דוגמא לפסק דין בנושא תאונת עבודה מטפלת סיעודית: התובעת ילידת 4.7.1962 נפגעה לטענתה בתאונה שאירעה ביום 15.5.07, במסגרת עבודתה כמטפלת סיעודית בבית אבות בנתיבות השייך לנתבעת 1 ומופעל על ידה. הצדדים חלוקים בשאלת נסיבות התאונה ובעיקר האחריות וגובה הנזק. נסיבות התאונה 3. לגרסת התובעת הוטלה עליה בבוקר התאונה משימה להכניס לחדר "אוגרים" עגלת טיפול במשקל של כ-25 ק"ג. הואיל והמעבר לחדר האוגרים היה מעבר צר ברוחב העגלה נאלצה לבצע סיבוב ותוך כדי סיבוב העגלה לתוך חדר האוגרים שורש כף ידה הימנית נמחץ בין ידית האחיזה של העגלה לבין הקיר. בחקירתה הראשית הרחיבה התובעת את הסיפור העובדתי והסבירה כי הגיעה מהאולם אל המסדרון שבו אירעה התאונה. המעבר מוביל למספר חדרי שירות כמו חדר תרופות, חדר מנקה וחדר האוגרים. היא החזיקה אמנם בידית האחיזה של העגלה ביד אחת שכן לא ניתן לאחוז בה בשתי הידיים ולהיכנס למסדרון הצר, ואז (בעמ' 8 ש' 5 לפר'): "ת: עדיין לא נכנסתי למסדרון. ש: היית לפני או אחרי העגלה ת: הייתי בצד של העגלה. אם אני לא עומדת בצד, אני לא יכולה להכנס איתה. ש: אמרת שאת לא יכולה להכנס יחד עם העגלה. ת: כן, אבל אני צריכה לדחוף את העגלה, כי המקום צר. ש: יש מסדרון, את מגיעה מתוך האולם עם עגלה שאת מחזיקה ודוחפת אותה לפנייך כמו עגלת תינוק ת: לא. אני מושכת אותה כאשר אני הולכת לפניה. ש: הלכת לפניה, ומשכת את העגלה. ת: נכון. ש: אז את מגיעה לכניסה. ת: אני באה להסתובב, נכנסתי... ש: נכנסת עם הגוף קודם לתוך הכניסה. ת: נכון. ש: אז החזקת את העגלה, ומשכת אותה פנימה. ת: כן, ואז העגלה עפה לי על היד. ש: העגלה מהתנופה שמשכת אותה... ת: עפה. ש: לחצה את היד שלך לקיר ת: לא יודעת.העגלה הסתובבה ועפה לי על היד. ש: העגלה שעפה לך על היד זה מזה שמשכת אותה אז היא קיבלה תנופה ת: ברור, היא לא נוסעת לבד." התובעת נשאלה חזור ושאול ע"י ב"כ הנתבעות מדוע נאלצה להכנס תוך ביצוע פניה בסיבוב, שהרי על פי מימדי העגלה למול פתח המסדרון ניתן להיכנס ישר עם העגלה. לדבריה הדבר אינו אפשרי והכניסה יכולה היתה להעשות רק בדרך הנ"ל. התובעת הודתה כי לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה ביצעה את הפעולה המתוארת. למעשה הייתה נכנסת למסדרון הנ"ל "המון פעמים" פעמיים במשמרת, קרי )עמ' 8 ש' 33 לפר'), "משהו כמו 60 פעם בחודש" או 4000 פעם בשנה. עוד הודתה כי מקרה כנ"ל לא קרה לה אף פעם בעבר למרות שעובדות אחרות נפגעו בדרך דומה. 4. מטעם הנתבעות העיד מנכ"ל בית האבות בתקופה הרלבנטית, מר כבירי, שבמשך 14 שנה שימש בתפקיד כממונה על הפעלת 6 בתי אבות כדוגמת זה שבו ארעה התאונה. לדבריו מעולם לא שמע על אירוע דומה למקרה המתואר ע"י התובעת. על פי עדותו הנתבעת 1 עשתה שימוש בעגלות הטיפול שנרכשו ע"י משרד הבריאות ועל פי תקנים שנקבעו