דוגמא לפסק דין בנושא תביעה להחזר הוצאות בניית כיכר: בפניי תביעה כספית בסך 307,050 ₪, החזר הוצאות התובעים בגין הקמת מעגל תנועה בכביש הבנים בתחום שיפוטה של הנתבעת 2, וזאת כחלק מתנאי היתר הבניה להקמת תחנת דלק שניתן לתובעת 2. בהתאם להסכמת הצדדים, ההכרעה בתיק הינה על יסוד סיכומים בכתב שהוגשו ומסמכים שצורפו, מבלי שנשמעו עדויות. הרקע העובדתי: 1. על-פי הנטען בכתב התביעה, התובע 1 הוא בעלים של מגרש 10/3 במקרקעין הידועים כחלק מחלקה 10 בגוש 13847, המצויים בתחום השיפוט של הנתבעת 3, המועצה המקומית ראש פינה (להלן - ראש פינה). כפי שיפורט להלן, המגרש מצוי בסמוך לתחום השיפוט של הנתבעת 2, היא המועצה המקומית חצור הגלילית (להלן - חצור הגלילית). 2. התובע 1 התקשר עם דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ, היא התובעת 2 (להלן - דלק), להשכרת המקרקעין האמורים, לצורך הקמת תחנת דלק וחנות נוחות. 3. לצורך הקמת התחנה, יזמה דלק, בהסכמת התובע 1, שינוי לתוכנית מתאר מקומית, להקמת תחנת דלק ושירותי דרך, היא תוכנית מפורטת ג/9035 (להלן - התוכנית, נספח א' לכתב התביעה). מטרת התוכנית, על-פי האמור בסעיף 8 שבה, היא הסדרת דרך גישה למגרש ושינוי יעוד מקרקע חקלאית לשטח המיועד לתחנת תדלוק ושירותי דרך. התוכנית אושרה בוועדה המחוזית לתכנון ובניה ופורסמה למתן תוקף ביום 23.11.2000. 4. התוכנית כוללת הוראות שונות, ובכלל זה הוראות בדבר דרך גישה וחיבור התחנה לכביש. לעניין זה קובע סעיף 19(ג) לתקנון התוכנית, תחת הכותרת "חיבור לכביש", כי: "חיבור התחנה יעשה עפ"י תכנית הסדרי תנועה שאושרה על-ידי מ.ע.צ ומשרד התחבורה הן לצומת עם דרך מס' 90 והן לחיבור לדרך חצור הגלילית". סעיף 19(ד) לתקנון התוכנית קובע כי "היתר תפעול לתחנת התדלוק ינתן רק לאחר ביצוע בפועל של הסדרי התנועה". סעיף 20(א) לתקנון התוכנית קובע, תחת הכותרת "נגישות לתחנת התדלוק", כי "הכניסה והיציאה ייעשו לפי תוכנית התנועה". 5. לסיכומי הועדה המקומית לתכנון ובניה אצבע הגליל (היא הנתבעת 1, להלן - הועדה המקומית), צורף העתק של נספח התחבורה המצורף לתוכנית. בנספח מצויין עיגול תנועה בנקודת החיבור בין הכביש הראשי לבין כביש הגישה לתחנת הדלק (נספח ג' לסיכומי הועדה המקומית). מסיכומי הצדדים עולה כי אין מחלוקת שהמקרקעין בהם מצויין עיגול התנועה, מצויים בתחום שיפוטה של חצור הגלילית. 6. ביום 4.2.2004 נדונה בקשת התובעים למתן היתר בניה להקמת תחנת הדלק. הועדה המקומית החליטה לאשר את הבקשה בתנאים שונים, ובכלל זה התנאי של "סימון מערכת הדרכים המאושרת בהתאם לתכנית המאושרת והכללתה בבקשה, לרבות התחברות לדרך הבנים" (נספח ב' לכתב התביעה). 7. ביום 9.3.2005 הוצא לדלק היתר בניה להקמת התחנה. בתנאי ההיתר נקבע, בין היתר, כי "תנאי למתן טופס 4, הפעלת התחנה ואכלוס המבנים, ביצוע הסדרי תנועה ותחבורה עפ"י תכנית הסדרי תנועה ותחבורה שאושרה ע"י משרד התחבורה במסגרת תכנית מפורטת מס' ג/9035 או אישור הסדרת צומת הכניסה והיציאה לתחנה על פי תכנית תנועה אחרת שתאושר ע"י משרד התחבורה". (נספח ד' לסיכומי הועדה המקומית). 