניגוד מן הטיפול, בין על-ידי חקיקה מתירה ובין על-ידי אישור מראש של גוף שיפוטי או מינהלי; ואולם ער הוא לכך, שישנם מקרים מובהקים שבהם לא יצלח כל אישור, שכן "במיוחד אם מדובר באינטרס כלכלי, מדובר בהתנגשות חריפה מדי, אשר עלולה להביא לתקלות ולבטח לגרום לחשדות מוגברים מצד הציבור" (עמ' 187). בנידון דידן, כשבטיפול בעניינו של בן משפחה עסקינן, אכן לא יצלח אישור. ט"ו. באשר לקבלתו לטיפול של כתב מקומון, שהטעם שניתן על-ידי המערערת (בעדותה (עמ' 39) לטיפול בו שלא על-פי הנהלים היה אי התייחסות של לשכה אחרת אליו (בת/2 אמרה כי רשמה אותו "בלא שום סיבה") - אל נכון ציין בית הדין למשמעת, כי הדרך הראויה היתה להפנות תשומת לב הממונים, כדי להסדיר את הדברים בדרך המלך. אכן, בית הדין התרשם מחריגות בשירות התעסוקה מן הנהלים, ומטיפול שלא היה בגדר המותר באנשים מאזורים שאינם בתחומה של לשכה; ניכר בראיות שבאו בפני בית הדין, במיוחד בעדות מבקר הפנים, מר זיו, כי הפרקטיקה שנהגה בשירות התעסוקה לא היתה ראויה, וכבר נדרשנו לכך מעלה. ט"ז. ואולם, מעשה אסור גורר שכמותו, ופירצה קוראת לשכמותה, והתוצאה היתה שכדי לאפשר את הטיפול שלא על פי הנהלים בקרובי המשפחה נרשמו על ידי המערערת כתובות לא אמיתיות במחשב, והנה עבירה נוספת, וכך באשר לרישום ההתייצבות בדיעבד. בית הדין למשמעת מצא כעובדה, שכל אלה היו בחריגה מהנהלים ולא נתקבלו אישורים, וגם אין מצויים בנהלים חריגים לצורך זה. אף אם נכונה הטענה כי היו אי סדרים, אין עובד ציבור בכיר, הבקי בעבודה כדבעי, יכול ליהנות מטענה כזאת, ובוודאי כשעסקינן בבני משפחה, וברישום כתובת שלא כדין. וכבר נאמר, כי "העובדה שנוהל או הוראה מחייבת בשירות המדינה אינם נאכפים במשך זמן, או שהאכיפה היא חלקית ביותר, אינה כשלעצמה מקימה זכות לעובד ואינה מונעת מן הרשות לשנות ממדיניותה הפסולה ולעמוד על קיום הנוהל" (דברי השופטת - כתארה אז - ביניש בעש"מ 5202/01 פרנס נ' יו"ר רשות השידור, פ"ד נו(2) 9, 21). שוב אומר, אפשר רק לקוות כי הלקחים הופקו והנהלים הוטמעו כיום. י"ז. המערערת הורשעה בעבירות לפי סעיף 17(1)(2) ו-(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), שעניינם כלהלן: "(1) עשה מעשה, או התנהג באופן שפגע במשמעת שירות המדינה. (2) לא קיים את המוטל עליו כעובד מדינה על-פי נוהג, חוק או תקנה ... . (3) התנהג התנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד מדינה או התנהג התנהגות העלולה לפגוע בתדמיתו, או בשמו הטוב של שירות המדינה". בית הדין למשמעת ניתח את יסודות העבירות הללו בדגש על סעיף 17(1) וסעיף 17(3), על-פי פסיקתו של בית משפט זה. איני רואה מקום להכביר מלים בעניין זה, שיישומו במקרה דנן נעשה על-ידי בית הדין כראוי. ההלכות בכל אלה ברורות, ואך למותר לשוב ולסקרן, וראו עש"מ 4123/97 אור נ' מדינת ישראל - נציב שירות המדינה, פ"ד מט(5) 184, מפי השופט זמיר. עיקרם של דברים הוא דימויו של שירות הציבור והאמון בו. ועל כך מחובת המערכת לשקוד, ועל בית משפט זה ליתן ידו למאמץ זה. י"ח. כללם של דברים, איני רואה מקום להתערבות באשר להרשעה. י"ט. כך גם באשר לעונש. ער אני לתולדותיה החיוביות (כמעט ללא דופי) של המערערת, שכיהנה שנים רבות כמנהלת לשכה בשירות התעסוקה, וזכויותיה עמה. גזירת העונש כאן ובכל עת, היא הקשה שבמלאכות. ואולם, ככל שהמדובר בשירות הציבורי, שהגנה עליו היא עיקר תכליתו של הדין המשמעתי (עש"מ 1928/00 מדינת ישראל נ' ברוכין, פ"ד נד(3) 694, 703 - השופט זמיר), פוחת המשקל הניתן לנסיבות האישיות (עש"מ 5282/98 מדינת ישראל נ' כתב, פ"ד נב(5) 87, 93 - השופט זמיר); ראו גם לאחרונה עש"מ 4203/07 בוגייסקי נ' נציבות שירות המדינה (טרם פורסם). אף בכך אין לבית הדין למשמעת, ולבית משפט זה, מנוס מאשר ראיה המתמקדת במעגל האמון והדימוי. לא אכחד, כי שמעתי בקשב ובצער את דבריה של המערערת; בפרשת בוגייסקי הנזכרת מעלה אמרתי דברים שבשינוי המחויב יפה כוחם גם כאן: "אכן, ליבי אינו אטום לזכויותיו של המערער, לתרומתו רבת השנים ... אך לבי נתון עוד יותר - איני רואה דרך אחרת - לצרכיו של שירות המדינה, שתדמיתו ... אינה ברום המדרגה". העונש שהוטל על המערערת אינו קל, בראש וראשונה בהקשר הסיפוק האישי והכבוד - נושאים החשובים לכל אדם; זאת, שהרי דרגת שכרה (למעט הורדה בדרגה אחת לשנה אחת) אינה נפגעת, קרי, אין פגיעה של ממש בפרנסתה בהקשר עבודתה הנוכחית. ברי גם, כי ככל שאדם בכיר יותר, קשה יותר לשבצו בתפקיד אחר, ואני מניח שראשי שירות התעסוקה נתנו דעתם באשר לכך. ואולם, המערערת כיום בת 55 ותוכל לשרת עוד 12 שנה, על פי הדין הנוהג; יש לקוות כי לקראת תום התקופה שבה הורחקה מתפקיד ניהולי, ובהנחה כי לא תמעד חלילה עוד, יישקלו מעמדה ותפקידה להמשך. אך איני סבור, במכלול, שבית הדין החמיר עמה באופן המצדיק התערבות. כ'. איני נעתר איפוא לערעור הן באשר להרשעה הן באשר לעונש. דמי אבטלה