ע"י המשרד הנ"ל. הגם שהפליא בכישרונות הניהול שלו הודה, כי לא היה מעורב בכל הנוגע לאירוע התאונה וקיבל את הנתונים מתחקיר שנערך ע"י האח הראשי שעבד במקום (ת/1) שהועבר אליו ע"י ההנהלה הראשית של אותו בית אבות. על פי ת/1 תוארה התאונה כך: "ביום שלישי 15.5.07 בשעה 10.15 המטפלת אדרי וויאן עבדה עם עגלת כביסה. בזמן שהמטפלת ניסתה להכניס עגלת כביסה לחדר הכביסה המטפלת לא הסתדרה עם עגלה כבדה, יד ימין שלה נכנסה בחלל בין קיר ועגלה. על ידי כך מטפלת קיבלה מכה מעגלה. עד ראיה מטפלות מחלקת "ב" יעל ואוסנת. ...." 5. גרסת התובעת מעוגנת אמנם בעדות בעל דין יחידה ועל מנת שביהמ"ש יתן בה אמון אם אין לה סיוע נדרשים טעמים מנומקים ומוסברים. (ראה רע"א 33/07, בני רושקנסקי נ' תעבורה מיכל מלט בע"מ ( 8.5.07) כאן המקום לציין, כי אף לא אחד מהצדדים טרח להעיד את המטפלות שעבדו או שהו אותה עת בבית האבות. אני מוצאת את גרסת התובעת כפי שעלתה בעדותה ובכתב התביעה אמינה בעיניי, ניכר כי גרסתה עקבית ולמרות המנעות מהעדת עדים נוספים היא אף מתיישבת ונתמכת בראיות חיצוניות כמו תחקיר הנתבעת 1 אשר מחזק אותה ומהווה לה סיוע. הנתבעות מצידן לא טרחו או הצליחו להפריך את גרסת התביעה, לגבי נסיבות התאונה. שני העדים מטעמן לא התייחסו לאירוע גופו ואף תצהירו של החוקר שאיזכר את אופן קרות האירוע להשערתו, ושלא התייצב לחקירה, נמשך מהתיק. משכך, כשהגרסה לא נסתרה ובהעדר גרסה שונה באשר לנסיבות התאונה אני מקבלת את גרסת התובעת לאופן קרות התאונה. טענות הצדדים 6. לטענת ב"כ התובעת בסיכומיו, האחריות לתאונה חלה על הנתבעת 1 שהייתה מעבידתה של התובעת והמחזיקה במקרקעין בהם אירעה התאונה כשלא דאגה לסביבת עבודה בטוחה ולא נקטה באמצעי פשוט למניעת הנזק כמו מתן הוראות אחרות להתנהלות עם העגלה לרבות השארתה במסדרון חלף החובה להכניסה למסדרון הצר המועד לפורענות. לא זו אף זו, הנתבעת 1 הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית שעה שהיה עליה לצפות את הסיכון הבלתי סביר שנקרה לפני התובעת שנאלצה לבצע סיבוב עם עגלה עמוסה וכבדה. 7. ב"כ הנתבעות טען כי הוכח ע"י הנתבעות כי פעילותה של הנתבעת 1 היתה מעוגנת בתקנים של משרד הבריאות כאשר המבנה נבנה על פי הוראות משרד הבריאות והציוד הוא ממילא ציוד של משרד הבריאות. התובעת לא טרחה להוכיח כי העגלה או פתח המסדרון אינם עומדים בתקן כלשהו ואף לא הסתייעה בחוו"ד מומחה לצורך כך. כך אף לא הוכיחה כי פנתה אי פעם למעביד וטענתה המאוחרת בעניין אינה מהימנה. בהיות התאונה בלתי צפויה כאשר התובעת היא שיכולה הייתה למנע את התרחשותה אין לטענתו להטיל על הנתבעות כל אחריות. האחריות 8. התובעת כאמור מבססת את תביעתה על עילת הרשלנות ועל כן היה עליה להניח את היסוד לקיומה של חובת זהירות, הפרתה וגרם הנזק. הלכה היא כי מעביד