פסק דין השופטת רונית רוזנפלד: 1. ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת, בהליך שהתנהל על דרך של דיון מהיר (השופטת אורית יעקבס; דמ 2076/06, 2076.1/06), בו התקבלה תביעת המשיב לתשלום פדיון חופשה. 2. הרקע לערעור, כעולה מפסק דינו של בית הדין האזורי ומכלל החומר שבתיק: 2.1. המשיב הועסק אצל המערערת כסמנכ"ל בינוי במשך תקופה בת כתשעה חודשים, עד לפיטוריו. 2.2. עם סיום העסקת המשיב שילמה לו המערערת פדיון עבור 7.52 ימי חופשה בסך של 4,103 ₪, ודמי הודעה מוקדמת בסך של 8,182 ₪. 2.3. לאחר פיטוריו הגיש המשיב לבית הדין האזורי תביעה לתשלום הרכיבים הבאים, שהגיעו לו לטענתו בעד עבודתו וסיום עבודתו: פיצויי פיטורים בצירוף פיצויי הלנה; דמי הודעה מוקדמת; פדיון חופשה; דמי הבראה. המערערת הגישה תביעה שכנגד, בה טענה כי שילמה למשיב תשלומים ביתר בעד פדיון חופשה ותמורת הודעה מוקדמת. באשר לפדיון חופשה, טען המשיב בפני בית הדין האזורי כך: הובטחו לו 16 ימי חופשה לשנה; הוא לא ניצל ולו יום חופשה אחד; הוא זכאי לתשלום עבור 8.5 ימי חופשה בסך של 3,543 ₪. המערערת טענה מנגד כך: המשיב זכאי ל-12 ימי חופשה בשנה על פי החוק, ו-9 ימים בעד תקופת עבודתו; המשיב ניצל 7 ימי חופשה בהתאם לאמור בתלושי השכר, והיה זכאי עם סיום עבודתו לפדיון 2 ימי חופשה. על כן, הסכום ששולם לו עם סיום העסקתו עבור פדיון של 7.52 ימי חופשה שולם ביתר, ועליו להשיב סכום פדיון חופשה בעד 5.52 ימים, בסך של 3,010 ₪. 3. פסק דינו של בית הדין האזורי: בית הדין האזורי קיבל את תביעת המשיב לתשלום פדיון חופשה בסך של 3,453 ₪, תוך שקבע כי מהימנה בעיניו גרסת המשיב לפיה הובטחו לו 16 ימי חופשה. בית הדין דחה את גרסת המשיבה לפיה המשיב ניצל את מלוא ימי החופשה במהלך תקופת עבודתו ושולם לו פדיון ימי חופשה ביתר, מהטעם שלא הוצג פנקס חופשה. על כן, חוייבה המערערת לשלם למשיב פדיון חופשה בעד 8.5 ימים. עוד קבע בית הדין האזורי כי המשיב היה זכאי ל- 13.5 ימי הודעה מוקדמת, ולכן שולם לו ביתר סך של 818 ₪ עבור 1.5 יום הודעה מוקדמת. על כן, נקבע כי סך של 818 ₪ יקוזז מהסכום שנפסק לטובת המבקש בגין פדיון חופשה. לפיכך, נפסק כי על המערערת לשלם למשיב סך של 2,635 ₪. 4. הליך הערעור: 4.1. המערערת הגישה בקשת רשות ערעור על פסק הדין, וזו התקבלה בהחלטת בית דין זה מיום 29.10.07. 4.2. על פי בקשת הצדדים, פסק הדין בערעור זה ניתן על יסוד סיכומים בכתב שהגישו הצדדים. עיקרי טענות המערערת: 5. טעה בית הדין האזורי עת קיבל את תביעת המשיב לתשלום פדיון חופשה, מטעמים אלה: הסכום שנפסק לזכות המשיב אינו תואם את הקביעות העובדתיות של בית דין קמא; בית הדין התעלם מתלושי השכר של המשיב, מהם עולה כי המשיב ניצל 7 ימי חופשה; המשיב לא עמד בנטל ההוכחה לסתור את תלושי השכר, ואף הודה בחקירתו כי ניצל ימי חופשה במספר הזדמנויות; על פי קביעת בית הדין כי סוכם על 16 ימי חופשה בשנה, היה מקום לקבוע כי המשיב צבר 12 ימי חופשה בתקופת עבודתו היחסית, ועל כן היה זכאי לתשלום פדיון 5 ימי חופשה עם סיום העסקתו בהתחשב ב-7 ימי החופשה שניצל. מששולם למשיב פדיון עבור 7.52 ימי חופשה, יש לחייבו בהשבת הסכום ששולם לו ביתר עבור 2.5 ימי חופשה. 