8. ממסמכים שצורפו לסיכומי חצור הגלילית, עולה, כי ביום 11.8.05 פנה מהנדס הועדה המקומית לדלק במכתב, בו הפנה את תשומת ליבה של דלק לסעיפים 19(ג) - (ד) לתקנון התוכנית, שצוטטו לעיל, תוך ציון כי תכנית הסדרי התנועה והתחבורה הנ"ל חלה בגבולות מגרש התחנה ומעבר לו עד לחיבור כיכר עם כביש חצור (נספח ח' לסיכומי חצור הגלילית). כן צורף סיכום פגישה שנערכה בוועדה המקומית ביום 11.9.05, בהשתתפות מהנדס הועדה, מהנדס המועצה המקומית ראש פינה, נציג מטעם דלק והתובע 1 (נספח ט' לסיכומי חצור הגלילית). לפי האמור בסיכום הפגישה, שבו והובהרו בה - בהמשך למכתב האמור של מהנדס הועדה - התנאים לתן טופס 4 בכל הקשור לביצוע בפועל של הסדרי התנועה בהתאם להיתר הבניה ולהתוכנית. לפי המצויין בסיכום, נציג דלק מסר בפגישה כי: "חברת דלק תכננה את כביש הגישה והכיכר (צומת הכניסה) בהתאם לתב"ע כמו כן הדרך והכיכר יבוצעו ע"י חברת דלק במסגרת ההיתר (נדרשת העתקת תשתית חברת חשמל ומת"ב באזור הכיכר)". במכתב מיום 11.10.2005 שב ופנה מהנדס הועדה לדלק בעניין התנאי של ביצוע הסדרי התנועה והתחבורה, בטרם מתן טופס 4 (נספח י' לסיכומי חצור הגלילית). 9. ביום 13.2.2006 הוצא היתר בניה להקמת מעגל התנועה - הסדר התחברות לתחנת הדלק, בהתאם לתכנית הסדרי התנועה (נספח ו' לסיכומי הועדה המקומית). ההיתר ניתן למועצה המקומית חצור הגלילית, שהיא בעלת המקרקעין בהם הוקם מעגל התנועה. 10. אין חולק כי מעגל התנועה תוכנן והוקם על-ידי התובעים, שלצורך כך התקשרו עם בעלי מקצוע ושילמו להם עבור עבודתם. 11. יצויין כי אין זה ברור מהתביעה מתי הוקמה והופעלה תחנת הדלק. עם זאת, בסיכומי הועדה המקומית נטען כי התובעים פתחו את התחנה בטרם מתן אישור איכלוס, וכי הועדה נקטה בהליך משפטי נגדם עקב כך (לא צורפו מסמכים בעניין זה), במסגרתו צורפה חוות דעת תחבורתית מיום 6.11.2006, לפיה, ללא הקמת מעגל תנועה כנדרש בהיתר ובתכנית, קיימת סכנה בטיחותית קבועה במקום וזאת בשל היעדר שדה ראיה מספיק למשתמשים בכביש הגישה לתחנה (נספח ה' לסיכומי הועדה המקומית). 12. ביום 15.11.2010 פנו התובעים במכתב לנתבעים, ובו דרישה להשבת עלות עבודות התכנון והביצוע של מעגל התנועה. במכתב נטען, כי הנתבעים דרשו מהתובעים להקים על חשבונם את מעגל התנועה המצוי בתחום השיפוט של חצור הגלילית, וכי המדובר במטלה ציבורית שעל הנתבעות היה לממנה והתובעים נאלצו לשאת בה, ולפיכך הם זכאים להחזר עלותה. 13. כחודש וחצי לאחר משלוח המכתב, הוגשה התביעה דנן. תמצית טענות הצדדים: 14. כאמור לעיל, התובעים דורשים השבת הוצאות שלטענתם הוציאו לתכנון ומימון הקמת מעגל התנועה. עילת התביעה, לפי העולה מכתב התביעה וסיכומי התובעים, היא עשיית עושר ולא במשפט. לטענת התובעים, מדובר בתשתית ציבורית שהוקמה בשטח ציבורי, שהאחריות להקמתה ולמימונה מוטלת כולה על הרשות הציבורית, ולא עליהם. לפי הנטען, התובעים שילמו היטל השבחה בהתאם לדרישת הועדה המקומית וכן אגרות והיטלי פיתוח, ולתדהמתם אף נדרשו לשלם עבור הקמת מעגל התנועה. לעניין זה נטען, כי הקמת מעגל התנועה נכפה עליהם, שכן הם עמדו בפני שוקת שבורה נוכח הסירוב למתן טופס 4 לתחנה והנזק הכלכלי שנגרם להם בשל אי-פתיחת