חב חובת זהירות מושגית כלפי עובדו לבל יפגע במהלך העבודה. עליו להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להדריך את העובד ולפקח על עבודתו לשם מניעת סכנה. (ראה " 477/85 ' , " " (1) 415 וכן את " 663/88 . ", " " (3) 225) במסגרת חובתו זו עליו לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות, ולהזהירו בפני סכנות קיימות. במיוחד חייב המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי להרחיק אותן סכנות להן ניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה ואופי המקום בו היא מתבצעת. (ראה: ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם פ"ד לח (1) 72, 76) אחריותה של הנתבעת 1 נעוצה גם בהיותה המחזיקה והמתפעלת של בית האבות. שהרי הלכה היא כי שליטה ופיקוח על מקרקעין מקימים חובת זהירות כלפי מבקר בהם לרבות העובד במחציתם. (ראה: ע"א 7130/01 סולל בונה נ' תנעמי פ"ד נח (1) (1), 20) 9. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, המבחן הוא מבחן הציפיות של האדם הסביר, והאם יכול היה לחזות מראש את דרך התרחשות הנזק בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי ובהנחה שניתן היה לצפות, האם אדם סביר היה צריך, כעניין שבמדיניות, לצפות נזק זה . 10. אמנם לא הוכח ע"י התובעת מימדיהם הנכונים של המסדרון או העגלה ולמעשה הסתמכו כל הצדדים בטיעוניהם על מראה עיניים כפי שנשקף מתמונות שהוגשו. על כן ניתן רק לקבע בהתרשמות כנ"ל, כי מדובר במסדרון לא רחב אשר לא מותיר מרווח גדול למעבר. אין בתמונת מצב זו כשלעצמה לקבע כי הופרה חובת זהירות מצד הנתבעת 1. ברם, הבטחת סביבת עבודה כרוכה ביותר מזה, כמו מניעתה של פגיעה אפשרית במקום בו הדבר יכול וצריך היה להיות צפוי. שעה שהתובעת נדרשה ע"י הנתבעת1 ועל כך אין חולק, להכניס את העגלה למסדרון הנ"ל היה עליה להבטיח כי הכנסתה של עגלה עמוסה לא תביא לפגיעה באבריו של המחזיק בעגלה או הדוחף אותה שעה שהוא מבקש להיכנס למסדרון כנ"ל. אמנם לא הונח ע"י התובעת בסיס רחב לטענה כי על הנתבעת 1 היה לבחור באפשרות החסנה אחרת ולא לחייב את הכנסת העגלה למסדרון הנ"ל. מאידך, שוכנעתי כי הפגיעה מהצירוף של נשיאת עגלה עמוסה אל הצורך בהכנסתה למסדרון הנ"ל יכולה הייתה להימנע בקלות לו הנתבעת 1 הייתה פועלת לריפוד הקיר כטענת התובעת או הפחתת העומס על העגלה בנתוני השטח או אף התקנת גלגלים מבטיחים מניעת הסטתה אל הקיר. כאן המקום לציין, כי הונח בסיס מסוים גם לטענה בדבר הפרת חובה קונקרטית של הנתבעת 1 בהינתן העובדה כי התובעת התלוננה בעבר על בעיות בגלגלי העגלה. אציין כי גם אם לא תתקבל גרסתה האחרונה משום שבחלקה הייתה כבושה, הרי גם בתחקיר שאוזכר - צוין ע"י האח הראשי כי העגלה הייתה כבדה והקשר הסיבתי בין כך לפגיעה הוכח בבירור. 