6. יש לחייב את המשיב בתשלום שכ"ט עו"ד בסך של כ- 9,300 ₪ וכן בתשלום הוצאות משפט, לנוכח העובדה כי המשיב עשה שימוש לרעה בזכות הגישה לערכאות תוך העלאת טענות סרק. עיקרי טענות המשיב: 7. המשיב טען כי יש להותיר את פסק דינו של בית הדין קמא על כנו, תוך שהוסיף וטען כך: בתלושי השכר אין רצף הגיוני בנוגע לניצול החופשה וצבירתה, ורישום ניצול החופשה נעשה באקראי ובלי כל ביסוס; על פי תלושי השכר, עם סיום עבודתו היה זכאי המשיב ליתרת חופשה של 14.52 יום, ושולם לו פדיון עבור 7.52 ימים בלבד; על כן צדק בית הדין קמא עת פסק לזכותו תשלום עבור יתרת החופשה שהגיעה לו. דיון והכרעה 8. לאחר בחינת טענות הצדדים שבפנינו וכלל החומר שבתיק, אנו קובעים כי יש לקבל את הערעור באופן חלקי, כפי שיפורט להלן. 9. מתלוש השכר של המשיב לחודש אוקטובר 2005 עולה כי עד למועד זה ניצל המשיב 7 ימי חופשה מתוך 13.6 ימים שצבר, ויתרת החופשה שלו עמדה על 6.5 ימים. מתלוש השכר האחרון (נובמבר 2005) עולה כי עם סיום העסקת המשיב, שולם לו פדיון חופשה בעד 7.52 ימים בסך של 4,103 ₪, וכך קיבל תשלום הן בניצול חופשה בפועל והן בפדיון חופשה בעד 14.52 ימים, מלוא החופשה שנצברה לזכותו על פי תלוש השכר. על פי פסיקת בית דין זה, נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה של העובד חל אמנם על המעביד. עם זאת, הצגת תלוש השכר מהווה "ראשית ראיה בכתב" למאזן ימי חופשה המגיע לעובד, בהיעדר ראיה לסתור זאת [דב"ע נה/193-3 חנן זומרפלד - מלון זוהר בע"מ (לא פורסם, 1.5.96); להלן: פס"ד זומרפלד]. במקרה הנדון, לא עולה מכלל החומר שבתיק בית הדין האזורי כי המשיב עמד בנטל המוטל עליו לסתור את האמור בתלושי השכר, ומפרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי אף עולה כי המשיב הודה בחקירתו הנגדית כי שהה מספר ימים בחופשה במהלך תקופת עבודתו, לרבות תקופה בה נסע ליוון. לאור האמור, טעה בית הדין האזורי עת קבע כי אין לקבל את האמור בתלושי השכר בנוגע לניצול בפועל של ימי חופשה על ידי המשיב רק מן הטעם של היעדר פנקס חופשה, כאשר המשיב לא עמד בנטל לסתור את האמור בתלושי השכר. על כן, משהסכום ששולם למשיב בעד פדיון חופשה עם סיום העסקתו מהווה את סכום פדיון החופשה המלא לו היה זכאי בהתאם לנתונים בתלוש השכר האחרון, לא היה מקום לחייב את המשיבה בתשלום נוסף עבור פדיון חופשה. 10. עוד ייאמר, כי לא מצאנו שבתלושי השכר אין רצף הגיוני בנוגע לניצול החופשה וצבירתה, כטענת המשיב, והמשיב לא פירט טענתו זו כדבעי. 11. זאת ועוד. המשיב מנסה לאחוז את החבל בשני קצותיו, כאשר טוען בסיכומיו מחד כי לא ניצל כלל ימי חופשה חרף האמור בתלושי השכר (ומבלי שעמד בנטל לסתור זאת כאמור), ומאידך מבקש להסתמך על האמור בתלושי השכר בכל הנוגע ליתרת ימי חופשה שעמדה לזכותו עם סיום העסקתו. לפיכך, גם מטעם זה לא היה מקום לקבל את טענתו כי לא ניצל כלל ימי חופשה. 