התחנה. עוד נטען נגד עצם הדרישה להקמת מעגל תנועה, כתנאי למתן טופס 4 לתחנה, שכן לטענת התובעים דרישה כזו איננה קיימת בתוכנית, ואף לא היתה סמכות לועדה המקומית להתנות את מתן ההיתר בהקמת מעגל תנועה על-ידם התובעים במקרקעין שאינם בתחום התוכנית עצמה. 15. הועדה המקומית טוענת כי יש לדחות את התביעה בהיעדר כל עילת תביעה נגדה. לטענת הועדה, החלטותיה הינן במישור התכנוני בלבד, אין היא עוסקת בשאלת הגורם המממן את העבודות והיא איננה מממנת בעצמה עבודות ציבוריות כלשהן. עוד טוענת הועדה, כי החלטותיה במקרה דנן התקבלו כדין ובהתאם לדרישות התכנית החלה על המקרקעין, וכי תקיפת ההחלטות האמורות אינה בסמכותו של בית משפט זה ואין לאפשר תקיפתן העקיפה במסגרת התביעה דנן. ככל שלתובעים היו טענות נגד התנאים למתן היתר בניה לתחנה או הדרישות לצורך מתן טופס 4, היה עליהם לתקוף החלטות אלה בפני הערכאה המוסמכת מבעוד מועד, דבר אותו לא עשו. עוד טוענת הועדה טענות בדבר שיהוי ואי-מיצוי הליכים. 16. ראש פינה טוענת, כי אין התביעה מגלה כל עילה נגדה, שכן המקרקעין בהם הוקם מעגל התנועה אינם מצויים בתחום שיפוטה, אלא בתחום שיפוטה של חצור הגלילית. לפיכך, לא היה עליה, והיא אף איננה מוסמכת, לבצע עבודות שאינן בתחום שיפוטה, ואין כל בסיס לטענה כי היה עליה לעשות כן. עוד טוענת ראש פינה, כי המועצה לא היתה מעורבת בהליך התכנוני ולא הציבה דרישות בפני התובעים לצורך מתן היתר בניה וטופס 4, ואף לא היתה מעורבת בקביעת ההסדרים התחבורתיים ביחס לתחנת הדלק. במענה לטענת התובעים כי הם שילמו היטל השבחה והיטלי בניה, טוענת ראש פינה כי תשלום היטל השבחה איננו מיועד לפיתוח תשתית מסויימת אלא מועבר לקופת הרשות לצרכי התכנון והתשתית הכלליים של הרשות בתחום שיפוטה, וכי היא לא גבתה מהתובעים היטל סלילה שכן המקרקעין הגובלים בתחנה בהם בוצעו עבודות סלילה, אינם בתחום השיפוט שלה. 17. חצור הגלילית טוענת, כי התובעים לא פנו אליה בבקשה להקמת מעגל התנועה, וכי פנייתם הראשונה בעניין זה היתה במכתב בא-כוחם מיום 15.11.2010, זמן רב לאחר הקמת מעגל התנועה ובטרם הוגשה התביעה. לטענתה, היא לא היתה מעורבת בתכנון התחנה ודרכי הגישה אליה, ולא הציבה לתובעים דרישה כלשהי בעניין זה. עוד טוענת חצור הגלילית, כי לא היה לה צורך או אינטרס בהקמת מעגל התנועה, וכי הדרישה להקמתו מקורה בתנאים התכנוניים הנוגעים לתחנת הדלק, ובהיעדרן לא היה נסלל מעגל התנועה עד היום. עוד טוענת חצור הגלילית, כי התובעים היו מודעים היטב לדרישה התכנונית להסדרת הגישה לתחנה, לרבות מעגל התנועה, וכי הם קיבלו על עצמם לבצע את הדרישות בעניין זה, ואף הציגו בפני הרשויות מצג לפיו הם יישאו בעלויות הנדרשות, וככל שהיתה להם טענה בעניין המימון היה עליהם להודיע על כך מראש ולדאוג להסדרת המימון מלכתחילה ולא בדיעבד. חצור הגלילית מציינת עוד, כי המועצה מעולם לא קיבלה החלטה מוסמכת בדבר ביצוע עבודות הסלילה ומימונן באמצעות תקציב המועצה או מקור תקציבי אחר. אשר לבקשה למתן היתר בניה למעגל התנועה, עליה חתומה המועצה, נטען כי המועצה לא יזמה, הכינה או מימנה את הבקשה, אלא רק התבקשה לסייע לתובעים לקדם את ביצוע