11. בפרשת שירזיאן הסביר ביהמ"ש העליון, כי על המעביד לנקוט בצעדים סבירים למניעת סכנות מיותרות לעובד, ולעיתים אף בלתי רגילות, וכך נאמר מפי השופט בך (בעמ' 229 לפסה"ד): "כאשר נשמעת הטענה מטעם מעבידים, שחובתם כלפי עובדיהם מצטמצמת לנקיטת אמצעים למניעת סכנות בלתי רגילות ויוצאות דופן במקום עבודתם, הרי טיעון זה אינו מקובל עלי. אין חובת המעביד כה מצומצמת. לדעתי קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. אך שותף גם אני לדעה, כי מהותם ומידתם של אותם אמצעי זהירות משתנות לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לו. כך, אם המדובר בסיכונים גלויים לעיין, שאינם יוצאי דופן במיוחד, הרי ייתכן ומספיק להזהיר את העובד בפניהם ולהדריך אותו לגבי אופן מניעתם. במידה שהסיכון חמור יותר, או נסתר יותר, או בלתי רגיל יותר, הרי במקביל גוברים מידתם, גיוונם ותיחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד סביר חייב לנקוט בהם. לשון אחר: אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ובריאותו של העובד הנובעת מאותו סיכון, אם אכן יתממש." על מנת לעמוד בחובת הזהירות כלפי התובעת, היה על הנתבעת 1 בנסיבות העניין לגלות עירנות, מעורבות או פיקוח על הפעילות הנ"ל אולם בעניין זה לא הובא שמץ של ראיה מטעם הנתבעות מלבד התפארותו של העד מר כבירי בשליטתו רחבת ההיקף על 6 בתי אבות. יתר על כן, העד אף התריס בעדותו ולא רק שלא טרח להסיק מסקנות אלא שמטרת התחקיר לשיטתו היא אך לבדוק את רשלנותה של התובעת דווקא. יודגש כי גם הוא הודה כי היתה זו הנחיית הנתבעת 1 לשים את עגלות הטיפול בתוך החדרים היעודיים לכך. כמו כן הנתבעת לא טרחה להעיד לא את מנהלת בית האבות ולא את מנהל האחזקה אשר גם לשיטתו היו ממונים על כך. הואיל והימנעות מעוררת מדרך הטבע את החשד, כי הנתבעות חוששות מעדותם ומחשיפתם לחקירה שכנגד, ואי הבאת עדים והראיות יוצרת הנחה לרעתן, לפיה עדותם הייתה עלולה לחזק את עמדת הצד שכנגד, יזקף הדבר לחובתן. (ראה " 465/88 " ' , " (4) 651, 658 (1991); " 55/89 ( ) " ' ", " (4) 595, 602 (1990)). מכל האמור לעיל ברי כי הנתבעת 1 לא עמדה בחובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובעת, וקיים קשר סיבתי בין הפרת חובותיה כלפיה לבין התרחשות הנזק. אשם תורם 12. לטענת ב"כ הנתבעות כאמור הואיל והתובעת ביצעה את הפעולה המתוארת עובר לתאונה כ-4000 פעם ללא כל נזק ולאור עדותה, ניתן להניח כי אופן משיכתה את העגלה הביא לתזוזת העגלה ולמעיכת היד כנגד הקיר. הואיל ופעלה שלא במידה סבירה של שימוש בעגלה כנ"ל ובחרה להחזיקה מהצד ולא למעלה בידית ההחזקה, ממילא תרמה ברשלנותה המכרעת בשיעור של כ-100% לקרות התאונה. 