12. באשר לטענת המערערת לפיה הסכום ששולם למשיב בעד פדיון חופשה שולם ביתר, וכי נפלה טעות עת נרשם כי נצברו לזכות המשיב 14.52 ימי חופשה ולא 12 ימי חופשה - אין בידינו לקבל טענה זו. המערערת לא הסבירה מדוע וכיצד אירעה טעות ברישום פרטי צבירת החופשה בתלושי השכר של המשיב. על כן, האמור בתלושי השכר לעניין צבירת ימי החופשה מהווה הודאת בעל דין של המערערת בזכאות המשיב למספר ימי החופשה המצויין בתלושי השכר [פס"ד זומרפלד]. זאת ועוד. גם המערערת אינה יכולה לאחוז את החבל בשני קצותיו, כך שמחד יינתן משקל מלא לאמור בתלושי השכר בנוגע לניצול ימי החופשה, אולם מאידך לא יינתן משקל לאמור בתלושי השכר בנוגע לצבירת ימי חופשה. לאור האמור, משקבענו כי יש לקבל את הנתונים בתלושי השכר בכל הנוגע לצבירת ימי חופשה וניצולה, ומששולם למשיב כל המגיע לו בעד פדיון חופשה בהתאם לפרטים שבתלוש שכרו האחרון, אין מקום לחייב את המשיב להשיב סכום כלשהו ששולם לו ביתר עבור רכיב זה. 13. לאור האמור, אנו מקבלים את טענת המערערת לפיה לא היה מקום לחייבה בתשלום נוסף בעד פדיון חופשה. לפיכך, אנו מבטלים את חיוב המשיבה בתשלום פדיון חופשה על פי פסק דינו של בית הדין האזורי, ומורים כי יושב למערערת בתוך 30 יום סך של 2,635 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד ביצוע התשלום על ידי המערערת ועד למועד התשלום על ידי המשיב. 14. כיוון שעל פי פסק דינו של בית הדין האזורי קוזז מחוב המערערת עבור פדיון החופשה סך של 818 ₪ אשר שולם למשיב ביתר בעד הודעה מוקדמת, ומשקבענו כי יש לבטל את חוב המערערת למשיב, יש לחייב את המשיב לשלם למערערת בתוך 30 יום גם את הסך של 818 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 9.12.05 (יום הנפקת תלוש חודש נובמבר 2005) ועד למועד התשלום בפועל. 15. סוף דבר - הערעור מתקבל באופן חלקי, כדלקמן: 15.1. חיוב המערערת בתשלום פדיון חופשה מבוטל. 15.2. על המשיב לשלם למערערת סך של 2,635 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד ביצוע התשלום על ידי המערערת ועד למועד התשלום על ידי המשיב. 15.3. על המשיב לשלם סך של 818 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 9.12.05 (יום הנפקת תלוש חודש נובמבר 2005) ועד למועד התשלום בפועל. 16. לעניין ההוצאות: לאור קביעתו של בית הדין האזורי לפיה "לולא התובע היה משכנע אותי באשר לצדקת טענותיו בענין החופשה השנתית הייתי מחייבת אותו בהוצאות הנתבעת"; משבוטל חיוב המערערת בתשלום יתרת פדיון חופשה, באופן שייתר את תביעת המשיב בבית הדין האזורי; בהתחשב בכך שפסק דין זה ניתן מבלי שהתקיים דיון בפני מותב - אנו מוצאים לחייב את המשיב בעד ההליכים בבית הדין האזורי ובערכאה זו בתשלום שכ"ט עו"ד המערערת בסך של 4,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. הסכום ישולם בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא פסק הדין לב"כ המשיב, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. פדיון חופשהדמי חופשה שנתית