העבודות. דיון והכרעה: 18. כמפורט לעיל, התביעה הוגשה נגד שלושה גופים ציבוריים. מדובר בגופים נפרדים השונים זה מזה בתחום סמכויותיהם ומעורבותם באירועים העומדים בבסיס התביעה, וממילא שאלת חבותם כלפי התובעים, ככל שקיימת, איננה יכולה להיבחן באופן אחיד. התביעה עצמה איננה ממקדת את עילת התביעה ביחס לכל אחת מהנתבעות האמורות בנפרד, אלא הטענות נטענות באופן כוללני וגורף נגד שלושתן, חרף השוני ביניהן. אבחן איפוא להלן את התביעה ביחס לכל אחת מהנתבעות. התביעה נגד הועדה המקומית: 19. חלק מטענות התובעים בסיכומיהם מופנה נגד החלטות הועדה המקומית שעניינן הדרישה להסדרת הגישה לתחנה, ובכלל זה הקמת מעגל התנועה, כתנאי למתן אישור הפעלה לתחנה. כנזכר לעיל, התובעים טוענים כי התנאי של הקמת מעגל תנועה איננו נכלל בדרישות התוכנית, וכי הועדה לא היתה מוסמכת להעלות דרישה להקמתו על-ידי התובעים בשטח שהוא מחוץ לתוכנית. 20. אקדים ואומר, כי דין התביעה נגד הועדה המקומית להידחות, משלא הונחה, לא כל שכן הוכחה, עילת התביעה נגדה, וזאת מהנימוקים שלהלן; 21. ראשית, טענות התובעים נגד החלטות הועדה המקומית, אף אם היו נכונות לגופן, איו בהן כדי לבסס את עילת התביעה נגד הועדה המקומית בענייננו. עילת התביעה נגד הנתבעות, כפי שעולה מכתב התביעה ומהסיכומים, הינה עשיית עושר ולא במשפט. הועדה המקומית, שהינה גוף תכנוני, ואיננה מבצעת או נושאת במימון עבודות ציבוריות מהסוג הנדון בענייננו, איננה רלוונטית לעילת התביעה האמורה, שכן לא ניתן לראותה כמי "שנהנתה" מפעולת התובעים עקב חסכון בהוצאותיה. 22. שנית, התובעים לא מיקדו בטענותיהם עילת תביעה אחרת נגד הועדה המקומית, כגון עילה נזיקית. אכן, בהתאם לפסיקה עשויה לקום חבות בנזיקין של גוף תכנון, מקום בו הפעיל את סמכויותיו באופן רשלני (ראו: ע"א 119/87 קני בתי בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה נתניה, פ"ד מה(4) 727; ע"א 80/87 זלסקי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון, פ"ד מה(4) 604; ע"א 4079/05 הועדה המקומית לתכנון ולבניה שומרון נ' מעונה חברה לבנין בע"מ, פורסם במאגרים). דא-עקא, בענייננו כלל לא נטען לעניין זה על-ידי התובעים, וממילא לא הוכחו יסודות העוולה, ומכאן שאין מקום לדון בה. למותר לציין, כי לא ניתן לתקוף בתקיפה ישירה את החלטות גופי התכנון בפני בית משפט זה, וככל שרצו התובעים לעשות כן, היה עליהם לפנות במועד לבית המשפט המוסמך ולהעלות את טענותיהם. תקיפה עקיפה של החלטות הועדה עשויה להיעשות במסגרת תביעה שבסמכות בית משפט זה, כגון בתביעת נזיקין נגד הועדה, ברם לא זה המקרה בענייננו, ואילו התביעה בגין עשיית עושר ולא במשפט נגד הועדה המקומית איננה מבוססת כאמור לעיל. 23. שלישית, ומעבר לנדרש, יצויין, כי אף לגופם של דברים אינני סבורה כי הוכח פגם בהחלטות הועדה המקומית, לא כל שכן פגם המקים חבות במשפט האזרחי. באשר לטענה כי הועדה המקומית לא היתה מוסמכת להתנות את היתר הבניה או טופס האכלוס בהקמת מעגל התנועה במימון התובעים, הרי שמהחלטות הועדה לא עולה דרישה למימון כזה או אחר של עבודות ההקמה, אלא הדרישה היחידה היא כי יקוימו הסדרי