13. נקבע לא אחת כי המבחן לפיו יש לבחון את אשמו התורם של התובע הוא מבחן "מידת האשמה". עיקרו של המבחן הוא בהצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינה האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. מידת האשמה המוסרית עולה בעיקר מתוך בחינת התנהגותם של הנוגעים בדבר במקרה הקונקרטי אשר נדון לפני בית המשפט. (ראה ע"א 417/81 הנ"ל) מגמת הפסיקה המסורתית השתנתה וכיום היא מבקשת לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד משבאים לייחס לו רשלנות שגרמה או שתרמה לתאונה. (ראה ע"א 1958/97 בן שטרית שלום נ' רשות הנמלים " 655/80 " , " (2) 592, 604; " 435/85 " ' , " (4) 524, 527 וכן ע"א 477/98 הנ"ל) הבסיס לקביעה הנ"ל הוא כי המעביד הוא המופקד על המפעל, ומתפקידו לדאוג לנקיטת אמצעים לשמירה על בטיחות עובדיו. לכן גם נקבע כי אין בהתרשלות רגעית של עובד השקוע בעבודתו כדי לקבוע כי הוא שותף לנזק, וכך גם מקום שטיבה של העבודה או תנאיה אינם מאפשרים לעובד להשמר מכל משמר ולנהל סיכוניו תדיר. (ראה ע"א 5850/10 חברת דפרון בע"מ נ' עזבון המנוח יבגני גולובין ( - 15.4.12) יחד עם זאת, נקבע לא אחת, כי במידה והעובד חטא ברשלנות, יילקח הדבר בחשבון בעת חלוקת האחריות לתאונה. (ראה ע"א 655/80 הנ"ל) לפיכך, יש לבחון כל מקרה לגופו ועל פי נסיבותיו, וכך יהיה גם במקרה זה. נטל ההוכחה הוא על המעביד להראות כי העובד הפעיל שיקול דעת עצמאי, באופן כזה שהעובד עצמו יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית, ולא פעל בדלת אמות הסיכון שיצר המעביד ברשלנותו. (ראה 741/83 חנן גוריון נגד פרץ גבריאל, פ"ד לט(4) 266) לכן נקבע כי האחריות תוטל, והאשם יחולק בין המעביד לעובד, מקום שאשמה של העובד "בולט לעין" (ראה ע"א 5850/10 הנ"ל). 14. אני סבורה כי בנסיבות העניין אין מקום להטיל אשם תורם על התובעת. התרשמתי מעדותה כי פעלה על מנת למלא אחר דרישות הנתבעת 1 במגבלות הקיימות. לכן פעלה באופן שיקל עליה בדרך של משיכת העגלה כשהיא מאחוריה. התובעת לא חסכה בתיאור פעולותיה מבלי לכוונם ליצירת מצב יוצר אחריות דווקא והודתה גם בביצוע הפעולה מספר רב של פעמים וגם כי )בעמ' 8 לפר'): "ש. העגלה שעפה לך על היד זה מזה שמשכת אותה אז היא קיבלה תנופה ת. ברור, היא לא נוסעת לבד." למעשה מידת השליטה שהייתה על על המנעות מהמצב שנוצר היתה נמוכה ביותר ולכן אין מקום לקבע כי אופן התמודדותה עם תנאי המקום מעידים על רשלנות מצידה . משום כך אינני מוצאת להטיל עליה אשם תורם. הנזק הנכות הרפואית והתפקודית 15. בעקבות התאונה נחבלה התובעת בשורש כף ידה הימנית ופנתה ממקום עבודתה לקופ"ח בנתיבות לקבלת טיפול רפואי. בצילום שבוצע לאחר התאונה הוברר כי סבלה משבר בשורש כף היד ולפיכך גובסה ידה למשך כחדשיים, שלאחריהם קיבלה טיפולים פיזיוטרפים. התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המוסד לביטוח לאומי, ובעטיה נקבעה לתובעת נכות רפואית בשיעור של 10% והופעלה תקנה 15 בתוספת של 5%. 