התנועה בהתאם לתוכנית. הועדה איננה נדרשת לעסוק בשאלת הגורם הממן של העבודות, ולטעמי אף איננה מוסמכת לכך, והיא אכן לא עשתה כן במקרה דנן. אשר לטענות נגד עצם הדרישה להקמת מעגל התנועה, תקנון התכנית כולל במפורש הוראות להסדרת דרך הגישה למגרש, וזוהי אף אחת ממטרות התכנית כמוגדר בתקנון. התכנית מפנה לעניין החיבור לכביש לתכנית הסדרי תנועה שאושרה ע"י מע"צ ומשרד התחבורה ולנספח תחבורה שכותרתו: "תחנת תדלוק צומת חצור תכנית תנועה חיבור למחלף חצור", המצורף לתוכנית. בנספח האמור נכלל מעגל התנועה מושא התביעה. התוכנית קובעת כי הכניסה והיציאה לתחנה ייעשו על-פי תכנית התנועה וכי היתר תפעול יינתן רק לאחר ביצוע בפועל של הסדרי תנועה. נוכח הוראות אלה, והתכלית התעבורתית והבטיחותית העומדת ביסודן, לא היה פגם בדרישה שנקבעה בהיתר הבניה בדבר ביצוע הסדרי התנועה כתנאי למתן טופס אכלוס, ובעמידה על הביצוע בטרם מתן טופס איכלוס, אלא הדבר נדרש מהוראות התכנית. 24. לאור המפורט לעיל, הרי שדין התביעה נגד הועדה המקומית להידחות. התביעה נגד ראש פינה: 25. גם התביעה נגד ראש פינה דינה להידחות. אין חולק כי המקרקעין בהם הוקם מעגל התנועה אינם מצויים בתחום השיפוט של ראש פינה, אלא בתחום השיפוט של חצור הגלילית. התובעים לא הצביעו על כל מקור חוקי המסמיך, לא כל שכן מחייב, את מועצת ראש פינה לבצע פעולות תשתית במקרקעין ציבוריים שאינם בתחום שיפוטה, או בהבטחה כלשהי שניתנה להם על-ידי ראש פינה לפעול בעניין זה או לשפותם בדרך כלשהי על הוצאותיהם בהקשר זה. כאמור לעיל, עילת התביעה היחידה המועלית בכתב התביעה הינה עשיית עושר ולא במשפט, ונוכח האמור לעיל דינה להידחות ככל שהיא מתייחס לראש פינה. 26. יצויין כי התובעים טענו כי הם שילמו היטלי פיתוח לנתבעות עבור הקמת התחנה. הטענה הועלתה באופן כוללני, מבלי להבהיר איזה היטלים שולמו ולמי, ומבלי לצרף אסמכתאות כלשהן בעניין זה. ראש פינה בסיכומיה טענה, כי היא לא דרשה מהתובעים לשלם היטל סלילה, המהווה מקור תקציבי ייעודי לסלילת כבישים, וזאת מאחר שהשטח בו בוצעו עבודות הסלילה שיש להן זיקה לתחנה, איננו בתחום שיפוטה. לפיכך, וככל שהיה בטענה מעין זו לבסס עילת תביעה כלשהי לתובעים, הרי שהיא לא הוכחה. 27. אוסיף כי בכל מקרה, ונוכח המפורט להלן בעניין התביעה נגד חצור הגלילית, סבורני כי דין התביעה להידחות לגופם של דברים. לעניין זה אפנה כעת. התביעה נגד חצור הגלילית: 28. מהעובדות שפורטו לעיל עולה, כי המקרקעין בהם הוקם מעגל התנועה הינם בתחום השיפוט של חצור הגלילית. אין חולק כי התובעים מימנו את הקמת מעגל התנועה במקרקעין האמורים. הם עשו כן נוכח הוראות התוכנית והיתר הבניה, המחייבות ביצוע הסדרי התנועה הנדרשים בטרם הפעלת התחנה וכתנאי להפעלתה. ענייננו, איפוא, במימון של תשתית ציבורית על-ידי יזם, שיש לו אינטרס בקידום בניה פרטית, שהתשתית הציבורית מהווה תנאי למימושה. השאלה המתעוררת היא האם בנסיבות העניין שבפני, זכאי היזם להשבת השקעתו מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. 