16. התובעת הגישה חוות דעתו רפואית מטעמה של ד"ר אלכס אדלמן שקבע כי עקב התאונה נותרה לה נכות רפואית צמיתה בשיעור של 20% לצמיתות ואילו ד"ר מרדכי קליגמן מטעם הנתבעות קבע כי נותרה לתובעת נכות של 2.5% בלבד. 17. ד"ר מוריס אגסי שמונה כמומחה מטעם בית המשפט, קבע בחוות דעתו כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 5% נכות לצמיתות וסיכם ממצאיו כדלקמן: "נשארו: כאבים ממשוכים בשורש כף היד הימנית - פגיעה ב-T.F.C לפי הממצאים הקלינים ולפי בדיקת M.T.I ,ללא הגבלה בתנועות שורש כף היד או האמה. ............נכותה של גב' עדרי נקבעת לפי: מחצית סעיף 35 019 ב - 5% נכות לצמיתות. אין קשר בין הפגיעה ב- T.F.C. תוצאה של התאונה מיום 15.5.07 לתלונות על כאבים בשורש היד בעברה." בתשובת ההבהרה הוסיף וציין כי כי ממצאי הכאב והרגישות מחשידים לפגיעה ב- T.F.C.C וכי בעברה לא היו ממצאים דומים. 18. הגם שהתובעת חלקה במסגרת תצהירה על קביעת מומחה שקביעתו סוטה מקביעת המל"ל לא זומן המומחה לחקירה ולאחר הראיות כמו גם בסיכומים נטען לנכות של 5%. לפיכך, יש לאמץ את קביעת המומחה מטעם ביהמ"ש, כך שיש להעמיד את נכותה הרפואית של התובעת על 5%. 19. לטענת ב"כ התובעת נכותה התפקודית של התובעת עולה על הנכות הרפואית והיא מגיעה לשיעור של 10% וזאת משום שהפגיעה היא ביד ימין הדומיננטית ומשום שמאז התאונה לא הצליחה להשתלב מחדש במעגל העבודה לאחר שפוטרה ע"י הנתבעת 1 לאחר 4 חדשים מאז שחזרה לעבוד אצלה. מנגד טען ב"כ הנתבעות כי התאונה לא הותירה אצל התובעת נכות תפקודית כפי שקבע מומחה ביהמ"ש וממילא נכות רפואית בשיעור הנ"ל אינה משביתה אדם מלעבוד אלא שהדבר תלוי אך בתובעת עצמה. 20. הכלל הידוע הוא כי בבא ביהמ"ש לבחון את מידת השפעתה של הנכות הרפואית על התפקוד בכלל, ההסתכלות תהא על מידת הפגיעה בכושר התפקוד בתחומי החיים השונים. (ראה " 3049/93 ' , " " (3) 792). עוד נקבע כי בית המשפט יקבע שיעור נכות תפקודית שונה מזו הרפואית אם שוכנע שקיים פער בין שיעור הנכות הרפואית שנקבעה לניזוק בגין נזק מסוים, לבין השפעתה הצפויה של נכות זו על יכולתו התפקודית. (ראה " 61/89 ' " (1), 580, 592, " 3049/93 הנ"ל ו" 5148/05 קוגלמס נ' לוי. 21. לאור אופי ומהות הפגיעה על התובעת שעבדה בין היתר בעבודה פיסית אין ספק כי נכותה האורטופדית היא בעלת משמעות תפקודית מובהקת, אשר יש בה כדי להקשות על השתלבותה בשוק העבודה, לרבות בתפקידים הדורשים ביצוע פעולות שהן בעלות רכיב פיזי. פיטוריה לאחר שחזרה לעבוד במשך כ-4 חדשים מעידים גם כן על אי יכולתה לבצע את שביצעה קודם לכן. בהתחשב בכל האמור לעיל הנני סבורה כי יש להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת על 10% כנטען. הנזק כאב וסבל 22. הכלל להערכת נזק לא ממוני מכיר בפרמטרים שונים כמו מהות הפגיעה, שיעור הנכות הרפואית, הטיפולים, ותהליך ההחלמה מהפגיעה, לרבות ההגבלות הצפויות בעתיד. הכל על בסיס אינדיבידואלי של הנפגע. 