29. העילות "הקלאסיות" להשבה במסגרת דיני עילת עשיית עושר ולא במשפט, כוללות השבה של תשלום ששולם מחמת טעות שבעובדה או בחוק, או מחמת אילוץ (ראו: ע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ, פורסם במאגרים). בעניינו נראה כי הקטגוריה הראשונה מבין השתיים איננה רלוונטית, ואף לא נטען דבר לעניין זה. טענת התובעים היא, כי מימון הקמת מעגל התנועה "נכפה" עליהם על-ידי הנתבעות, וכי נאלצו לשאת בו עקב הנסיבות אליהן נקלעו והפגיעה הכלכלית שנגרמה להם בשל העיכוב בפתיחת תחנת הדלק. 30. האם הוכיחו התובעים טענתם זו?. סבורני כי התשובה לשאלה זו היא בשלילה; המסקנה העולה מהתשתית שהונחה בפני הינה, כי התובעים החליטו מרצונם לממן את הקמת מעגל התנועה, וזאת בשל האינטרס שלהם בפתיחת תחנת הדלק במועד מוקדם ככל האפשר, ומבלי שאולצו לעשות כן. הטעמים למסקנתי זו הינם כדלקמן; 31. ראשית, לא הוצגו ראיות לפניות כלשהן מצד התובעים לחצור הגלילית בעניין הקמת מעגל התנועה, עובר להקמתו. התובעים אף לא טוענים במפורש כי פנתו בעניין זה לחצור הגלילית, וביקשו כי תקדם את הקמת מעגל התנועה. ממילא גם לא הוצגו תשובות המועצה המקומית לפניה כאמור. יצויין כי כך הדבר גם ביחס ליתר הנתבעות בתביעה. הפניה היחידה שהוצגה מצד התובעים היא פנייה מאוחרת, מספר שנים לאחר מעשה, וזאת במסגרת מכתב בא-כחם מיום 15.11.10 בו נדרשה המועצה להשיב לתובעים את עלות הבניה. בהיעדר פניה מראש, לא ניתן לקבוע כי התובעים נדרשו על-ידי המועצה, לא כל שכן אולצו, לממן את הקמת מעגל התנועה. 32. שנית, ואף אם היתה נעשית בשעתו פניה מוקדמת מטעם התובעים, הרי שאין לומר שהמועצה היתה מחויבת להיענות לה אותה עת. ענייננו בעבודות תשתית ציבוריות בתחום השיפוט של המועצה המקומית, שהסמכות והאחריות לביצוען הינן ככלל של המועצה המקומית (ראו: סעיף 146 לצו המועצות (א), תשי"א - 1950). ברי כי המועצה היתה מוסמכת לקבל החלטה להקים את מעגל התנועה בתחומה, בכפוף לדינים הרלוונטיים. עם זאת, אין מדובר בסמכות שהפעלתה היא בגדר חובה של המועצה בנקודת זמן נתונה, אלא בהחלטה הנתונה לשיקול דעת, בשים לב למכלול השיקולים הרלוונטיים, ובכלל זה המגבלות התקציביות וסדרי העדיפות של המועצה בביצוע המטלות הציבוריות המוטלות עליה (ראו: בע"א 8688/06 ברודנו ואח' עיריית תל-אביב (2010) (פורסם במאגרים); ע"א 7664/00 אברהם רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ ואח' נ' עריית חולון ואח', פ"ד נו(4) 117, פסקה ה' לפסק-דינו של כב' השופט לוי). מכאן, שאף לו היתה נעשית פניה מצד התובעים למועצה, בבקשה לקדם את בניית מעגל התנועה, אין הכרח כי זו היתה נענית בנקודת הזמן הנוחה לתובעים. את החלטת התובעים להקים את מעגל התנועה, יש להבין איפוא על רקע האינטרס הכלכלי שהיה להם להקדים ככל הניתן את מועד פתיחת התחנה, אינטרס שאיננו בהכרח חופף לסדרי העדיפויות של הרשות הציבורית. 