23. בהתחשב בנכותה של התובעת, הגבס שהותקן למשך חדשיים וטיפולי הפיזיוטרפיה, גילה של התובעת, והמגבלה המצומצמת שנותרה לה מהתאונה - אני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 20,000 ₪. הפסדי השתכרות בעבר 24. עובר לתאונה השתכרה התובעת שכר של 4,376 ₪, ובשיעורך להיום סך של 5,109 ₪. אין מחלוקת כי לאחר התאונה היה התובעת באי כושר מוחלט במשך שלשה חודשים, וכי קיבלה תקבולי מל"ל בשיעור של 75% משכרה. התובעת שבה לעבודה ביום 28.10.07 ופוטרה ביום 26.2.08 מאז יכולה הייתה לשוב לעבודה ובודאי לאחר שביצעה הליך שיקום במל"ל וזאת בהתאם למגבלותיה ולנכותה התפקודית. לפיכך אני קובעת כי החל מחודש מרץ 2007 נגרם לתובעת הפסד שכר חלקי בלבד. בהתחשב בהפסדי השכר המוכחים לעומת הקטנתו המוגבלת של הנזק מצידה, אני פוסקת לתובעת לעבר פיצוי בסך גלובאלי של 33,000 ₪. אובדן השתכרות בעתיד 25. מהראיות שהובאו בפניי, לא למדתי על מניעה אמיתית של התובעת להשתלב בעבודה מכניסה ועל כן החישוב לעתיד יעשה עפ"י מחצית חישוב אקטוארי של הנכות התפקודית במכפלת השכר ומקדם היוון - ובסה"כ 27,900 ₪. עזרת צד ג' 26. לטענת ב"כ התובעת נזקקה התובעת לעזרת הזולת, ולה היא עתידה להיזקק גם בעתיד. ברם, התובעת לא תמכה את טענותיה בחומר הראיות, ולא עלה בידה להוכיח את אופן הטיפול שניתן לה, היקפו ומידת היזקקותה לעזרת צד ג'. כמו כן התובעת לא הביאה לעדות אף אחד מבני משפחתה להעיד על דבר הסיוע במהלך החלמתה. בהתחשב בתקופה הסמוכה לתאונה שאז הייתה ידה של התובעת נתונה בגבס והעדר הגבלה לעתיד אני קובעת פיצוי בראש נזק זה על דרך האומדנא בסך של 5,000 ₪. הוצאות לעבר ולעתיד 27. לעניין ההוצאות הרפואיות, מאחר ומדובר בפגיעה שהוכרה ע"י המל"ל כפגיעה בעבודה, הרי שהוצאותיה הרפואיות של התובעת מכוסות ע"י המל"ל. יחד עם זאת, מותר להניח בנסיבות העניין כי היו לה הוצאות שלא כוסו ע"י המל"ל. כמו כן יש להתחשב בכך שהתובעת הגישה חוות דעת מטעמה ונשאה בשכר טרחת המומחה, לפיכך יש לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בגין הוצאות שונות בסך של 5,000 ₪. לסיכום 28. לאור האמור אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן: א. כאב וסבל 20,000 ₪ ב. הפסד השתכרות לעבר 33,000 ₪ ג. אובדן כושר השתכרות לעתיד 27,900 ₪ ד. עזרת צד ג' 5,000 ₪ ה. הוצאות 5,000 ₪ 90,900 ₪ ניכויים + תקבולי מל"ל (קרן 21,241 ₪) 23,629 ₪ סה"כ 67,271 ש"ח לסכום זה יתווספו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 14,000 ₪, וישולם כולו בתוך 30 יום. מטפלתתאונת עבודה