33. שלישית, הטענה כי התובעים נקלעו למצב בו נאלצו או נכפו להקים את מעגל התנועה, בשל כך שהדרישה להקמתו הועלתה בפניהם רק לאחר שהשקיעו השקעות אדירות בהקמת התחנה, ובאופן שלא הותיר בידם ברירה אלא לממן את הקמתו, איננה נתמכת בנתונים ובמסמכים שהוצגו. כאמור לעיל, הדרישה למימוש הסדרי התנועה המתחייבים, ובכלל זה מעגל התנועה, עולה כבר מהוראות התוכנית עצמה, והיתה בידיעת התובעים או למצער היה עליהם להיות ערים לה עוד בטרם התחלת ביצוע הפרוייקט. הדרישה באה לידי ביטוי אף בהיתר הבניה. זאת ועוד, הצורך בהשלמת מכלול הסדרי התנועה בטרם פתיחת התחנה, חודד בפני התובעים במכתבי מהנדס הוועדה המקומית מימים 11.8.05 ו- 11.10.05 (סעיף 8 לעיל). על העובדה כי התובעים היו מודעים היטב לעניין זה ניתן ללמוד גם מסיכום ישיבה שנערכה במשרדי הועדה המקומית ביום 11.9.05 (נספח ט' לסיכומי חצור הגלילית), כחצי שנה לאחר מתן היתר הבניה, בה ציין מנהל הפרויקטים מטעם דלק כי "חברת דלק תכננה את כביש הגישה והכיכר (צומת הכניסה) בהתאם לתב"ע כמו כן הדרך והכיכר יבוצעו ע"י חברת דלק במסגרת ההיתר (נדרשת העתקת תשתית חברת חשמל ומת"ב באזור הכיכר)". מסיכום זה עולה כי דלק היתה מודעת לדרישה התכנונית, ואף לקחה על עצמה לבצעה. 34. נוכח המפורט לעיל, לא ניתן לומר כי עם סיום עבודות הבניה של התחנה, "הופתעו" התובעים, כטענתם, מהדרישה להסדרת הגישה לתחנה, ובכלל זה מעגל התנועה, באופן שנקלעו למצב של "אילוץ". התובעים היו מודעים לדרישות התכנוניות מבעוד מועד, והיה עליהם לקחתן בחשבון, לפנות לרשויות ולמצות את הבירורים הנדרשים בטרם תחילת הבניה, ולקבל החלטות מושכלות בהתאם. בכלל זה, היה בידם לפנות לערכאות, ככל שחשבו שיש פגם כלשהו בהחלטות הרשות הציבורית. כל זאת לא עשו, אלא החליטו - וכך אף הצהירו בפני הועדה - להקים בעצמם את הקמת מעגל התנועה. בנסיבות אלה, אין לומר כי הקמת מעגל התנועה על-ידי התובעים נעשה מחמת אילוץ באופן המניח בסיס להשבת הוצאותיהם. לעניין זה אפנה לפסק-דינו של כב' המשנה לנשיא ריבלין בע"א 8688/06 הנ"ל, במסגרתו נדחתה תביעת השבה של תושבים נגד עירית תל-אביב, בגין הוצאותיהם למימון עבודות פיתוח ציבוריות אשר ביצוען היווה תנאי להוצאת היתרי בניה לפי התכנית שחלה על המקרקעין שבבעלותם. טענת התובעים באותו מקרה, כי הם זכאים להשבת הסכומים ששילמו עבור עבודות הפיתוח הציבוריות, בשל כך שהסכמתם לדרישת העיריה לשאת בהם ניתנה תחת כפיה, נדחה על-ידי בית המשפט, כדלקמן: "הלחץ שהופעל על התובעים הוא לחץ בעל אופי כלכלי. אילו סירובו המערערים לשאת בעלות ביצוע עבודות הפיתוח, ניתן היה להניח כי אלה היו נדחות למשך תקופת מה ועימן הייתה נדחית גם הוצאת היתר הבנייה. דחייה כזו היתה גורמת למערערים הפסד כספי. אין מניעה עקרונית כי גם לחץ כלכלי-עסקי יקיים את יסודות עילת הכפייה, אולם ברי כי לא כל לחץ שכזה, ואפילו הוא לחץ משמעותי וכבד, יעלה כדי כפייה. .... במקרה שלפנינו, המערערים לא עמדו בפני אפשרות של נזק מיידי או בלתי הפיך כתוצאה מאי חתימה על ההסכמים, ועמדו להם הזמן והאמצעים הדרושים כדי לשקול את דרך הפעולה הרצויה ולהוציאה לפועל. מעבר לאפשרות להימנע מכריתת החוזה ולהמתין לביצוע עבודות הפיתוח מתקציב העירייה, לא היתה כל מניעה כי המערערים ייפנו לבית המשפט לקבלת סעד כנגד המשיבה, ככל שסברו כי המשיבה לא הייתה רשאית להתנות את הוצאת היתר הבנייה בביצוע עבודות פיתוח או בהתחייבות לממנן. ... מכל אלה עולה כי המערערים היו מודעים היטב לזכויותיהם ולאפשרויות המשפטיות העומדות בפניהם, אלא שהם העדיפו לכרות את ההסכמים שהציעה להם המשיבה על-פני חלופות אחרות שהיו באותה עת. העדפה זו בוודאי אינה מצביעה, כשלעצמה, על קיומה שלח כפייה." דברים אלה יפים לענייננו, ואף מדרך קל וחומר, משלא הוכח כלל כי התובעים פנו לרשות המקומית בעניין הקמת מעגל התנועה וכי נדרשו על-ידה לממן הקמתו. 35. מסקנת הדברים היא, איפוא, כי לא הוכח שנכפה על התובעים לממן את הקמת מעגל התנועה, כנטען על-ידם, ודין טענותיהם בעניין זה להידחות. 36. יצויין כי בפסיקה הוכרה גם עילת השבה עצמאית נגד רשות ציבורית שעילתה פעולת הרשות בחוסר סמכות, כאשר מדובר בפגם היורד לשורש סמכותה של הרשות (ראו: ע"א 546/04 עיריית ירושלים נ' שרותי בריאות כללית (2009) (פורסם במאגרים). פסיקה זו ניתנה ביחס לרשות שגבתה היטלים ללא סמכות, ואינני סבורה כי יש בה כדי להשליך לעניינו, בו אין מדובר בפעולות גבייה כאמור, ואף לא בהצבת דרישת תשלום מהרשות כלפי הפרט. 37. בטרם סיום, ולצורך השלמת התמונה הנורמטיבית, אוסיף, כי הסוגיה של ביצוע או מימון עבודות ציבוריות שבאחריות הרשות המנהלית, על-ידי יזמים פרטיים, נדונה לא אחת בפסיקה, ובפרט ביחס לרשויות מקומיות ולפרקטיקות שונות הקיימות בהן להטלת ביצוע עבודות כאמור על יזמים המבקשים לקדם פרויקטים פרטיים. הפסיקה קבעה, כי הצבת דרישה כספית כאמור על-ידי הרשות המקומית, כתנאי להפעלת סמכויותיה הסטטוטוריות, הינה פסולה (בג"צ 1640/95 אילנות הקריה (ישראל בע"מ) נ' ראש העיר חולון ואח', פ"ד נט(5) 582; ע"א 7368/06 דירות יוקרה בע"מ נ' ראש עיריית יבנה (2011), פורסם במאגרים). עם זאת נפסק, כי אין מניעה עקרונית שעבודות פיתוח ציבוריות הנדרשות לצורך מיזם כלשהו, והמוטלות על הרשות המקומית, יבוצעו על-ידי היזם בהתאם להסכמה בינו לבין הרשות; אלא שהדבר צריך להיעשות בכפוף להוראות הדין, בצורה סדורה וגלויה, בהתאם למתווה החוקי כפי שהותווה בפסיקה (ראו: ע"א 7368/06 לעיל, בפסקה 108 לפסק-הדין). בענייננו, כמפורט לעיל, אין כל ראיה לדרישה שהציבה חצור הגלילית (או מי מהנתבעות האחרות) בפני התובעים למימון הקמת מעגל התנועה. עם זאת, ברי בעיני כי חצור הגלילית היתה מודעת לעובדה כי יזם פרטי מבצע במקרקעין שבתחומה עבודות פיתוח ציבוריות שבמהותן הן באחריותה ובסמכותה, ולא התנגדה לכך. זאת, לא רק בשל עצם ביצוען של עבודות בשטח, אלא אף בשל העובדה כי המועצה היא שחתמה על הבקשה להיתר הבניה של מעגל התנועה (בהיותה בעלת המקרקעין). ביצוע עבודות ציבוריות שבאחריות הרשות, על-ידי גורמים פרטיים ובמימונם, ללא כל הסדרה ברורה, הינה בעייתית מבחינת כללי המשפט המנהלי והדינים החלים על התקשרויות המועצה. ברם אינני סבורה כי יש לכך השלכה אופרטיבית ביחס לתביעה דנן והסעד הנתבע במסגרתה; איננו מצויים בגדר תקיפה ישירה של פעולות המועצה, אלא תביעה כספית להשבה, ולזו - כפי שפורט לעיל - אין יסוד בנסיבות הקונקרטיות. 38. אשר על כן דין התביעה להידחות. 39. התובעים ישלמו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ לכל אחת מהנתבעות. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. בניהכיכר (מעגל תנועה)